שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך חיו פשוטי העם בימי הביניים?
החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.
בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.
לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.
במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.
וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.
אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.
#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.
תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.
בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.
#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.
הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.
#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.
השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.
#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.
בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.
הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:
https://youtu.be/PuwaXWcX1L8
שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:
https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q
המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:
https://youtu.be/n5A0QXk_oUM
הפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
והחיים בכלל בימי הביניים:
https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes
למה הטירות באירופה בנויות מעל הכפר?
אירופה של סוף ימי הביניים היא יבשת אלימה בה פושטים צבאות ושבטים מבחוץ על כפרעה ומנסים כל העת לכבוש ולבזוז את אוצרותיה. גם הממלכות והנסיכויות המקומיות לא טמנו נשקן בצלחת ונלחמו זו בזו ללא הרף.
מיקום הטירה הגבוה נועד לאפשר לה הגנה מירבית מאויבים ופושטים שעלולים לתקוף אותה.
הטירות, משום כך, נבנו בדרך כלל על גבעה רמה ורצוי אף על צוק תלול, שיהיה קשה לעלות עליו ולכבוש אותו.
אלא שאדמות האציל, בעל הטירה, נמצאות מן הסתם בעמק שלמטה. האריסים שלו, איכרים פשוטים, התגוררו בדרך כלל בבתים פשוטים לידן. כך הלכו והתפתחו הכפרים שמתחת לטירה.
הטירות באירופה הן בדרך כלל חסונות ומבוצרות היטב. עם חומות בעובי של כ-12 מטר, בהן מוקמו חדרי עובדים, משרתים וחיילים. אלה התגוררו בחומה עצמה, במעגל החיצוני של ההגנה על הטירות הללו, שהיו אחרי הכל מבצרים שידעו להגן על עצמם היטב.
הטירות הללו נבנו בעיקר מהמאה ה-14 ואילך. החיילים וכלי הנשק שהוחזקו בהן, אפשרו בדרך כלל לאבירים ולבני האצולה שמסביבם להגן על דרכי המסחר המובילות אל הטירה ולתת הגנה גם לכפר עצמו, שהלך והתפתח באדמותיהם, ממוקם מתחת לטירה ומשרת אותה.
על אדמות הטירה - כך נבנו הכפרים בימי הביניים:
https://youtu.be/yq3q7KMlvw0
כפר איטלקי אופייני הבנוי מסביב לטירה המביאה ומגינה עליו מלמעלה:
https://youtu.be/aKJNrczl8xo
והפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
מי היו הטרובדורים?
הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.
הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.
בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.
חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.
הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:
http://youtu.be/7gPf24lXa7A
טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:
https://youtu.be/ZvaRMZPROSo
ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:
http://youtu.be/lEqaCvxrl-s
הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:
http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y
איך היו החיים בטירה?
טירה (Castle) היא מקום מבוצר עם מצודה, שבו מתגוררים אנשים. בימי הביניים רבים מהאבירים גרו בטירות שבנו על שטחים שקיבלו מהמלך ובתמורה לחמו בשבילו ולהגנתו.
הטירה בימי הביניים הייתה מוקפת בדרך כלל בחומה גבוהה, שנועדה להגן על אדוני הטירה, משרתיהם ועובדיהם.
האדונים לרוב התגוררו בחדרי שינה שבמצודה המרכזית של הטירה, בעוד העובדים שכנו בחלקי הטירה האחרים. ברוב הטירות יש מגדלים מרכזיים ששימשו להגנה, אולם מרכזי, כנסייה, מטבח וחדר אוכל.
בטירה חיו ועבדו אנשים רבים, בשלל עבודות של הכנת מזון ותחזוקת הטירה והקיום היומיומי. מורים לימדו את הילדים, משרתים שרתו את האדון ומשפחתו, סנדלרים וחייטים תפרו והכינו בגדים ונעליים, סייסים טיפלו בסוסים וכך הלאה.
תמורת שירותיהם זכו המשרתים, כמו גם עובדי הטירה ומשפחותיהם להגנה ולביטחון שהעניק להם האביר ולמסגרת חברתית שתהיה הבסיס לכפר.
כי סביב הטירה התפתחו עם הזמן כפרים שבהם התגוררו איכרים. הם היו צמיתים, או אריסים, של האדון. בעצם הם קיבלו את רשות האציל, בעל הטירה, לעבד את אדמותיו, בתמורה לחלק גדול מהתנובה שגידלו ולשלל חובות נוספים. זה היה חלק מהשיטה הפיאודלית. קראו על כך בתגית "פאודליזם".
גם אחרי ימי הביניים המשיכו לבנות טירות ענקיות ומפוארות. כיום גרים ברוב הטירות צאצאים שירשו את הטירות מהוריהם, או אנשים עשירים מאד שקנו מיורשים כאלה.
הנה הטירה בימי הביניים (מתורגם):
https://youtu.be/Pp_rT66aJu4
מבנה ועיצוב הטירה של ימי הביניים:
https://youtu.be/AesgRREuCQI
טירות נבנו כדי לעמוד בהתקפות האפשריות עליהן:
https://youtu.be/xNeNPk4D_Ng
כמה טירות מהגדולות בעולם:
https://youtu.be/4zewU-fMQ50
מבט אל תוך טירה מימי הביניים:
http://youtu.be/mQuDLVpi6UQ
הטירות לא נולדו בימי הביניים אלא התפתחו מבניית מבצרים, שהוקמו בתקופה הרומית ואף לפני כן:
http://youtu.be/kncQAyuU_eo
טירה מהמאה ה-19:
http://youtu.be/QrJyeearNNk
טירה צרפתית בנורמנדי:
https://youtu.be/tfiZCe4p6Os
וכך התנהלו החיים בטירות:
https://youtu.be/z56d4f1uT3k?long=yes
הבה נחקור את הטירה שלפנינו:
https://youtu.be/Zu-KVWSqJlI?qr=yes
מה לבשו האנשים בימי הביניים?
אם כשאתם חושבים על ימי הביניים, אתם מדמיינים ליצנים ולוליינים, הלבושים בבגדים צבעוניים, כדאי שתחשבו שוב. זו לא תמיד הייתה המציאות.
בדרך כלל הלבוש הצבעוני היה אז יקר מאד, בשל מחירם הגבוה של הצבעים בימי קדם. הרבה יותר נפוץ היה לבוש הסחבות האפרורי של האנשים הרגילים, כמו האיכרים ומשרתי הטירה, של פושטי היד, האומנים והאמנים של אותה התקופה וכדומה.
ההמונים בימי הביניים לבשו בגדים פשוטים, שנראו בדרך כלל יותר כשמלות מאשר כמכנסיים וחולצות. הם היו בדרך כלל בצבע אחד.
כזה היה גם לבושם של הנזירים ואנשי הדת, שעד היום הם צנועים בלבושם הצנוע והחד-גוני, בעיקר מסיבות דתיות.
אגב, נזירות גם הן לבשו בגדים בצבעי המסדר שלהן. נזירות בנדיקטיניות לבשו גלימות מצמר לא צבוע, בצבעי לבן ואפור, שעם הזמן הפך שחור.
במסדרים אחרים היה צבע חום או אחר, אבל לרוב היה זה בגד צמר לא מעובד ולא צבוע. כדי לענות את עצמן, נזירות מחמירות לבשו מתחת לבגדים גם בגד צמר גס. שיערן היה גזוז קצר מאוד ותמיד כוסה בצעיף או מטפחת.
הקטיפה והמשי שהגיעו בימי הביניים מהמזרח הרחוק היו יקרים מאד. רק העשירים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש וללבוש אותם. אחת השמלות הפופולריות בקרב אותם "מסודרים" באותה תקופה הייתה שמלה בעלת שרוולים ארוכים, נשפכים עד הרצפה, שנקראה שמלת בליאוט.
אחד החידושים הגדולים של ימי הביניים באירופה היו, לא תאמינו, הכפתורים. למעשה זו לא המצאה חדשה וכפתורים נוצרו כבר לפני 4,000 שנה. אבל כפתורי הרכיסה הומצאו רק בימי הביניים. זה היה באסיה.
זהצלבנים, ששבו לאירופה במאה ה-12, הביאו אותם מאסיה אל היבשת האירופית. השימוש בכפתורים הקל מאד את לבישת הבגדים ונעשה אופנתי מאד. במאה ה-13 ממציאים בגרמניה את השימוש בכפתור ולולאה שבה הוא נסגר ומאז הוא לא נעלם...
גם השרוולים הומצאו באותה תקופה. המילה באה מ"שלוור", מילה שבאה מהשפה הפרסית ושם פירושה בכלל מכנסיים. הסיבה היא שהשרוול הזכיר לאנשים רבים בתחילה את המכנס הפרסי.
שיכול אותיות שהתרחש אז לא פעם, יצר גם את המילה העברית "שרוול", בערבית "סרבאל" וביוונית ולשונות סלאביות נוספות בשם "שארובארי". אצל הגאונים היהודיים של ימי הביניים, השרוול הופך שרבל, מעין סרבל בארמית, כשהמשמעות של המילה היא "בית זרוע". ממש מה שיהיה השרוול מכאן ולתמיד.
