שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
האם למים יש רגשות?
האם מים שומעים ומבינים תוכן של מילים? - הטענה לגבי רגשות של מים, או יכולת להבין מילים, התקבלה בקרב המדענים בלעג גדול. אבל המדען היפאני מסארו אמוטו (Masaru Emoto) טוען בדיוק את זה. אמוטו ביצע בשנת 1999 מאות ניסויים במים והוכיח לטענתו שמים יכולים לקלוט רעיונות, מילים, מוסיקה ומחשבות ושמולקולות המים מושפעות מתוכן ומים משתנים מהם, עד לרמת המבנה המולקולרי שלהם.
החוקר השמיע למים מגוון של רעיונות, מילים, מוסיקה ואפילו תפילות ונעזר במיקרוסקופ אלקטרוני כדי לצלם את המים בזמן השמעת כל מרכיב. פרסום תגליותיו הדהים את העולם, אך גרר ביקורת רבה בעולם המדעי. לטענתו, נראו המולקולות של מים ששמעו מלים טובות או מוסיקה של באך, אחרת לגמרי ממים ששמעו איומים, קללות או את השם היטלר. מסקנותיו המהפכניות לגבי יחסי הגומלין שבין התנהגותנו למצב המים בגופנו למשל, יכולות לשפוך אור על בריאותנו הפיזית והנפשית ועל האופן שבו מה שאנו אומרים או חשים משפיע עליהן.
כמובן שמרבית המדענים לעגו לממצאים וטענו שהמחקרים לא עמדו בתנאי המחקר המדעי. איש מהם גם לא הצליח להגיע לממצאים דומים במחקרים אחרים שנעשו על פי תנאים מדעיים. הושמעה גם טענה שהמבנה המולקולארי של המים אינו מפתח מבנים יציבים לפרקי זמן ארוכים מכמה נאנו-שניות (מיליוניות השניה). היו שניסו לחקור את הדברים הלאה וגילו ממצאים מעניינים ולא בהכרח סותרים. אמוטו עצמו ביצע מחקר נוסף, שפורסם ב-2008, בו השפיעו כ-2000 איש מאירופה על מים שהוצבו בארה"ב, על ידי התרכזות וחשיבה מתכוונת.
אז מצד אחד יש חוקר עם תוצאות יוצאות דופן ומצד שני הקהילה המדעית לא מקבלת את טענותיו של אמוטו והם נחשבות כיום על ידי מדענים רבים לפסאודו-מדע.. לפני שתחשבו מי לדעתכם צודק, נסו רק לזכור שפעם דחו כולם את הטענה המשונה שהעולם עגול...
הנה הטענה על הרגשות של המים:
http://youtu.be/k1-0ulKgmio
מהי דחיינות?
מרק טוויין אמר פעם עוד אחד מהמשפטים השנונים שלו "אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים". הוא כנראה צדק כשהצליח בשנינות ובעוד הבזק אופייני לו של גאונות, להגדיר את הדחיינות באופן פשוט ומוצלח.
דחיינות (Procrastination) היא סוג של התנהגות, בה אנשים נוטים לדחות או להימנע מביצוע פעולות או מטלות שהם אינם מעוניינים לבצע בקרוב, או צריכים לעשות זאת.
מדובר בתופעה אנושית די נפוצה. הדחיינים בה דוחים לעתיד את המשימה שאותה הם אמורים לבצע מיידית, לטובת פעילות אחרת, מהנה וקלה ממנה.
אחת ההברקות היא שבשביל דחיינים, אנשים הנוטים לדחות משימות ליום אחר, היום העמוס ביותר בשבוע הוא תמיד "מחר".
הדחיינות מוגדרת כדחיית משימה בכדי להשיג הרגשה טובה בטווח הקצר, תוך כדי ויתור על המטרות לטווח ארוך. ההימנעות תהיה בדרך כלל ממשימה המעוררת תחושת לחץ או חרדה.
במובן הזה ברור שלחלק גדול מבעלי הנטייה לדחיינות יש קושי לדחות סיפוקים. אצל רובם גדול הוא הצורך לסיפוק מיידי והנטייה להרחיק מעצמם בכל מחיר את הסבל או הקושי.
אנחנו בעצם מנסים להימנע מהלחץ והחרדה שהמשימה מעוררת בנו. באופן פרדוקסלי, ההימנעות מייצרת תחושה גדולה יותר של לחץ וחרדה, המתבטאת במועקה: מעין עננה שהולכת איתנו לכל מקום. ככל שמועד סיום המשימה הולך ומתקרב, כך תחושת המועקה הולכת וגדלה.
האם יש דחיינות חיובית?
הדחיינות שלמעלה היא דחיינות פאסיבית, בעוד שידועה כיום גם דחיינות אקטיבית.
מחקרים חדשים שפורסמו בעולם על תופעת הדחיינות, גילו שדחיינות עשויה להוביל ליצירתיות גבוהה דווקא. בנוסף היא יכולה להעלות את רמת המוטיבציה של הדוחה את המטלה ולמרות הלחץ - לאפשר ביצוע ביעילות מירבית של המשימות.
בדחיינות האקטיבית דוחה האדם את המשימות באופן מודע ובכוונה תחילה. הסיבה לדחייה היא התפקוד הטוב יותר שלו או שלה תחת לחץ וריבוי משימות. מסתבר שאצל דחיינים כאלו מגדיל הלחץ את המוטיבציה משמעותית ודווקא מעלה את הפרודוקטיביות ורמות התפקוד.
כאן דחיית משימות היא לא משיתוק או חשש, אלא מהצורך במיקוד במשימה וברצון להשלימה ביצירתיות, באיכות ובזמן. יש למשל מקרים בהם קיים הרצון להתלבט ולשקול היטב ובאורך רוח את נחיצות המטלות, או את דרך הטיפול המוצלחת ביותר בהן.
מכאן שאם בסופו של דבר הדוחה משלים את המשימות בהצלחה ובזמן, והתופעה לא גורמת לקשיים והערכה עצמית נמוכה, אפשר בהחלט לא לחוש אשמים. כל עוד התופעה לא קשה ולא נגרמת בשל עצלנות או משהו אחר, הדחיינות האקטיבית מציעה לאנשים שונים גם צדדים חיוביים, שאי אפשר לזלזל בהם.
מדוע אנחנו דוחים גם כשברור לנו שזה לא נכון (מתורגם):
https://youtu.be/FWTNMzK9vG4
דוגמה לדחיין (עברית):
https://youtu.be/22mxeLl9tpY
על תופעת הדחיינות וכיצד אפשר להתגבר עליה (עברית):
https://youtu.be/sRBeuSFHI1Q
מסתבר שבאגים יכולים לגרום גם למכונות לסבול מדחיינות (מתורגם):
https://youtu.be/iDbdXTMnOmE
הרצאת טד נהדרת של דחיין מעולה (מתורגם):
https://youtu.be/arj7oStGLkU?long=yes
ומאמן אישי מציג דרך לשינוי הדחיינות (עברית):
https://youtu.be/eGsxE_5xnR8?long=yes
כיצד משמש הדנ"א בארכיאולוגיה?
מדע הארכיאולוגיה (Archaeology) נעזר כיום יותר ויותר במחקריו, בתחום מדעי שנקרא ארכאוגנטיקה, שבו ממצים דנ"א מפריטים וחומרים שנמצאו במחקר ארכיאולוגי.
תחום זה נובע מפָּלֵאוגנטיקה, תחום העוסק בחקר הדנ"א ובבחינה מדעית של גנים מאורגניזמים קדומים. החוקרים משתמשים בשרידי בני-אדם, צמחים ובעלי-חיים קדומים. את הדנ"א ממצים החוקרים מתוך דגימות עתיקות של תאים מתים, מתוך מומיות, רקמות משומרותו עצמות מאובנות.
הארכאוגנטיקה מאפשרת למצות את הדנ"א מסביבתם של הקדמונים הללו, גם אם לא נמצאו שרידים שלהם עצמם.
שימוש בדגימות DNA עתיק מאפשר לענות על מגוון רחב של שאלות מדעיות. כך התגלה, למשל, מין בלתי מוכר של אדם קדמון, בן 150 אלף שנים, על ידי חקר של רוק קדמוני.
במקרה פלאוגנטי נוסף, גילו באמצעות מחקר דנ"א, ששלד של לוחם ויקינגי, שנחשב לגבר-גבר, בזכות כלי הנשק הרבים שנקברו איתו, הוא בעצם שלד של לוחמת. זו הייתה אישה, שאלמלא בחינת ה-DNA מעצם רגל ומשן שלה, איש לא היה משער שהיא אישה.
מחקר הדנ"א מאפשר לבדוק לעומק לא מעט דברים, שאינם נגישים לחוקרים בשום דרך ידועה אחרת. מי היה מסוגל לחקור שינויים בהרכב אוכלוסיית מצרים העתיקה, בלא היכולת להפיק DNA ממומיות בנות אלפי שנים ולחקור אותו באמצעים מודרניים?
היכולת של ארכאוגנטיקאים לבודד דנ"א של בני אדם קדמונים מתוך עפר שנלקח ממערות, או למצותו משרידים של כלי אוכל שנמצאו בחפירות, היא כלי מחקרי מצוין, שמאפשר ללמוד המון על מי שחיו ופעלו באתרים אלו, בימי קדם. השילוב בין הסקרנות המדעית והטכנולוגיות החדשות, יפתח בעתיד פתח לשיטות מחקר מהפכניות, שיאפשרו לנו ללמוד ולגלות דברים מפתיעים על התפתחות העולם, החיים בו והמין האנושי.
כך נעזרים בדנ"א שנמצא על ממצאים כדי ללמוד על תזונת אבותינו (עברית):
https://youtu.be/N1r8nXiHsOc
וכך לומדים אנתרופולוגיה והיסטוריה של הקדמונים מעצמותיהם שנמצאות בחפירות (עברית):
https://youtu.be/_Sj80cLgdUQ
מה עושים המדענים?
המדען עוסק במדע. המדענים חוקרים כמעט כל דבר אפשרי, מהחלל ועד גוף האדם. הם יודעים לאסוף נתונים, להעלות השערות, לעשות ניסויים ולבדוק את התוצאות.
בזכות המדענים אנו לומדים על עולמנו כל הזמן והעולם מתקדם ומתפתח.
הנה מדענית שמסבירה על תפקידו של המדען (עברית):
http://youtu.be/bR7HQXyXgoc?t=4s
מדען מצחיק שעובד קשה בשביל הקפה שלו (עברית):
http://youtu.be/3WGof8i-yV4
ובני נוער שהם מדענים צעירים (עברית):
http://youtu.be/voFUGZh2Kw8
כיצד הוכיח וגנר את נדידת היבשות?
בשנת 1570 יצר אברהם אורטליוס את האטלס הראשון. אורטליוס היה האדם הראשון שהבחין בדמיון שבין קווי החוף של הצד המערבי של יבשת אפריקה והחוף המזרחי של אמריקה. הוא טען שאמריקה הייתה מחוברת בעבר הרחוק לאפריקה, אך לא היה בידו הידע שנדרש כדי להוכיח את הטענה הנועזת שלו.
