מי היה נגן הסקסופון צ'ארלי פרקר?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
קישורים מצורפים: