מנהטן (Manhattan) הוא היקר והצפוף מבין 5 הרובעים של העיר ניו יורק. באי מנהטן ובאיים הקטנים המקיפים אותו, כולם נמנים על מנהטן, גרים מעשיריה של ארצות הברית. דירה במנהטן מגיעה לא פעם למחירים של עשרות מיליוני דולרים ולרוב העובדים במנהטן אין את הכסף כדי לקנות בו דירה.

אבל מה שהכי מדהים במקום הזה, שנחשב למנוע הכלכלי של העיר ניו יורק, שכל האי הזה נקנה מהאינדיאנים לפני מאות ספורות בעבור סחורות שערכן כ-24 דולרים..

לפני שהתיישבו בו האירופים, ישבו באזור בני שבט הילידים "לנאפי". בשנת 1609 מיפה הנרי הדסון את האזור והנהר ההדסון המקומי קיבל את שמו. בשנת 1624 החלו להתיישב על האי האירופאים הראשונים. הם בנו בו את מצודת "ניו אמסטרדם" והוא קיבל את השם "הולנד החדשה".

וכך רכש בשנת 1626 הסוחר ההולנדי פיטר מינויט את האי מתושביו האינדיאניים על ידי סחורות בשווי של 60 גילדרים, כ-24 דולרים, שמסר עבורו.

40 שנה לאחר מכן כבשו הבריטים את האזור מההולנדים. זו הייתה מלחמת הולנד-אנגליה השנייה והם שינו את שם המושבה ל"ניו יורק" על שם הדוכסות האנגלית יורק. האי עוד יחזור להולנד, במהלך מלחמת הולנד-אנגליה השלישית, אך יחזור לשליטה בריטית, עד לעצמאות ארצות הברית, שבה יהפוך למרכז המדינה הנקראת העל שמו.


כך ראה מגלה הארצות האנגלי הנרי הדסון את האי לפני שהתיישבו בו האירופים הראשונים:

https://youtu.be/aRVSPT7A8yM


הרצאה היסטורית מתורגמת של האי מנהטן:

https://youtu.be/3z1cCT2NP4k


אמפייר סטייט בילדינג המפורסם:

http://youtu.be/3XLjLx5fvsM


בואו לטוס מעל מנהטן:

https://youtu.be/ITXQAS7nr44?qr=yes


ולהסתובב ברחובות:

https://youtu.be/GcdxwrGMC88?qr=yes


וניו-יורק של היום:

https://youtu.be/TmDKbUrSYxQ

ברובע קווינס שבניו יורק שכן בעבר אחד המתחמים המדהימים של גרפיטי בעולם. קראו לו 5pointz והוא היה קיר גרפיטי עצום, של מפעל ישן שהפך לחללי סטודיו לאמנים ומאז נהרס. את הקירות הללו, בשטח כולל של כ-18,000 מטר מרובע, כיסו אמני גרפיטי ניו-יורקיים במגוון מדהים ומרהיב של גרפיטיז צבעוניים ומהממים ביופיים. הם יצרו תערוכת גרפיטי פתוחה וגלויה אל הרחוב, שכולה מצויירת על קירות המפעל לשעבר. 

אבל דווקא בניו-יורק, ערש הגרפיטי המודרני, לא ידעו לשמור על מה שהיה אולי הכותל, בית המקדש או ה"מכה" של אמנות הרחוב החתרנית הזו. כדי שלא תהיה התנגדות שתאלץ אותם לשמר אותם, בעלי ההון שקנו את המתחם כולו מיהרו לסייד את כל הציורים שעל הקירות. בכך הכינו את המבנה והמתחם כולו להריסה, מבלי לאפשר התנגדויות בשם האמנות.

וכך נותר מתחם הגרפיטי היפה והחשוב בעולם רק זיכרון מתוק של ימים אחרים, שבהם האמת של "התפוח הגדול" הייתה קצת פחות ביזמות עסקית רודפת בצע, וקצת יותר בידיהם של אמנים רודפי צדק חברתי ואמירה פוליטית אמיצה ומלאת כישרון.


הנה מתחם ה-5pointz בניו-יורק:

https://youtu.be/cUgtZp6brpk


ועוד אחד:

https://youtu.be/sIHr9JYRHqU


סיור בו:

https://youtu.be/ZY6E4J9YcnA


והריסת המתחם האהוב:

https://youtu.be/kqXeCbOwPVc

מיהם המעצבים האורבניים?


האופנה האורבנית הגברית נולדה מאופנת ההיפ הופ. עולם האופנה מגלגל כיום מיליארדים בכל שנה. לא רבים יודעים שתרבות ההיפ הופ של חבורות הרחוב הפרועות של שנות ה-70 היא כור ההיתוך של הסגנון השולט כיום על בגדי הצעירים ברחבי העולם כולו.

בניו יורק של אז לבשו צעירי ההיפ הופ מעין ערבוביה אופנתית של בגדים לא קשורים. הם כינו את הערבוביה החיננית הזו Fresh, כלומר "טרי". קווינס, הארלם, ברוקלין והברונקס - לכל שכונת עוני היה סגנון הלבוש האופייני שלה. המקוריות והביטוי העצמי, אולי החלק המרכזי בתרבות ההיפ הופ, הכתיבו לכל צעיר להתלבש הכי יצירתי והכי מעניין שהוא הצליח. גם אם לא היה לו גרוש - היו לו בגדים שלא ישפילו אותו לפני החברים.

שנות ה-80 החלו עם דן דפר, מעצב שיצר בשבילם אופנה שכונתית מדליקה עם הלוגואים של המותגים הכי יוקרתיים בעולם, כמו גוצ'י ולואי ויטון. בשנות ה-90 טומי הילפיגר, מעצב האופנה החדש, נהג לחלק לנערי השכונות בגדים שלו בחינם, כדי לנצל את הטרנדיות של ההיפ הופ לצרכי שיווק, שאגב הצליח בגדול.

קארל ג'ונס, מנהל שיווק אמריקאי מתחום האופנה, זיהה שיש לצעירים שחורים באמריקה כסף ושהם מחפשים לבוש מגניב. הוא הקים את "קרוס קולורס" והתחיל לייצר אופנה אורבנית ב-1992. הבגדים שלהם היו צבעוניים, רחבים וגדולים מאד.

קרל קניי הצטרף אליו מאוחר יותר עם אופנה אורבנית בעלת אופי שונה ומשלים. הם הפכו לאימפריה שמכניסה מיליונים. "פובו" שלהם (קיצור באנגלית של "בשבילנו על ידינו" For us by us) התעלו ויצרו רווחים שלא יאומנו. טופאק האגדי עשה להם פרסומת בחינם והפך את פובו לסנסציה עולמית.

בשנות ה-2000 הם התקדמו מהטרנינג של נייקי והווסטים של דן דפר, לפרוות של "שון ג'ון", מותג היוקרה שהקים פאף דדי. המותג שון ג'ון העלה את הרמה של האופנה האורבנית לדרגה של אופנה עילית אורבנית. הוא הפך למעצב הטוב ביותר כשזכה בפרס האופנה, לראשונה בעולם המעצבים השחורים. הוא היה כוכב היפ הופ הראשון שחצה את הקווים והפך למעצב על. זו גם הייתה הפעם הראשונה שגבר שחור עיצב את האופנה הנחשקת שייצגה הצלחה. כך הפכה האופנה האורבנית לסגנון מוביל באופנה הגברית בעולם.

בעשור השני של המאה ה-21 מוכר אליל ההיפ הופ קניה ווסט בגדים שהוא יוצר כמעצב ומושפעים מהיפ הופ ומהדברים שהוא יוצר גם בתחום המוסיקה. הצעירים מהבתים העניים ביותר, שפעם השתדלו ללבוש את המותגים ובגדי המעצבים החדשים ביותר וכשלא הרוויחו מספיק כדי לקנות אותם, הם מצאו את הקומבינה שלהם להשיג אותם, ראו כיצד בגדי היוקרה החדשים עוצבו ברוח בגדי הנעורים שערבבו לגופם.


הנה דוגמה ללבוש של צעירי השכונות, שהיה מבוסס אז על טרנינגים ותוספות:

http://youtu.be/oVDfyc2lh4Q


חברת FUBU שהקימו הם עצמם והפכה את האופנה האורבנית להצלחה מסחררת:

http://youtu.be/rx2ycMrMkAM


קבלו תצוגת אופנה של המותג שון ג'ון, בשבילכם הראפר פאף דדי:

http://youtu.be/_rnxfk-CHVA


וקדימון מהסרט התיעודי המצויין "פרש" המספר את תולדות האופנה האורבנית:

http://youtu.be/vQ9LyiNrA-s

הפסל שנקרא למעשה "החירות מאירה את העולם" וידוע בשמו "פסל החירות" פוסל על ידי הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי. את שלד הברזל שמייצב את פסל החירות תכנן האדריכל והמהנדס הצרפתי גוסטב אייפל, מי שנודע במיוחד בתכנון הגאוני של מגדל אייפל.

במקור תכנן האמן ברתולדי להציב את פסל החירות בתעלת סואץ אך ממשלת מצרים לא מצאה מימון להקמת הפסל והפרויקט נדחה.

לבסוף הוא מומן על ידי ממשלת צרפת, ניתן כמתנה לעם האמריקני ונחנך בשנת 1886 כשאת הבניין שבבסיסו מימנו קוראי עיתון אמריקני בתרומותיהם.

אחרי שנים מספר קיבל האי שעליו הוא הוצב את השם "אי החירות" והפסל הפך סמל של העיר ניו-יורק ושל ארה"ב בכלל. "פסל החירות" מסמל את הערכים שבהם מאמינה אמריקה, כמו הזכות לחיים, החירות והרצון לאושר.

הלפיד הוחלף עם השנים ללפיד זהב והלפיד הישן הוצב באולם הכניסה שבתוך פסל החרות.

הפסל הוא של אלת החירות המקרינה את החירות לשבע יבשות תבל, מהנזר עם שבע הקרניים, שעל ראשה. הלפיד שאוחזת האלה מאיר את הדרך לבאים לארצות הברית וביד השניה יש לה לוח עם תאריך הכרזת העצמאות של ארה"ב באותיות רומיות.

גובה הפסל מהקרקע הוא מעט מעל 92 מטרים.


הנה סיפורו של פסל החירות:

https://youtu.be/usHRc7G0gVo


ההיסטוריה של פסל החירות המפורסם כל כך:

http://youtu.be/Y3utCntXrPo


מיס אמריקה היא סמל ההגירה אליה:

https://youtu.be/HGkqh-iwS28


נסיונות שונים היו להשתמש בסמל שהיא לגימיקים שונים:

https://youtu.be/VhqDeLMb9IY


הסיפור המלא של פסל החירות:

https://youtu.be/k1vca8vV_lY?long=yes


מה יש בתוך הפסל העצום הזה?

https://youtu.be/GkI_2yiIb48?long=yes


וסרט תיעודי על תולדות פסל החירות:

https://youtu.be/9l8KxdOXdzE?long=yes

הוט-דוג או האט-דוג (Hot Dog) בעגה הניו-יורקית היא לא סתם נקניקיה בלחמנייה. מדובר במאכל הפופולארי ביותר ברחובות ניו יורק. לאן שלא תפנו בעיר הגדולה והמשופעת בכל טוב הזו, תוכלו לראות דוכן נקניקיות. הדוכנים האלה יציעו לכם בכל שעה ביום את הנקניקייה החמה בתוך לחמנייה טרייה, כשמעליה תקבלו תוספות מענגות כמו הקטשופ ההכרחי, החרדל הצהוב שמקנה קצת חריפות, בצל מטוגן שהניו יורקים חייבים מעל ההוט דוג שלהם, מיונז שאפשר בלעדיו אבל יש כאלה שרוצים רק איתו, מעט חמוצים ועוד.

הנקניקיות בלחמניה הן מהמאכלים האהובים ביותר של האמריקאים ולא רק בדוכני ההוט דוג שברחוב אוכלים אותן. גם נשיאים אמריקניים אהבו אותם ואף הגישו לאורחים רבי-מעלה. זכור במיוחד ההוט דוג שהוגש לדרישת הנשיא רוזוולט, טעם לחיכו של מלך אנגליה ג'ורג' החמישי, כשביקר בבית הלבן בשנת 1939.