הרעיון המשונה נשכח למשך זמן רב, אבל 200 שנה אחר כך, היה זה המדען הגרמני הרב-תחומי אלפרד וגנר (Alfred Wegener) שמצא לכך הוכחה מדעית. זה קרה כשהוא שם לב שמאובנים זהים נמצאו בשני צידי האוקיינוס האטלנטי.
וגנר הבין ותיאר מצב שבו בעבר הרחוק הייתה בעבר יבשת-על אחת בשם פנגיאה ושהיבשות המוכרות לנו כיום הן בעצם שברים שלה, שהתפצלו והלכו והתרחקו זו מזו, עד למצב הנוכחי של כדור הארץ.
כל הגאולוגים לעגו לאלפרד וגנר ולתיאוריה המוזרה שלו. הם טענו שבעלי החיים, שאת מאובניהם מצא וגנר, עברו מחוף אל חוף דרך הים. וגנר עצמו לא הצליח להסביר מדעית כיצד יכולות יבשות שלמות לנוע למרחקים של אלפי קילומטרים.
החוסר בהסבר מדעי לסוגיה הגאולוגית עשה את שלו והלעג, שהתבסס על זה שווגנר היה אסטרונום ומטאורולוג ולא מדען בעל הכשרה גאולוגית מספקת, המשיך. וגנר מת בגיל 50, כשאבד בשלג. גופתו לא נמצאה והוא נותר בזיכרון כספק-מדען כושל שפעם הגה רעיון משונה.
רק אחרי 30 שנה יגלה עולם הגאולוגיה שאכן וגנר דייק וצדק לחלוטין. זה קרה כשמארי תארפ וברוס היזן מיפו את קרקעית האוקיינוס וזיהו רכס הרים ארוך, שהיה בעל צורה מקבילה לחלוטין לזו של החופים הדומים של מערב אפריקה ומערב אמריקה.
הוכחה נוספת ניתנה כשהמדענים ראו שסלעי בלייה וולקנית עתיקים מאד, בני מיליוני שנים, שמקורם מלבה געשית, לא נמשכו לכיוון צפון כדור הארץ, כמו שצפוי היה שיקרה. הרי מחקרים רבים הראו בעבר שהמחצבים המגנטיים שבסלעים כאלה נוטים להסתדר בכיוון של הצפון המגנטי. כשחישבו המדענים את נטיית היבשות לפי תיאוריית הנדידה של היבשות, הם ראו לתדהמתם שממש כמו הסלעים הצעירים יותר, אחרי הסיבוב הכיווני של הנדידה, הסלעים העתיקים פונים בדיוק לצפון!
כך ניתנה ההוכחה הסופית שנדרשה כדי להראות שנדידת היבשות אכן התקיימה, בדיוק כמו שראו אותה אורטליוס ווגנר בעבר. בדיעבד, שנים אחרי שהושפל, זכה אלפרד וגנר לכבוד של לא-מדען שהיה בעצם מדען ושדווקא עושר התחומים שבהם עסק, הוא שתרם למדע המון. כך הוכר וגנר כמי שגילה את אחת התגליות המדעיות החשובות במאה ה-20, כנגד ועל אף הזלזול והלעג של מדענים אחרים.
הנה סיפורו של אלפרד וגנר ותגליתו הגדולה:
https://youtu.be/rDKiNwTwaNw
תולדות גילוי והוכחת תיאוריית נדידת היבשות:
https://youtu.be/mRqjo-N_TDU?t=14s
הרצאת וידאו קצרה על תגליתו וחייו העצובים:
https://youtu.be/nbU809Cyrao
ריקוד נדידת היבשות שכל העולם רוקד מהסרט "עידן הקרח":
https://youtu.be/uMuJxd2Gpxo
וסרט ארוך על נדידת יבשות העולם:
https://youtu.be/HrKTuCDierM?long=yes
מה תורמים לגופנו מוצרי חלב?
החלב מכיל סידן רב והרבה ממנו נספג בגוף כשאוכלים מוצרי חלב. אכילת מוצרי חלב תורמת הרבה סידן, שחסר פעמים רבות לגופנו. מומלץ לאכול מוצרי חלב, רצויים אף יותר מוצרי חלב מועשרים בסידן וגבינות קשות.
יש מחלוקת לגבי הבריאות שבמוצרי החלב ויש אנשים שטוענים שהוא אינו בריא לאדם. למי שאינו צורך חלב מסיבות בריאות כדאי לדאוג לקבל את הסידן ממקורות אחרים, כמו כרוב וברוקולי, שיש בהם הרבה סידן.
אבל כללית, עבור מרבית האוכלוסיה החלב לא רק שאינו מזיק - עבור רבים הוא ממש חיוני. גם אם יש לתעשייה שמייצרת אותו, תעשיית החלב, תפקיד במשבר האקלים (ראו בתגית "משבר האקלים") וחלק לא קטן בה גורם לפרות סבל לא קטן, החלב עצמו הוא מזון טוב ומזין.
הנה סרטון של מועצת החלב שבו מציגים מרכיבים בריאים שיש בחלב:
http://youtu.be/gy0rhxaFATQ
וסרטון תיעודי רציני ומבוסס מחקר שקובע שהחלב בהחלט בריא (מתורגם):
https://youtu.be/oakWgLqCwUc?long=yes
מה מחזק את הדימוי העצמי שלנו?
הקומיקאי המיתולוגי רודני דיינג'רפילד סיפר פעם בהומור "אמרתי לפסיכיאטר שלי שכולם שונאים אותי, אבל התשובה שלו הייתה: אל תהיה מגוחך, לא כולם פגשו אותך עדיין..."
אבל עכשיו ברצינות... מסתבר שיש מרכיבים שונים שיכולים לחזק או להחליש את ההערכה העצמית (Self-Esteem) והדימוי העצמי שלנו. הנה כמה מהם:
ההורה שלך - ראשית, אנו משווים את עצמנו להורה שלנו, מאותו המין. אם אתה בן ואביך היה מצליח ממך, יש סיכוי רב שתחוש כישלון ביחס אליו. אם לעומת זאת הוא היה עני ואתה אינך עשיר גדול, אבל השגת בכל זאת יותר ממנו - הדימוי העצמי שלך יגדל משמעותית ויהיה ככל הנראה חיובי.
קבוצת השווים - אנשים שלמדו איתנו, שהם בגילנו וגרים באזור שלנו בעולם, הם קבוצה שאנו משווים את עצמנו אליה. במילים אחרות, הדימוי העצמי שלנו יינזק קשות אם מישהו מאלו הצליח באופן מדהים. אם אלה אנחנו שהצלחנו - סביר שהדימוי העצמי שלנו ימריא יפה מאד...
זו, אגב, סיבה טובה לחשוב לפני שאתם משתתפים בפגישת המחזור הבאה שלכם, אם כי, במחשבה שנייה, הפייסבוק היום עושה עבודה לא רעה בעדכון מדויק מה קורה עם חברי הילדות שלנו, על אף ששם מדווחות כמובן בעיקר ההצלחות של כולם, הבילויים והאושר האינסופי שכל אחד חווה...
האהבה שקיבלנו בילדות - מסתבר שסוג האהבה שהעניקו לנו ההורים בילדותנו משפיע מאד על הדימוי העצמי של המבוגרים שנהיה. אהבה לא מותנית שנתנו לנו ההורים תהפוך אותנו כנראה לבעלי דימוי עצמי טוב. מי שזכו באהבה מותנית, כזו שניתנה על פי ההישגים שלנו והציונים, יהיו יותר הישגיים, אבל גם פחות בטוחים בעצמם בבגרותם. הם ייקחו כישלונות קשה יותר ויהיו זקוקים כל הזמן למחיאות כפיים על הישגיהם.
כך נבנה הדימוי העצמי שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/wC9S_fFMnaU
וכמה דרכים להעלאת ההערכה העצמית (מתורגם):
https://youtu.be/l_NYrWqUR40
האם לצמחים יש רגשות?
זה כמה עשורים שנפוצה הטענה שצמחים מרגישים כאב ושיש להם רגשות. זה החל כשבחורף 1968 פרסם קליב באקסטר (Cleve Backster) שהוא מצא במחקרים שערך, שצמחים שנבדקו במכונת פוליגרף, מגיבים לאמת ולשקר. באקסטר, דוקטור לרפואה משלימה וסוג של מומחה לפוליגרף, טען שהצמחים חווים מגוון של תחושות ורגשות.
הטענה המקובלת הייתה תמיד שלצמחים אין מוח. אין להם גם מרכז עיבוד נתונים אחר, שיחליף את המוח בעיצוב תודעה ורגש. לפיכך, מחקרו של באקסטר היה עלול להיות פצצה בוטנית רבת עוצמה.
אבל במדע נוהגים החוקרים לחזור על מחקרים, כדי לוודא שהתוצאות חוזרות על עצמן ואינן פרי טעויות או תוצר חד-פעמי שהתקבל במקרה. כך יצא שדי מהר החליטו החוקרים הורוביץ, לואיס וגאשטייגר, לבדוק את ממצאיו. לאחר השחזור של המחקר שלו, תוך הפעלת הכלים המדעיים המקובלים, הסתבר שהממצאים המהפכניים שפרסם קליב לא התאמתו.
אבל בציבור היו מי שהתאהבו ברעיון המהפכני. כשיצא שנים מספר אחר כך הספר "החיים הסודיים של הצמחים" מאת עיתונאי בשם פיטר טומפקינס וגנן בשם כריסטופר בירד, התאהב הציבור ברעיון שצמחים הם סוג של בעלי חיים.
לא עזרו טענות המדענים שאין לצמחים רגשות של ממש. הסיפור תפס כמו שריפה בשדה צמחים. המוסיקאי הנערץ סטיבי וונדר הוציא אז אלבום כפול ומצליח של שירים שהוקדשו לספר ולאיש כבר לא היה אכפת מה אומרים החוקרים.
אבל לא. חישה אינה רגש ואין סימן לכך שלצמח יש רגשות. דארווין, הוגה תורת האבולוציה, כתב ששורשי הצמחים והעצים הם שמתפקדים בתור המוח שלהם. מחקרים מצאו שככל הנראה יש לצמחים יכולת לחוש כאב ואפילו יכולת "איתות כימי". באמצעותה הם מעבירים מסרים על סכנה וכאב לצמחים אחרים.
מחקר מ-2014 של צמד החוקרים אפל וקוקרופט גם מצא שכשזחל לועס אותם, צמחי תודרנית לבנה מגיבים לרעידות האוויר של רעש האכילה ומפרישים חומר רעיל שמרתיע אותו.
מחקר אחר הראה שצמחים מעבירים אותות חשמליים כשהם סובלים מכאב. הממצאים נערמים והצמחים חשים ומגיבים יותר משחשבנו, אבל אלו אינן רגשות, אלא תגובות הישרדותיות של אמצעי חישה. רגשות של ממש אין לצמח. עדיין.
