מה משמעות הטענה שהמדיום הוא המסר?
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא העתידן וחלוץ חוקר התקשורת מרשל מקלוהן לאור את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
גם זה קרה בשנת 1967, השנה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים ששינו את תרבות המערב. מה זה זה? - בשנה זו מוציא העתידן וחלוץ חוקר התקשורת מרשל מקלוהן לאור את ספרו המהפכני "המדיום הוא המסר".
"המדיום הוא המסר" (The medium is the message) דיבר על כך שהאופי הטכנולוגי של כל מדיום התקשורתי הוא הרבה יותר חשוב מהתוכן שמועבר בו. במילים אחרות - שיטת המסירה של המסר משפיעה עלינו לא פחות ולעתים אפילו יותר מהתוכן של המסר.
כלומר, הטענה הייתה שבניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מכיל את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר. בתקופה שבה פורסם הספר, נשמעה הטענה הזו מוגזמת ומופרכת לגמרי.
חשוב לזכור, שכל המדיומים התקשורתיים המרכזיים - כלומר אמצעי התקשורת, היו אז משמעותית חד-כיווניים. העיתונים פעלו בכיוון אחד, מהמערכת אל הקוראים. כך גם הרדיו והטלוויזיה, שהיה אז אמנם מעט ביטוי לצרכנים בהם, בשיחות עם מאזינים או בתכניות נוסח ד"ש עם שיר, אבל התקשורת הדו-צדדית, הייתה אז מוגבלת וראשונית.
מכאן הסיבה שאנשים התקשו לקבל אז, בזמן אמת, את הטענה על נחיתותו, באשר למסר, של התוכן למול המדיום.
אבל עם הזמן החלו אנשים להבין את רעיונותיו של מקלוהן ולראותם הולכים ומתממשים. יותר ויותר מומחים טענו שהוא צדק.
מה שהפך את "המדיום הוא המסר" לרב מכר ולאבן יסוד בפוסט מודרניזם, היו התפתחויות באמצעי התקשורת, שהראו עד כמה המדיום הפופולרי בכל תקופה הוא בעל חשיבות, לא פחותה ואולי אף משמעותית, לעיתים, מהמסרים העוברים בו. אין כמו המדיום השליט בכל תקופה, כמי או כמה שקובע את צורת החיים, סגנון החיים והדרך שבה חיים בני האדם באותה תקופה. זה, אם תרצו, המסר.
היום, אחרי כמעט יובל והשתלטות מדהימה של מדיומים תקשורתיים חדשים ודו-כיווניים, דוגמת האינטרנט, הטלפונים החכמים, הבלוגים, טוויטר ועוד, ניתן לראות כיצד הם שאבו את הרוח האנושית אליהם, הפנו אותנו לריכוז בעצמנו, באינדוודואל, הביאו לניתוק מסוים מהסביבה ולתקשורת חברתית באמצעות הטכנולוגיה הזו, שיטחו את המסרים, לדלים יותר, קצרים, עילגים וכך הלאה.
אגב, בגלל טעות דפוס יצא הספר בגרסתו הראשונה עם הכותרת "המדיום הוא המסאז'" ומספרים שמקלוהן אהב את הרעיון והשאיר אותו כך. זאת מכיוון שהאמין שאכן הטלוויזיה עושה סוג של מסאז' למוח וגורמת לו להתנהג בצורות מסוימות. מגניב לדעת שגם חוקרים רציניים אוחזים בחוש הומור ובהיגיון משונה במנות גדושות.
גם סיפורי מקלוהן הפנטסטיים על "הכפר הגלובלי" שבו אין כל הבדלים תרבותיים בין בני אדם מקצוות שונים של האולם, נשמעו כמו אגדות בלתי אפשריות. והיום?
