מה רע בטוקבקים?
הפקרות! קללות! איפה החינוך! - התגוביות, או כמו שכולנו מכירים אותם כטוקבקים (Talkbacks) הם תגובות של גולשים באינטרנט. הם הוצבו באתרי החדשות בישראל כמעט מהתחלה. כותבי הטוקבקים מרבים להגיב לכתבות ומאמרי דעה, מדי פעם במילות עידוד, אבל לרוב בקללות וגידופים קשים. ניסיונות שונים בכנסת, להגביל בחקיקה את זוהמת הלשון וההשמצות הללו, לא צלחו.
משהו השתבש בדרך. כמות בלתי נתפסת של השמצות וגידופים ממלאת את הרשת ולא מעט אתרים הפכו למקום לא נעים לקרוא, לכתוב ואפילו להיכנס אליהם. הטוקבקיסטים, שאת המרושעים שבהם נוהגים לכנות גם "טרולים", מצליחים לגרום לרבים להתרחק מהתגובות לכתבות ולידיעות באתרי חדשות. זה מאד משונה, אם לוקחים בחשבון שהטוקבקים נועדו במקור לאפשר לאדם הפשוט להביע את דעתו. הטקובקים המרושעים הללו גורמים לרבים שלא להגיב, כדי שלא להיכנס לאותה מדמנה של לשון רעה, קללות, עלבונות, גזענות ואיחולי מוות ומחלות קשות לכותב או למושא הכתבה. לא פעם הצליחו הטוקבקיסטים להרחיק מהרשת כותבים רגישים, שלא עמדו בעלבונות והנאצות שלהם זכו שם.
אומרים עליהם שהם עילגים ואלימים, אבל אם בהתחלה הפוליטיקאים לא התייחסו אליהם ברצינות, כיום הם זוכים בישראל בהשפעה עצומה גם על מפלגות, פוליטיקאים, מקבלי החלטות, חברות גדולות ועל חלקים לא קטנים בציבור. הם נתפסים לא פעם כשיקוף של האווירה הציבורית. לא מעט פוליטיקאים קוראים כיום ומתייחסים לטוקבקים, ולא פעם הם פועלים בהתייחסות לתגובות שקיבלו ברשת.
זה הגיע לכך שבבחירות מפעילות מפלגות רבות מטות של טוקבקיסטים, המגיבים ודוחפים מסרים חיוביים לטובתן, או שליליים כנגד המפלגות היריבות. השיטות המשוכללות יותר מאפשרות להם להשמיץ עיתונאים וכתבים שמפרסמים כתבות שליליות ולהגיב במבול של תגובות מאשימות שמספרות ש"כולם יודעים שהעיתונאי פלוני הוא שפוט של הפוליטיקאי אלמוני". האשמה נפוצה אחרת היא כלפי טוקבקיסטים המתנגדים לדעתם, ש"הם שתולים של מפלגת איקס".
הטוקבק של היום כבר מזמן אינו מוגבל רק לאתרי חדשות ובלוגים. כיום פועלים הטוקבקיסטים גם בלי להזדקק לאנונימיות שממנה נהנו במקור, כמו למשל ברשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, שבהן הם מופיעים ללא חשש בשמם ותמונתם ומשמיצים בהתלהבות לא פחותה.
הפקרות! קללות! איפה החינוך! - התגוביות, או כמו שכולנו מכירים אותם כטוקבקים (Talkbacks) הם תגובות של גולשים באינטרנט. הם הוצבו באתרי החדשות בישראל כמעט מהתחלה. כותבי הטוקבקים מרבים להגיב לכתבות ומאמרי דעה, מדי פעם במילות עידוד, אבל לרוב בקללות וגידופים קשים. ניסיונות שונים בכנסת, להגביל בחקיקה את זוהמת הלשון וההשמצות הללו, לא צלחו.
משהו השתבש בדרך. כמות בלתי נתפסת של השמצות וגידופים ממלאת את הרשת ולא מעט אתרים הפכו למקום לא נעים לקרוא, לכתוב ואפילו להיכנס אליהם. הטוקבקיסטים, שאת המרושעים שבהם נוהגים לכנות גם "טרולים", מצליחים לגרום לרבים להתרחק מהתגובות לכתבות ולידיעות באתרי חדשות. זה מאד משונה, אם לוקחים בחשבון שהטוקבקים נועדו במקור לאפשר לאדם הפשוט להביע את דעתו. הטקובקים המרושעים הללו גורמים לרבים שלא להגיב, כדי שלא להיכנס לאותה מדמנה של לשון רעה, קללות, עלבונות, גזענות ואיחולי מוות ומחלות קשות לכותב או למושא הכתבה. לא פעם הצליחו הטוקבקיסטים להרחיק מהרשת כותבים רגישים, שלא עמדו בעלבונות והנאצות שלהם זכו שם.
אומרים עליהם שהם עילגים ואלימים, אבל אם בהתחלה הפוליטיקאים לא התייחסו אליהם ברצינות, כיום הם זוכים בישראל בהשפעה עצומה גם על מפלגות, פוליטיקאים, מקבלי החלטות, חברות גדולות ועל חלקים לא קטנים בציבור. הם נתפסים לא פעם כשיקוף של האווירה הציבורית. לא מעט פוליטיקאים קוראים כיום ומתייחסים לטוקבקים, ולא פעם הם פועלים בהתייחסות לתגובות שקיבלו ברשת.
זה הגיע לכך שבבחירות מפעילות מפלגות רבות מטות של טוקבקיסטים, המגיבים ודוחפים מסרים חיוביים לטובתן, או שליליים כנגד המפלגות היריבות. השיטות המשוכללות יותר מאפשרות להם להשמיץ עיתונאים וכתבים שמפרסמים כתבות שליליות ולהגיב במבול של תגובות מאשימות שמספרות ש"כולם יודעים שהעיתונאי פלוני הוא שפוט של הפוליטיקאי אלמוני". האשמה נפוצה אחרת היא כלפי טוקבקיסטים המתנגדים לדעתם, ש"הם שתולים של מפלגת איקס".
הטוקבק של היום כבר מזמן אינו מוגבל רק לאתרי חדשות ובלוגים. כיום פועלים הטוקבקיסטים גם בלי להזדקק לאנונימיות שממנה נהנו במקור, כמו למשל ברשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, שבהן הם מופיעים ללא חשש בשמם ותמונתם ומשמיצים בהתלהבות לא פחותה.
