דומה שכולנו שמענו פעם משהו על זה שהפמיניסטיות שורפות חזיות, או לפחות שרפו כמה כאלה בשנות ה-60. אבל האם זה אכן קרה?

שריפת החזיות (Burning bras) הוא כנראה באזור שבין מיתוס למשהו חד-פעמי, שקרה ונופח באופן מוגזם כנגד התנועה הפמיניסטית כולה.

למעשה, מעולם לא היה אירוע משמעותי וממשי של שריפת חזיות. המיתוס צמח מהפגנה אחת, הפגנה מסוימת שהתקיימה ב-1968 בעיר האמריקאית אטלנטיק סיטי. היא נערכה במחאה, נגד תחרות "מיס אמריקה", כביקורת על אידיאל היופי וההחפצה של הנשים בחברה.

בשיא ההפגנה זרקו המפגינות למכל האשפה, מחוץ לאולם התחרות, חפצים שונים. ביניהם היו חזיות, נעלי עקב גבוהים, עותקים של מגזין "פלייבוי", מוצרי איפור, מטליות ניקוי ועוד - כולם סימלו, בעיניהן, את האפליה נגד נשים. התכנית הייתה להצית את הפח, אך בגלל איסור של העירייה, המפגינות לא עשו זאת לבסוף.

מכל מקום, הכותרת באחד העיתונים למחרת הייתה "הנשים המשוחררות שרפו חזיות". עיתונאים נוספים שפרסמו את האירוע דיווחו בם הם, בעקבותיו, על "שריפת חזיות". הדיווח היה מטאפורי וכך נולד המיתוס.

למרות שלא היתה שריפת חזיות בפועל, הביטוי הזה נשאר כסמל לסוג של מחאה פמיניסטית ורדיקלית. פמיניסטיות רבות לא אוהבות את המיתוס ורואות בו ניפוח שמקורו בשיח תקשורתי ממציאות אחרת. גם אם נשרפו חזיות, כחלק מחפצים שונים שנשרפו באקט סימבולי, הן גורסות, האקט הדרמטי שהתקבע בזיכרון הציבורי אינו משמעותי או מציאותי ובטח שלא אקט מכונן.

כי לנשות התנועה הפמיניסטית, תנועה שהתפתחה רבות מאז שנות ה-60, מגוון דעות גדול ופעולותיהן מגוונות גם הן. מרבית הפמיניסטיות מתמקדות כיום בנושאים כמו שוויון זכויות בין המינים, קידום נשים בתחומים שונים ומאבק באלימות נגד נשים.


הנה סיפור שריפת החזיות והפמיניזם - ספוילר? - זה לא קרה...

https://youtu.be/asfudy5NN-Y


רגע, יכול להיות שהחזייה היא בכלל מטרד? (עברית)

https://youtu.be/iIK6ITrCHlw


מזה התפתחו גם תגובות פמיניסטיות נוספות כמו "מצעד השרמוטות" (עברית):

https://youtu.be/uYB6Q6blkG8


ולוגרית מנמקת למה עדיף בלי חזייה (עברית):

https://youtu.be/NMxox676Dx0

מעצב האופנה הצרפתי איב סן לורן (Yves Saint Laurent) נחשב לאחד מגדולי המעצבים בעולם האופנה במאה ה-20. הן בתחום אופנת המדף ללבישה מוכנה והן בעולם ה"הוט קוטור", התפירה העילית, הוא היה מעמודי התווך של עולם האופנה הצרפתי.

מי שלימים יאמר ש"כל מה שאישה צריכה כדי להיות יפה היא שמלה שחורה, אפודה שחורה וגבר שיאחז בידה", היה מלא דמיון וסקרנות. שמלות הערב הנהדרות שלו היו מלאות במחוות והתייחסויות לעולמות האמנות, הספרות, התאטרון, הציור ואופנת הרחוב. אמנים דגולים כמו מונדריאן, ואן גוך ומאתיס זכו לבגדים שבהם עשה לאמנותם מחוות משלו.

מהמעצבים המובילים בהשפעה החברתית שלו, איב סאן לורן התפרסם כמי שהכניס את המראה הביטניקי ועיבד אותו לעולם האופנה העילית. הרבה ידוענים חייבים לו את ההופעה האופנתית המושלמת שלהם, כשעל ראשם שיער ארוך או קוקו שמשתלב בקלות באלגנטיות של הבגדים.