אז אמנם הנקניקייה הזו, שהגיעה בכלל מפרנקפורט שבגרמניה, לא הפכה לסמל ההתפשטות של האמריקנה בעולם, כמו ההמבורגר האמריקאי, אבל עדיין מהווה ה"הוט דוג" את אחד מהמאכלים המבוקשים ביותר בארה"ב והוא מזון הרחוב האהוב והנגיש ביותר.


הנה דוכן הנקניקיות האופייני לעיר ניו יורק:

http://youtu.be/1FedB10W9es


כך מכינים את ההוט דוג הניו-יורקי:

http://youtu.be/6jQF0_tuGdU


אפשר לשדרג את ההוט דוג עוד יותר:

http://youtu.be/D0EAxdmzjzE


והפרנסה בדוכן הוט דוג לא קלה תמיד אבל נראה שנהנים בה:

http://youtu.be/hmW5HZ8XqmA

האו"ם (UN) הוא ראשי התיבות של "האומות המאוחדות". זהו ארגון של מדינות העולם השונות, שמתכנסות בו כדי לדון ולהחליט בנושאים שונים שנוגעים לעולם כולו, או לבני אדם בעולם. משהו כמו פרלמנט עולמי.

אבל ארגון האו"ם הפך לארגון שאינו משמעותי בהנהלת העולם. זהו ארגון הנשלט בידי שילוב של מדינות שאינן דמוקרטיות ואינו מסוגל לאכוף משמעת על מנהיגים שפוגעים בבני עמם או על מדינות שפוגעות ביחסי האומות ובבריאות העולם כולו.


הנה סיפורו של ארגון האומות המאוחדות:

https://youtu.be/bHmXZXsABm0


נערה שנאמה לפני האו"ם על הנזקים שנגרמים לכדור הארץ ופגיעתם בעתידנו (מתורגם):

http://youtu.be/Erpo2nAcifs


החלטת האו"ם ההיסטורית מ-1947 על תכנית החלוקה והקמת מדינה ליהודים (מתורגם):

https://youtu.be/SoZ0RTdWTDo


ויחסו של האו"ם לישראל, שהוביל בין השאר את דוד בן-גוריון לומר את המשפט "או"ם שמום!" (מתורגם):

http://youtu.be/AysIyFe5tHw

לפעמים ההיסטוריה ממש עושה צחוק... בהארלם, ברוקלין וברונקס, השכונות העניות של ניו יורק בשנות ה-70, ניהלו כנופיות נערים מאבקים אלימים ללא הפסקה. אבל כשהרגו את בנג'י, חבר כנופיה שדווקא ניסה להשכין שלום, המשיכה הכנופיה שלו את יוזמת השלום שלה עם הכנופיות היריבות והצליחה להביא את כולן לכריתת ברית במקום נקמה.

אבל בלי מאבק כנראה שאי אפשר. כך החלו נערי הכנופיות לנהל תחרויות ראפ, גרפיטי וריקודי ברייקדאנס. ברגע היסטורי בתרבות של אמריקה, הם החליפו את האלימות וקרבות הרחוב באמנות רחוב. כך גם נוצרה התחרות הפחות מוכרת - על הבגדים הכי מגניבים. משם תיוולד המהפכה של הלבוש האורבני (Urban Streetwear).

בניו יורק של שנות ה-70 להיות "פרש" היה להיות לבוש מגניב (cool). זה התחיל תמיד מהסניקרס, נעלי הספורט, שהיו המרכיב החשוב מאד ב"סוואג" - הסגנון.. הכי מגניב היה לשרוך את השרוכים הפוך מהיצרנים ומהמקובל. כשהם רכסו למלמעלה למטה הם גם מחו כנגד התרבות השלטת והצהירו שהם שונים.

בי-בוי (BBoy) צמחה להיות אופנת ההיפ הופ. הלבוש היה הפגנת העושר היחידה שהייתה בידי הצעירים השחורים והעניים. היו בו גאווה וכבוד, כי הבגדים היו לדרך היחידה שאינה אלימה ושבה הם זכו לכבוד מחבריהם. האופנה בשכונת העוני הייתה הביטוי לשאיפה שלך להיות טוב ומצליח משהיית. צבעי האופנה של הצעירים הללו הושפעו מהצבעוניות של הגרפיטי והם היו יצירתיים להפליא. זה התפוצץ לטובה כשהראפר אל אל קול ג'יי חשף לעולם כולו את החולצה שלו, שצויירה בידי "מלכי החולצות" - מותג מקומי קטן ולוהט שהקים מישהו בשכונה.

ואז בא "דאפר דן" שהפך למותג כששיווק את האופנה האורבנית הזו ויצר משהו נחשק יותר מפירמות כמו לואי ויטון, גוצ'י ושאר המותגים המתנשאים. הוא זייף את הלוגואים שלהם על הבגדים שלו ומהר מאד גילה שהם עצמם החלו לחקות אותו. כל כוכבי הראפ התלבשו בבגדים שלו, עד שהמשטרה פשטה עליו והכניסה אותו לכלא.

אבל כך גם באה האופנה הלבנה. בזכות נערי השכונות שלבשו אותם במועדונים, זכו יצרנים חדשים כמו ראלף לורן וטומי הילפיגר להצלחה. כדי להתפרסם, נהג טומי הילפיגר לחלק בגדים שעיצב בחינם בשכונות. כך הצליח להפוך לאימפרית אופנה, בזכות נערי השכונות. כוכבי הראפ, שהופיעו במועדונים שלהם, נדלקו גם הם, החלו ללבוש את הבגדים האורבניים הללו והפכו אותם למצליחים בעולם כולו.

המהפכה האופנתית הושלמה. ברגע שהיה כסף, כוכבי הראפ וההיפ הופ החלו ללבוש גוצ'י ולואי ויטון. חלקם הפכו למעצבים בעצמם ואחרים סתם הרוויחו כסף בהפקה והקלטות. אבל מה שגנבו ושדדו בשדירה החמישית כשהיו צעירים ועניים, הם יכולים היו עכשיו לקנות בכספם שלהם.