כך התלבשו נשים במאה ה-14:
https://youtu.be/Ibj7GsfsCpI
הכמרים מהמאה ה-12 הורישו לנו את גלימות הסטודנטים (בעברית):
https://youtu.be/2kVmtmmshFA
ולבוש האיכרים במאה ה-14:
https://youtu.be/RNAMbRt5eI8
מי היו האבירים ששמרו על הממלכות בימי הביניים?
אבירים (Knights) היו לוחמים חמושים ורכובים באירופה של ימי הביניים.
האבירים רכבו על סוסים והיו לבושים בשריון אבירים ששמר עליהם בקרב. האבירים לחמו מעל גב הסוסים כשהם עטויים בשריון ומצוידים בכלי נשק אימתניים.
הם נחשבו חלק מהאצילים של אותם הימים והצטיינו בתכונות חברתיות של אדיבות אמיצה והתנהגות מכובדת, שעד היום מכנים "התנהגות אבירית" או "אבירות". קראו על כך בתגית "אבירות".
ימי הביניים היו תקופה של כיבושים רבים והרבה אלימות. עמי אירופה טיפחו שכבה של לוחמים איכותיים ומאומנים היטב שיוכלו להתמודד עם פולשים ואויבים. תמורת ההגנה והשירות שלהם בהגנת הממלכה, המלך נהג לתת להם נחלות גדולות וזכויות יתר והם הפכו לעשירים.
האבירים נהגו בימי הביניים לבנות להם טירות מבוצרות ומוגנות בחומות. הם גרו בטירות והיו לוחמים בשביל המלך. הם היו חלק מהשיטה הפיאודלית, בה העניק המלך לאביריו מהשטחים שכבשו. בשטחים אלו עבדו איכרים שנקראו צמיתים והם פרנסו את האביר ואת כל צרכיו וצרכי משפחתו. בתמורה, האביר היה עובד כלוחם בשירות המלוכה.
האבירים חיו בדרך כלל בטירה שבנו לעצמם, עם משרתים ועובדים רבים שחיו בה גם הם. כל דיירי הטירה זכו להגנה מהאביר ובתמורה עבדו בשירותו.
בהדרגה התפתחו כפרים מסביב לטירות, בהם גרו האיכרים בבתים פשוטים. האיכרים האלו היו צמיתים או ואסאלים, ששירתו את האביר ומשפחתו בעבודה חקלאית בנחלה שלו וקיבלו הגנה ומעט אוכל ששמרו לעצמם ממה שגידלו.
הנה מסלול הכשרת האביר (עברית):
https://youtu.be/i3WJtItRxYQ
קרבות האבירים של ימי הביניים מתוך סרט קולנוע:
http://youtu.be/cIwNBX7k4vs
כך נלחמו האבירים:
http://youtu.be/5hlIUrd7d1Q?t=14s
האבירים קיבלו מהמלך נחלות וזכויות יתר (מתורגם):
https://youtu.be/dI9a_HI3-ZU
לרוב האבירים התגוררו בטירה (מתורגם):
https://youtu.be/Pp_rT66aJu4
האבירים נלחמים על סוסיהם:
http://youtu.be/J8L6AVIeVXw
סרטון תיעודי על חיי האבירים (מתורגם):
https://youtu.be/UBp26Q4gmYA?long=yes
וסרט תיעודי מתורגם על האבירים והדרך בה הוכשרו לתפקידם (מתורגם):
https://youtu.be/_KcwU85bwC0?long=yes
מיהם מספרי הסיפורים של ימי קדם?
המנהג של סיפור הסיפורים החל הרבה לפני ימי הביניים. כבר מימי האדם הקדמון, נהגו הציידים לספר את חוויות הציד והגבורה לחברי השבט הקטן. במסופוטמיה נהגו כוהני הדת לטוות סיפורים על אלים קדמונים ועלילות גבורה מיתולוגיים. בתקופת ימי הביניים שימשו מספרי הסיפורים והשחקנים במחזות כטווי העלילות והסיפורים לאבירים ולאצילים. אחר כך באו המחזאים כמו שייקספיר ואז הרדיו, סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה והאינטרנט.
אבל לעניים ולאיכרים בימי הביניים לא היו מספרי סיפורים, לא הצגות ולא אמצעי תקשורת אחרים. רובם לא נחשפו להופעות של טרובדורים, הזמרים שנהגו להופיע לפני האצילים שבטירות הסגורות. אנשים פשוטים ניזונו בעיקר מסיפורי נוודים או מינסטרלים, זמרים נודדים שהגיעו וסיפרו מה ראו ומה שמעו בכפרים אחרים ובמקומות רחוקים. לעיתים הם נאלצו גם להמציא סיפורים מעניינים, בשביל ארוחה טובה או בכדי להתחבב על הבריות. זו הייתה המסורת הענייה של הסיפור בימי הביניים וממנה נולדו אגדות, סיפורים ואפילו שירי עם פשוטים, שממש כמו "יונתן הקטן" שאנו מכירים, חינכו לא פעם את הילדים ואת ההמונים להתנהגות נאותה.
בערב גם ישבו האיכרים וסיפרו זה לזה ולילדים את הסיפורים ששמעו מאותם הנוודים, או את אלה שזכרו מילדותם. כך תפסו הסיפורים באותה התקופה מקום של בידור משפחתי זול ופשוט. מאגדות ועד שמועות שהפכו בפיהם לעובדות, מסיפורי אבא ואמא ועד חדשות ישנות שהועברו מכפר לכפר דרך הנוודים - כל אלה הפכו את אנשי ימי הביניים לאוהבי סיפורים ואגדות עם.
רבים מאותם סיפורים שהועברו מאחד לשני שובשו והשתנו במהלך השנים. לפעמים נוספו להם פרטים או שונו "כדי להוסיף פלפל לסיפור".. לפעמים פרטים נשכחו והמספר נאלץ להמציא ולהשלים את הסיפור בעצמו. כך הלכו ותפחו הסיפורים, קיבלו גירסאות שונות ומשונות ולעיתים סופרו על דמויות שונות לחלוטין. חלקם הפכו לסיפורי עם ואגדות ילדים וחלקם הונצחו בתרבות, אם במחזות כמו אלו של שייקספיר ואם ביצירות אמנות של משוררים, ציירים, פסלים ומלחינים שהנציחו אותם לעד.
הנה תקציר אמנות הסיפור ההיסטורית:
https://youtu.be/SPxgz9aBFMw
שורשי מקצוע מספרי הסיפורים נעוצים בעידן האדם הקדמון:
https://youtu.be/p6E8jpFasR0
ואנימציה מודרנית של סיפור מימי הביניים (עברית):
https://youtu.be/5pgstYXjor0
איך השתמשו בחרמש בחקלאות?
חרמש (Scythe) הוא כלי חקלאי שבאמצעותו קוצרים את היבול בחקלאות וגידולי דגן. מדובר בכלי חקלאי עתיק בן אלף שנים, אך צעיר ביחס למגל שאותו הוא החליף, לפני כ-500 שנה. יתרונו הגדול של החרמש על פני המגל הוא בכך שהאיכרים יכולים לקצור בו בעמידה, מבלי להתכופף.
בעידן המודרני הוחלף החרמש בקומביין הממונע לקציר היבול ובמכסחת דשא לשימושי נוי. חקלאים במדינות העולם השלישי עדיין משתמשים בו וגם חקלאים באזורים הרריים, במקומות שבהם לא ניתן להשתמש בקומביין.
החרמש שימש בתקופות שונות גם ככלי נשק, סוג של חנית קדומה, החותכת ומשספת בהפתעה של מסלול תנועת הלהב. במיוחד מוכרת גרסה אירופית של נשק חרמשי הנקראת "פכארד", שבה השתמשו איכרים פולנים במאות האחרונות, כשהלהב זקוף למעלה.
החרמש גם קיבל תפקיד מרכזי במיתולוגיה הנוצרית, ככלי העיקרי בידיו של "קוצר הנשמות". במסורת שההיסטוריונים קושרים לתקופת "המוות השחור", אותה מגפה איומה שהשמידה חלק גדול מאוכלוסיית אירופה, מתואר מלאך המוות, כשהוא לבוש בגלימה וברדס שחורים ואוחז בידו חרמש. בעזרתו הוא גודע את חיי בן האנוש, משל היה האדם קנה חיטה שממתין ל"קוצר הקודר" (The Grim Reaper), עוד כינוי של מלאך המוות. קראו על כך יותר באאוריקה, בתגית "מלאך המוות".
כך משמש החרמש לקציר:
https://youtu.be/gL2_chKPWjE
חקלאי מבוגר מסביר איך לקצור בחרמש:
https://youtu.be/vDq8fPX0JPw
והנה סרט תיעודי על החרמש וכלים חקלאיים קדומים:
https://youtu.be/9Im_8sI0QFQ?long=yes
איך נשמעה המוסיקה של ימי הביניים?
מוסיקת ימי הביניים העממית הייתה בחלקה הגדול מוסיקה קצבית ותוססת ובחלקה מוסיקה דתית חמורה ואיטית. מדובר בתקופה באירופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס.
