איך דיוויד בואי שילב אמנויות ורעיונות תרבותיים?
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
רבים לא מודעים לכך שדיוויד בואי היה הזיקית הכי בולטת בסוונטיז והאיש הכי מקורי ורב צדדים של התקופה. גם בעשור בו כיכבו דמויות כמו הטווס הווקאלי פרדי מרקורי ולהקות מחופשות כמו Kiss הוא היה הדבר הכי מוחצן, צבעוני, שלא לדבר על פוטוגני להפליא ואייקון תרבותי כמעט מהרגע הראשון.
האיש שהגדיר את עצמו לא פעם כ"מכלילן", ג'נרליסט באנגלית, היה סוג של איש רנסאנס בחייו. הוא הרחיב את המוסיקה בעזרת תיאטרון, ריקוד, אופנה, איפור וסטורי טלינג, שלא לדבר על הופעות מעולות בקולנוע.
אין הרבה אמני פופ או רוק שידעו כמוהו לספר סיפור - גם בשירים שלו וגם בסיפור שלו עצמו, באלבומי הקונספט או בתיאור הדמויות הבדויות שמי שיזכה בכינוי "האיש בעל 1,000 הפרצופים" יצר, דוגמת "זיגי סטארדאסט", "אלאדין סיין", "הדוכס הלבן", "גובלין קינג" מ"לבירינט" וכמובן "מייג'ור טום" וההוא עם הרטייה השחורה על עינו.
הוא נוהג להמציא את הסיפור הבסיסי של כל דמות כזו. את השאר, הוא אמר פעם בראיון, משלימים לו המעריצים.
את רצף הדמויות הכמו סכיזופרני שלו הוא מייצר ודאי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, מקור ההשפעה התרבותי הגדול של ילדותו, מי שיכיר לו את הג'אז וכנראה היחיד שהצליח להפוך ילד שכונה מבריקסטון כמוהו לכוהן התרבות של דור שלם.
בואי היה יוצר, זמר, נגן, צייר, תסריטאי, שחקן, פסל, רקדן וללא ספק גם פילוסוף - האיש המוכשר הזה רקד על כל חתונה אפשרית עבור אדם יצירתי עם סקרנות בלתי נלאית כמו שלו.
כמו ג'ון לנון, גם הראיונות עם מי שבחר את השם בואי על שם סכין הקומנדו בעלת שני הלהבים, היו מפגן של הומור מקורי ונונשלנטי שרק מעיין מתפרץ מילדות אפורה יכול להציע.
עם לבוש שאיש לא העז ללבוש לפניו הפך בואי די מהר לאייקון אופנה מטורף וסמל ביסקסואלי ראשון מסוגו בעולם הפופ. הוא פיזר רמיזות מיניות, הופיע בבגדי נשים, רקד בשמלות והתראיין בשילובים של בגדי גברים ונעליים נשיות. כך עורר סקרנות, התלהבות והמון עניין תקשורתי ונתן כוח לדור שלם להיות מי שהוא.
האומץ לעלות כך לבמה או להתראיין כמוהו היה עצום. הוא תפס בסוונטיז את כל רוחב הדלת שהביטלס פתחו לפניו באיך מתראיינים לעיתונאים שנותרים בפה פעור למשמע התשובות שלו לשאלות צפויות - במחוות ומימיקה סרקסטית ותשובות מפילות אך מנומסות. הם ניסו להבין את התופעה והוא הראה שוב ושוב עד כמה זה יהיה קשה אף יותר.
הוא עתיד היה להחליף דמויות וסגנונות ללא הפסקה. בניגוד לכוכבי רוק שמגלים שמשהו מצליח ואז דבקים בדיוק בו, דיוויד היצירתי והסקרן לא קופא על השמרים ולא נח לרגע. שוב ושוב הוא ממציא את עצמו, גם מוסיקלית וגם בסיפורים, בדמויות, לבוש ואפילו באיפור שלו.
הופעות? קליפים? - הכל אמנות. רגע הוא מזמר לגולגולת אדם כאילו שיחק את המלט השייקספירי, רגע מרקד בבגדי אופנת חלל מבהיקה, משלב דמויות ואסוציאציות מתיאטרון האבסורד או הקאבוקי היפני או מחבר טקסטים ומסרים באסכולת בורוז של ה"קאט אפ" (בקרוב יעלה הערך).
אין ספק שהעושר התרבותי של מי שגדל על הספר "בדרכים" של נביא הביט קרואק, על הג'אז של ג'ון קולטריין ושאר סמלי הביטניקים באשר הם, הוא לא היה מוזנח או זרוק כמוהם. הוא פשוט הציע את הדור הבא של תנועת הביט.