הנה מחקרי הרגשות של הצמחים של קליב באקסטר:
http://youtu.be/fStmk7e9lJo
תקשורת בין העצים מתבצעת באמצעות פטריות שגדלות בין השורשים שלהם, מתחת לפני הקרקע, ומעבירות מידע המסייע להם לתקשר ולהזהיר זה את זה גם מהתקפות:
https://youtu.be/yWOqeyPIVRo
הדגמה של הצלילים שבעזרתם מתקשרים הצמחים בינם לבין עצמם:
http://youtu.be/MPpURDTTf8k
והרצאת טד על התקשורת העמית, כולל המשפחתית עם משלוחי המזון לצאצאים (מתורגם):
https://youtu.be/Un2yBgIAxYs?long=yes
מי גילה את נדידת היבשות?
מגלה נדידת היבשות היה הגיאולוג הגרמני אלפרד וגנר. בשנת 1915 הוא הוציא את הספר "מוצא היבשות והאוקיינוסים", שבו הצביע על הדמיון המדהים שבין חופיה המערביים של אפריקה לחופי אמריקה הדרומית. בשרשת מחקרים שערך וגנר, הוא הראה דמיון בין מקום החיבור של היבשות גם מבחינת הצמחיה, בעלי החיים שבהם והמחצבים הזהים שבשני צידי האוקיינוס האטלנטי.
זה לא עזר לחוקר החלוץ הזה. בתחילה התעלמו מרבית החוקרים והמדענים מהתיאוריה שלו ואף לעגו לו. בעיקר נבע הדבר מכך שלא הצליח להסביר בצורה מדעית כיצד נודדות היבשות הכבדות על פני כדור הארץ. רק בהמשך המאה ה-20 יגיעו הגיאולוגים וחוקרי כדור הארץ למסקנותיו של וגנר ויאמצו את תפיסתו שבעבר הייתה קיימת יבשת אחת ושמה "פנגיאה" והיא הלכה והתפצלה לכל היבשות שאנו מכירים כיום.
וגנר המתוסכל מת כשאבד בשלג בגיל 50. בחייו הוא לא הצליח להוכיח שבעבר הייתה יבשת-על אחת בשם פנגיאה ושהיבשות נדדו והתרחקו ממנה. רק שנים אחר-כך יגלה עולם הגאולוגיה שהסבריו היו מדויקים ושצדק לחלוטין (ראו באאוריקה בתגית "אטלס").
הנה תיאוריית נדידת היבשות ותגליתו של אלפרד וגנר:
http://youtu.be/rDKiNwTwaNw
על פיתוח תיאוריית נדידת היבשות:
http://youtu.be/MEh4B1Pv8YE
ומצגת שערכו ילדים על חייו של וגנר:
http://youtu.be/Q2dP5ySk-MI
האם מים שומעים ומבינים תוכן של מילים? - הטענה לגבי רגשות של מים, או יכולת להבין מילים, התקבלה בקרב המדענים בלעג גדול. אבל המדען היפאני מסארו אמוטו (Masaru Emoto) טוען בדיוק את זה. אמוטו ביצע בשנת 1999 מאות ניסויים במים והוכיח לטענתו שמים יכולים לקלוט רעיונות, מילים, מוסיקה ומחשבות ושמולקולות המים מושפעות מתוכן ומים משתנים מהם, עד לרמת המבנה המולקולרי שלהם.
החוקר השמיע למים מגוון של רעיונות, מילים, מוסיקה ואפילו תפילות ונעזר במיקרוסקופ אלקטרוני כדי לצלם את המים בזמן השמעת כל מרכיב. פרסום תגליותיו הדהים את העולם, אך גרר ביקורת רבה בעולם המדעי. לטענתו, נראו המולקולות של מים ששמעו מלים טובות או מוסיקה של באך, אחרת לגמרי ממים ששמעו איומים, קללות או את השם היטלר. מסקנותיו המהפכניות לגבי יחסי הגומלין שבין התנהגותנו למצב המים בגופנו למשל, יכולות לשפוך אור על בריאותנו הפיזית והנפשית ועל האופן שבו מה שאנו אומרים או חשים משפיע עליהן.
כמובן שמרבית המדענים לעגו לממצאים וטענו שהמחקרים לא עמדו בתנאי המחקר המדעי. איש מהם גם לא הצליח להגיע לממצאים דומים במחקרים אחרים שנעשו על פי תנאים מדעיים. הושמעה גם טענה שהמבנה המולקולארי של המים אינו מפתח מבנים יציבים לפרקי זמן ארוכים מכמה נאנו-שניות (מיליוניות השניה). היו שניסו לחקור את הדברים הלאה וגילו ממצאים מעניינים ולא בהכרח סותרים. אמוטו עצמו ביצע מחקר נוסף, שפורסם ב-2008, בו השפיעו כ-2000 איש מאירופה על מים שהוצבו בארה"ב, על ידי התרכזות וחשיבה מתכוונת.
אז מצד אחד יש חוקר עם תוצאות יוצאות דופן ומצד שני הקהילה המדעית לא מקבלת את טענותיו של אמוטו והם נחשבות כיום על ידי מדענים רבים לפסאודו-מדע.. לפני שתחשבו מי לדעתכם צודק, נסו רק לזכור שפעם דחו כולם את הטענה המשונה שהעולם עגול...
הנה הטענה על הרגשות של המים:
http://youtu.be/k1-0ulKgmio
מרק טוויין אמר פעם עוד אחד מהמשפטים השנונים שלו "אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים". הוא כנראה צדק כשהצליח בשנינות ובעוד הבזק אופייני לו של גאונות, להגדיר את הדחיינות באופן פשוט ומוצלח.
דחיינות (Procrastination) היא סוג של התנהגות, בה אנשים נוטים לדחות או להימנע מביצוע פעולות או מטלות שהם אינם מעוניינים לבצע בקרוב, או צריכים לעשות זאת.
מדובר בתופעה אנושית די נפוצה. הדחיינים בה דוחים לעתיד את המשימה שאותה הם אמורים לבצע מיידית, לטובת פעילות אחרת, מהנה וקלה ממנה.
אחת ההברקות היא שבשביל דחיינים, אנשים הנוטים לדחות משימות ליום אחר, היום העמוס ביותר בשבוע הוא תמיד "מחר".
הדחיינות מוגדרת כדחיית משימה בכדי להשיג הרגשה טובה בטווח הקצר, תוך כדי ויתור על המטרות לטווח ארוך. ההימנעות תהיה בדרך כלל ממשימה המעוררת תחושת לחץ או חרדה.
במובן הזה ברור שלחלק גדול מבעלי הנטייה לדחיינות יש קושי לדחות סיפוקים. אצל רובם גדול הוא הצורך לסיפוק מיידי והנטייה להרחיק מעצמם בכל מחיר את הסבל או הקושי.
אנחנו בעצם מנסים להימנע מהלחץ והחרדה שהמשימה מעוררת בנו. באופן פרדוקסלי, ההימנעות מייצרת תחושה גדולה יותר של לחץ וחרדה, המתבטאת במועקה: מעין עננה שהולכת איתנו לכל מקום. ככל שמועד סיום המשימה הולך ומתקרב, כך תחושת המועקה הולכת וגדלה.
האם יש דחיינות חיובית?
הדחיינות שלמעלה היא דחיינות פאסיבית, בעוד שידועה כיום גם דחיינות אקטיבית.
מחקרים חדשים שפורסמו בעולם על תופעת הדחיינות, גילו שדחיינות עשויה להוביל ליצירתיות גבוהה דווקא. בנוסף היא יכולה להעלות את רמת המוטיבציה של הדוחה את המטלה ולמרות הלחץ - לאפשר ביצוע ביעילות מירבית של המשימות.
בדחיינות האקטיבית דוחה האדם את המשימות באופן מודע ובכוונה תחילה. הסיבה לדחייה היא התפקוד הטוב יותר שלו או שלה תחת לחץ וריבוי משימות. מסתבר שאצל דחיינים כאלו מגדיל הלחץ את המוטיבציה משמעותית ודווקא מעלה את הפרודוקטיביות ורמות התפקוד.
כאן דחיית משימות היא לא משיתוק או חשש, אלא מהצורך במיקוד במשימה וברצון להשלימה ביצירתיות, באיכות ובזמן. יש למשל מקרים בהם קיים הרצון להתלבט ולשקול היטב ובאורך רוח את נחיצות המטלות, או את דרך הטיפול המוצלחת ביותר בהן.
מכאן שאם בסופו של דבר הדוחה משלים את המשימות בהצלחה ובזמן, והתופעה לא גורמת לקשיים והערכה עצמית נמוכה, אפשר בהחלט לא לחוש אשמים. כל עוד התופעה לא קשה ולא נגרמת בשל עצלנות או משהו אחר, הדחיינות האקטיבית מציעה לאנשים שונים גם צדדים חיוביים, שאי אפשר לזלזל בהם.
מדוע אנחנו דוחים גם כשברור לנו שזה לא נכון (מתורגם):
https://youtu.be/FWTNMzK9vG4
דוגמה לדחיין (עברית):
https://youtu.be/22mxeLl9tpY
על תופעת הדחיינות וכיצד אפשר להתגבר עליה (עברית):
https://youtu.be/sRBeuSFHI1Q
מסתבר שבאגים יכולים לגרום גם למכונות לסבול מדחיינות (מתורגם):
https://youtu.be/iDbdXTMnOmE
הרצאת טד נהדרת של דחיין מעולה (מתורגם):
https://youtu.be/arj7oStGLkU?long=yes
ומאמן אישי מציג דרך לשינוי הדחיינות (עברית):
https://youtu.be/eGsxE_5xnR8?long=yes
מדע הארכיאולוגיה (Archaeology) נעזר כיום יותר ויותר במחקריו, בתחום מדעי שנקרא ארכאוגנטיקה, שבו ממצים דנ"א מפריטים וחומרים שנמצאו במחקר ארכיאולוגי.
תחום זה נובע מפָּלֵאוגנטיקה, תחום העוסק בחקר הדנ"א ובבחינה מדעית של גנים מאורגניזמים קדומים. החוקרים משתמשים בשרידי בני-אדם, צמחים ובעלי-חיים קדומים. את הדנ"א ממצים החוקרים מתוך דגימות עתיקות של תאים מתים, מתוך מומיות, רקמות משומרותו עצמות מאובנות.
הארכאוגנטיקה מאפשרת למצות את הדנ"א מסביבתם של הקדמונים הללו, גם אם לא נמצאו שרידים שלהם עצמם.
שימוש בדגימות DNA עתיק מאפשר לענות על מגוון רחב של שאלות מדעיות. כך התגלה, למשל, מין בלתי מוכר של אדם קדמון, בן 150 אלף שנים, על ידי חקר של רוק קדמוני.
במקרה פלאוגנטי נוסף, גילו באמצעות מחקר דנ"א, ששלד של לוחם ויקינגי, שנחשב לגבר-גבר, בזכות כלי הנשק הרבים שנקברו איתו, הוא בעצם שלד של לוחמת. זו הייתה אישה, שאלמלא בחינת ה-DNA מעצם רגל ומשן שלה, איש לא היה משער שהיא אישה.
מחקר הדנ"א מאפשר לבדוק לעומק לא מעט דברים, שאינם נגישים לחוקרים בשום דרך ידועה אחרת. מי היה מסוגל לחקור שינויים בהרכב אוכלוסיית מצרים העתיקה, בלא היכולת להפיק DNA ממומיות בנות אלפי שנים ולחקור אותו באמצעים מודרניים?
היכולת של ארכאוגנטיקאים לבודד דנ"א של בני אדם קדמונים מתוך עפר שנלקח ממערות, או למצותו משרידים של כלי אוכל שנמצאו בחפירות, היא כלי מחקרי מצוין, שמאפשר ללמוד המון על מי שחיו ופעלו באתרים אלו, בימי קדם. השילוב בין הסקרנות המדעית והטכנולוגיות החדשות, יפתח בעתיד פתח לשיטות מחקר מהפכניות, שיאפשרו לנו ללמוד ולגלות דברים מפתיעים על התפתחות העולם, החיים בו והמין האנושי.
כך נעזרים בדנ"א שנמצא על ממצאים כדי ללמוד על תזונת אבותינו (עברית):
https://youtu.be/N1r8nXiHsOc
וכך לומדים אנתרופולוגיה והיסטוריה של הקדמונים מעצמותיהם שנמצאות בחפירות (עברית):
https://youtu.be/_Sj80cLgdUQ
המדען עוסק במדע. המדענים חוקרים כמעט כל דבר אפשרי, מהחלל ועד גוף האדם. הם יודעים לאסוף נתונים, להעלות השערות, לעשות ניסויים ולבדוק את התוצאות.
בזכות המדענים אנו לומדים על עולמנו כל הזמן והעולם מתקדם ומתפתח.
הנה מדענית שמסבירה על תפקידו של המדען (עברית):
http://youtu.be/bR7HQXyXgoc?t=4s
מדען מצחיק שעובד קשה בשביל הקפה שלו (עברית):
http://youtu.be/3WGof8i-yV4
ובני נוער שהם מדענים צעירים (עברית):
http://youtu.be/voFUGZh2Kw8
מחקרים
בשנת 1570 יצר אברהם אורטליוס את האטלס הראשון. אורטליוס היה האדם הראשון שהבחין בדמיון שבין קווי החוף של הצד המערבי של יבשת אפריקה והחוף המזרחי של אמריקה. הוא טען שאמריקה הייתה מחוברת בעבר הרחוק לאפריקה, אך לא היה בידו הידע שנדרש כדי להוכיח את הטענה הנועזת שלו.
הרעיון המשונה נשכח למשך זמן רב, אבל 200 שנה אחר כך, היה זה המדען הגרמני הרב-תחומי אלפרד וגנר (Alfred Wegener) שמצא לכך הוכחה מדעית. זה קרה כשהוא שם לב שמאובנים זהים נמצאו בשני צידי האוקיינוס האטלנטי.
וגנר הבין ותיאר מצב שבו בעבר הרחוק הייתה בעבר יבשת-על אחת בשם פנגיאה ושהיבשות המוכרות לנו כיום הן בעצם שברים שלה, שהתפצלו והלכו והתרחקו זו מזו, עד למצב הנוכחי של כדור הארץ.
כל הגאולוגים לעגו לאלפרד וגנר ולתיאוריה המוזרה שלו. הם טענו שבעלי החיים, שאת מאובניהם מצא וגנר, עברו מחוף אל חוף דרך הים. וגנר עצמו לא הצליח להסביר מדעית כיצד יכולות יבשות שלמות לנוע למרחקים של אלפי קילומטרים.
החוסר בהסבר מדעי לסוגיה הגאולוגית עשה את שלו והלעג, שהתבסס על זה שווגנר היה אסטרונום ומטאורולוג ולא מדען בעל הכשרה גאולוגית מספקת, המשיך. וגנר מת בגיל 50, כשאבד בשלג. גופתו לא נמצאה והוא נותר בזיכרון כספק-מדען כושל שפעם הגה רעיון משונה.
רק אחרי 30 שנה יגלה עולם הגאולוגיה שאכן וגנר דייק וצדק לחלוטין. זה קרה כשמארי תארפ וברוס היזן מיפו את קרקעית האוקיינוס וזיהו רכס הרים ארוך, שהיה בעל צורה מקבילה לחלוטין לזו של החופים הדומים של מערב אפריקה ומערב אמריקה.
הוכחה נוספת ניתנה כשהמדענים ראו שסלעי בלייה וולקנית עתיקים מאד, בני מיליוני שנים, שמקורם מלבה געשית, לא נמשכו לכיוון צפון כדור הארץ, כמו שצפוי היה שיקרה. הרי מחקרים רבים הראו בעבר שהמחצבים המגנטיים שבסלעים כאלה נוטים להסתדר בכיוון של הצפון המגנטי. כשחישבו המדענים את נטיית היבשות לפי תיאוריית הנדידה של היבשות, הם ראו לתדהמתם שממש כמו הסלעים הצעירים יותר, אחרי הסיבוב הכיווני של הנדידה, הסלעים העתיקים פונים בדיוק לצפון!
כך ניתנה ההוכחה הסופית שנדרשה כדי להראות שנדידת היבשות אכן התקיימה, בדיוק כמו שראו אותה אורטליוס ווגנר בעבר. בדיעבד, שנים אחרי שהושפל, זכה אלפרד וגנר לכבוד של לא-מדען שהיה בעצם מדען ושדווקא עושר התחומים שבהם עסק, הוא שתרם למדע המון. כך הוכר וגנר כמי שגילה את אחת התגליות המדעיות החשובות במאה ה-20, כנגד ועל אף הזלזול והלעג של מדענים אחרים.
הנה סיפורו של אלפרד וגנר ותגליתו הגדולה:
https://youtu.be/rDKiNwTwaNw
תולדות גילוי והוכחת תיאוריית נדידת היבשות:
https://youtu.be/mRqjo-N_TDU?t=14s
הרצאת וידאו קצרה על תגליתו וחייו העצובים:
https://youtu.be/nbU809Cyrao
ריקוד נדידת היבשות שכל העולם רוקד מהסרט "עידן הקרח":
https://youtu.be/uMuJxd2Gpxo
וסרט ארוך על נדידת יבשות העולם:
https://youtu.be/HrKTuCDierM?long=yes
החלב מכיל סידן רב והרבה ממנו נספג בגוף כשאוכלים מוצרי חלב. אכילת מוצרי חלב תורמת הרבה סידן, שחסר פעמים רבות לגופנו. מומלץ לאכול מוצרי חלב, רצויים אף יותר מוצרי חלב מועשרים בסידן וגבינות קשות.
יש מחלוקת לגבי הבריאות שבמוצרי החלב ויש אנשים שטוענים שהוא אינו בריא לאדם. למי שאינו צורך חלב מסיבות בריאות כדאי לדאוג לקבל את הסידן ממקורות אחרים, כמו כרוב וברוקולי, שיש בהם הרבה סידן.
אבל כללית, עבור מרבית האוכלוסיה החלב לא רק שאינו מזיק - עבור רבים הוא ממש חיוני. גם אם יש לתעשייה שמייצרת אותו, תעשיית החלב, תפקיד במשבר האקלים (ראו בתגית "משבר האקלים") וחלק לא קטן בה גורם לפרות סבל לא קטן, החלב עצמו הוא מזון טוב ומזין.
הנה סרטון של מועצת החלב שבו מציגים מרכיבים בריאים שיש בחלב:
http://youtu.be/gy0rhxaFATQ
וסרטון תיעודי רציני ומבוסס מחקר שקובע שהחלב בהחלט בריא (מתורגם):
https://youtu.be/oakWgLqCwUc?long=yes
הקומיקאי המיתולוגי רודני דיינג'רפילד סיפר פעם בהומור "אמרתי לפסיכיאטר שלי שכולם שונאים אותי, אבל התשובה שלו הייתה: אל תהיה מגוחך, לא כולם פגשו אותך עדיין..."
אבל עכשיו ברצינות... מסתבר שיש מרכיבים שונים שיכולים לחזק או להחליש את ההערכה העצמית (Self-Esteem) והדימוי העצמי שלנו. הנה כמה מהם:
ההורה שלך - ראשית, אנו משווים את עצמנו להורה שלנו, מאותו המין. אם אתה בן ואביך היה מצליח ממך, יש סיכוי רב שתחוש כישלון ביחס אליו. אם לעומת זאת הוא היה עני ואתה אינך עשיר גדול, אבל השגת בכל זאת יותר ממנו - הדימוי העצמי שלך יגדל משמעותית ויהיה ככל הנראה חיובי.
קבוצת השווים - אנשים שלמדו איתנו, שהם בגילנו וגרים באזור שלנו בעולם, הם קבוצה שאנו משווים את עצמנו אליה. במילים אחרות, הדימוי העצמי שלנו יינזק קשות אם מישהו מאלו הצליח באופן מדהים. אם אלה אנחנו שהצלחנו - סביר שהדימוי העצמי שלנו ימריא יפה מאד...
זו, אגב, סיבה טובה לחשוב לפני שאתם משתתפים בפגישת המחזור הבאה שלכם, אם כי, במחשבה שנייה, הפייסבוק היום עושה עבודה לא רעה בעדכון מדויק מה קורה עם חברי הילדות שלנו, על אף ששם מדווחות כמובן בעיקר ההצלחות של כולם, הבילויים והאושר האינסופי שכל אחד חווה...
האהבה שקיבלנו בילדות - מסתבר שסוג האהבה שהעניקו לנו ההורים בילדותנו משפיע מאד על הדימוי העצמי של המבוגרים שנהיה. אהבה לא מותנית שנתנו לנו ההורים תהפוך אותנו כנראה לבעלי דימוי עצמי טוב. מי שזכו באהבה מותנית, כזו שניתנה על פי ההישגים שלנו והציונים, יהיו יותר הישגיים, אבל גם פחות בטוחים בעצמם בבגרותם. הם ייקחו כישלונות קשה יותר ויהיו זקוקים כל הזמן למחיאות כפיים על הישגיהם.
כך נבנה הדימוי העצמי שלנו (מתורגם):
https://youtu.be/wC9S_fFMnaU
וכמה דרכים להעלאת ההערכה העצמית (מתורגם):
https://youtu.be/l_NYrWqUR40
זה כמה עשורים שנפוצה הטענה שצמחים מרגישים כאב ושיש להם רגשות. זה החל כשבחורף 1968 פרסם קליב באקסטר (Cleve Backster) שהוא מצא במחקרים שערך, שצמחים שנבדקו במכונת פוליגרף, מגיבים לאמת ולשקר. באקסטר, דוקטור לרפואה משלימה וסוג של מומחה לפוליגרף, טען שהצמחים חווים מגוון של תחושות ורגשות.
הטענה המקובלת הייתה תמיד שלצמחים אין מוח. אין להם גם מרכז עיבוד נתונים אחר, שיחליף את המוח בעיצוב תודעה ורגש. לפיכך, מחקרו של באקסטר היה עלול להיות פצצה בוטנית רבת עוצמה.
אבל במדע נוהגים החוקרים לחזור על מחקרים, כדי לוודא שהתוצאות חוזרות על עצמן ואינן פרי טעויות או תוצר חד-פעמי שהתקבל במקרה. כך יצא שדי מהר החליטו החוקרים הורוביץ, לואיס וגאשטייגר, לבדוק את ממצאיו. לאחר השחזור של המחקר שלו, תוך הפעלת הכלים המדעיים המקובלים, הסתבר שהממצאים המהפכניים שפרסם קליב לא התאמתו.
אבל בציבור היו מי שהתאהבו ברעיון המהפכני. כשיצא שנים מספר אחר כך הספר "החיים הסודיים של הצמחים" מאת עיתונאי בשם פיטר טומפקינס וגנן בשם כריסטופר בירד, התאהב הציבור ברעיון שצמחים הם סוג של בעלי חיים.
לא עזרו טענות המדענים שאין לצמחים רגשות של ממש. הסיפור תפס כמו שריפה בשדה צמחים. המוסיקאי הנערץ סטיבי וונדר הוציא אז אלבום כפול ומצליח של שירים שהוקדשו לספר ולאיש כבר לא היה אכפת מה אומרים החוקרים.
אבל לא. חישה אינה רגש ואין סימן לכך שלצמח יש רגשות. דארווין, הוגה תורת האבולוציה, כתב ששורשי הצמחים והעצים הם שמתפקדים בתור המוח שלהם. מחקרים מצאו שככל הנראה יש לצמחים יכולת לחוש כאב ואפילו יכולת "איתות כימי". באמצעותה הם מעבירים מסרים על סכנה וכאב לצמחים אחרים.
מחקר מ-2014 של צמד החוקרים אפל וקוקרופט גם מצא שכשזחל לועס אותם, צמחי תודרנית לבנה מגיבים לרעידות האוויר של רעש האכילה ומפרישים חומר רעיל שמרתיע אותו.
מחקר אחר הראה שצמחים מעבירים אותות חשמליים כשהם סובלים מכאב. הממצאים נערמים והצמחים חשים ומגיבים יותר משחשבנו, אבל אלו אינן רגשות, אלא תגובות הישרדותיות של אמצעי חישה. רגשות של ממש אין לצמח. עדיין.
הנה מחקרי הרגשות של הצמחים של קליב באקסטר:
http://youtu.be/fStmk7e9lJo
תקשורת בין העצים מתבצעת באמצעות פטריות שגדלות בין השורשים שלהם, מתחת לפני הקרקע, ומעבירות מידע המסייע להם לתקשר ולהזהיר זה את זה גם מהתקפות:
https://youtu.be/yWOqeyPIVRo
הדגמה של הצלילים שבעזרתם מתקשרים הצמחים בינם לבין עצמם:
http://youtu.be/MPpURDTTf8k
והרצאת טד על התקשורת העמית, כולל המשפחתית עם משלוחי המזון לצאצאים (מתורגם):
https://youtu.be/Un2yBgIAxYs?long=yes
מגלה נדידת היבשות היה הגיאולוג הגרמני אלפרד וגנר. בשנת 1915 הוא הוציא את הספר "מוצא היבשות והאוקיינוסים", שבו הצביע על הדמיון המדהים שבין חופיה המערביים של אפריקה לחופי אמריקה הדרומית. בשרשת מחקרים שערך וגנר, הוא הראה דמיון בין מקום החיבור של היבשות גם מבחינת הצמחיה, בעלי החיים שבהם והמחצבים הזהים שבשני צידי האוקיינוס האטלנטי.
זה לא עזר לחוקר החלוץ הזה. בתחילה התעלמו מרבית החוקרים והמדענים מהתיאוריה שלו ואף לעגו לו. בעיקר נבע הדבר מכך שלא הצליח להסביר בצורה מדעית כיצד נודדות היבשות הכבדות על פני כדור הארץ. רק בהמשך המאה ה-20 יגיעו הגיאולוגים וחוקרי כדור הארץ למסקנותיו של וגנר ויאמצו את תפיסתו שבעבר הייתה קיימת יבשת אחת ושמה "פנגיאה" והיא הלכה והתפצלה לכל היבשות שאנו מכירים כיום.
וגנר המתוסכל מת כשאבד בשלג בגיל 50. בחייו הוא לא הצליח להוכיח שבעבר הייתה יבשת-על אחת בשם פנגיאה ושהיבשות נדדו והתרחקו ממנה. רק שנים אחר-כך יגלה עולם הגאולוגיה שהסבריו היו מדויקים ושצדק לחלוטין (ראו באאוריקה בתגית "אטלס").
הנה תיאוריית נדידת היבשות ותגליתו של אלפרד וגנר:
http://youtu.be/rDKiNwTwaNw
על פיתוח תיאוריית נדידת היבשות:
http://youtu.be/MEh4B1Pv8YE
ומצגת שערכו ילדים על חייו של וגנר:
http://youtu.be/Q2dP5ySk-MI
מהי הכיתה ההפוכה?
"כיתה הפוכה" (Flipped classroom) היא שיטת הוראה המבוססת על רעיון הפוך לדרך הלימוד המקובלת. אם בשיטה הרגילה של ההוראה המסורתית לומדים הילדים בכיתה ומתרגלים בבית, במודל "הכיתה ההפוכה" הם לומדים בבית ומתרגלים בכיתה. הלימוד בבית הוא עצמי והתרגול בכיתה הוא אישי או משותף.
זוהי שיטת הוראה שבה התלמידים לומדים בבית ובעצמם, מסרטונים ומחומרי לימוד בענן. לאחר שלמדו לבד בבית, הם מגיעים לכיתה ופוגשים את המורה. בכיתה הם דנים בחומר, מתרגלים באופן עצמאי ובקבוצות ושואלים שאלות. המורה מכוון, מסייע, מנחה, מקדם ומעודד כל תלמיד ותלמיד ברמתו - לחשיבה על החומר הנלמד.
הכיתה ההפוכה מאפשרת להקדיש זמן לבעיות של התלמיד, לדברים שאינו מבין ולהפנמה של הידע שנרכש בבית, במקום לרכוש אותו בכיתה מפי המורים. כך המורה מפנה זמן רב לעבודה עם תלמידים מתקשים, להטלת משימות מתקדמות למתקדמים ובאופן כללי נוצר יותר זמן לעבוד עם התלמיד במקום לדקלם לו בכיתה את החומר הנלמד.
היתרונות של השיטה הזו הם עצומים. סרטונים, במיוחד הקצרים יותר, נוחים יותר ללימוד. ניתן לעצור, לשוב ולשמוע שוב ושוב קטע קשה או את כל השיעור, מורים יכולים לתת סרטונים טובים של מומחים או מורים אחרים, התלמידים יכולים לצפות בסרטונים בכל מקום ומכשיר אפשרי ועוד.
אבל מעבר ליתרונות המיידיים יש ללמידה ההפוכה חשיבות עצומה בממד נוסף ובעל משמעות. מורי ההווה מלמדים ילדים שיחוו עתיד שונה משמעותית ממה שאנו מכירים כיום. אם יהיו להם כלים, הבנה והרגלים של לימוד עצמי, הם יוכלו ללמוד בעתיד דברים רבים בעצמם ולהתקדם בשוק העבודה הרבה יותר ממי שלא זכה לכלים כאלו. מקצועות העתיד יחייבו יכולות כאלה והלימוד העצמי המקוון יהפוך יותר ויותר משמעותי והכרחי להצלחה.
השיטה משנה עוד פאן מוכר ובעייתי מהלימוד הרגיל. במקום שיעניקו המורים תשומת לב רבה מאד לתלמידים הבולטים והחזקים בכיתה, מאפשרת הלמידה ההפוכה למורה למקד את מאמציו בתלמידים המתקשים והזקוקים לו יותר. המתקדמים יוכלו לתרגל בעצמם ולהתקדם וליצור - השאר יוכלו להבין.
מניסויים השוואתיים שונים שנערכו על השפעת השיטה על התוצאות והציונים של תלמידים שלמדו בהן, הסתבר שהשיטה שיפרה באופן דרמטי את ההישגים. במיוחד הוכח הדבר במחקר ניסויי רציני ומקיף שנערך בתיכון אמריקאי בשם קלינטונדייל, בו התוצאות שופרו ביותר כתוצאה מהמעבר ללמדיה הפוכה.
הנה הסבר של גישת הכיתה ההפוכה:
https://youtu.be/4a7NbUIr_iQ
ובעברית, למי שצריך:
https://youtu.be/8xCnzavNiM4
כך מודל "הכיתה ההפוכה" שינה את השיעורים בתיכון קלינטונדייל:
https://youtu.be/SWt5dgOoysU
הלמידה ההפוכה משנה את הדברים במיוחד במונחים של חלל וזמן - איפה ומתי לומדים מה:
https://youtu.be/BfsLbGgUMDU
והכיוון שאליו הולך החינוך המודרני:
https://youtu.be/nA1Aqp0sPQo
"כיתה הפוכה" (Flipped classroom) היא שיטת הוראה המבוססת על רעיון הפוך לדרך הלימוד המקובלת. אם בשיטה הרגילה של ההוראה המסורתית לומדים הילדים בכיתה ומתרגלים בבית, במודל "הכיתה ההפוכה" הם לומדים בבית ומתרגלים בכיתה. הלימוד בבית הוא עצמי והתרגול בכיתה הוא אישי או משותף.
זוהי שיטת הוראה שבה התלמידים לומדים בבית ובעצמם, מסרטונים ומחומרי לימוד בענן. לאחר שלמדו לבד בבית, הם מגיעים לכיתה ופוגשים את המורה. בכיתה הם דנים בחומר, מתרגלים באופן עצמאי ובקבוצות ושואלים שאלות. המורה מכוון, מסייע, מנחה, מקדם ומעודד כל תלמיד ותלמיד ברמתו - לחשיבה על החומר הנלמד.
הכיתה ההפוכה מאפשרת להקדיש זמן לבעיות של התלמיד, לדברים שאינו מבין ולהפנמה של הידע שנרכש בבית, במקום לרכוש אותו בכיתה מפי המורים. כך המורה מפנה זמן רב לעבודה עם תלמידים מתקשים, להטלת משימות מתקדמות למתקדמים ובאופן כללי נוצר יותר זמן לעבוד עם התלמיד במקום לדקלם לו בכיתה את החומר הנלמד.
היתרונות של השיטה הזו הם עצומים. סרטונים, במיוחד הקצרים יותר, נוחים יותר ללימוד. ניתן לעצור, לשוב ולשמוע שוב ושוב קטע קשה או את כל השיעור, מורים יכולים לתת סרטונים טובים של מומחים או מורים אחרים, התלמידים יכולים לצפות בסרטונים בכל מקום ומכשיר אפשרי ועוד.
אבל מעבר ליתרונות המיידיים יש ללמידה ההפוכה חשיבות עצומה בממד נוסף ובעל משמעות. מורי ההווה מלמדים ילדים שיחוו עתיד שונה משמעותית ממה שאנו מכירים כיום. אם יהיו להם כלים, הבנה והרגלים של לימוד עצמי, הם יוכלו ללמוד בעתיד דברים רבים בעצמם ולהתקדם בשוק העבודה הרבה יותר ממי שלא זכה לכלים כאלו. מקצועות העתיד יחייבו יכולות כאלה והלימוד העצמי המקוון יהפוך יותר ויותר משמעותי והכרחי להצלחה.
