מיהו האל היווני הליוס?
הליוס (Helios), אל השמש במיתולוגיה היוונית, הוא דמות מורכבת שמעסיקה את הדמיון מאז העת העתיקה. הוא האל המזוהה עם השמש ומהווה את האנשתה, מקור האור והחום בעולם.
בניגוד למה שאולי נדמה, הליוס לא היה טיטאן, אלא בנו של הטיטאן היפריון (Hyperion) והטיטאנית תאה (Theia), אחיהן של אאוס (Eos), אלת השחר וסלנה (Selene), אלת הירח.
היוונים הקדמונים האמינו שהליוס נוסע מדי יום בשמיים במרכבת זהב מפוארת הרתומה לארבעה סוסים: פרואיס (Pyrois), אאוס (Eos), אאנטון (Aethon) ופלגון (Phlegon). מסע זה מתחיל במזרח ומסתיים במערב, והוא מאפשר להליוס לראות את כל המתרחש על פני האדמה. בערב, כאשר הוא שוקע באוקיינוס, הוא מובל חזרה לארמונו שבמזרח בתוך גביע מוזהב. הליוס מתואר לעיתים עם שם התואר "פנופטס" (Panoptes), שפירושו "הרואה הכול".
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הקשורים בהליוס הוא סיפורו של בנו, פאתון (Phaethon), שפירוש שמו "זורח" או "נוצץ". פאתון ניסה לנהוג במרכבת השמש של אביו, אך לא הצליח לשלוט בסוסים הפראיים ונהרג. סיפור זה מדגיש את העוצמה והסכנה הטמונות בכוחה של השמש, כוח שרק הליוס עצמו היה מסוגל לשלוט בו. בנותיו של הליוס התאבלו על מותו של אחיהן ובכו כל כך עד שנהפכו לעצי צפצפה.
להליוס הייתה חשיבות דתית ותרבותית, במיוחד באי רודוס (Rhodes). תושבי רודוס בנו לכבודו את הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל. הפסל הוקם כ-12 שנה לאחר הסרת המצור שהטיל על העיר דמטריוס פוליורקטס (Demetrius Poliorcetes) ומומן בין היתר ממכירת הציוד הצבאי שהשאיר אחריו.
הקולוסוס היה פסל ברונזה עצום ממדים של הליוס, כשהוא עטור כתר של קרני שמש, וסימל את כוחו של האל כמגן העיר. הפסל התנשא לגובה של כ-36 מטרים, ועמד על כן עשוי שיש לבן שגובהו היה כ-7 מטרים.
במיתולוגיה הרומית, מקבילו של הליוס נקרא סול (Sol), והוא נחשב לאל חשוב. כמו כן, במרוצת השנים, נקשר אפולו (Apollo), אל נוסף במיתולוגיה היוונית, עם הליוס. בתחילה, אפולו תואר כאל עם קשת כסופה ללא מאפיינים סולאריים. אך בתקופה ההלניסטית, אפולו נעשה קשור לאל השמש בפולחן, וזיהו אותו עם הליוס.
סיפור נוסף הקשור להליוס הוא הסיפור על אנשיו של אודיסאוס (Odysseus), ששחטו בני בקר מהעדרים המקודשים לו, למרות אזהרתו של אודיסאוס. כתוצאה מכך, לא שב איש מהם הביתה מלבד אודיסאוס. בנוסף, מסופר כי הליוס צפה באפרודיטה (Aphrodite) וארס (Ares) מקיימים רומן והלשין עליהם לבעלה של אפרודיטה, הפייסטוס (Hephaestus).
לסיכום, בתפיסה היוונית העתיקה, הליוס היה האנשה של השמש ומקור החיים והאור. הוא נתפס ככוח אדיר ובלתי נשלט, וסיפוריו משקפים את יראת הכבוד של היוונים הקדמונים כלפי השמש. דמותו נותרה רלוונטית בתרבות עד היום, הן כסמל לשמש והן כדמות מיתולוגית מעוררת השראה.