הנה מהפכת האופנה של ההיפ הופ:

https://youtu.be/aBOE0cZdNPE


אופנת ההיפ הופ הובילה את הסגנונות הטרנדיים של שנות ה-90:

https://youtu.be/-NkpF6vg22Q


התפיסה שלהם שמה שהם לובשים מייצג אותם ואת מה שהם מאמינים בו:

https://youtu.be/SUhk0C_Yc1I


המעצב מהארלם שהמציא את אופנת ההיפ הופ - דאפר דן האגדי:

https://youtu.be/wC9QrVJtrLc


דאפר דן מספר על המהפכה שלו:

https://youtu.be/5kVoaQukud8


הנה הלבוש מתחבר לריקוד, לגרפיטי, לצבעים ולמוסיקה:

https://youtu.be/QNxC_xXKnoE


טריילר לסרט שמספר את ההיסטוריה של הבגדים הללו מהרחוב לחנויות היוקרה:

https://youtu.be/vQ9LyiNrA-s


הרגע שבו "מלך הפופ" מייקל ג'קסון מצטלם בבגדי היפ הופ:

https://youtu.be/hNtUHYzMUdQ


ואופנת ה"סוואג לייף" של היום:

https://youtu.be/ot2WfVISz9w

צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.

לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.

הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.

ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.

אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.

בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...


כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":

https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM


עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:

https://youtu.be/gDN4c2wnx3E


עוד על הצילום:

https://youtu.be/nEKNt4831b4


קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:

https://youtu.be/QKaBMy8cjIU


מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:

https://youtu.be/qBTEe-I16Po


ועוד אחת:

https://youtu.be/1i_wNJWSsPs

בחנות הגדולה ביותר באמריקה, החנות FAO Schwartz שוורץ שבעיר ניו יורק נמצא מתקן שזכה לשם "פסנתר רצפה" (Floor piano at Fao Schwartz) או בחנות הפסנתר הגדול (The big piano).

יצר אותו האמן, המהנדס והממציא רמו סרסני (Remo Saraceni) לחגיגת המאתיים בפילדלפיה, בשביל הכיף. זו רק אחת מההמצאות האינטראקטיביות הרבות של מי שמחבר את הדמיון של הילד שהוא עם היכולת ההנדסית אל הטכנולוגיה של העתיד.

ה"פסנתר הגדול" הראשון נבנה ב-1982. הוא הוצג בחנות הצעצועים כשאחותו של הבמאי והמפיק סטיבן שפילברג אן שפילברג ראתה וסיפרה לאחיה.

משם הוא התפרסם בסרט הקלאסי של שפילברג "Big" בכיכובו של טום הנקס. כל מקש נדלק כשעוברים על המקלדת ואז מושמעים צלילים המלודיים. בדגמים הכי עדכניים שלו ניתן לתכנת שירים בנוסף לבחירת שירים שכבר מתוכנתים.


הנה דיווח על הפסנתר הגדול של פאו שוורץ:

https://youtu.be/o570ZUYQuQo


פסנתר הרצפה בחנות שוורץ:

https://youtu.be/g8Yi6ITZtHg


שני וירטואוזים רוקדים חיל על הפסנתר שעל הרצפה:

https://youtu.be/JpSzPcwMd_Q


הסצנה שהנקס וחברו מנגנים בו בסרט "ביג":

https://youtu.be/CF7-rz9nIn4


פור אליז של בטהובן על הפסנתר הגדול של חנות פאו שוורץ בניו יורק:

https://youtu.be/HOdB-0biTlM


ופסנתר הרצפה - מוצר לקנות הביתה:

https://youtu.be/hVcnOBkkxk4

מגדלי התאומים נפלו ב-11 בספטמבר 2001, לאחר שפגעו בהם 2 מטוסי נוסעים שנחטפו במהלך אותו הבוקר בארה"ב. מדובר בפיגוע הגדול בהיסטוריה האנושית והוא כלל גם התרסקות מטוס על בניין הפנטגון בוושינגטון. אנשים ראו באותו היום תמונות קשות ובלתי-נתפסות, שכמו נלקחו מסרט קולנוע ושהעולם לא ראה כמוהן לפני כן במציאות.

פיגועי 11 בספטמבר היו מתקפת טרור הגדולה ביותר על ארה"ב, של ארגון אל-קאעידה. הכל תוכנן במשך חודשים רבים, שבמהלכם החוטפים למדו בין השאר להטיס מטוסי נוסעים. לאחר שהשתלטו 19 החוטפים, רובם ממוצא סעודי ומצרי, על 4 מטוסי נוסעים שהמריאו לטיסות פנים ברחבי ארה"ב, הם תפסו את מקום הטייסים וביטלו את אפשרות הזיהוי של מיקומם מהקרקע, מה שאיפשר להם להגיע ליעדים מבלי שגילו אותם בזמן.

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר גרמה לזעזוע והלם בעולם כולו, במיוחד בארה"ב ובעיר ניו יורק. בעקבות מתקפת הטרור הקשה הזו יצא צבא ארה"ב למלחמה כנגד הטרור, באפגניסטן ועיראק.


הנה סרטון שמראה את השתלשלות הפיגועים ב-11 בספטמבר במגדלי התאומים:

http://youtu.be/MpEFGSe9zeg


קטע מסדרת "איש הפלדה" ששודר 7 שנים לפני כן ושחזה בדייקנות את מה שיקרה:

http://youtu.be/7BNsI9G1gEE


ושידור טלוויזיה בישראל באותן שעות (עברית):

https://youtu.be/iaYxBEehJA4?long=yes

בהיסטוריה של התעופה ידועים מקרים רבים של נחיתת אונס, אבל אחת המעניינות שבהן התרחשה קצת לפני השעה 3 וחצי בצהריים, ביום חמישי ה-15 בינואר 2009. אז יצאה לדרכה מנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק, טיסה 1549 של חברת התעופה US Airways.

בתום ההמראה, שעברה חלק, הרים הטייס את עיניו, וראה עשרות ציפורים על כל רוחב החלון. בחלקיק שנייה פגע המטוס בלהקת ציפורים, שעפה היישר אל מנועיו. המנועים הפסיקו לעבוד ובן רגע הפך המטוס כולו לדאון עצום, שבתוך דקות עתיד להתרסק.

זה היה הרגע שבו קיבל הקברניט צ'סלי סאלנברגר את אחת ההחלטות הקשות בחייו. הוא פעל בניגוד להוראות ובמקום לחזור ולנחות בשדה התעופה, עם מנועים כבויים וסיכויים כמעט ודאיים להתרסקות, הוא בחר בפתרון שונה ויצירתי יותר - סאלנברגר הנחית את המטוס בנהר ההדסון, שעובר ליד מנהטן. הנחיתה הצליחה וחייהם של כל 155 הנוסעים ואנשי הצוות ניצלו.

