למה עומדים דום בצפירה ביום הזיכרון?
המנהג הישראלי של עמידה בצפירה נראה לנו כל כך שלנו ומזהה אותנו מעמים אחרים, אבל הוא הגיע אלינו ממקומות אחרים. המנהג הוא להשמיע צפירה באמצעות צופרי האזעקה שמשמשים אזהרה בזמני מלחמה. הצפירה מאחדת ומסנכרת את האזרחים, כך שכולם יודעים מתי בדיוק לעמוד דום. העובדה שזה קורה בכל המדינה באותן דקות הופכת סימן לאחדות העם, סולידריות של אזרחי המדינה כולם, עם הנופלים.
היסטורית היו הבריטים ככל הנראה הראשונים שהנהיגו צפירת זיכרון. זה היה אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה, אולי המלחמה המטלטלת ביותר שידע העם הבריטי בכל ההיסטוריה רוויית המלחמות שלו. הם קבעו אותה לשעה 11:00, השעה המדויקת שבה הסתיימה "המלחמה הגדולה" בשנת 1918.
הבריטים עצמם הפסיקו ברבות השנים את המנהג של הצפירות. אצלנו הוא נשאר. כשקמה מדינת ישראל יזמו כמה עיריות באופן ספונטני את צפירת יום הזיכרון ואחרי מספר שנים הוא הוכנסה לחוק. צפירות הזיכרון נהוגות בישראל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה והן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולמחרת שוב, כסימן פתיחה לאזכרות בבתי העלמין הצבאיים.
אגב, הסיבה לכך שביום השואה יש רק צפירה אחת, בעוד שביום הזיכרון לחיילי צה"ל שנפלו יש שתיים היא בשל חקיקה בזמנים שונים, שהייתה שונה משינויי הזמנים ולא מחמת חשיבות שונה של ימי הזיכרון הללו בעיני מישהו.
מרבית אזרחי ישראל מכבדים את צפירת הזיכרון. גם מצד הציבור החרדי ומיעוטים שונים. כשהוא נמצא בחברת יהודים, חלק גדול מהם מכבד את הצפירה. זאת גם אם כשהם ברשות עצמם, הם נוהגים כרגיל ולא עומדים דום. חלק גדול מהחרדים, עם זאת, רואה בצפירה מנהג של הגויים. ועדיין רובם משתדל לכבד את יתר אזרחי המדינה ולעמוד לצידם דום.
אם בעבר רווח בעולם מנהג הצפירה בזמן דקת הדומייה, צפירת הזיכרון הולכת והופכת למנהג נדיר בעולם המודרני. במדינות רבות הופסק הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה. במקומו הנהיגו מדינות נוצריות שונות צלצול של פעמונים בכנסיות. בצד השני של העולם נוהגים ביפאן להקיש שוב ושוב בגונג גדול, בזמן דקת הדומייה הלאומית.
המנהג הישראלי של עמידה בצפירה נראה לנו כל כך שלנו ומזהה אותנו מעמים אחרים, אבל הוא הגיע אלינו ממקומות אחרים. המנהג הוא להשמיע צפירה באמצעות צופרי האזעקה שמשמשים אזהרה בזמני מלחמה. הצפירה מאחדת ומסנכרת את האזרחים, כך שכולם יודעים מתי בדיוק לעמוד דום. העובדה שזה קורה בכל המדינה באותן דקות הופכת סימן לאחדות העם, סולידריות של אזרחי המדינה כולם, עם הנופלים.
היסטורית היו הבריטים ככל הנראה הראשונים שהנהיגו צפירת זיכרון. זה היה אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה, אולי המלחמה המטלטלת ביותר שידע העם הבריטי בכל ההיסטוריה רוויית המלחמות שלו. הם קבעו אותה לשעה 11:00, השעה המדויקת שבה הסתיימה "המלחמה הגדולה" בשנת 1918.
הבריטים עצמם הפסיקו ברבות השנים את המנהג של הצפירות. אצלנו הוא נשאר. כשקמה מדינת ישראל יזמו כמה עיריות באופן ספונטני את צפירת יום הזיכרון ואחרי מספר שנים הוא הוכנסה לחוק. צפירות הזיכרון נהוגות בישראל הן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה והן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולמחרת שוב, כסימן פתיחה לאזכרות בבתי העלמין הצבאיים.
אגב, הסיבה לכך שביום השואה יש רק צפירה אחת, בעוד שביום הזיכרון לחיילי צה"ל שנפלו יש שתיים היא בשל חקיקה בזמנים שונים, שהייתה שונה משינויי הזמנים ולא מחמת חשיבות שונה של ימי הזיכרון הללו בעיני מישהו.
מרבית אזרחי ישראל מכבדים את צפירת הזיכרון. גם מצד הציבור החרדי ומיעוטים שונים. כשהוא נמצא בחברת יהודים, חלק גדול מהם מכבד את הצפירה. זאת גם אם כשהם ברשות עצמם, הם נוהגים כרגיל ולא עומדים דום. חלק גדול מהחרדים, עם זאת, רואה בצפירה מנהג של הגויים. ועדיין רובם משתדל לכבד את יתר אזרחי המדינה ולעמוד לצידם דום.
אם בעבר רווח בעולם מנהג הצפירה בזמן דקת הדומייה, צפירת הזיכרון הולכת והופכת למנהג נדיר בעולם המודרני. במדינות רבות הופסק הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה. במקומו הנהיגו מדינות נוצריות שונות צלצול של פעמונים בכנסיות. בצד השני של העולם נוהגים ביפאן להקיש שוב ושוב בגונג גדול, בזמן דקת הדומייה הלאומית.