השיטה משנה עוד פאן מוכר ובעייתי מהלימוד הרגיל. במקום שיעניקו המורים תשומת לב רבה מאד לתלמידים הבולטים והחזקים בכיתה, מאפשרת הלמידה ההפוכה למורה למקד את מאמציו בתלמידים המתקשים והזקוקים לו יותר. המתקדמים יוכלו לתרגל בעצמם ולהתקדם וליצור - השאר יוכלו להבין.
מניסויים השוואתיים שונים שנערכו על השפעת השיטה על התוצאות והציונים של תלמידים שלמדו בהן, הסתבר שהשיטה שיפרה באופן דרמטי את ההישגים. במיוחד הוכח הדבר במחקר ניסויי רציני ומקיף שנערך בתיכון אמריקאי בשם קלינטונדייל, בו התוצאות שופרו ביותר כתוצאה מהמעבר ללמדיה הפוכה.
הנה הסבר של גישת הכיתה ההפוכה:
https://youtu.be/4a7NbUIr_iQ
ובעברית, למי שצריך:
https://youtu.be/8xCnzavNiM4
כך מודל "הכיתה ההפוכה" שינה את השיעורים בתיכון קלינטונדייל:
https://youtu.be/SWt5dgOoysU
הלמידה ההפוכה משנה את הדברים במיוחד במונחים של חלל וזמן - איפה ומתי לומדים מה:
https://youtu.be/BfsLbGgUMDU
והכיוון שאליו הולך החינוך המודרני:
https://youtu.be/nA1Aqp0sPQo
מהו המדע?
בקצרה ניתן לומר שמדע (Science) הוא אוצר של ידע, המתבסס על ניסויים, מדידות ותיעוד מצטבר.
בהרחבה ניתן לומר שמדע הוא שיטת מחקר שמתבססת על הסקת מסקנות מניסויים ותצפיות, כשהכל בה מבוסס על הוכחות אמפיריות, כלומר הוכחות שניתנות למחקר חוזר, בכדי לוודא את תקפותן.
הידע המדעי אינו אובייקטיבי ואינו ידע על המציאות האובייקטיבית, אלא ידע של מה שניתן לחקור ולבחון באמצעות השיטה המדעית. בניגוד לשיטות קודמות שניסו להבין כיצד פועל העולם, את כל הידע המדעי, שהוסק על ידי המדענים, ניתן לבחון לפי עקרונות מוסכמים.
יש במדע חלוקה מסוימת. מצד אחד ישנו מדע יישומי, שבתגליות שנעשו בו ניתן להשתמש מיידית, לפיתוח הטכנולוגיה ולקידמה האנושית. מנגד, יש מדע בסיסי, שנועד לגלות כיצד העולם פועל ולהגדיל את הבנת המדענים את העולם. רוב תגליות המדע הבסיסי אינן מידיות בתועלת שהן מספקות לאנושות, אבל הן לא פחות חשובות בטווח הארוך, לטובת המין האנושי.
תחומי ידע השונים נקראים "מדעים". ישנם מדעי החיים, כמו ביולוגיה או זואולוגיה, יש מדעים מדויקים דוגמת פיזיקה ומתמטיקה, מדעי החברה כמו סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה, מדעי הרוח כמו ספרות והיסטוריה ועוד.
מדע לומדים באוניברסיטאות. שם הופכים מסטודנטים לחוקרים. המרצים בהן, חלקם הגדול בעלי תארי דוקטור ופרופסור, מחלקים את הזמן בין הוראת המדעים לבין מחקר וכתיבה של פרסומים מדעיים בכתבי עת מדעיים. באמצעות הפרסומים הללו של מאמרים מדעיים מובאים הממצאים והתגליות לעיניהם של חוקרים עמיתים מכל העולם. הללו יכולים לעשות מחקרים שיאמתו את הממצאים או ימשיכו ויתבססו על הממצאים לצרכים מחקר מתקדם יותר, שיקדם את המדע.
ההכרה בהישגי השיטה הזו, הנעזרת בתגליות ובפיתוחי העבר החשובים כבסיס להתקדמות המדעית של ההווה, היא שהביאה את גדול המדענים בהיסטוריה אייזיק ניוטון, לומר את המשפט האלמותי שלו: "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי נפילים".
המדע הביא את העולם המודרני להישגים מדהימים. הטכנולוגיה והידע האנושי להם תרם המדע הפכו את חיינו לבריאים מאי-פעם, ארוכים מכל הדורות שלפנינו ובעלי שפע ונוחות חסרי תקדים. עם זאת - החיים המודרניים גם מלאי סיכונים חדשים, סיכונים שיצרו בין השאר ההישגים העצומים להם תרם המדע.
זהו המדע, בהסבר לילדים:
https://youtu.be/wVLaf10T0zI
לגדולים יותר:
https://youtu.be/w-8gEUAyjkc
הסבר בשירה של מדע:
http://youtu.be/9Cd36WJ79z4
תלמידים מנסים להסביר את מה שהם תופסים במדע (עברית):
https://youtu.be/NFU1FNqmsYI
על יופיו של המדע:
http://youtu.be/dvM4JPGsmVw
והראפר עלי ג'י שואל בראפ מהו המדע:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
בקצרה ניתן לומר שמדע (Science) הוא אוצר של ידע, המתבסס על ניסויים, מדידות ותיעוד מצטבר.
בהרחבה ניתן לומר שמדע הוא שיטת מחקר שמתבססת על הסקת מסקנות מניסויים ותצפיות, כשהכל בה מבוסס על הוכחות אמפיריות, כלומר הוכחות שניתנות למחקר חוזר, בכדי לוודא את תקפותן.
הידע המדעי אינו אובייקטיבי ואינו ידע על המציאות האובייקטיבית, אלא ידע של מה שניתן לחקור ולבחון באמצעות השיטה המדעית. בניגוד לשיטות קודמות שניסו להבין כיצד פועל העולם, את כל הידע המדעי, שהוסק על ידי המדענים, ניתן לבחון לפי עקרונות מוסכמים.
יש במדע חלוקה מסוימת. מצד אחד ישנו מדע יישומי, שבתגליות שנעשו בו ניתן להשתמש מיידית, לפיתוח הטכנולוגיה ולקידמה האנושית. מנגד, יש מדע בסיסי, שנועד לגלות כיצד העולם פועל ולהגדיל את הבנת המדענים את העולם. רוב תגליות המדע הבסיסי אינן מידיות בתועלת שהן מספקות לאנושות, אבל הן לא פחות חשובות בטווח הארוך, לטובת המין האנושי.
תחומי ידע השונים נקראים "מדעים". ישנם מדעי החיים, כמו ביולוגיה או זואולוגיה, יש מדעים מדויקים דוגמת פיזיקה ומתמטיקה, מדעי החברה כמו סוציולוגיה, כלכלה ומדע המדינה, מדעי הרוח כמו ספרות והיסטוריה ועוד.
מדע לומדים באוניברסיטאות. שם הופכים מסטודנטים לחוקרים. המרצים בהן, חלקם הגדול בעלי תארי דוקטור ופרופסור, מחלקים את הזמן בין הוראת המדעים לבין מחקר וכתיבה של פרסומים מדעיים בכתבי עת מדעיים. באמצעות הפרסומים הללו של מאמרים מדעיים מובאים הממצאים והתגליות לעיניהם של חוקרים עמיתים מכל העולם. הללו יכולים לעשות מחקרים שיאמתו את הממצאים או ימשיכו ויתבססו על הממצאים לצרכים מחקר מתקדם יותר, שיקדם את המדע.
ההכרה בהישגי השיטה הזו, הנעזרת בתגליות ובפיתוחי העבר החשובים כבסיס להתקדמות המדעית של ההווה, היא שהביאה את גדול המדענים בהיסטוריה אייזיק ניוטון, לומר את המשפט האלמותי שלו: "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי נפילים".
המדע הביא את העולם המודרני להישגים מדהימים. הטכנולוגיה והידע האנושי להם תרם המדע הפכו את חיינו לבריאים מאי-פעם, ארוכים מכל הדורות שלפנינו ובעלי שפע ונוחות חסרי תקדים. עם זאת - החיים המודרניים גם מלאי סיכונים חדשים, סיכונים שיצרו בין השאר ההישגים העצומים להם תרם המדע.
זהו המדע, בהסבר לילדים:
https://youtu.be/wVLaf10T0zI
לגדולים יותר:
https://youtu.be/w-8gEUAyjkc
הסבר בשירה של מדע:
http://youtu.be/9Cd36WJ79z4
תלמידים מנסים להסביר את מה שהם תופסים במדע (עברית):
https://youtu.be/NFU1FNqmsYI
על יופיו של המדע:
http://youtu.be/dvM4JPGsmVw
והראפר עלי ג'י שואל בראפ מהו המדע:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
כיצד גילה דמוקריטוס היווני את האטום?
הוא היה מהפכן תודעתי, הקדים את זמנו, נתקל בהתנגדות לרעיונותיו, אבל בדיעבד זכה למעמד של "אבי המדע המודרני". קראו לו דמוקריטוס (Democritus) והוא הבין, 2000 שנה לפני הבא שיסכים איתו, שכל חומר ביקום מורכב מאטומים.
כן, מה שהיום נתפס כאמת מוחלטת, שאין עליה ערעור או ספק, פעם הייתה טענה שנתפסה כדימיונית.
כחמש מאות שנה לפני הספירה, נטש דמוקריטוס את חייו הנוחים ויצא לשוטט ברחבי העולם העתיק. הוא בילה שנים רבות באיסוף של ידע וחוכמה מפיהם של המלומדים והחכמים המובילים בתרבויות מצרים ופרס.
גם דמוקריטוס, מי שכונה "הפילוסוף הצוחק", על שום דבקותו בדרך השמחה כדרך המועדפת לניהול חיים טובים ועשירים, גם הוא הוטרד משאלה מדעית שהעלה 100 שנה לפניו תלס ממילטוס, פילוסוף יווני אחר. השאלה החשובה הזו הייתה "מהי מהות החומר?"
התשובה המבריקה שלו התבססה, ממש כמו מדען מודרני, על רעיון שנהגה על ידי מלומדים אחרים לפניו. דמוקריטוס טען שהעולם בנוי ממרכיבים זעירים. הוא קרא להם אטומים, כלומר a-tomos, שפירושו ביוונית "לא ניתן לחלוקה".
דמוקריטוס היה הראשון שהגה תיאוריה מנומקת ומסודרת היטב, שבמרכזה עמד האטום כמרכיב יסודי של העולם כולו. העולם לפיו עשוי ריק אינסופי, שבו נעים אין-ספור אטומים שכולם זהים ושלא מתחלקים לרכיבים קטנים יותר. אינסוף ההרכבים שהם יוצרים הם שיוצרים את החומרים המגוונים שבעולם. דרך הרכבתם ותנועתם של האטומים, הם שיוצרים את כל השינויים שבעולם.
תורת האטום של דמוקריטוס ניתנת לכימות וכפופה לחוקי המתמטיקה. לפיה הטבע הוא סוג של מנגנון מכני ענקי ומורכב.
דמוקריטוס, כמי שטען שהאדם הנבון לא מתלונן על מה שחסר לו אלא שואב הנאה ממה שיש בידיו, הגיע לגיל 90 ומת בשיבה טובה. הייתה לו אכן סיבה לצחוק...