אבל אם סן לורן ידוע כמעצב שהוביל מהלכים חברתיים עקביים ומשמעותיים כול כך, זה משום שהאופנאי המהפכן לא עצר כאן. ההישג הכי מוכר שלו הוא העלאת העניין המגדרי לעסקי ה"הוט-קוטור", ההלבשה העילית. בשלב מסוים הוא החל להלביש נשים בבגדים שנועדו עד אז לגברים בלבד.

הסערה לא איחרה לבוא. איב סאן לורן הפך את האישה לגבר. זה היה באמצע שנות ה-60 ועתיד להיות ההישג הבולט ביותר שלו. לורן מכניס אז לאופנה את חליפות המכנסיים לנשים ומחולל שינוי עצום בלבוש הנשי המערבי, שינוי שהוביל ועתיד להשפיע על שינויים חברתיים ועסקיים עצומים.

עם הזמן הוא הפך לסימני ההיכר של בית האופנה שלו את הלבוש הגברי לאישה. חליפות הטוויד, המגפיים הגבוהים והמכנסיים עם הצללית הארוכה והצמודה היו רק ההתחלה. העיצובים שלו הסעירו את פריז גם בשנות ה-70, כולל הסמוקינג, הטוקסידו הנשי, מכנסי הרכיבה וז'קט הספארי המפורסם.

השינוי לא איחר לבוא. כמי שהיה הראשון שהתיר ואף הזמין את הנשים ללבוש בגדי גברים, איב סן לורן זכה להפוך למיתוס אגדי עוד בחייו ועשה מהפכה בעולם האופנה. אם קוקו שאנל שיחררה את הנשים באמצעות האופנה מכבלים חברתיים, היה זה סן-לורן שנתן להן את הכוח לפרוח ולהתקרב לשוויון בעולם של גברים.

תרומה ממשית נוספת שלו לקדמה העולמית ולעולם האופנה תרמה העובדה שאיב סן-לורן היה גם מעצב האופנה הראשון שבחר לתצוגות האופנה שלו דוגמניות שחורות.

כה רבים היו הבגדים האיקוניים שעיצב והפכו לחלק מההיסטוריה של המאה ה-20. חליפת המכנסיים, ז'קט הספארי, מעיל האפונה ומעיל הטרנץ', הפכו כולם לחלק בלתי נפרד מהמלתחה היומיומית של מיליוני נשים.

אבל בשנת 2002 פרש המעצב האגדי, שפעל ועמד בראש YSL, בית האופנה שלו מאז 1961, לאחר שחלה בסרטן המוח. הוא המשיך לבוא בכל יום ולעצב בסטודיו שלו, כשהוא מניח לידו את מה שנחשב לקמיע המזל שלו, זרי חיטה קטנים.

ליווה אותו גם בתקופה הקשה הזו פייר ברז'ה, חברו הקרוב ביותר ובן-זוגו, מי שעזר לו בגיל 21 ופתח עבורו אימפריית אופנה עצמאית, כשאיב סן-לורן החליף את כריסטיאן דיור בבית "דיור" בו עבד.

6 שנים אחר כך הלך המעצב האגדי לעולמו, בביתו שבפריז. הוא היה אייקון אופנה היסטורי, איש מורכב שהצליח להתגבר על נפשו הרעועה והדכאונית באמצעות יצירה והמצאה בלתי פוסקת והפך לאדם דגול.


הנה קיצור תולדות המעצב איב סן לורן (עברית):

https://youtu.be/Nh4wGb1nkxE


קדימון לסרט על המעצב שבגיל 21 ניהל את "דיור" (מתורגם):

https://youtu.be/S6eYMV7jDNc


ורגעים מחייו (מתורגם):

https://youtu.be/3dZvKaqXlBU

דמיינו אישה עצמאית, המעזה להתגרש בחברה שבה אישה לא מתגרשת ועוד בגלל שבעלה בגד בה, מצהירה שאישה יכולה לבחור עם מי להתחתן, להתגרש כשהיא לא אוהבת יותר. בהמשך עושה ים של כסף בתור אשת בורסה בחברה שבה סטוקברוקרים הם רק גברים, אישה שהיא הראשונה להוציא עיתון שבועי ובסוף עוד מגישה מועמדות לנשיאות ארצות הברית, כשהיא יודעת שבמדינה אין לנשים זכות בחירה.

אז זהו, שאין מה לדמיין. תסריט דמיוני שכזה לא יכול להיות אלא אמיתי. קראו לה ויקטוריה וודהול (Victoria Woodhull) והיא פרצה כל כך הרבה גבולות, שלא לדבר על מגבלות חברתיים, שייתכן שהיא בכלל הייתה בולדוזרית...