הליוס (Helios), אל השמש במיתולוגיה היוונית, הוא דמות מורכבת שמעסיקה את הדמיון מאז העת העתיקה. הוא האל המזוהה עם השמש ומהווה את האנשתה, מקור האור והחום בעולם.
בניגוד למה שאולי נדמה, הליוס לא היה טיטאן, אלא בנו של הטיטאן היפריון (Hyperion) והטיטאנית תאה (Theia), אחיהן של אאוס (Eos), אלת השחר וסלנה (Selene), אלת הירח.
היוונים הקדמונים האמינו שהליוס נוסע מדי יום בשמיים במרכבת זהב מפוארת הרתומה לארבעה סוסים: פרואיס (Pyrois), אאוס (Eos), אאנטון (Aethon) ופלגון (Phlegon). מסע זה מתחיל במזרח ומסתיים במערב, והוא מאפשר להליוס לראות את כל המתרחש על פני האדמה. בערב, כאשר הוא שוקע באוקיינוס, הוא מובל חזרה לארמונו שבמזרח בתוך גביע מוזהב. הליוס מתואר לעיתים עם שם התואר "פנופטס" (Panoptes), שפירושו "הרואה הכול".
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הקשורים בהליוס הוא סיפורו של בנו, פאתון (Phaethon), שפירוש שמו "זורח" או "נוצץ". פאתון ניסה לנהוג במרכבת השמש של אביו, אך לא הצליח לשלוט בסוסים הפראיים ונהרג. סיפור זה מדגיש את העוצמה והסכנה הטמונות בכוחה של השמש, כוח שרק הליוס עצמו היה מסוגל לשלוט בו. בנותיו של הליוס התאבלו על מותו של אחיהן ובכו כל כך עד שנהפכו לעצי צפצפה.
להליוס הייתה חשיבות דתית ותרבותית, במיוחד באי רודוס (Rhodes). תושבי רודוס בנו לכבודו את הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל. הפסל הוקם כ-12 שנה לאחר הסרת המצור שהטיל על העיר דמטריוס פוליורקטס (Demetrius Poliorcetes) ומומן בין היתר ממכירת הציוד הצבאי שהשאיר אחריו.
הקולוסוס היה פסל ברונזה עצום ממדים של הליוס, כשהוא עטור כתר של קרני שמש, וסימל את כוחו של האל כמגן העיר. הפסל התנשא לגובה של כ-36 מטרים, ועמד על כן עשוי שיש לבן שגובהו היה כ-7 מטרים.
במיתולוגיה הרומית, מקבילו של הליוס נקרא סול (Sol), והוא נחשב לאל חשוב. כמו כן, במרוצת השנים, נקשר אפולו (Apollo), אל נוסף במיתולוגיה היוונית, עם הליוס. בתחילה, אפולו תואר כאל עם קשת כסופה ללא מאפיינים סולאריים. אך בתקופה ההלניסטית, אפולו נעשה קשור לאל השמש בפולחן, וזיהו אותו עם הליוס.
סיפור נוסף הקשור להליוס הוא הסיפור על אנשיו של אודיסאוס (Odysseus), ששחטו בני בקר מהעדרים המקודשים לו, למרות אזהרתו של אודיסאוס. כתוצאה מכך, לא שב איש מהם הביתה מלבד אודיסאוס. בנוסף, מסופר כי הליוס צפה באפרודיטה (Aphrodite) וארס (Ares) מקיימים רומן והלשין עליהם לבעלה של אפרודיטה, הפייסטוס (Hephaestus).
לסיכום, בתפיסה היוונית העתיקה, הליוס היה האנשה של השמש ומקור החיים והאור. הוא נתפס ככוח אדיר ובלתי נשלט, וסיפוריו משקפים את יראת הכבוד של היוונים הקדמונים כלפי השמש. דמותו נותרה רלוונטית בתרבות עד היום, הן כסמל לשמש והן כדמות מיתולוגית מעוררת השראה.
