כיצד מפענח המוח את המציאות?
תחושת המציאות שלנו נוצרת במוח, קרוב לוודאי בפעילות האופיינית למוח, של פולסים חשמליים הנשלחים לנויורונים מכל נוירון מתוך 100 המיליארד נוירונים שבמוחנו, בקצב של מאות לשנייה.
המציאות הזו קיימת רק ב"טיפול" של המוח באמצעות האותות החשמליים והכימיים שנשלחים אליו ממערכות הגוף השונות. אבל זו הטכניקה ולאו דווקא המהות. במילים אחרות, לא כך מוגדרת המציאות.
זו דווקא התפיסה המנטלית או המוחית שלנו שרבים מהחוקרים סבורים או אף קובעים שמגדירה את העולם המוחשי שמסביבנו.
ניסויים רבים מראים שהנפש, דהיינו החשיבה והפרשנות שמקיים ומעניק המוח לאותות המגיעים אליו ולפעילויות שהוא עצמו מקיים לעיבודן, הם חלק בלתי נפרד מפעילות ותחושות הגוף שלנו, עד כדי היותם החלק החשוב ביותר לתחושות שלנו לגבי הגוף הזה, בכאב, הנאה וכדומה.
אבל הפעילות הזו לא מסבירה כיצד אנו מפענחים דברים כמו ריח של פרח, עלבון שהוטח בנו, טעם של גלידה, או התלהבות משיר יפה ששמענו. החומרים שבמוח ופעילותם לא מייצרים סתם את התפיסה שלנו, של אלפי עד מיליוני תחושות בכל שעה מחיינו.
איך זה כן קורה?
המוח הופך את השינויים הכימיים והחשמליים שמתרחשים בו ומייצר מהם דברים בעלי משמעות בשבילנו, על ידי ניפוי של רצף הנתונים הבלתי פוסק שמועבר כל העת למוחנו ואיתור ספונטני, שמתבצע כמעט ללא מאמץ, של דפוסים שמהם הוא מרכיב את המציאות והבנתנו אותה.
דפוסים כאלה מוכרים לנו משכבר, חלקם מהאבולוציה וחלקם מהלמידה שלנו, שמתבצעת לאורך כל תהליך ההתבגרות שחווינו - מהיותנו עובר ועד למבוגר.
חלק אחר הוא תרבותי והוא הסיבה שאנו חייבים להכיר את הדפוס החברתי של מחמאות או עלבונות שמוטחים בנו, למשל, בכל חברה לכשעצמה או להבין במוסיקה המקומית כדי ליהנות ולהתרגש ממנה וכדומה.
אדם שיצנח אל חברה אנושית כלשהי משום מקום, יתקשה לתפוס את המציאות בקלות שבה יעשה זאת אדם שגדל בחברה הזו ויש לו דפוסים שהוא מכיר וגיבש, לפענוח המציאות בה. זו הסיבה שמהגרים, עולים חדשים או אנשים שעושים רילוקיישן לארץ אחרת בחו"ל מתקשים ליהנות מתוצרי התרבות שלה, כמו המוסיקה העממית או הציור המקובל לדוגמה, שלא לדבר על השיח החברתי בה. אדם כזה לא יבין ניואנסים בשיחות, יחמיץ לא פעם את הפאנצ'ים והפואנטות בהומור המקומי וכן - הוא גם לא ייעלב מעלבונות כמו שבן המקום היה נעלב מהם.
תחושת המציאות שלנו נוצרת במוח, קרוב לוודאי בפעילות האופיינית למוח, של פולסים חשמליים הנשלחים לנויורונים מכל נוירון מתוך 100 המיליארד נוירונים שבמוחנו, בקצב של מאות לשנייה.
המציאות הזו קיימת רק ב"טיפול" של המוח באמצעות האותות החשמליים והכימיים שנשלחים אליו ממערכות הגוף השונות. אבל זו הטכניקה ולאו דווקא המהות. במילים אחרות, לא כך מוגדרת המציאות.
זו דווקא התפיסה המנטלית או המוחית שלנו שרבים מהחוקרים סבורים או אף קובעים שמגדירה את העולם המוחשי שמסביבנו.
ניסויים רבים מראים שהנפש, דהיינו החשיבה והפרשנות שמקיים ומעניק המוח לאותות המגיעים אליו ולפעילויות שהוא עצמו מקיים לעיבודן, הם חלק בלתי נפרד מפעילות ותחושות הגוף שלנו, עד כדי היותם החלק החשוב ביותר לתחושות שלנו לגבי הגוף הזה, בכאב, הנאה וכדומה.
אבל הפעילות הזו לא מסבירה כיצד אנו מפענחים דברים כמו ריח של פרח, עלבון שהוטח בנו, טעם של גלידה, או התלהבות משיר יפה ששמענו. החומרים שבמוח ופעילותם לא מייצרים סתם את התפיסה שלנו, של אלפי עד מיליוני תחושות בכל שעה מחיינו.
איך זה כן קורה?
המוח הופך את השינויים הכימיים והחשמליים שמתרחשים בו ומייצר מהם דברים בעלי משמעות בשבילנו, על ידי ניפוי של רצף הנתונים הבלתי פוסק שמועבר כל העת למוחנו ואיתור ספונטני, שמתבצע כמעט ללא מאמץ, של דפוסים שמהם הוא מרכיב את המציאות והבנתנו אותה.
דפוסים כאלה מוכרים לנו משכבר, חלקם מהאבולוציה וחלקם מהלמידה שלנו, שמתבצעת לאורך כל תהליך ההתבגרות שחווינו - מהיותנו עובר ועד למבוגר.
חלק אחר הוא תרבותי והוא הסיבה שאנו חייבים להכיר את הדפוס החברתי של מחמאות או עלבונות שמוטחים בנו, למשל, בכל חברה לכשעצמה או להבין במוסיקה המקומית כדי ליהנות ולהתרגש ממנה וכדומה.
אדם שיצנח אל חברה אנושית כלשהי משום מקום, יתקשה לתפוס את המציאות בקלות שבה יעשה זאת אדם שגדל בחברה הזו ויש לו דפוסים שהוא מכיר וגיבש, לפענוח המציאות בה. זו הסיבה שמהגרים, עולים חדשים או אנשים שעושים רילוקיישן לארץ אחרת בחו"ל מתקשים ליהנות מתוצרי התרבות שלה, כמו המוסיקה העממית או הציור המקובל לדוגמה, שלא לדבר על השיח החברתי בה. אדם כזה לא יבין ניואנסים בשיחות, יחמיץ לא פעם את הפאנצ'ים והפואנטות בהומור המקומי וכן - הוא גם לא ייעלב מעלבונות כמו שבן המקום היה נעלב מהם.