נחיתת האונס בנהר ההדסון, המפריד בין ניו יורק לניו ג'רזי הייתה חסרת תקדים. היא הייתה בתוך מי הנהר, בסמוך לרחוב 48 בפינת ברודוויי בניו יורק. אבל החשוב הוא שהייתה במרחק של כ-900 מטרים מ-3 מעבורות גדולות. הטייס עשה זאת, לדבריו, כדי שהחילוץ של הנוסעים יהיה מהיר ובטוח, באמצעות המעבורות הללו.

הוא צדק. בתוך דקות יצאו הנוסעים, בחליפות ההצלה שלהם והמתינו על כנפי המטוס עד שהמעבורות הגיעו לאסוף אותן.

כשנודע על נחיתת האונס, הפך סלנברגר מיד לגיבור אמריקאי. הציבור האמריקאי לא הפסיק למחוא לו כפיים ולהעריץ את הטייס שנחת בתוך הנהר הגדול ושמר על חיי כל נוסעיו.

אבל האבסורד הגיע מאוחר יותר. מאחר שהמטוס ניזוק מהמים, ללא כל סיכוי לתקנו, סלנברגר נתבע על שלא שמר עליו וגרם לאובדן מטוס בשווי של 75 מיליון דולר. לא עזרה עדותו בפני הוועדת בטיחות התעופה בארצות הברית, ש"המטוס היה איטי מדי ונמוך מדי, מנועיו כבויים, כל ניסיון לחזור למעלה היה עלול להסתיים באסון".

כך או כך, הוא יצא מזה ונשאר בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, בתור הטייס החכם והאמיץ, שנחת במי נהר ההדסון והציל את נוסעיו מאסון נורא.


הנה סיפור הנחיתה המדהימה על ההדסון:

https://youtu.be/4v7kASXPQMc


והקלטות מתא הטייס ברגעים המותחים הללו:

https://youtu.be/JItbos1tYZs

זה נשמע כמו אגדה שנגמרת רע. באגדה הזו הופך נער ניו יורקי שמצייר גרפיטי על הקירות, ישן ברחובות וחי מהיד אל הפה ובתוך זמן קצר, הופך לאחד המצליחים והעשירים שבציירים של תקופתו, מוכר ציורים במיליונים ואז מת בגיל 28.

ז'אן מישל בסקיאט (Jean-Michel Basquiat), או בהגייה הצרפתית הנכונה ז'אן מישל בסקייה, היה צעיר אמריקני חצי קובני וחצי פורטוריקני, אוטודידקט (מי שלמד בעצמו).

תוך שנים ספורות הוא הפך מאמן גרפיטי שחי ופעל בשוליים, לאמן מרכזי ונערץ בסצנת האמנות של ניו-יורק.

בגיל 20 הוא היה לכוכב הגדול ביותר שידע עולם האמנות של העיר המוצפת בכישרונות מטורפים. דווקא בשל חוסר ההשכלה האמנותית שלו, בסקיאט לא הפסיק לחדש ולרענן את האמנות המודרנית והפתיע את כולם ביצירתיות וחדשנות בלתי נגמרות.

ידידה שלו סיפרה פעם שהוא ישן תקופה על הספה בסלון ביתה. כשהיא ביקשה ממנו שישתתף בשכר הדירה, הוא הדפיס גלויות מציוריו וניגש במסעדה אל אנדי וורהול, כדי למכור לו כמה מהגלויות הללו.

בסקייה היה בעל ביטחון עצמי עצום ולרגע לא חשש מזלזול של אמנים "מוכרים", אז הוא אמר לוורהול שהוא, כלומר וורהול, ישמח לעבוד איתו - עם בסקיאט. כשנפגשו בסטודיו של וורהול, הבין אמן הפופ המפורסם שזה עתה הוא גילה את הכישרון הכי גדול שעומד להתרגש על עולם האמנות.

כמו מוסיקת הביבופ ג'אז המהפכנית שנהג לצייר לצליליה, הצליח בסקיה הצעיר ליצור את הביבופ המהפכני של הציור - אמנות גאונית מהבטן ולאו דווקא מהראש. אבל אסור לטעות - האמנות של בסקייה הייתה רלוונטית לתקופה כי הוא הבין גם בהיסטוריה, בפילוסופיה, בתולדות האמנות ובמוסיקה. כל אלה הדהדו בציוריו עמוסי הדמויות והפנים בסגנון הנאיבי, כמו גם במשפטים ומילים ששאב מהספרות ומהטלוויזיה, שמהם גם קיבל השראה.

החוצפה והכישרון המדהים שלו השתלמו לו מיד. הוא החל לעבוד עם אנדי וורהול, שממש התאהב בו. הם ציירו יחד בשיטה שנהנו ממנה - וורהול מצייר אייקון או לוגו ראשוני ובסקייה מצייר מעליו בתורו, ושוב וורהול מוסיף משלו וכך הלאה.

השילוב של שני גאוני הציור המודרני, העלם הצעיר בסקייה והמאסטר המזדקן וורהול, יצר יצירות אמנות מרתקות. רובן אגב, שוות היום עשרות מיליוני דולרים וחלקן אף מאות.

גם עבודות האמנות שלו, חלק משמעותי מהן מצויר על קרשים שמצא במזבלה, שוות כיום מאות מיליוני דולרים. מעין מוצרט או שוברט של האמנות המודרנית, הבחור שמת כה צעיר הטביע את חותמו על עולם האמנות באופן בלתי נתפס.

ז'אן מישל בסקייה מת בגיל 28, כתוצאה מצריכת יתר של סמים. איזה אובדן לאוהבי האמנות וכמה בזבוז וגם לקח לצעירים שלנו... בבקשה מכם - אל תגררו לסמים!