רוב המוסיקה בימי הביניים הייתה דתית ועסקה בתכנים דתיים. המוסיקה הדתית החשובה של אז הייתה מוסיקה גרגוריאנית, שכללה שירה איטית בקול אחד. מרבית המלחינים אז היו נזירים ומילות הלחנים הללו באו מהתנ"ך והברית החדשה.
המוסיקה החילונית נעשתה אז בעיקר על ידי אמנים נודדים שנקראו טרובדורים. הם נהגו לחבר ולשיר את שיריהם בעצמם, עם ליווי בכלי נגינה. שירי הטרובדורים היו שירים ששרו זמרים נודדים בימי הביניים - קראו עליהם באאוריקה בתגית "טרובדורים".
על אף שהתפתחו והשתנו מעט או מיוצרים מחומרים אחרים, מרבית כלי הנגינה של ימי הביניים קיימים עד היום. מכלי המיתר של התקופה, שהשתנו במבנה ומספר המיתרים, דרך האורגן שקיבל צורות שונות באזורים שונים בעולם ועד לחליל הצד שהיה אז עשוי מעץ וכיום הוא עשוי מכסף. גם הנבל מיוצר מחומר שונה, אך לא השתנה מאז. לעומתו חליל פאן לא השתנה, אם כי הוא איבד את חשיבותו מאז.
הנה שיר יין מימי הביניים:
https://youtu.be/9Kvy8b2IvHA?t=12s
הרכב שמנגן מוסיקה עממית מימי הביניים:
https://youtu.be/D34HbFLFwpA
שיר יפה המשלב נגינה עם שירה נאה:
https://youtu.be/NPDCsi1mbhE
קטע אינסטרומנטלי מהמאה ה-14:
https://youtu.be/yzW1P_v6-to
ועוד מוסיקה עממית מימי הביניים:
https://youtu.be/6pEdfwqPFns
החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.
בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.
לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.
במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.
וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.
אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.
#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.
תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.
בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.
#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.
הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.
#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.
השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.
#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.
בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.
הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:
https://youtu.be/PuwaXWcX1L8
שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:
https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q
המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:
https://youtu.be/n5A0QXk_oUM
הפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
והחיים בכלל בימי הביניים:
https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes
אירופה של סוף ימי הביניים היא יבשת אלימה בה פושטים צבאות ושבטים מבחוץ על כפרעה ומנסים כל העת לכבוש ולבזוז את אוצרותיה. גם הממלכות והנסיכויות המקומיות לא טמנו נשקן בצלחת ונלחמו זו בזו ללא הרף.
מיקום הטירה הגבוה נועד לאפשר לה הגנה מירבית מאויבים ופושטים שעלולים לתקוף אותה.
הטירות, משום כך, נבנו בדרך כלל על גבעה רמה ורצוי אף על צוק תלול, שיהיה קשה לעלות עליו ולכבוש אותו.
אלא שאדמות האציל, בעל הטירה, נמצאות מן הסתם בעמק שלמטה. האריסים שלו, איכרים פשוטים, התגוררו בדרך כלל בבתים פשוטים לידן. כך הלכו והתפתחו הכפרים שמתחת לטירה.
הטירות באירופה הן בדרך כלל חסונות ומבוצרות היטב. עם חומות בעובי של כ-12 מטר, בהן מוקמו חדרי עובדים, משרתים וחיילים. אלה התגוררו בחומה עצמה, במעגל החיצוני של ההגנה על הטירות הללו, שהיו אחרי הכל מבצרים שידעו להגן על עצמם היטב.
הטירות הללו נבנו בעיקר מהמאה ה-14 ואילך. החיילים וכלי הנשק שהוחזקו בהן, אפשרו בדרך כלל לאבירים ולבני האצולה שמסביבם להגן על דרכי המסחר המובילות אל הטירה ולתת הגנה גם לכפר עצמו, שהלך והתפתח באדמותיהם, ממוקם מתחת לטירה ומשרת אותה.
על אדמות הטירה - כך נבנו הכפרים בימי הביניים:
https://youtu.be/yq3q7KMlvw0
כפר איטלקי אופייני הבנוי מסביב לטירה המביאה ומגינה עליו מלמעלה:
https://youtu.be/aKJNrczl8xo
והפאודלים:
https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE
הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.
הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.
בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.
חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.
הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:
http://youtu.be/7gPf24lXa7A
טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:
https://youtu.be/ZvaRMZPROSo
ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:
http://youtu.be/lEqaCvxrl-s
הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:
http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y
טירה (Castle) היא מקום מבוצר עם מצודה, שבו מתגוררים אנשים. בימי הביניים רבים מהאבירים גרו בטירות שבנו על שטחים שקיבלו מהמלך ובתמורה לחמו בשבילו ולהגנתו.
הטירה בימי הביניים הייתה מוקפת בדרך כלל בחומה גבוהה, שנועדה להגן על אדוני הטירה, משרתיהם ועובדיהם.
האדונים לרוב התגוררו בחדרי שינה שבמצודה המרכזית של הטירה, בעוד העובדים שכנו בחלקי הטירה האחרים. ברוב הטירות יש מגדלים מרכזיים ששימשו להגנה, אולם מרכזי, כנסייה, מטבח וחדר אוכל.
בטירה חיו ועבדו אנשים רבים, בשלל עבודות של הכנת מזון ותחזוקת הטירה והקיום היומיומי. מורים לימדו את הילדים, משרתים שרתו את האדון ומשפחתו, סנדלרים וחייטים תפרו והכינו בגדים ונעליים, סייסים טיפלו בסוסים וכך הלאה.
תמורת שירותיהם זכו המשרתים, כמו גם עובדי הטירה ומשפחותיהם להגנה ולביטחון שהעניק להם האביר ולמסגרת חברתית שתהיה הבסיס לכפר.
כי סביב הטירה התפתחו עם הזמן כפרים שבהם התגוררו איכרים. הם היו צמיתים, או אריסים, של האדון. בעצם הם קיבלו את רשות האציל, בעל הטירה, לעבד את אדמותיו, בתמורה לחלק גדול מהתנובה שגידלו ולשלל חובות נוספים. זה היה חלק מהשיטה הפיאודלית. קראו על כך בתגית "פאודליזם".
גם אחרי ימי הביניים המשיכו לבנות טירות ענקיות ומפוארות. כיום גרים ברוב הטירות צאצאים שירשו את הטירות מהוריהם, או אנשים עשירים מאד שקנו מיורשים כאלה.
הנה הטירה בימי הביניים (מתורגם):
https://youtu.be/Pp_rT66aJu4
מבנה ועיצוב הטירה של ימי הביניים:
https://youtu.be/AesgRREuCQI
טירות נבנו כדי לעמוד בהתקפות האפשריות עליהן:
https://youtu.be/xNeNPk4D_Ng
כמה טירות מהגדולות בעולם:
https://youtu.be/4zewU-fMQ50
מבט אל תוך טירה מימי הביניים:
http://youtu.be/mQuDLVpi6UQ
הטירות לא נולדו בימי הביניים אלא התפתחו מבניית מבצרים, שהוקמו בתקופה הרומית ואף לפני כן:
http://youtu.be/kncQAyuU_eo
טירה מהמאה ה-19:
http://youtu.be/QrJyeearNNk
טירה צרפתית בנורמנדי:
https://youtu.be/tfiZCe4p6Os
וכך התנהלו החיים בטירות:
https://youtu.be/z56d4f1uT3k?long=yes
הבה נחקור את הטירה שלפנינו:
https://youtu.be/Zu-KVWSqJlI?qr=yes
חיים בימי הביניים
אם כשאתם חושבים על ימי הביניים, אתם מדמיינים ליצנים ולוליינים, הלבושים בבגדים צבעוניים, כדאי שתחשבו שוב. זו לא תמיד הייתה המציאות.
בדרך כלל הלבוש הצבעוני היה אז יקר מאד, בשל מחירם הגבוה של הצבעים בימי קדם. הרבה יותר נפוץ היה לבוש הסחבות האפרורי של האנשים הרגילים, כמו האיכרים ומשרתי הטירה, של פושטי היד, האומנים והאמנים של אותה התקופה וכדומה.
ההמונים בימי הביניים לבשו בגדים פשוטים, שנראו בדרך כלל יותר כשמלות מאשר כמכנסיים וחולצות. הם היו בדרך כלל בצבע אחד.
כזה היה גם לבושם של הנזירים ואנשי הדת, שעד היום הם צנועים בלבושם הצנוע והחד-גוני, בעיקר מסיבות דתיות.
אגב, נזירות גם הן לבשו בגדים בצבעי המסדר שלהן. נזירות בנדיקטיניות לבשו גלימות מצמר לא צבוע, בצבעי לבן ואפור, שעם הזמן הפך שחור.
במסדרים אחרים היה צבע חום או אחר, אבל לרוב היה זה בגד צמר לא מעובד ולא צבוע. כדי לענות את עצמן, נזירות מחמירות לבשו מתחת לבגדים גם בגד צמר גס. שיערן היה גזוז קצר מאוד ותמיד כוסה בצעיף או מטפחת.
הקטיפה והמשי שהגיעו בימי הביניים מהמזרח הרחוק היו יקרים מאד. רק העשירים יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש וללבוש אותם. אחת השמלות הפופולריות בקרב אותם "מסודרים" באותה תקופה הייתה שמלה בעלת שרוולים ארוכים, נשפכים עד הרצפה, שנקראה שמלת בליאוט.
אחד החידושים הגדולים של ימי הביניים באירופה היו, לא תאמינו, הכפתורים. למעשה זו לא המצאה חדשה וכפתורים נוצרו כבר לפני 4,000 שנה. אבל כפתורי הרכיסה הומצאו רק בימי הביניים. זה היה באסיה.
זהצלבנים, ששבו לאירופה במאה ה-12, הביאו אותם מאסיה אל היבשת האירופית. השימוש בכפתורים הקל מאד את לבישת הבגדים ונעשה אופנתי מאד. במאה ה-13 ממציאים בגרמניה את השימוש בכפתור ולולאה שבה הוא נסגר ומאז הוא לא נעלם...
גם השרוולים הומצאו באותה תקופה. המילה באה מ"שלוור", מילה שבאה מהשפה הפרסית ושם פירושה בכלל מכנסיים. הסיבה היא שהשרוול הזכיר לאנשים רבים בתחילה את המכנס הפרסי.
שיכול אותיות שהתרחש אז לא פעם, יצר גם את המילה העברית "שרוול", בערבית "סרבאל" וביוונית ולשונות סלאביות נוספות בשם "שארובארי". אצל הגאונים היהודיים של ימי הביניים, השרוול הופך שרבל, מעין סרבל בארמית, כשהמשמעות של המילה היא "בית זרוע". ממש מה שיהיה השרוול מכאן ולתמיד.
כך התלבשו נשים במאה ה-14:
https://youtu.be/Ibj7GsfsCpI
הכמרים מהמאה ה-12 הורישו לנו את גלימות הסטודנטים (בעברית):
https://youtu.be/2kVmtmmshFA
ולבוש האיכרים במאה ה-14:
https://youtu.be/RNAMbRt5eI8
אבירים (Knights) היו לוחמים חמושים ורכובים באירופה של ימי הביניים.
האבירים רכבו על סוסים והיו לבושים בשריון אבירים ששמר עליהם בקרב. האבירים לחמו מעל גב הסוסים כשהם עטויים בשריון ומצוידים בכלי נשק אימתניים.
הם נחשבו חלק מהאצילים של אותם הימים והצטיינו בתכונות חברתיות של אדיבות אמיצה והתנהגות מכובדת, שעד היום מכנים "התנהגות אבירית" או "אבירות". קראו על כך בתגית "אבירות".
ימי הביניים היו תקופה של כיבושים רבים והרבה אלימות. עמי אירופה טיפחו שכבה של לוחמים איכותיים ומאומנים היטב שיוכלו להתמודד עם פולשים ואויבים. תמורת ההגנה והשירות שלהם בהגנת הממלכה, המלך נהג לתת להם נחלות גדולות וזכויות יתר והם הפכו לעשירים.
האבירים נהגו בימי הביניים לבנות להם טירות מבוצרות ומוגנות בחומות. הם גרו בטירות והיו לוחמים בשביל המלך. הם היו חלק מהשיטה הפיאודלית, בה העניק המלך לאביריו מהשטחים שכבשו. בשטחים אלו עבדו איכרים שנקראו צמיתים והם פרנסו את האביר ואת כל צרכיו וצרכי משפחתו. בתמורה, האביר היה עובד כלוחם בשירות המלוכה.
האבירים חיו בדרך כלל בטירה שבנו לעצמם, עם משרתים ועובדים רבים שחיו בה גם הם. כל דיירי הטירה זכו להגנה מהאביר ובתמורה עבדו בשירותו.
בהדרגה התפתחו כפרים מסביב לטירות, בהם גרו האיכרים בבתים פשוטים. האיכרים האלו היו צמיתים או ואסאלים, ששירתו את האביר ומשפחתו בעבודה חקלאית בנחלה שלו וקיבלו הגנה ומעט אוכל ששמרו לעצמם ממה שגידלו.
הנה מסלול הכשרת האביר (עברית):
https://youtu.be/i3WJtItRxYQ
קרבות האבירים של ימי הביניים מתוך סרט קולנוע:
http://youtu.be/cIwNBX7k4vs
כך נלחמו האבירים:
http://youtu.be/5hlIUrd7d1Q?t=14s
האבירים קיבלו מהמלך נחלות וזכויות יתר (מתורגם):
https://youtu.be/dI9a_HI3-ZU
לרוב האבירים התגוררו בטירה (מתורגם):
https://youtu.be/Pp_rT66aJu4
האבירים נלחמים על סוסיהם:
http://youtu.be/J8L6AVIeVXw
סרטון תיעודי על חיי האבירים (מתורגם):
https://youtu.be/UBp26Q4gmYA?long=yes
וסרט תיעודי מתורגם על האבירים והדרך בה הוכשרו לתפקידם (מתורגם):
https://youtu.be/_KcwU85bwC0?long=yes
המנהג של סיפור הסיפורים החל הרבה לפני ימי הביניים. כבר מימי האדם הקדמון, נהגו הציידים לספר את חוויות הציד והגבורה לחברי השבט הקטן. במסופוטמיה נהגו כוהני הדת לטוות סיפורים על אלים קדמונים ועלילות גבורה מיתולוגיים. בתקופת ימי הביניים שימשו מספרי הסיפורים והשחקנים במחזות כטווי העלילות והסיפורים לאבירים ולאצילים. אחר כך באו המחזאים כמו שייקספיר ואז הרדיו, סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה והאינטרנט.
אבל לעניים ולאיכרים בימי הביניים לא היו מספרי סיפורים, לא הצגות ולא אמצעי תקשורת אחרים. רובם לא נחשפו להופעות של טרובדורים, הזמרים שנהגו להופיע לפני האצילים שבטירות הסגורות. אנשים פשוטים ניזונו בעיקר מסיפורי נוודים או מינסטרלים, זמרים נודדים שהגיעו וסיפרו מה ראו ומה שמעו בכפרים אחרים ובמקומות רחוקים. לעיתים הם נאלצו גם להמציא סיפורים מעניינים, בשביל ארוחה טובה או בכדי להתחבב על הבריות. זו הייתה המסורת הענייה של הסיפור בימי הביניים וממנה נולדו אגדות, סיפורים ואפילו שירי עם פשוטים, שממש כמו "יונתן הקטן" שאנו מכירים, חינכו לא פעם את הילדים ואת ההמונים להתנהגות נאותה.
בערב גם ישבו האיכרים וסיפרו זה לזה ולילדים את הסיפורים ששמעו מאותם הנוודים, או את אלה שזכרו מילדותם. כך תפסו הסיפורים באותה התקופה מקום של בידור משפחתי זול ופשוט. מאגדות ועד שמועות שהפכו בפיהם לעובדות, מסיפורי אבא ואמא ועד חדשות ישנות שהועברו מכפר לכפר דרך הנוודים - כל אלה הפכו את אנשי ימי הביניים לאוהבי סיפורים ואגדות עם.
רבים מאותם סיפורים שהועברו מאחד לשני שובשו והשתנו במהלך השנים. לפעמים נוספו להם פרטים או שונו "כדי להוסיף פלפל לסיפור".. לפעמים פרטים נשכחו והמספר נאלץ להמציא ולהשלים את הסיפור בעצמו. כך הלכו ותפחו הסיפורים, קיבלו גירסאות שונות ומשונות ולעיתים סופרו על דמויות שונות לחלוטין. חלקם הפכו לסיפורי עם ואגדות ילדים וחלקם הונצחו בתרבות, אם במחזות כמו אלו של שייקספיר ואם ביצירות אמנות של משוררים, ציירים, פסלים ומלחינים שהנציחו אותם לעד.
הנה תקציר אמנות הסיפור ההיסטורית:
https://youtu.be/SPxgz9aBFMw
שורשי מקצוע מספרי הסיפורים נעוצים בעידן האדם הקדמון:
https://youtu.be/p6E8jpFasR0
ואנימציה מודרנית של סיפור מימי הביניים (עברית):
https://youtu.be/5pgstYXjor0
חרמש (Scythe) הוא כלי חקלאי שבאמצעותו קוצרים את היבול בחקלאות וגידולי דגן. מדובר בכלי חקלאי עתיק בן אלף שנים, אך צעיר ביחס למגל שאותו הוא החליף, לפני כ-500 שנה. יתרונו הגדול של החרמש על פני המגל הוא בכך שהאיכרים יכולים לקצור בו בעמידה, מבלי להתכופף.
בעידן המודרני הוחלף החרמש בקומביין הממונע לקציר היבול ובמכסחת דשא לשימושי נוי. חקלאים במדינות העולם השלישי עדיין משתמשים בו וגם חקלאים באזורים הרריים, במקומות שבהם לא ניתן להשתמש בקומביין.
החרמש שימש בתקופות שונות גם ככלי נשק, סוג של חנית קדומה, החותכת ומשספת בהפתעה של מסלול תנועת הלהב. במיוחד מוכרת גרסה אירופית של נשק חרמשי הנקראת "פכארד", שבה השתמשו איכרים פולנים במאות האחרונות, כשהלהב זקוף למעלה.
החרמש גם קיבל תפקיד מרכזי במיתולוגיה הנוצרית, ככלי העיקרי בידיו של "קוצר הנשמות". במסורת שההיסטוריונים קושרים לתקופת "המוות השחור", אותה מגפה איומה שהשמידה חלק גדול מאוכלוסיית אירופה, מתואר מלאך המוות, כשהוא לבוש בגלימה וברדס שחורים ואוחז בידו חרמש. בעזרתו הוא גודע את חיי בן האנוש, משל היה האדם קנה חיטה שממתין ל"קוצר הקודר" (The Grim Reaper), עוד כינוי של מלאך המוות. קראו על כך יותר באאוריקה, בתגית "מלאך המוות".
כך משמש החרמש לקציר:
https://youtu.be/gL2_chKPWjE
חקלאי מבוגר מסביר איך לקצור בחרמש:
https://youtu.be/vDq8fPX0JPw
והנה סרט תיעודי על החרמש וכלים חקלאיים קדומים:
https://youtu.be/9Im_8sI0QFQ?long=yes
מוסיקת ימי הביניים העממית הייתה בחלקה הגדול מוסיקה קצבית ותוססת ובחלקה מוסיקה דתית חמורה ואיטית. מדובר בתקופה באירופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס.
רוב המוסיקה בימי הביניים הייתה דתית ועסקה בתכנים דתיים. המוסיקה הדתית החשובה של אז הייתה מוסיקה גרגוריאנית, שכללה שירה איטית בקול אחד. מרבית המלחינים אז היו נזירים ומילות הלחנים הללו באו מהתנ"ך והברית החדשה.
המוסיקה החילונית נעשתה אז בעיקר על ידי אמנים נודדים שנקראו טרובדורים. הם נהגו לחבר ולשיר את שיריהם בעצמם, עם ליווי בכלי נגינה. שירי הטרובדורים היו שירים ששרו זמרים נודדים בימי הביניים - קראו עליהם באאוריקה בתגית "טרובדורים".
על אף שהתפתחו והשתנו מעט או מיוצרים מחומרים אחרים, מרבית כלי הנגינה של ימי הביניים קיימים עד היום. מכלי המיתר של התקופה, שהשתנו במבנה ומספר המיתרים, דרך האורגן שקיבל צורות שונות באזורים שונים בעולם ועד לחליל הצד שהיה אז עשוי מעץ וכיום הוא עשוי מכסף. גם הנבל מיוצר מחומר שונה, אך לא השתנה מאז. לעומתו חליל פאן לא השתנה, אם כי הוא איבד את חשיבותו מאז.
הנה שיר יין מימי הביניים:
https://youtu.be/9Kvy8b2IvHA?t=12s
הרכב שמנגן מוסיקה עממית מימי הביניים:
https://youtu.be/D34HbFLFwpA
שיר יפה המשלב נגינה עם שירה נאה:
https://youtu.be/NPDCsi1mbhE
קטע אינסטרומנטלי מהמאה ה-14:
https://youtu.be/yzW1P_v6-to
ועוד מוסיקה עממית מימי הביניים:
https://youtu.be/6pEdfwqPFns
איך כתבו ספרים בימי קדם?
במשך מאות שנים, הועתקו ספרים עתיקים מקלף לקלף. בימי הביניים הם נכתבו בחדרי המנזרים החשוכים של הדת הנוצרית, שקידמה את שימור הידע הדתי ושבכיריה האמינו שמה שלא ייכתב יישכח ומה שיירשם בספרים יישמר ויהפוך לאמת אחת.
וכך גם הועתקו הספרים, עד אמצע המאה ה-15. בעלי מלאכה מיוחדים, רובם נזירים, נהגו לשבת ולהעתיקים בכתב-ידם את הספרים, מילה אחר מילה, אות באות. לקח להם שבועות להעתיק ספר וליצור עותק נוסף שלו. לעיתים נוצרו שגיאות העתקה שיצרו הבדלים קטנים בין העותקים של אותו ספר.
על הספרים המקוריים שמרו אז בספריות שמורות היטב, שכן את העותקים נהגו ליצור רק מהמקור, בעיקר בשל החשש משגיאות שיופצו מעותק שגוי שיועתק שוב ושוב. כמובן שעובדה זו עיכבה מאד את ההעתקת והפצת הספרים.
אלה הסיבות העיקריות להיותם של הספרים באותה תקופה יקרים מאוד. רק אנשים עשירים יכולים היו לרכוש ספרים, מה שמין הסתם הביא לכך שגם הידע היה ברשותם וממנו נבע הכוח. בעיקר עשירים ידעו אז קרוא וכתוב וזה היה אחד ההבדלים החשובים שבין המעמדות.
רק עם המצאת הדפוס תהפוך הקריאה לנחלת הכלל וידיעת הקריאה והכתיבה בחברה המערבית תהפוך נפוצה. כיום, מעל 400 שנה אחרי שהחלו להפיץ ספרים מודפסים, האות הכתובה הפכה לנחלת כולנו, הידע נפוץ בכל מדיה אפשרית וכל אחד יכול לרכוש ידע כרצונו ובלא צורך בממון.
כך כתבו ספרים עתיקים בימי הביניים:
https://youtu.be/HKBJkf2xbqI
הערות השוליים בספרים הללו גילו לא מעט על האמנים שכתבו ואיירו אותם (מתורגם):
https://youtu.be/LgBj48s1SA8
כך יצרו אז את הספרים העתיקים:
https://youtu.be/1aDHJu9J10o
כך משפצים ספרים עתיקים היום:
https://youtu.be/Kwq6XsJxaOE
וסרט ארוך על כריכת ספרים מסורתית בספרות מהעידן שלפני המצאת הדפוס:
https://youtu.be/f96v8LRyblw?long=yes
במשך מאות שנים, הועתקו ספרים עתיקים מקלף לקלף. בימי הביניים הם נכתבו בחדרי המנזרים החשוכים של הדת הנוצרית, שקידמה את שימור הידע הדתי ושבכיריה האמינו שמה שלא ייכתב יישכח ומה שיירשם בספרים יישמר ויהפוך לאמת אחת.
וכך גם הועתקו הספרים, עד אמצע המאה ה-15. בעלי מלאכה מיוחדים, רובם נזירים, נהגו לשבת ולהעתיקים בכתב-ידם את הספרים, מילה אחר מילה, אות באות. לקח להם שבועות להעתיק ספר וליצור עותק נוסף שלו. לעיתים נוצרו שגיאות העתקה שיצרו הבדלים קטנים בין העותקים של אותו ספר.
על הספרים המקוריים שמרו אז בספריות שמורות היטב, שכן את העותקים נהגו ליצור רק מהמקור, בעיקר בשל החשש משגיאות שיופצו מעותק שגוי שיועתק שוב ושוב. כמובן שעובדה זו עיכבה מאד את ההעתקת והפצת הספרים.
אלה הסיבות העיקריות להיותם של הספרים באותה תקופה יקרים מאוד. רק אנשים עשירים יכולים היו לרכוש ספרים, מה שמין הסתם הביא לכך שגם הידע היה ברשותם וממנו נבע הכוח. בעיקר עשירים ידעו אז קרוא וכתוב וזה היה אחד ההבדלים החשובים שבין המעמדות.
רק עם המצאת הדפוס תהפוך הקריאה לנחלת הכלל וידיעת הקריאה והכתיבה בחברה המערבית תהפוך נפוצה. כיום, מעל 400 שנה אחרי שהחלו להפיץ ספרים מודפסים, האות הכתובה הפכה לנחלת כולנו, הידע נפוץ בכל מדיה אפשרית וכל אחד יכול לרכוש ידע כרצונו ובלא צורך בממון.
כך כתבו ספרים עתיקים בימי הביניים:
https://youtu.be/HKBJkf2xbqI
הערות השוליים בספרים הללו גילו לא מעט על האמנים שכתבו ואיירו אותם (מתורגם):
https://youtu.be/LgBj48s1SA8
כך יצרו אז את הספרים העתיקים:
https://youtu.be/1aDHJu9J10o
כך משפצים ספרים עתיקים היום:
https://youtu.be/Kwq6XsJxaOE
וסרט ארוך על כריכת ספרים מסורתית בספרות מהעידן שלפני המצאת הדפוס:
https://youtu.be/f96v8LRyblw?long=yes
מהי החנית של ה"פרילאנס" ומאיפה בא המושג?
אבירים (Knights) היו לוחמים באירופה של ימי הביניים. הם רכבו על סוסים והיו לבושים בשריון אבירים ששמר עליהם בקרב. האבירים לחמו מעל גב הסוסים כשהם עטויים בשריון ומצוידים בכלי נשק אימתניים.
חלקם של האבירים היו "שכירי חרב", אבירים שלא היו כפופים לאדון כלשהו אלא חופשיים לבחור את מי לשרת בכל שלב בקריירת הלוחמה שלהם. מאז הודעה התופעה של "שכירי החרב" והפכה לזוג של פרנסה, קיצונית ומכניסה.