אבל גורל התיאוריה שלו היה פחות מוצלח. הרעיון של עולם שבנוי מאטומים קטנים, מחוברים זה לזה וצפים בריק אינסופי, לא ממש התאים לעידן של סגידה לאלים שחיים על הר האולימפוס ושל אמונה בעל-טבעי. צל כבד הוטל על התיאוריה שלו, במשך יותר מאלפיים שנה.
רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 לספירה תזכה תורת האטומיסטים, בראשם דמוקריטוס, לחנינה מהשיכחה שנכפתה עליה. אז ייתן לה כימאי ופיזיקאי בריטי בשם ג'ון דאלטון דחיפה ויהפוך אותה די מהר לגישה המדעית המקובלת על הכל. דמוקריטוס, רק אומרים, היה הראשון.
הנה סרטון על דמוקריטוס ועל היותו הראשון שהבין את האטום (מתורגם):
https://youtu.be/xazQRcSCRaY
חייו של דמוקריטוס, אבי המדע המודרני:
https://youtu.be/CFjrcekQkdU
מדברים עליו:
https://youtu.be/lHT4wWwBqQY
והוא כמובן פספס את מרכיביהם של האטומים (מתורגם):
https://youtu.be/yQP4UJhNn0I
הוא היה מהפכן תודעתי, הקדים את זמנו, נתקל בהתנגדות לרעיונותיו, אבל בדיעבד זכה למעמד של "אבי המדע המודרני". קראו לו דמוקריטוס (Democritus) והוא הבין, 2000 שנה לפני הבא שיסכים איתו, שכל חומר ביקום מורכב מאטומים.
כן, מה שהיום נתפס כאמת מוחלטת, שאין עליה ערעור או ספק, פעם הייתה טענה שנתפסה כדימיונית.
כחמש מאות שנה לפני הספירה, נטש דמוקריטוס את חייו הנוחים ויצא לשוטט ברחבי העולם העתיק. הוא בילה שנים רבות באיסוף של ידע וחוכמה מפיהם של המלומדים והחכמים המובילים בתרבויות מצרים ופרס.
גם דמוקריטוס, מי שכונה "הפילוסוף הצוחק", על שום דבקותו בדרך השמחה כדרך המועדפת לניהול חיים טובים ועשירים, גם הוא הוטרד משאלה מדעית שהעלה 100 שנה לפניו תלס ממילטוס, פילוסוף יווני אחר. השאלה החשובה הזו הייתה "מהי מהות החומר?"
התשובה המבריקה שלו התבססה, ממש כמו מדען מודרני, על רעיון שנהגה על ידי מלומדים אחרים לפניו. דמוקריטוס טען שהעולם בנוי ממרכיבים זעירים. הוא קרא להם אטומים, כלומר a-tomos, שפירושו ביוונית "לא ניתן לחלוקה".
דמוקריטוס היה הראשון שהגה תיאוריה מנומקת ומסודרת היטב, שבמרכזה עמד האטום כמרכיב יסודי של העולם כולו. העולם לפיו עשוי ריק אינסופי, שבו נעים אין-ספור אטומים שכולם זהים ושלא מתחלקים לרכיבים קטנים יותר. אינסוף ההרכבים שהם יוצרים הם שיוצרים את החומרים המגוונים שבעולם. דרך הרכבתם ותנועתם של האטומים, הם שיוצרים את כל השינויים שבעולם.
תורת האטום של דמוקריטוס ניתנת לכימות וכפופה לחוקי המתמטיקה. לפיה הטבע הוא סוג של מנגנון מכני ענקי ומורכב.
דמוקריטוס, כמי שטען שהאדם הנבון לא מתלונן על מה שחסר לו אלא שואב הנאה ממה שיש בידיו, הגיע לגיל 90 ומת בשיבה טובה. הייתה לו אכן סיבה לצחוק...
אבל גורל התיאוריה שלו היה פחות מוצלח. הרעיון של עולם שבנוי מאטומים קטנים, מחוברים זה לזה וצפים בריק אינסופי, לא ממש התאים לעידן של סגידה לאלים שחיים על הר האולימפוס ושל אמונה בעל-טבעי. צל כבד הוטל על התיאוריה שלו, במשך יותר מאלפיים שנה.
רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 לספירה תזכה תורת האטומיסטים, בראשם דמוקריטוס, לחנינה מהשיכחה שנכפתה עליה. אז ייתן לה כימאי ופיזיקאי בריטי בשם ג'ון דאלטון דחיפה ויהפוך אותה די מהר לגישה המדעית המקובלת על הכל. דמוקריטוס, רק אומרים, היה הראשון.
הנה סרטון על דמוקריטוס ועל היותו הראשון שהבין את האטום (מתורגם):
https://youtu.be/xazQRcSCRaY
חייו של דמוקריטוס, אבי המדע המודרני:
https://youtu.be/CFjrcekQkdU
מדברים עליו:
https://youtu.be/lHT4wWwBqQY
והוא כמובן פספס את מרכיביהם של האטומים (מתורגם):
https://youtu.be/yQP4UJhNn0I
מה גילה לנו קרחון גרינל שבארה"ב?
הקרחון גרינל (Grinnell Glacier) שבמונטנה ארה"ב הוא קרחון גדול, שצולם שוב ושוב במאה השנים הקודמות.
אולי בזכות קרבתו לאמריקאים וכמויות המבקרים שבו, קרחון גרינל סיפק לא מעט מידע על התמוססות הקרחונים בכדור הארץ.
בזכותו ניתן היה לא רק לשער אלא גם לדייק בלימוד של תופעת הפשרת הקרחונים, בהשפעת התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים שאנו חווים כיום.
כבר מהשוואה של צילומים שנעשו בין השנים 1938 ל-2005 למדו החוקרים על ההיקף העצום של נסיגת הקרחונים ועל הנזק הרב שגורמת התחממות כדור הארץ. הבעיה, אנו נזכרים היום בתסכול, שאיש לא הקשיב להם.
היום קשה למצוא כאן קרח - הנה קרחון גרינל המדהים:
https://youtu.be/vBKPFRVlHO4
קטע מטרק לקרחון הר גרינל שבפארק הלאומי גליישר:
https://youtu.be/ZlcPUo5N8DI
הקרחון גרינל (Grinnell Glacier) שבמונטנה ארה"ב הוא קרחון גדול, שצולם שוב ושוב במאה השנים הקודמות.
אולי בזכות קרבתו לאמריקאים וכמויות המבקרים שבו, קרחון גרינל סיפק לא מעט מידע על התמוססות הקרחונים בכדור הארץ.
בזכותו ניתן היה לא רק לשער אלא גם לדייק בלימוד של תופעת הפשרת הקרחונים, בהשפעת התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים שאנו חווים כיום.
כבר מהשוואה של צילומים שנעשו בין השנים 1938 ל-2005 למדו החוקרים על ההיקף העצום של נסיגת הקרחונים ועל הנזק הרב שגורמת התחממות כדור הארץ. הבעיה, אנו נזכרים היום בתסכול, שאיש לא הקשיב להם.
היום קשה למצוא כאן קרח - הנה קרחון גרינל המדהים:
https://youtu.be/vBKPFRVlHO4
קטע מטרק לקרחון הר גרינל שבפארק הלאומי גליישר:
https://youtu.be/ZlcPUo5N8DI
איך הגיעו נמלים לחלל?
בעלי חיים שונים הוטסו ברבות השנים לחלל, כדי לבחון את השפעת המיקרו-גרביטציה, היעדר כמעט מוחלט של כוח משיכה, עליהם. הראשונים שהוטסו לחלל היו זבובים, אבל נמלים הגיעו לחלל מאוחר הרבה יותר. זה קרה כשהוטסו נמלים בשנת 2003 אל תחנת החלל הבינלאומית, למטרות מחקר. הנמלים הללו, כינו אותן בחיבה אז "אנט-רונאוטים", הוטסו בתוך "נמלול", המתקן השקוף שמאפשר לחוקרים ללמוד על חייהן מבלי להפריע.
הרעיון לחקור את התנהגותן של נמלים בחלל נולד ב"פאולר", בית ספר תיכון בניו יורק. הוא עלה בראשם של תלמידים ומוריהם, שהניחו שבתנאי חוסר כבידה לא ימצאו הנמלים את דרכן ויתחפרו לאט מאשר בכדור הארץ.
לשם המחקר פיתחו מדעני נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, חומר בשם אגרוז (agarose). זהו ג'ל חצי שקוף שגם מזין את הנמלים וגם מאפשר להן לחיות בתוכו, כמו בתוך החול. הנמלים חופרות באגרוז, אוכלות ושותות אותו ובעיקר מאפשרות לחוקרים לבחון אותן בתנאי חוסר הכבידה שבחלל.
הנמלים נשלחו לחלל במעבורת החלל "קולומביה". על המעבורת, אל מול הנמלול הציבו החוקרים מצלמת וידאו, שהציגה בזמן אמת אל כל העולם את חיי הנמלים בהפרדה גבוהה HD. למולה יכולים היו הצופים לצפות בנמלול דומה, שהוצב במקביל בכדור הארץ, בתנאי כבידה רגילים. בכל חוות נמלים כזו היו 15 נמלים, שהחלו כמעט מיד לחפור בג'ל. המדהים היה שנמלי החלל חפרו תעלות כמעט מיד ובחריצות רבה, בעוד אלה שעל הקרקע, על פני כדור הארץ, חפרו בעצלנות ובאיטיות רבה. נמלי כדור הארץ גם מתו במהירות ועד גמר הניסוי מתו 14 מתוך ה-15 שהרכיבו את קבוצת הביקורת.
גמר הניסוי היה טראגי. זמן קצר לפני נחיתת המעבורת קולומביה, לאחר 16 ימים בחלל, היא התרסקה. בתאונה נספו כל אנשי הצוות והאסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. גם נמלול החלל הניסויי הושמד בתאונה, ביחד עם כל המעבורת ותכולתה.
בשנת 2014 יצא לדרך "Ants in Space", מחקר מתקדם יותר להשוואת תפקוד הנמלים בתנאי מיקרו-כבידה לעומת תנאי כבידה. בניסוי הוטסו לחלל 8 חוות נמלים, כשבכל אחת מהן 100 נמלים.
הנה מושבת הנמלים בחלל:
http://youtu.be/v18TL8sud5w
כך נראתה סביבת המחיה החללית של הנמלים בתחנת החלל:
http://youtu.be/70xfOBVWwPY
ועולם הנמלים:
http://youtu.be/IWIBWeTj8ck
בעלי חיים שונים הוטסו ברבות השנים לחלל, כדי לבחון את השפעת המיקרו-גרביטציה, היעדר כמעט מוחלט של כוח משיכה, עליהם. הראשונים שהוטסו לחלל היו זבובים, אבל נמלים הגיעו לחלל מאוחר הרבה יותר. זה קרה כשהוטסו נמלים בשנת 2003 אל תחנת החלל הבינלאומית, למטרות מחקר. הנמלים הללו, כינו אותן בחיבה אז "אנט-רונאוטים", הוטסו בתוך "נמלול", המתקן השקוף שמאפשר לחוקרים ללמוד על חייהן מבלי להפריע.