הנה סיפורו של הגאון מהרחוב (מתורגם):

https://youtu.be/JX02QQXfb_o


בקצרה ובאנגלית על ז'אן מישל בסקיאה:

https://youtu.be/Z2ytkFDzdbk


שיר שהוקדש לו, בצירוף תמונות של ציוריו:

https://youtu.be/DqW8t9dT5Lw


סרטון קצר עם וורהול ובשלל מצבים בשנת 1986:

https://youtu.be/1gSnGdiGkqY


איך הפך בסקיאט לנערץ בתרבות ההיפ הופ:

https://youtu.be/LVA3wdJNEws


קדימון של סרט, הכולל ראיון עימו לפני מותו:

https://youtu.be/eXjR-y0WH-I


מצגת וידאו מעבודותיו הגדולות:

https://youtu.be/P0sR9YYl_1k


רגע, יצירה! - כך תציירו כמו בסקיאט:

https://youtu.be/KTd840xO0yA


ושיטת העבודה, ההשפעה וממה למד הגאון היצירתי:

https://youtu.be/8G9pnE0bnfE?long=yes

ציור משנת 1942 "ציפורי הלילה" (למעשה שמו באנגלית הוא "ניצי הלילה") צוייר על ידי האמן האמריקאי אדוארד הופר. מתוארים בו אנשים היושבים בשעת לילה מאוחרת בדיינר עירוני אמריקאי (מסעדה).

זהו הציור הידוע ביצירותיו של הופר, ואחת מהיצירות הכי מפורסמות באמנות האמריקאית. הוא צוייר בתקופה של דיכאון וקושי בארה"ב, בימים שאחרי המתקפה היפאנית על פרל הרבור, שגרמה לאבידות קשות ולכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. מתואר בה מקום אמיתי, שהיום אינו קיים עוד - דיינר בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן שבניו יורק.

הצייר ניסה להציג את הבדידות שבעיר הגדולה - הוא עושה זאת בכך שהוא מרכז את הדמויות בחלק קטן של התמונה ואת השאר הוא משאיר ריק וללא דלת יציאה. החלון הגדול שמציג את המקום, ממחיש את הבדידות. גם העובדה שהדמויות אינן מדברות זו עם זו מגדילה את הניכור ביניהן.

הציור מוצג כיום במכון האמנות של שיקגו. כמקובל במאה ה-20, הושפעו ממנו לא מעט אמנים ונוצרו ציורים שונים בהשראתו ובהתייחסות אליו.


הנה סרטון על ציפורי הלילה:

http://youtu.be/j24uh8cZ3wA


והנפשה של הציור, שנעשתה באתר סקנד לייף:

http://youtu.be/MFz18zAjpGo

פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".

אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.

מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.

היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.

אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.

הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".

הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".

חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.

אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.

חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.

על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.

מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.

אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.

על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.


הנה חייו של צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/q6_kbDGIBdc


קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/2qaSYknbapk


קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:

https://youtu.be/ART5pmT6zro


סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:

https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw


והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:

https://youtu.be/RfRJq0l5OTc

פיט מונדריאן, אחד האמנים המרכזיים בציור המופשט, אהב מאד מוסיקת בוגי ווגי סוערת. הוא הגיע לניו יורק ב-1940 והתאהב בעיר ובאווירה המוסיקלית שבה.

במהלך השנים הוא החל לתת כותרות בציוריו השונים ולשלב את אהבתו לסגנון המוסיקלי הזה. כך הפכה החיבה האישית של האמן לבוגי ווגי למרכיב יסודי באמנות שלו. דבר קטן שמחבר את האמנות הגדולה לרגש הבסיסי של חיבה.


הנה סרטון אנימציה מדהים שמראה את התפתחותו של מונדריאן וברקע המוסיקה שאהב:

http://youtu.be/iSCmWnIoRpI


והחיבור בין המוסיקה וריקודי ומוסיקת הבוגי ווגי:

https://youtu.be/3Km8yTnmzTI?t=11s

ריקודי קביים (Stilts dancing) נהוגים במקומות שונים בעולם, אבל הם נולדו ככל הנראה באפריקה.

בקרב שבטים אפריקאים נולדה האמונה שהמוקו ג'ומבי (Moko Jumbie), המגינים הרוחניים של הכפר, מסוגלים לראות למרחק, בכך להזהיר את תושבי הכפר או השבט מבעוד מועד ולשמור מהרוע, עוד לפני שהוא מגיע.

פירוש המילה ג'מבי באנגלית היא רוח של מת, לרוב מרושעת.

גובהו של ה-Moko Jumbie הוא שמקל על ראיית הרוע לפני האנשים הרגילים. רקדני המוקו ג'ומבי מצוידים במסכות ורוקדים בצעדים ארוכים כשהם נישאים על גבי קביים, בגובה של 3-5 מטרים.

בטרינידד לומדים, כבר מגיל צעיר, לרקוד על קביים ו"לגעת בשמיים". בטרינידד, קבוצה בשם "Touch D Sky" רוקדת על קביים את ריקודי המוקו ג'ומבי (Moko Jumbie).

בשלב מסוים זכו ריקודי הקביים של טרינידד לפרסום בעולם. אך עם הזמן, לאחר שהם נעלמו מעט, שבים הריקודים המיוחדים הללו לעין הציבורית, למשל בניו יורק, בה לומדים צעירים בברוקלין את הריקוד המיוחד הזה.


הנה ריקודי הקביים של טרינידד:

https://youtu.be/Qn9fHjJVNj8


כך נראים ריקודי הקביים המיוחדים הללו:

https://youtu.be/vHiUIHgPhus


וצעירים בברוקלין שבניו יורק רוקדים ג'ומבי:

https://youtu.be/kPyFEczEoB0

טרזן הוא דמות ספרותית, גיבור סדרת ספרים פרי עטו של הסופר אדגר רייז בורואוז. הדמות הספרותית של טרזן היא מרגשת. טרזן הוא ילד אנגלי שלאחר מות הוריו בג'ונגל אפריקאי בסוף המאה ה-19, אומץ על ידי אחת הקופות שגידלה אותו כאחד הקופים. יכולותיו של טרזן עלו על אלו של בני אדם רגילים וכשהתבגר טרזן הוא הפך למנהיג שבט הקופים ולמנהיגן של חיות אחרות בג'ונגל.

בג'ונגל עבר טרזן הרפתקאות שונות, הכיר את ג'יין שהפכה לנערתו ונשארה איתו לחיות בג'ונגל. לצידו הופיעה כמעט תמיד השימפנזה המכונה צ'יטה. בני אדם נוספים שפגש בג'ונגל גילו לו שהוא בעצם ג'ון קלייטון השלישי, לורד גרייסטוק ובהמשך הוא יצא מהג'ונגלים אל אפריקה עצמה ובסרטים הגיע אפילו לאמריקה. עם זאת, הוא תמיד חזר הביתה, אל החיות שכה אהב.