המיומנות של האבירים הייתה לוחמה בעיקר בשלושה כלי נשק: חנית, כידון ורומח. כלי הנשק הדומים האלה, על אף השוני בגדלים והאורכים שלהם, נקראו בצרפתית ובהמשך גם באנגלית עתיקה Lance.
מאז מכונה מי שאינו שכיר ומרבה לעבוד מול אנשים ועסקים שונים ולא קבועים, "פרי לאנס", כלומר "בעל רומח חופשי" או "כידון חופשי".
הנה תולדות הפרילנסר שהפך בימינו מאביר חופשי לעובד עצמאי בכלכלת החלטורה (מתורגם):
https://youtu.be/OXT8xdqcAoU
האבירים בקרב חניתות:
https://youtu.be/ZMU4cDecq7U
אבירים נלחמים על סוסיהם:
http://youtu.be/J8L6AVIeVXw
בקולנוע:
https://youtu.be/jamZyBva_LE
שיעור בחנית, למקרה שתרצו להיות פרי לאנסרים:
https://youtu.be/e_D1ZQ7Hu0g?long=yes
וסרט תיעודי מתורגם על האבירים והדרך בה הוכשרו לתפקידם (מתורגם):
https://youtu.be/_KcwU85bwC0?long=yes
אבירים (Knights) היו לוחמים באירופה של ימי הביניים. הם רכבו על סוסים והיו לבושים בשריון אבירים ששמר עליהם בקרב. האבירים לחמו מעל גב הסוסים כשהם עטויים בשריון ומצוידים בכלי נשק אימתניים.
חלקם של האבירים היו "שכירי חרב", אבירים שלא היו כפופים לאדון כלשהו אלא חופשיים לבחור את מי לשרת בכל שלב בקריירת הלוחמה שלהם. מאז הודעה התופעה של "שכירי החרב" והפכה לזוג של פרנסה, קיצונית ומכניסה.
המיומנות של האבירים הייתה לוחמה בעיקר בשלושה כלי נשק: חנית, כידון ורומח. כלי הנשק הדומים האלה, על אף השוני בגדלים והאורכים שלהם, נקראו בצרפתית ובהמשך גם באנגלית עתיקה Lance.
מאז מכונה מי שאינו שכיר ומרבה לעבוד מול אנשים ועסקים שונים ולא קבועים, "פרי לאנס", כלומר "בעל רומח חופשי" או "כידון חופשי".
הנה תולדות הפרילנסר שהפך בימינו מאביר חופשי לעובד עצמאי בכלכלת החלטורה (מתורגם):
https://youtu.be/OXT8xdqcAoU
האבירים בקרב חניתות:
https://youtu.be/ZMU4cDecq7U
אבירים נלחמים על סוסיהם:
http://youtu.be/J8L6AVIeVXw
בקולנוע:
https://youtu.be/jamZyBva_LE
שיעור בחנית, למקרה שתרצו להיות פרי לאנסרים:
https://youtu.be/e_D1ZQ7Hu0g?long=yes
וסרט תיעודי מתורגם על האבירים והדרך בה הוכשרו לתפקידם (מתורגם):
https://youtu.be/_KcwU85bwC0?long=yes
איך שימש הכישור לטוויית חוטים?
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
איך ניתחו בני אדם בימי קדם?
האדם הקדמון עשה ניתוחים כבר בימי קדם. כל הניתוחים הללו התבצעו כשהחולה ער לחלוטין. ההרדמה תומצא אלפי שנים אחר-כך. גולגלות פרהיסטוריות, שבהן התגלו חורים סימטריים ושהעצם בחלקן החלימה לפני שהמנותח מת, מעידות על כך שהחורים בגולגולת נעשו על ידי אדם. היות והידע על הגוף האנושי היה אז מועט ביותר, מעריכים שמטרת החורים בגולגולת הייתה לאפשר יציאה של רוחות רעות מהראש, רוחות שעל פי האמונה גרמו לשגעון ולכאבים.
הרופאים הקדומים ניתחו בני אדם כבר מתקופת האבן. ניתוחי ראש שכללו קדיחה בגולגולות של המנותח בוצעו כבר לפני 7,600 שנה. ידע כירורגי דומה היה גם בהודו, לפני 3,000 שנה.
גם במצרים הקדומה נעשו ניתוחים, כולל ניתוחי ראש, כבר באלף השלישי לפני הספירה. גולגולות מנוקבות או חסרות פלח עצם נמצאו בקברים מצריים עתיקים. ההשערה היא שהניתוחים הללו בוצעו כדי להקל על כאבי ראש ומיגרנות אצל המנותחים. הממצאים מראים שמנתחים מצריים ביצעו גם כריתות גפיים, כנראה בשל פציעות שהובילו לנמק.
באירופה של ימי הביניים לא היו המנתחים רופאים אלא גלבים, בעלי מקצוע שעסקו בדרך כלל בגילוח הלקוחות.. כנראה שכירורגיה הייתה קצת יותר מסובכת בשבילם, שכן הידע המועט שלהם על גוף האדם ודרך הפעולה של איבריו, גרמו לרבים מהמנותחים למות במהלך הניתוחים הללו. זיהומים, איבוד דם וכאבי תופת היו הגורמים המקובלים למוות בניתוח או אחריו.
קשה אולי להאמין, אבל מצב זה נמשך מהזמן העתיק, דרך ימי הביניים, העת החדשה ועד למאה ה-19. זיהום מקום הניתוח הייתה במשך דורות הבעיה הקשה שעמדה בפני המנתחים. בעיית הזיהום הכירורגי נפתרה משהתגלו החיידקים ומדענים פיתחו אפשרויות חיטוי יעילות.
גם הרדמה, שבימי קדם כלל לא הייתה בידי המנתחים ובימי הביניים אפשרה רק טשטוש באמצעות אלכוהול וסמים, התגלתה רק במאה ה-19. חומרים חדשים החלו אז לשמש להרדמת החולה ולמניעת הסבל הרב שכרוך בניתוח הכואב.
הנה הניתוחים של ימי קדם וכיצד התפתחו:
https://youtu.be/ezZf_mOqyFU
גולגלות מנותחות מתקופות קדומות:
http://youtu.be/Xxw8qEIj8-E
הנה התפתחות הניתוחים מאז:
http://youtu.be/dAe4kkNMCpk
ניתוחים במאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית:
http://youtu.be/C8WbrS0O5FE
והרפואה על ניתוחיה בימי הביניים:
https://youtu.be/2p0Z2wNwcf8?long=yes
האדם הקדמון עשה ניתוחים כבר בימי קדם. כל הניתוחים הללו התבצעו כשהחולה ער לחלוטין. ההרדמה תומצא אלפי שנים אחר-כך. גולגלות פרהיסטוריות, שבהן התגלו חורים סימטריים ושהעצם בחלקן החלימה לפני שהמנותח מת, מעידות על כך שהחורים בגולגולת נעשו על ידי אדם. היות והידע על הגוף האנושי היה אז מועט ביותר, מעריכים שמטרת החורים בגולגולת הייתה לאפשר יציאה של רוחות רעות מהראש, רוחות שעל פי האמונה גרמו לשגעון ולכאבים.
הרופאים הקדומים ניתחו בני אדם כבר מתקופת האבן. ניתוחי ראש שכללו קדיחה בגולגולות של המנותח בוצעו כבר לפני 7,600 שנה. ידע כירורגי דומה היה גם בהודו, לפני 3,000 שנה.
גם במצרים הקדומה נעשו ניתוחים, כולל ניתוחי ראש, כבר באלף השלישי לפני הספירה. גולגולות מנוקבות או חסרות פלח עצם נמצאו בקברים מצריים עתיקים. ההשערה היא שהניתוחים הללו בוצעו כדי להקל על כאבי ראש ומיגרנות אצל המנותחים. הממצאים מראים שמנתחים מצריים ביצעו גם כריתות גפיים, כנראה בשל פציעות שהובילו לנמק.
באירופה של ימי הביניים לא היו המנתחים רופאים אלא גלבים, בעלי מקצוע שעסקו בדרך כלל בגילוח הלקוחות.. כנראה שכירורגיה הייתה קצת יותר מסובכת בשבילם, שכן הידע המועט שלהם על גוף האדם ודרך הפעולה של איבריו, גרמו לרבים מהמנותחים למות במהלך הניתוחים הללו. זיהומים, איבוד דם וכאבי תופת היו הגורמים המקובלים למוות בניתוח או אחריו.
קשה אולי להאמין, אבל מצב זה נמשך מהזמן העתיק, דרך ימי הביניים, העת החדשה ועד למאה ה-19. זיהום מקום הניתוח הייתה במשך דורות הבעיה הקשה שעמדה בפני המנתחים. בעיית הזיהום הכירורגי נפתרה משהתגלו החיידקים ומדענים פיתחו אפשרויות חיטוי יעילות.
