מהו סגנון הרבטיקו של המוסיקה היוונית?
רֶבֶּֿטִיקוֹ, שנקרא גם רמבטיקו וברבים רֶבֶּֿטִיקָה, הוא סגנון מוסיקלי שלידתו החל מסוף המאה ה-19 באסיה הקטנה, חצי האי של מערב טורקיה של ימינו. אז חיים בה לא מעט יוונים שישבו שם מדורי דורות.
אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה יוון וטורקיה נלחמות זו בזו. הקהילות היווניות באסיה הקטנה סובלות ממעשי טבח של טורקים, במה שמקבל את השם "אסון הקהילות היווניות באסיה הקטנה".
וכך, יוון וטורקיה מחליטות לבצע טרנספר הדדי - חילופי אוכלוסיות ביניהן. לטורקיה עוברים הטורקים תושבי יוון. מצד שני, ליוון מועברים כל היוונים של אסיה הקטנה כפליטים, כשמוסיקת הרמבטיקו עוברת איתם.
רבות ממשפחות הפליטים היוונים שהיגרו מאסיה הקטנה ליוון הופכות עניות וחסרות כל. בלית ברירה הן מתיישבות בשכונות העוני של ערי נמל ביוון, בעיקר בפיראוס, וולוס וסלוניקי. עוני, אבטלה ופשע הופכים לאופי החיים החדש שלהם.
אותם יוונים שעוברים מטורקיה ליוון מביאים איתם את מוסיקה הרמבטיקו. המוסיקה הזו כוללת לא מעט אלמנטים טורקיים, שהם שונים מהמוסיקה היוונית בעלת האופי הבלקני. היא הופכת למוסיקה מנחמת לאותם פליטים והם באים להאזין לה בטברנות העניות של השכונות הללו.
מהטברנות הולך ומתפתח סגנון הרמבטיקו והופך לסוג של מוסיקה עירונית יוונית, ההולך וכובש לו מעריצים במקומות רבים ביוון.
בהדרגה מופיעים שירים חדשים, עם לחנים מזרחיים מ"אסכולת איזמיר". אל המקצבים והאופי המזרחי של המלודיות הללו, מצטרפים תכנים חדשים. אלה מדברים על קשיי החיים, העוני, הפשע והכאב של המהגרים והם אותנטיים לחלוטין. לא מזויפים.
בפיראוס, עיר הנמל הסמוכה לאתונה, צמחה אז "אסכולת פיראוס". שרים בה אז גברים בלבד והם מלווים בכלי נגינה מעורבים. מצד אחד הבגלמה הטורקית והבוזוקי, כלים שבאותה תקופה ניתן למצוא ביוון רק במוסיקה זו ולצידן הגיטרה המערבית.
הכוכבים הגדולים של הרבטיקו יהיו אנשים כמו צ'צ'ניס, ריטה אבדזי, מרקוס ומוואקאריס, סטלה חסקיל והכוכבת הגדולה רוזה אשכנזי, האחרונות אגב הן יווניות יהודיות.
אותם פליטים מטורקיה הפכו באחת ל"מנגס", אנשי שוליים עניים בעיר, בני המעמד הנמוך של יוון, זה שנאבק לשרוד. צעיריו נגררים לפשע והמוסיקה היא בשבילו נחמה. הם לא יודעים שהרמבטיקו, שמתפתח כסוג של בלוז יווני עצוב ואותנטי, עתיד להפוך לפופולרי כל כך.
כי הסגנון הכואב, שצמח בטברנות העניות של ערי הנמל היווניות, יהפוך עם הזמן לציר שמניע את המוסיקה הפופולרית של יוון. לזרם המרכזי של המוסיקה היוונית יפרצו הרבטיקו ותת-הסגנונות שלו, כמו "סמירנייקה". הוא ישתלב עם שירי העם של יוון, מה שנקרא "דמוטיקה" ומהרבטיקו יוולד הסגנון הפופולרי, הפופ היווני אם תרצו, שנקרא "לאיקה".
מדגים את זה היטב הבוזוקי, אותו כלי נגינה שהוא צירוף של בגלמה טורקית עם מנדולינה אירופית. הבוזוקי, שזכה בהתחלה לדימוי של כלי שפושעים מנגנים בו, הפך בהדרגה לכלי שליט בצליל היווני.
השנים יעשו לרבטיקו רק טוב. המוסיקה היוונית הזו תכבוש מעריצים רבים גם מחוץ ליוון. במיוחד זה בולט בישראל הקטנה, בה היא מספקת צורך של עולים חדשים ממדינות ערב ללחן מזרחי שהוא לא של האויב. אמנים יוונים יזכו כאן להצלחה רבה ויהודה פוליקר, שיבצע בשנות ה-80 לחנים שחלקם רבטיקו ילמד גם אותנו לאהוב את מוסיקת הפליטים שהפכה לאגדה יוונית.