עוד לפני הדור הנוכחי שבו טרזן מזוהה עם הסרט של אולפני דיסני, מי שזוהה עם טרזן היה השחיין האולימפי שהפך שחקן, ג'וני וייסמילר (Johnny Weissmüller). ב-12 סרטי "טרזן", שנמשכו עד שנות ה-60, הוא היטיב לגלם את דמותו של טרזן, כשכישוריו הספורטיביים ומבנה גופו המוצק מסייעים לעיצוב הדמות ה"טרזנית" שהפכה לאגדה.

וייסמילר היה ספורטאי שנודע בשיאים עולמיים רבים בשנות ה-20 ובמדליות זהב אולימפיות בענף השחייה. מי שגדל בתור ילד חולני, שרופאיו המליצו על שחייה כתרופה לבריאותו, הפך לאלוף עולם בלתי מנוצח. בבריכות השחיה האולימפיות הוא מעולם לא הפסיד. באולימפיאדת פאריס 1924 הוא זכה בשלוש מדליות זהב וארבע שנים אחר-כך, באמסטרדם, הוא הוסיף שתיים נוספות. כך פרש וייסמילר מקריירת השחייה בת שבע השנים שלו לאחר ששבר 67 שיאי עולם. ברשותו היו 5 מדליות זהב אולימפיות בשחייה ומאזן מושלם - הוא מעולם לא הפסיד במשחה!

בזקנתו סיפרו על וייסמילר שדעתו השתבשה מעט. על פי הדיווחים הוא נהג לשוטט בבית-האבות שבו התגורר ולקרוא בקריאותיו של טרזן, קריאות שבהן הוא נודע מהסרטים שבהם כיכב בצעירותו.


הנה קטע מסרט של "טרזן", בו מופיע טרזן עם ג'יין חברתו בג'ונגל:

http://youtu.be/43dMpXAdbIU


מה קורה באחד הסרטים כשטרזן נלקח לניו יורק וקופץ מגשר ברוקלין הישר למים:

http://youtu.be/DVZT8ptggfs


מהבריכה אל הג'ונגל - ג'וני וייסמילר:

https://youtu.be/D91MF6D3QHk


וסרט "טרזן" שלם משנת 1935:

https://youtu.be/5_FQPUzpc6E?long=yes

בתרבות ההיפ-הופ אנו מכירים בעיקר את הברייקדאנס, אבל "פופינג" (Popping) הוא סגנון ריקוד נוסף שבא מתרבות זו והוא קשור גם במוסיקת הפאנק (funk) האמריקאית. בפופינג נוהגים הרקדנים לכווץ ולשחרר את השרירים, בכדי לטלטל או להקפיץ את גופם.

סגנון הפופינג משלב תנועה וחוש קצב, עם שליטה מעולה באיברי הגוף. כך משיג הרקדן גמישות גבוהה במיוחד. ישנם בסגנון הפופינג סגנונות משנה כמו ה"רובוט" (Robot) שבו הרקדן מתנועע כמו רובוט או בובה. סגנון אחר הוא ה"גל" (Waving), שבו הרקדן זז כאילו עובר בגופו זרם חשמלי.

שמו של סגנון ה"פופינג" הגיע מהמילה "פופ" (Pop) שפירושה "להקפיץ".


הנה סרטון עם ריקוד בסגנון הפופינג:

https://youtu.be/KK2IqarxGrY


ואחד מדהים ויצירתי מאד:

http://youtu.be/fDZPYAo1d1c


אפשר ללמוד לרקוד פופינג כאן:

https://youtu.be/dcRtv4Tihyc


הנה קבוצת רקדני פופינג ברחוב:

https://youtu.be/HjYvl9ACX7k?t=38s


סגנון ריקוד הרובוט:

https://youtu.be/ekDQUwHGqiM


ריקוד הווייבינג "הגל":

https://youtu.be/uOUVE5rGmhM

פעם הוא היה הגבוה בעולם. הוא היה הסמל לכוחה, עושרה ועוצמתה של אמריקה. גם אם מגדלים רבים עברו מאז את גובהו של האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building), בעיני רבים הוא נשאר עדיין המגדל החשוב והמוכר ביותר בעולם. הבניין הגבוה שנחשב כסמל תרבות אמריקאי, נראה שונה בסגנונו ממגדלים מודרניים אחרים, כיוון שהוא בנוי בסגנון "אר דקו" שהיה פופולארי באותן שנים. אגב, צורתו ההולכת ונעשית צרה ככל שעולים בו, נבעה מהחוק בניו-יורק של אותה תקופה, שאסר על גורדי שחקים לחסום את אור השמש ברחוב.

אבל את דרכו החל הבניין, שהיום נחשב כאחד משבעת פלאי העולם המודרני, ככישלון של ממש. העובדה שנפתח בתקופת השפל הגדול של שנות ה-30 ומרחקו מתחנות הרכבת גרמו לכך שחלקו הגדול לא הושכר בשנותיו הראשונות. תושבי ניו יורק נהגו אז לכנותו בחיוך "בניין המדינה הריק" (Empty State Building). רק עשרים שנה לאחר מכן, בגאות הכלכלית של אחרי מלחמת העולם השניה, הוא יהפוך להצלחה כלכלית.

בניין אמפייר סטייט בעל ה-103 קומות, נמצא במנהטן שבעיר ניו-יורק. הוא נבנה בשנות ה-30, תוך שנה וקצת, ונחנך בשנת 1931. אגב, רק כשהוסיפו לו מוט ארוך לקשירת ספינות אוויר הפך האמפייר סטייטס בילדינג באופן רשמי להיות הגבוה ביותר בעולם בתקופתו.

פירוש שמו "בניין מדינת האימפריה", על שם מדינת ניו יורק שכינויה באמריקה היה אז "מדינת האימפריה".