הרעיון לחקור את התנהגותן של נמלים בחלל נולד ב"פאולר", בית ספר תיכון בניו יורק. הוא עלה בראשם של תלמידים ומוריהם, שהניחו שבתנאי חוסר כבידה לא ימצאו הנמלים את דרכן ויתחפרו לאט מאשר בכדור הארץ.
לשם המחקר פיתחו מדעני נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, חומר בשם אגרוז (agarose). זהו ג'ל חצי שקוף שגם מזין את הנמלים וגם מאפשר להן לחיות בתוכו, כמו בתוך החול. הנמלים חופרות באגרוז, אוכלות ושותות אותו ובעיקר מאפשרות לחוקרים לבחון אותן בתנאי חוסר הכבידה שבחלל.
הנמלים נשלחו לחלל במעבורת החלל "קולומביה". על המעבורת, אל מול הנמלול הציבו החוקרים מצלמת וידאו, שהציגה בזמן אמת אל כל העולם את חיי הנמלים בהפרדה גבוהה HD. למולה יכולים היו הצופים לצפות בנמלול דומה, שהוצב במקביל בכדור הארץ, בתנאי כבידה רגילים. בכל חוות נמלים כזו היו 15 נמלים, שהחלו כמעט מיד לחפור בג'ל. המדהים היה שנמלי החלל חפרו תעלות כמעט מיד ובחריצות רבה, בעוד אלה שעל הקרקע, על פני כדור הארץ, חפרו בעצלנות ובאיטיות רבה. נמלי כדור הארץ גם מתו במהירות ועד גמר הניסוי מתו 14 מתוך ה-15 שהרכיבו את קבוצת הביקורת.
גמר הניסוי היה טראגי. זמן קצר לפני נחיתת המעבורת קולומביה, לאחר 16 ימים בחלל, היא התרסקה. בתאונה נספו כל אנשי הצוות והאסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. גם נמלול החלל הניסויי הושמד בתאונה, ביחד עם כל המעבורת ותכולתה.
בשנת 2014 יצא לדרך "Ants in Space", מחקר מתקדם יותר להשוואת תפקוד הנמלים בתנאי מיקרו-כבידה לעומת תנאי כבידה. בניסוי הוטסו לחלל 8 חוות נמלים, כשבכל אחת מהן 100 נמלים.
הנה מושבת הנמלים בחלל:
http://youtu.be/v18TL8sud5w
כך נראתה סביבת המחיה החללית של הנמלים בתחנת החלל:
http://youtu.be/70xfOBVWwPY
ועולם הנמלים:
http://youtu.be/IWIBWeTj8ck
מי המתמטיקאי שהראה את חוסר השלמות של המתמטיקה?
הלוגיקן והמתמטיקאי יליד אוסטריה, קורט גדל, היה גאון ומגדולי הלוגיקאים. רבים רואים בו את גדול הלוגיקאים מאז אריסטו. התגלית הגדולה בקריירה שלו הייתה צמד "משפטי אי השלמות של גדל". בתפיסה כמעט רוחנית, הוא הצליח לחשוף בעיה שאין לה פתרון בהשלטת שיטה בחשיבה המתימטית. גדל ראה בכך הוכחה לקיומה של אמת נצחית, שבן האנוש יכול לתפוס רק את הקצה שלה, מבלי יכולת להכילה.
גדל היה גם חבר קרוב ביותר של אלברט איינשטיין בסוף חייו. על אף גאונותו, הוא נחשב תמהוני וסבל מפראנויה. זוהי מחלת נפש שגם תביא למותו, כתוצאה מתת-תזונה שנבעה מחשש שמנסים להרעילו ושהביאה לכך שהפסיק לאכול לחלוטין.
הנה סרטון קצר על תיאוריית חוסר השלמות של גדל:
http://youtu.be/xjT6x8yZvpY
וקורט גדל, מי שכונה הלוגיקן הגדול ביותר מאז אריסטו:
http://youtu.be/B2DY8WvSOLU?t=21s
הלוגיקן והמתמטיקאי יליד אוסטריה, קורט גדל, היה גאון ומגדולי הלוגיקאים. רבים רואים בו את גדול הלוגיקאים מאז אריסטו. התגלית הגדולה בקריירה שלו הייתה צמד "משפטי אי השלמות של גדל". בתפיסה כמעט רוחנית, הוא הצליח לחשוף בעיה שאין לה פתרון בהשלטת שיטה בחשיבה המתימטית. גדל ראה בכך הוכחה לקיומה של אמת נצחית, שבן האנוש יכול לתפוס רק את הקצה שלה, מבלי יכולת להכילה.
גדל היה גם חבר קרוב ביותר של אלברט איינשטיין בסוף חייו. על אף גאונותו, הוא נחשב תמהוני וסבל מפראנויה. זוהי מחלת נפש שגם תביא למותו, כתוצאה מתת-תזונה שנבעה מחשש שמנסים להרעילו ושהביאה לכך שהפסיק לאכול לחלוטין.
הנה סרטון קצר על תיאוריית חוסר השלמות של גדל:
http://youtu.be/xjT6x8yZvpY
וקורט גדל, מי שכונה הלוגיקן הגדול ביותר מאז אריסטו:
http://youtu.be/B2DY8WvSOLU?t=21s
מה למד המדע מ-H.M וממוחו חסר ההיפוקמפוס?
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
איך גילה ויקטור הס את הקרינה הקוסמית?
בשנת 1912, כשהחוקר ויקטור הס ריחף בכדור פורח, הוא גילה תופעה מדהימה: אנרגיה גרעינית באוויר. זה החל כשהוא המריא לגובה של 5 קילומטרים וגילה שהקרינה בגבהים היא כפולה ויותר מזו שבגובה הנמוך יותר.
בכך הפריך הס את ההנחה הקודמת שהקרינה תדעך ככל שאנו גובהים ומתרחקים מכדור הארץ. סברה זו הניחה שכדור הארץ הוא מקור הקרינה.
החוקר גם הבין בהמשך שהוא עלה על תגלית מעניינת, שכן הוא הבין שאותה אנרגיה גרעינית שהוא גילה באוויר מגיעה מהחלל. אך משהעמיק במחקר הוא הבין שמקור הקרינה הזו אינו מהשמש, אלא מהחלל החיצון, כלומר מהיקום, מחוץ למערכת השמש.
אמנם עד גובה של קילומטר אחד הולכת רמת הקרינה ויורדת, אך כשממשיכים לעלות מעל גובה זה, היא עולה באופן חד. משמע - הקרינה חודרת לאטמוספרה דרך החלל החיצון. ויקטור הס גילה בכך את הקרניים הקוסמיות.
התגלית של הס פתחה את השער לתגליות חדשות בתחום הפיזיקה הגרעינית. לימים היא גם תזכה אותו בפרס נובל לפיזיקה.
כ-10 שנים אחר-כך יאמת רוברט מיליקן את ממצאיו של הס וייתן לקרינה הזו את השם "קרינה קוסמית". זה יסייע לפתוח שורה גדולה של מחקרים בנושא.
הפיזיקאים רואים בקרניים הקוסמיות הללו מעין שליחי מידע מהחלל. הקרניים הללו מביאות איתן ידע על החלל החיצון והרחוק יותר, זה ששום טלסקופ או לוויין לא יכול לראות.
אגב, על חייו האישיים של ויקטור הס לא הקלו הקרניים הקוסמיות ופרס הנובל יותר מדי. אשתו הייתה יהודיה והאנטישמיות הגוברת בהשפעת היטלר, גרמה לו קשיים ופחד. בשנת 1938 הוא נמלט מאוסטריה אל ארצות הברית, בה בילה את שארית חייו והפך למדען אמריקאי.
הנה סיפורה של קרינת היקום וקרניים קוסמיות מהחלל (עברית):
https://youtu.be/91801Y1lsCg
כך התגלתה הקרינה הקוסמית:
https://youtu.be/dmyGzaB8DFo
מה שסוכנות נאס"א יודעת לספר על קרינת היקום הקוסמית:
https://youtu.be/IGkn4v8ar4M
מקור הקרניים הקוסמיות שמייצרות את הקרינה היקומית הזו:
https://youtu.be/N1CxA7r-4oc
וסרט תיעודי על הקרינה הקוסמית של היקום:
https://youtu.be/k_wt5AFjRQo?long=yes
בשנת 1912, כשהחוקר ויקטור הס ריחף בכדור פורח, הוא גילה תופעה מדהימה: אנרגיה גרעינית באוויר. זה החל כשהוא המריא לגובה של 5 קילומטרים וגילה שהקרינה בגבהים היא כפולה ויותר מזו שבגובה הנמוך יותר.
בכך הפריך הס את ההנחה הקודמת שהקרינה תדעך ככל שאנו גובהים ומתרחקים מכדור הארץ. סברה זו הניחה שכדור הארץ הוא מקור הקרינה.
החוקר גם הבין בהמשך שהוא עלה על תגלית מעניינת, שכן הוא הבין שאותה אנרגיה גרעינית שהוא גילה באוויר מגיעה מהחלל. אך משהעמיק במחקר הוא הבין שמקור הקרינה הזו אינו מהשמש, אלא מהחלל החיצון, כלומר מהיקום, מחוץ למערכת השמש.
אמנם עד גובה של קילומטר אחד הולכת רמת הקרינה ויורדת, אך כשממשיכים לעלות מעל גובה זה, היא עולה באופן חד. משמע - הקרינה חודרת לאטמוספרה דרך החלל החיצון. ויקטור הס גילה בכך את הקרניים הקוסמיות.
התגלית של הס פתחה את השער לתגליות חדשות בתחום הפיזיקה הגרעינית. לימים היא גם תזכה אותו בפרס נובל לפיזיקה.
כ-10 שנים אחר-כך יאמת רוברט מיליקן את ממצאיו של הס וייתן לקרינה הזו את השם "קרינה קוסמית". זה יסייע לפתוח שורה גדולה של מחקרים בנושא.
הפיזיקאים רואים בקרניים הקוסמיות הללו מעין שליחי מידע מהחלל. הקרניים הללו מביאות איתן ידע על החלל החיצון והרחוק יותר, זה ששום טלסקופ או לוויין לא יכול לראות.
אגב, על חייו האישיים של ויקטור הס לא הקלו הקרניים הקוסמיות ופרס הנובל יותר מדי. אשתו הייתה יהודיה והאנטישמיות הגוברת בהשפעת היטלר, גרמה לו קשיים ופחד. בשנת 1938 הוא נמלט מאוסטריה אל ארצות הברית, בה בילה את שארית חייו והפך למדען אמריקאי.
הנה סיפורה של קרינת היקום וקרניים קוסמיות מהחלל (עברית):
https://youtu.be/91801Y1lsCg
כך התגלתה הקרינה הקוסמית:
https://youtu.be/dmyGzaB8DFo
מה שסוכנות נאס"א יודעת לספר על קרינת היקום הקוסמית:
https://youtu.be/IGkn4v8ar4M
מקור הקרניים הקוסמיות שמייצרות את הקרינה היקומית הזו:
https://youtu.be/N1CxA7r-4oc
וסרט תיעודי על הקרינה הקוסמית של היקום:
https://youtu.be/k_wt5AFjRQo?long=yes