רֶבֶּֿטִיקוֹ, שנקרא גם רמבטיקו וברבים רֶבֶּֿטִיקָה, הוא סגנון מוסיקלי שלידתו החל מסוף המאה ה-19 באסיה הקטנה, חצי האי של מערב טורקיה של ימינו. אז חיים בה לא מעט יוונים שישבו שם מדורי דורות.
אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה יוון וטורקיה נלחמות זו בזו. הקהילות היווניות באסיה הקטנה סובלות ממעשי טבח של טורקים, במה שמקבל את השם "אסון הקהילות היווניות באסיה הקטנה".
וכך, יוון וטורקיה מחליטות לבצע טרנספר הדדי - חילופי אוכלוסיות ביניהן. לטורקיה עוברים הטורקים תושבי יוון. מצד שני, ליוון מועברים כל היוונים של אסיה הקטנה כפליטים, כשמוסיקת הרמבטיקו עוברת איתם.
רבות ממשפחות הפליטים היוונים שהיגרו מאסיה הקטנה ליוון הופכות עניות וחסרות כל. בלית ברירה הן מתיישבות בשכונות העוני של ערי נמל ביוון, בעיקר בפיראוס, וולוס וסלוניקי. עוני, אבטלה ופשע הופכים לאופי החיים החדש שלהם.
אותם יוונים שעוברים מטורקיה ליוון מביאים איתם את מוסיקה הרמבטיקו. המוסיקה הזו כוללת לא מעט אלמנטים טורקיים, שהם שונים מהמוסיקה היוונית בעלת האופי הבלקני. היא הופכת למוסיקה מנחמת לאותם פליטים והם באים להאזין לה בטברנות העניות של השכונות הללו.
מהטברנות הולך ומתפתח סגנון הרמבטיקו והופך לסוג של מוסיקה עירונית יוונית, ההולך וכובש לו מעריצים במקומות רבים ביוון.
בהדרגה מופיעים שירים חדשים, עם לחנים מזרחיים מ"אסכולת איזמיר". אל המקצבים והאופי המזרחי של המלודיות הללו, מצטרפים תכנים חדשים. אלה מדברים על קשיי החיים, העוני, הפשע והכאב של המהגרים והם אותנטיים לחלוטין. לא מזויפים.
בפיראוס, עיר הנמל הסמוכה לאתונה, צמחה אז "אסכולת פיראוס". שרים בה אז גברים בלבד והם מלווים בכלי נגינה מעורבים. מצד אחד הבגלמה הטורקית והבוזוקי, כלים שבאותה תקופה ניתן למצוא ביוון רק במוסיקה זו ולצידן הגיטרה המערבית.
הכוכבים הגדולים של הרבטיקו יהיו אנשים כמו צ'צ'ניס, ריטה אבדזי, מרקוס ומוואקאריס, סטלה חסקיל והכוכבת הגדולה רוזה אשכנזי, האחרונות אגב הן יווניות יהודיות.
אותם פליטים מטורקיה הפכו באחת ל"מנגס", אנשי שוליים עניים בעיר, בני המעמד הנמוך של יוון, זה שנאבק לשרוד. צעיריו נגררים לפשע והמוסיקה היא בשבילו נחמה. הם לא יודעים שהרמבטיקו, שמתפתח כסוג של בלוז יווני עצוב ואותנטי, עתיד להפוך לפופולרי כל כך.
כי הסגנון הכואב, שצמח בטברנות העניות של ערי הנמל היווניות, יהפוך עם הזמן לציר שמניע את המוסיקה הפופולרית של יוון. לזרם המרכזי של המוסיקה היוונית יפרצו הרבטיקו ותת-הסגנונות שלו, כמו "סמירנייקה". הוא ישתלב עם שירי העם של יוון, מה שנקרא "דמוטיקה" ומהרבטיקו יוולד הסגנון הפופולרי, הפופ היווני אם תרצו, שנקרא "לאיקה".
מדגים את זה היטב הבוזוקי, אותו כלי נגינה שהוא צירוף של בגלמה טורקית עם מנדולינה אירופית. הבוזוקי, שזכה בהתחלה לדימוי של כלי שפושעים מנגנים בו, הפך בהדרגה לכלי שליט בצליל היווני.
השנים יעשו לרבטיקו רק טוב. המוסיקה היוונית הזו תכבוש מעריצים רבים גם מחוץ ליוון. במיוחד זה בולט בישראל הקטנה, בה היא מספקת צורך של עולים חדשים ממדינות ערב ללחן מזרחי שהוא לא של האויב. אמנים יוונים יזכו כאן להצלחה רבה ויהודה פוליקר, שיבצע בשנות ה-80 לחנים שחלקם רבטיקו ילמד גם אותנו לאהוב את מוסיקת הפליטים שהפכה לאגדה יוונית.