הנה האמפייר סטייט בילדינג:

http://youtu.be/3XLjLx5fvsM


כך בנו אותו:

http://youtu.be/bEnCpWMl91s


כך ניקו בשנות ה-30 את חלונות המגדל הגבוה בעולם:

http://youtu.be/d8Qe07A7DFw


בשנים האחרונות המגדל המפורסם זכה לשיפוץ יקר, שהפך אותו לירוק ויעיל במיוחד מבחינת אנרגיה:

http://youtu.be/PfOqGpL3jlk


ומערכת התאורה ההיקפית שלו היא למעשה מסך טלוויזיה עצום בגודלו:

http://youtu.be/NDjwyi5UcnE

ברייקדאנס (Breakdance), או ברייק דאנס, הוא ריקוד שנולד בתרבות השחורה של בני נוער ברחובות ניו יורק. הריקוד מתבסס על מוסיקה אלקטרונית ועל היפ הופ, בשילוב עם חריקת התקליטים הנקראת "סקראצ'ינג" (שריטה).

הסגנון נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובשנות ה-80, כשפשטו הרכבי ברייקדאנס של צעירים על כיכרות הערים הגדולות בעולם. מצוידים ב"בום בוקס" עם מוסיקה ובסים אימתניים הם החלו לרקוד, לפתח את היכולות והסגנון הפך בהדרגה לפופולארי במיוחד. הוא נולד כחלק מתרבות ההיפ הופ והיה לאחד מיסודותיה.

לריקוד הברייקדנס תנועות חדות וקטועות שיש בהן הרבה גליות זורמות ותנועות רצפה וירטואוזיות, שהושפעו מאד מהשליטה הגופנית המוחלטת של תנועות הקפואירה. גם "הליכת ירח" היא מהתנועות המוכרות של הברייק-דאנס. כשאימץ מי שכונה "מלך הפופ", מייקל ג'קסון, את "הליכת הירח" היא הפכה מוכרת בכל העולם ומזוהה איתו.

השם "ברייקדאנס" ניתן לסגנון בהיות המוסיקה הראשונית שעליה התבססו הרוקדים מבוססת על קטעים חוזרים מקטעי-מעבר ("ברייקים") מלהיטים בסגנונות פופולאריים כמו דיסקו, פאנק ורגאיי.


כיום הוא ענף אולימפי לכל דבר (עברית):

https://youtu.be/idW2LA_RbIg


ריקוד ברייקדאנס מקצועי של רקדן עם נגן מוסיקה בידו:

https://www.youtube.com/watch?v=IDtBZkfsRRw


תחרות ברייקדאנס בין כמה בחורים מצוינים, שרוקדים מעולה:

http://youtu.be/qTcXxVOM4B0


התנועות מופלאות של רקדני הברייקדאנס:

http://youtu.be/37pwbUp8t1I


כך הוא משתלב בכוריאוגרפיות מתוחכמות:

https://youtu.be/es6xywE9NP0

מרכז התעופה של חברת טי דאבל יו איי (TWA Flight Center) הוא אחד הבניינים המיוחדים בעולם ומעבודות תכנון המבנים המיתולוגיות של גאון האדריכלות הפיני-אמריקאי אירו סארינן (Eero Saarinen).

התכנון העתידני הזה הוא חלק מז'אנר אדריכלי עתידני שזכה לשם "אדריכלות גוגי".

קשה להחליט מה מדהים ויפה בו יותר - המבנה החיצוני, שנראה כמו ציפור ענקית הפורשת כנפיים, או הפנים המעוקל ומסוגנן כמבנה עתידני מרהיב ובלתי נתפס ביופיו ובתכנון הגאוני והמתוחכם אך פשוט שלו.

תשאלו את יוצרי הסרט המצליח "Catch me if you can" בכיכובו של לאונרד דה קפריו, שהמרכז הופיע בו.

האדריכלות של מרכז הטיסה ההיסטורי של TWA משנת 1962 הפכה אותו במהירות לאיקוני והוא זכה לכינוי "קתדרלת התעופה". המתכנן סארינן, אגב, לא זכה לראותו גמור כי שנה קודם לפתיחה הוא הלך לעולמו.

עם השנים פשטה TWA את הרגל וחדלה לפעול. גם חברת התעופה טרנס וורלד איירליינס שקנתה והשתמשו במבנה המופלא אחריה לא שרדה. אחריה הפך המסוף שליד טרמינל 5 בנמל התעופה הניו-יורקי ג'ון פ. קנדי למקום רדום וכמעט מת.

18 שנה אחר כך, המהפך הגיע. בשנת 2019 הפך מבנה מרכז התעופה TWA לבית מלון יוקרתי נוסטלגי. המלון שנפתח אז החליף את מה שכונה "קתדרלת התעופה" אבל שמר על כל הסממנים המקוריים שלו וכיבד את מורשת התעופה של חברת התעופה המיתולוגית שסארינן כה התאמץ לכבד.

העיצוב של המלון הוא בסימן רטרו שיק אלגנטי ומוקפד במיוחד. המון סממנים ופריטים של TWA עליה השלום, כמו גם חלל המלון, המשופע ברהיטים הקלאסיים והאייקוניים שתכנן סארינן. הם מקסימים לא פחות מהמבנים של אירו סארינן ומוצבים במלון הזה גם בחדריו הרבים.

משפצי המלון אף הגדילו והחנו על המסלול שלפניו מטוס TWA ישן ומשופץ, המשמש בתור הבר של המלון. עגלת הדיילים עוברת בין המבלים בו והם מזמינים את המשקאות והקוקטיילים, ממש כמו פעם באוויר. אגב, זה לא הבר היחיד ויש עוד 7 כאלה ו-6 מסעדות במלון, מהטובות שיש.

חמותנו הייתה אומרת על זה "שלא נדע חרפת רעב..."


הנה סיפורו של המסוף המיתולוגי שהפך למלון ברוח הסיקסטיז:

https://youtu.be/3uIA9eFSNzY


המלון שהחליף את "קתדרלת התעופה" של אירו סארינן:

https://youtu.be/xgKFdkZeYBg


בלוגר מסביר על המקום:

https://youtu.be/jX4N0Tg4MMk


ההיסטוריה של מרכז TWA לתעופה:

https://youtu.be/SYyJNexJb9Q


ביקור בתוך מרכז הטיסה של TWA:

https://youtu.be/Zq07DzJIA34


התקנת המטוס TWA שהיה לבר:

https://youtu.be/TTD8-rqFcak


וסרט תיעודי על המלון שהחליף את מסוף הנוסעים המיתולוגי של TWA (מתורגם):

https://youtu.be/h0NY-OCnm6c?long=yes