גם הרדמה, שבימי קדם כלל לא הייתה בידי המנתחים ובימי הביניים אפשרה רק טשטוש באמצעות אלכוהול וסמים, התגלתה רק במאה ה-19. חומרים חדשים החלו אז לשמש להרדמת החולה ולמניעת הסבל הרב שכרוך בניתוח הכואב.
הנה הניתוחים של ימי קדם וכיצד התפתחו:
https://youtu.be/ezZf_mOqyFU
גולגלות מנותחות מתקופות קדומות:
http://youtu.be/Xxw8qEIj8-E
הנה התפתחות הניתוחים מאז:
http://youtu.be/dAe4kkNMCpk
ניתוחים במאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית:
http://youtu.be/C8WbrS0O5FE
והרפואה על ניתוחיה בימי הביניים:
https://youtu.be/2p0Z2wNwcf8?long=yes
איך ומה אכלו בטירות של ימי הביניים?
בעוד האיכרים העניים אוכלים מזון דל, בטירות האצילים של ימי הביניים נהגו לערוך משתאות ולאכול ארוחות פאר עמוסות מזון.
גם בארוחות רגילות וגם במשתאות, תמיד הודגשו ההבדלים בין הסועדים. כולם ישבו באולם האוכל על ספסלי עץ. על כיסא ישב רק האביר, בעל הטירה. הכיסא שלו היה בראש השולחן. המעניין הוא שעד היום משתמשים בתואר "יושב ראש" לבכיר היושבים בשולחן, או באנגלית "Chairman", איש הכיסא, מה שאשכרה נולד בטירות האצילים של ימי הביניים.
במשתה נהגו לפאר את הנדיבות של האדון ולהדגיש את העושר והפאר שלו, גם בנגינה ובשירה בשעת הארוחה ואחריה.
לרוב שימש לארוחות כאלה האולם המרכזי של הטירה. האצילים ועוזריהם החשובים ביותר נהגו לשבת על במה מוגבהת, ליד השולחן המרכזי והמפואר. הם נהגו לסעוד בכלים מעוצבים ויקרים.
ליד הבמה, מונמכים בגובהם, ישבו העובדים הפשוטים יותר. הם אכלו מכלי עץ פשוטים וזכו למנות הפשוטות יותר. האכילה רק בכפות וסכינים. המזלגות עדיין לא היו אז.
מדי פעם נהגו להשליך עצמות לחיות הבית וכלבי הטירה שאכלו על הרצפה. המשרתים והעובדים הזוטרים אכלו במטבח או בחדר אוכל קטן למשרתים.
הנה חדר האוכל בטירה מימי הביניים:
https://youtu.be/XCgNPSDXjx4
מה אכלו בימי הביניים? (מתורגם)
https://youtu.be/sccmEFa-O2o
סרטון הומוריסטי אבל מבוסס על ממצאי היסטוריונים, שמראה ארוחה "אופיינית" בטירה:
http://youtu.be/Xff4Z5xMMro
וסרט תיעודי על האוכל בימי הביניים:
https://youtu.be/tTXKAYO6Z80?long=yes
בעוד האיכרים העניים אוכלים מזון דל, בטירות האצילים של ימי הביניים נהגו לערוך משתאות ולאכול ארוחות פאר עמוסות מזון.
גם בארוחות רגילות וגם במשתאות, תמיד הודגשו ההבדלים בין הסועדים. כולם ישבו באולם האוכל על ספסלי עץ. על כיסא ישב רק האביר, בעל הטירה. הכיסא שלו היה בראש השולחן. המעניין הוא שעד היום משתמשים בתואר "יושב ראש" לבכיר היושבים בשולחן, או באנגלית "Chairman", איש הכיסא, מה שאשכרה נולד בטירות האצילים של ימי הביניים.
במשתה נהגו לפאר את הנדיבות של האדון ולהדגיש את העושר והפאר שלו, גם בנגינה ובשירה בשעת הארוחה ואחריה.
לרוב שימש לארוחות כאלה האולם המרכזי של הטירה. האצילים ועוזריהם החשובים ביותר נהגו לשבת על במה מוגבהת, ליד השולחן המרכזי והמפואר. הם נהגו לסעוד בכלים מעוצבים ויקרים.
ליד הבמה, מונמכים בגובהם, ישבו העובדים הפשוטים יותר. הם אכלו מכלי עץ פשוטים וזכו למנות הפשוטות יותר. האכילה רק בכפות וסכינים. המזלגות עדיין לא היו אז.
מדי פעם נהגו להשליך עצמות לחיות הבית וכלבי הטירה שאכלו על הרצפה. המשרתים והעובדים הזוטרים אכלו במטבח או בחדר אוכל קטן למשרתים.
הנה חדר האוכל בטירה מימי הביניים:
https://youtu.be/XCgNPSDXjx4
מה אכלו בימי הביניים? (מתורגם)
https://youtu.be/sccmEFa-O2o
סרטון הומוריסטי אבל מבוסס על ממצאי היסטוריונים, שמראה ארוחה "אופיינית" בטירה:
http://youtu.be/Xff4Z5xMMro
וסרט תיעודי על האוכל בימי הביניים:
https://youtu.be/tTXKAYO6Z80?long=yes
מה למדו הילדים בימי הביניים?
בימי הביניים לא היו בתי ספר כמו שאנחנו מכירים היום. לא היה נהוג אז חינוך זהה לכולם. היו שלמדו והיו שלמדו דברים אחרים, אבל איש לא הלך לבית ספר.
חושבים שזה טוב יותר מאשר הלימודים בבתי הספר של היום? - שימו לב להמשך ונסו לדמיין את עצמכם שם.
ילדים בימי הביניים למדו דברים שונים, בהתאם למעמד, למין ולציפיות מהם לעתיד.
ילדי האצילים למדו אצל אנשי הדת הנוצרים, שהחינוך נקבע אז על ידם. הם למדו קריאה וכתיבה, חשבון, לוגיקה, לשון, לימודים דתיים ולטינית שהייתה שפת התפילות בכנסייה.
לא מעט מבני האצולה גם הוכנו לשלטון ולחיים של לוחמים. רבים מהם למדו כיצד לנהוג כאבירים, כשהלימודים שלהם כוללים אמנויות לחימה ורכיבה על סוסים, לצד דרכי התנהגות, נימוסים של אבירים והתנהלות בהתאם למעמדם העתידי.
ילדי הכפר למדו עבודות ומלאכות כמו נפחות, חקלאות ובנייה בלבנים. מרביתם גם עבדו מגיל צעיר בעבודות כפיים, כמו עבודה חקלאית בשדה, או עבודות כרייה מפרכות במכרה.
ילדים מהערים ובני מעמד הביניים הוכשרו ללמוד מקצוע. את המקצוע הם לא למדו בבית ספר אלא אצל בעל מקצוע המבוגר. הנער נהג להתקבל כשוליה, כשהוא עובד בשירות המקצוען, בלי לקבל שכר. דווקא הוריו הם ששילמו לבעל המקצוע על הידע שהיקנה לו ובכך מממנים את לימודיו. כך למד הנער במשך שנים את רזי המקצוע, עד שיכול היה לעסוק בו כאיש מקצוע לכל דבר.
הבנות והנשים גם הן הופלו לרעה ולכן לא זכו לחינוך של ממש. מה שכן, הילדות למדו את מלאכות הבית, כמו לבשל מאכלים שונים, לתפור בגדים ולנקות. זה מה שעשו אז נשים ואת המלאכות הללו למדו הבנות. רק מי שרצו להקדיש את עצמן לדת ולהפוך לנזירות, זכו ללימודי הדת הנוצרית.
הנה הלימוד והחינוך בימי הביניים:
https://youtu.be/YJ_nLdWKjQc
כיצד הוא משתלב בתקופה הזו ובמאפייניה:
https://youtu.be/6EAMqKUimr8
וילדים הלומדים בימינו על ימי הביניים:
https://youtu.be/1k-LhWB4QaA
בימי הביניים לא היו בתי ספר כמו שאנחנו מכירים היום. לא היה נהוג אז חינוך זהה לכולם. היו שלמדו והיו שלמדו דברים אחרים, אבל איש לא הלך לבית ספר.
חושבים שזה טוב יותר מאשר הלימודים בבתי הספר של היום? - שימו לב להמשך ונסו לדמיין את עצמכם שם.
ילדים בימי הביניים למדו דברים שונים, בהתאם למעמד, למין ולציפיות מהם לעתיד.
ילדי האצילים למדו אצל אנשי הדת הנוצרים, שהחינוך נקבע אז על ידם. הם למדו קריאה וכתיבה, חשבון, לוגיקה, לשון, לימודים דתיים ולטינית שהייתה שפת התפילות בכנסייה.
לא מעט מבני האצולה גם הוכנו לשלטון ולחיים של לוחמים. רבים מהם למדו כיצד לנהוג כאבירים, כשהלימודים שלהם כוללים אמנויות לחימה ורכיבה על סוסים, לצד דרכי התנהגות, נימוסים של אבירים והתנהלות בהתאם למעמדם העתידי.
ילדי הכפר למדו עבודות ומלאכות כמו נפחות, חקלאות ובנייה בלבנים. מרביתם גם עבדו מגיל צעיר בעבודות כפיים, כמו עבודה חקלאית בשדה, או עבודות כרייה מפרכות במכרה.