אז אם דמיינתם אישה שרצה לנשיאות בחברה בה נשים אינן רשאיות אפילו להצביע. דמיינתם את וודהול. היא הייתה אישה אמיצה, פרועה וכנראה לא טיפוס קל במיוחד, לפחות לגברים בתקופתה.

ייתכן שבמאה ה-19 מי שיכולה להחליט שהיא רוצה להיות האישה הנשיאה הראשונה חייבת להיות ממשפחה לא אופיינית. אביה היה סוג של נוכל ובגיל 15 היא כבר נישאת לגבר. לא עבר הרבה זמן והיא נפטרת ממנו. בצעד שהקדים את תקופתו. היא לא מחלה על בגידת בעלה והתגרשה ממנו. בהמשך היא תודיע שאישה יכולה לעשות בחיי האהבה שלה פחות או יותר מה שהיא רוצה.

הרבה לפני שרצה לנשיאות ארצות הברית, היא התעשרה מריפוי בעזרת מגנטים, מגנטותרפיה. בהמשך מקימה ויקטוריה וודהול, לראשונה בהיסטוריה השמרנית של אמריקה, בית השקעות בוול סטריט. היא לא לבד כי היא עושה את זה ביחד עם אחותה טנסי קלאפלין. השתיים עושות כסף בלי בושה ודי משאירות אבק לגברים הנדהמים שמסביב.

זה לא מסתיים. כי בהמשך מתחילות השתיים להוציא שבועון פורץ דרך בשם Woodhull & Claflin's Weekly. כאן הן שוב הנשים הראשונות שעוסקות באהדה בנושאים כמו מעמד האישה הרצוי, שינויים צודקים בחלוקת ההון, התנגדות לגזענות, מיסוד הזנות בפיקוח הממשלה, בעד זכויות האזרח, נגד עונש מוות, תמיכה באהבה חופשית ובעד זכות בחירה של נשים בגברים שלהן ושינוים בתפיסת המין באמריקה.

תוך כדי העיסוק בחלוקת ההון השוויונית הן גם הראשונות לפרסם במדינה את המניפסט הקומוניסטי.

די. לא הגיוני שאישה אחת תהיה גם עצמאית, גם פמיניסטית, גם משוחררת וגם קומוניסטית, או לפחות נותנת ביטוי לקומוניזם במדינה הכי קפיטליסטית בעולם.

אבל היא לא עוצרת באדום. או בלבן. כי אז מגיעות הבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 1872. וודהול, אישה דעתנית, מבריקה ועצמאית, שעמדה ברשות עצמה ושפעמיים בחייה הפכה מענייה לעשירה, מחליטה להיות גם האישה הראשונה שרוצה לשבת בבית הלבן. היא מתמודדת על נשיאות ארצות הברית.

ההכרזה כמועמדת לא באה סתם ולא רק על רקע הצלחותיה הכלכליות או היותה אושיית רשת, 150 שנה לפני שיוולדו רשתות חברתיות. מי שעתידה להיות מנהיגה אמריקאית פורצת דרך הייתה בשלב הזה כבר פעילה רוחנית ומתוחכמת בתנועת הסופרג'יזם (Suffrage) האמריקנית.

סופרג'יזם, או ליתר פירוט התנועה הסופרג'יסטית (Women's suffrage movement), הייתה תנועה שנאבקה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 על זכות הבחירה לנשים. התנועה פעלה במדינות הדמוקרטיות של העולם המערבי. במדינות רבות הצליחה התנועה לחולל שינוי הדרגתי אבל אמיתי ורב משמעות בהתייחסות לנשים ובשינוי של מעמדן המשפטי. הפרי המשמעותי שנשא המאבק הגיע רק במאה ה-20, כשעוברים במדינות רבות חוקים המעניקים זכות בחירה לנשים.

נתחיל לסגור עניין. מי שדי הגדירה את הפמיניזם הרדיקלי מדגישה את דעותיה הפמיניסטיות במהלך קמפיין הבחירות שלה. בשל כתבה שערורייתית על פרשיית מין בשבועון היא מוצאת את עצמה במהלך הבחירות בבית הסוהר. ממש לפני הבחירות מסירים את שמה מהמועמדים, כי בשלטונות גילו שחסרים לה כמה ימים כדי להיות מועמדת. הבחירות נערכו מספר ימים לפני שוודהול הגיעה לגיל 35.