ילדים מהערים ובני מעמד הביניים הוכשרו ללמוד מקצוע. את המקצוע הם לא למדו בבית ספר אלא אצל בעל מקצוע המבוגר. הנער נהג להתקבל כשוליה, כשהוא עובד בשירות המקצוען, בלי לקבל שכר. דווקא הוריו הם ששילמו לבעל המקצוע על הידע שהיקנה לו ובכך מממנים את לימודיו. כך למד הנער במשך שנים את רזי המקצוע, עד שיכול היה לעסוק בו כאיש מקצוע לכל דבר.
הבנות והנשים גם הן הופלו לרעה ולכן לא זכו לחינוך של ממש. מה שכן, הילדות למדו את מלאכות הבית, כמו לבשל מאכלים שונים, לתפור בגדים ולנקות. זה מה שעשו אז נשים ואת המלאכות הללו למדו הבנות. רק מי שרצו להקדיש את עצמן לדת ולהפוך לנזירות, זכו ללימודי הדת הנוצרית.
הנה הלימוד והחינוך בימי הביניים:
https://youtu.be/YJ_nLdWKjQc
כיצד הוא משתלב בתקופה הזו ובמאפייניה:
https://youtu.be/6EAMqKUimr8
וילדים הלומדים בימינו על ימי הביניים:
https://youtu.be/1k-LhWB4QaA
מהו אות הקלון?
אות קלון (Badge of shame) היה סימן שהטילו בבני-אדם כדי לבייש אותם. הרומאים הכריחו פושעים ופושעות ללכת כשהם לבושים בבגדי קלון מסומנים. באירופה של ימי הביניים הטילו בפושעים שהורשעו אות קלון, על ידי הטבעת סימן משפיל בעורם באש. בעבירות קלות יותר הכריחו אותם ללכת כשמסכות קלון מביישות, נעולות על פניהם במנעול. להשפלה יתרה היו קושרים אותם לעמוד הקלון בכיכר העיר ותושבי העיר היו עוברים על פני העבריין ומשפילים אותו גם הם.
גם היהודים היו קורבן לאותות קלון באירופה של ימי הביניים. כבר אז הכריחו אותם לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב והמשפיל. אלה היו אותות קלון שתייגו אותם והמחישו לציבור באופן גרפי שהם לא כמו הנוצרים. הנאצים השתמשו גם הם באותו טלאי צהוב, אבל כדי להחמיר עוד יותר את המסר ולהמחיש את העובדה שהיהודים הם תת-אדם ובני מוות.
המקור למנהג הקלון היה אות הקלון התנכ"י, שמוזכר כבר בספר "בראשית", עת הוטל אות כזה בקין, הרוצח הראשון, ונקרא גם על שמו בעברית "אות קין".
הנה עונשים מימי הביניים, כולל הצריבה בעור, שהייתה נהוגה אז כדי להשפיל:
http://youtu.be/e5yQVJV7SFs
מסכת הבושה, מעין רסן אנושי שהגחיך והגביל את הנענשים למשך כמה שעות, לרוב אלה היו נשים שריכלו והפיצו שמועות:
https://youtu.be/T7lGsWO5R10
מסכות בושה מימי קדם:
https://youtu.be/zTsYOpLRwlk
וסיפור מודרני על ילדה שזכתה לשמלת קלון מהוריה, על שלעגה לילדה בכיתתה:
http://youtu.be/tBhsg2ZaVU0
אות קלון (Badge of shame) היה סימן שהטילו בבני-אדם כדי לבייש אותם. הרומאים הכריחו פושעים ופושעות ללכת כשהם לבושים בבגדי קלון מסומנים. באירופה של ימי הביניים הטילו בפושעים שהורשעו אות קלון, על ידי הטבעת סימן משפיל בעורם באש. בעבירות קלות יותר הכריחו אותם ללכת כשמסכות קלון מביישות, נעולות על פניהם במנעול. להשפלה יתרה היו קושרים אותם לעמוד הקלון בכיכר העיר ותושבי העיר היו עוברים על פני העבריין ומשפילים אותו גם הם.
גם היהודים היו קורבן לאותות קלון באירופה של ימי הביניים. כבר אז הכריחו אותם לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב והמשפיל. אלה היו אותות קלון שתייגו אותם והמחישו לציבור באופן גרפי שהם לא כמו הנוצרים. הנאצים השתמשו גם הם באותו טלאי צהוב, אבל כדי להחמיר עוד יותר את המסר ולהמחיש את העובדה שהיהודים הם תת-אדם ובני מוות.
המקור למנהג הקלון היה אות הקלון התנכ"י, שמוזכר כבר בספר "בראשית", עת הוטל אות כזה בקין, הרוצח הראשון, ונקרא גם על שמו בעברית "אות קין".
הנה עונשים מימי הביניים, כולל הצריבה בעור, שהייתה נהוגה אז כדי להשפיל:
http://youtu.be/e5yQVJV7SFs
מסכת הבושה, מעין רסן אנושי שהגחיך והגביל את הנענשים למשך כמה שעות, לרוב אלה היו נשים שריכלו והפיצו שמועות:
https://youtu.be/T7lGsWO5R10
מסכות בושה מימי קדם:
https://youtu.be/zTsYOpLRwlk
וסיפור מודרני על ילדה שזכתה לשמלת קלון מהוריה, על שלעגה לילדה בכיתתה:
http://youtu.be/tBhsg2ZaVU0
למה בימי קדם כל מעמד לבש צבעים אחרים?
בימי קדם היה השימוש בצבעים ובפיגמנטים מאוד מצומצם. מקור הצבעים באותה תקופה היה בעיקר אורגני, כלומר הצבעים הגיעו מהטבע.
משום כך היה השימוש בצבעים יקר מאוד. רק האצילים והאנשים האמידים יכולים היו להרשות לעצמם לבוש שנתפר מאריגים יקרים וצבעוניים. ייקחו עוד שנים ודורות רבים עד שתעשיית הצבע תתפתח ואריגים צבעוניים יוזלו ויהיו זמינים גם לפשוטי העם.
מעמדות היו בחברה האנושית מאז ומתמיד. אבל בעולם העתיק הותרו בחברות שונות צבעים מסוימים רק למעמדות הגבוהים, בעוד שמעמדות נמוכים יותר לא הורשו ללבוש או להשתמש בהם.
ואכן, כך הבחין הצבע בעולם העתיק בין מעמדות. בסין העתיקה למשל, רק למשפחה המלכותית מותר היה להשתמש בצהוב.
באימפריה הרומית היה הצבע הסגול מותר רק במלבושים של המעמד השליט. הוא היה יקר להחריד וכונה אז "סגול מלכותי".
בתרבויות הים התיכון, הורשו בהמשך גם כוהני הדת ללבוש בגדים בצבע סגול.
הנה צבעים ומעמדות בהיסטוריה:
https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ
הסגול שהיה עלול להביא למותו של מי שלובש אותו, אם הוא לא מהמעמד הנכון:
https://youtu.be/wBXLm162EI0
הבגדים וצבעיהם היקרים כמפרידים בין מעמדות ביוון העתיקה:
https://youtu.be/MEXR7KQtSos
והיום, בצבעים, אופנה ומגוון עצום, הבגדים משקפים את מי שאנחנו:
https://youtu.be/8da1nXckEy4
בימי קדם היה השימוש בצבעים ובפיגמנטים מאוד מצומצם. מקור הצבעים באותה תקופה היה בעיקר אורגני, כלומר הצבעים הגיעו מהטבע.
משום כך היה השימוש בצבעים יקר מאוד. רק האצילים והאנשים האמידים יכולים היו להרשות לעצמם לבוש שנתפר מאריגים יקרים וצבעוניים. ייקחו עוד שנים ודורות רבים עד שתעשיית הצבע תתפתח ואריגים צבעוניים יוזלו ויהיו זמינים גם לפשוטי העם.
מעמדות היו בחברה האנושית מאז ומתמיד. אבל בעולם העתיק הותרו בחברות שונות צבעים מסוימים רק למעמדות הגבוהים, בעוד שמעמדות נמוכים יותר לא הורשו ללבוש או להשתמש בהם.
ואכן, כך הבחין הצבע בעולם העתיק בין מעמדות. בסין העתיקה למשל, רק למשפחה המלכותית מותר היה להשתמש בצהוב.
באימפריה הרומית היה הצבע הסגול מותר רק במלבושים של המעמד השליט. הוא היה יקר להחריד וכונה אז "סגול מלכותי".
בתרבויות הים התיכון, הורשו בהמשך גם כוהני הדת ללבוש בגדים בצבע סגול.
הנה צבעים ומעמדות בהיסטוריה:
https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ
הסגול שהיה עלול להביא למותו של מי שלובש אותו, אם הוא לא מהמעמד הנכון:
https://youtu.be/wBXLm162EI0
הבגדים וצבעיהם היקרים כמפרידים בין מעמדות ביוון העתיקה:
https://youtu.be/MEXR7KQtSos
והיום, בצבעים, אופנה ומגוון עצום, הבגדים משקפים את מי שאנחנו:
https://youtu.be/8da1nXckEy4