בבחירות עצמן נעצרו כמה סופרג'יסטיות מהתומכות שלה, שניסו להצביע ונקנסו. וודהול עצמה בילתה כאמור את היום החגיגי בכלא. רעיונותיה פורצי הדרך ומעוררי המחלוקת המתינו עשורים עד שיהיו מיושמים וחלקם לא מקובלים עדיין גם היום. אבל נשים רבות באמריקה ובבמדינות העולם המתקדמות חבות לה חוב גדול. גם הגברים יכולים לומר כל הכבוד. וההיסטוריה? - היא יכולה למחוא כפיים לאישה הראשונה שממש, אבל ממש עשתה מה שבראש שלה.


הנה סיפורה של ויקטוריה וודהול:

https://youtu.be/3cWUErqa8Z8


על הקריירה העסקית של הברוקרית הראשונה בתולדות ארצות הברית:

https://youtu.be/k4Hzwk4YkBE


וסיפורה המפורט של הפמיניסטית החצופה שתהפוך למועמדת האישה הראשונה בתולדות ארה"ב:

https://youtu.be/aqWnQz3vuN4?long=yes

האולימפיאדה לא הייתה ברבות השנים המקום הידידותי ביותר לנשים. המשחקים בעת העתיקה היו בעירום ופתוחים לגברים בלבד. על נשים נשואות נאסר אפילו לצפות במשחקים, מחמת צניעות. מי שנתפסו עושות זאת הוצאו להורג בהשלכה מההר הסמוך. במקומם הם נאלצו להשתתף במשחקים שהוקדשו לאלה הרה, אשתו של זאוס, אבי האלים היוונים ומי שמשחקי הגברים הוקדשו לו.

אבל אם שימש אז העירום תירוץ לשיתוף גברים בלבד, הרי שהתירוץ הזה לא התקיים בעת חידוש המשחקים בסוף המאה ה-19. היה זה פייר דה קוברטן, מחדש המשחקים האולימפיים ב-1896, שדחף למשחקים על טהרת המין הגברי בלבד. האולימפיאדה הייתה בעיניו "שיר הלל לספורט הגברי". תפקיד הנשים היה להריע ולהכתיר את המנצחים ולא להשתתף בתחרויות.

היה גם עניין בריאותי. במאות הקודמות האמינו שהרחם הוא האיבר הרגיש בגוף האישה. פעילות ספורטיבית עלולה לפגוע בו, בהתפתחות האגן וביכולת העתידית של האישה ללדת...

אבל היו נשים שהוכיחו שהאישה לא פחות טובה. באולימפיאדה הראשונה ב-1896 נעלבה רצת המרתון סטמטה רבית'י היווניה, על שלא נתנו לה לרוץ מרתון. היא רצה למחרת את כל המסלול לבדה.
4 שנים אחר-כך, במשחקי פאריס ב-1900, הורשו נשים להשתתף. שרלוט קופר הבריטית הייתה האישה הראשונה שזכתה במדליית זהב באולימפיאדה זו. אבל נשים לא משכו קהל וכמעט ואיש לא בא למשחקים שלהן, מה עוד שהותר להן להתחרות רק בגולף וטניס - אותם ענפי ספורט שלא יווצר בהם מגע פיזי בין המתחרים. המקרה של מרגרט אבוט מדגים עד כמה זה היה מוזר - היא שיחקה וניצחה בטורניר גולף ב-1900, מבלי לדעת שמדובר במשחק אולימפי. עד מותה ב-1955 היא לא ידעה שזכתה במדליית זהב אולימפית...

רשמית רק באולימפיאדת 1912 בשטוקהולם הורשו נשים להשתתף במשחקים. לקח המון שנים עד שהנשים סללו את דרכן לספורט העולמי. במשחקי פאריס 1924 היו כ-100 משתתפות, לעומת כ-3,000 גברים, במינכן 1972 השתתפו כבר מעל 1,000 נשים. היחס היה עדיין שישה גברים לכל אשה. רק ב-1976 חצו הנשים את רף 20% מסך המשתתפים באולימפיאדה.

במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 היו 44% מהמשתתפים נשים. נבחרות ארה"ב וקנדה כללו יותר נשים מגברים! - בלונדון היו לראשונה כל ענפי הספורט פתוחים לנשים. באולימפיאדה זו השתתפו ספורטאיות בכל הנבחרות הלאומיות, כולל אלו של ארצות שמרניות כמו קטאר, סולטנות ברוניי וערב הסעודית.


הנה תולדות הנשים במשחקים האולימפיים ואף בספורט בכלל:

https://youtu.be/tA2-WOQOFM4


וסרט תיעודי קצר על הנשים בתולדות האולימפיאדה:

https://youtu.be/4eJVuwC6e0Q?long=yes

ודאי ידהים אתכם לגלות שאת הגלולה למניעת היריון (Birth control pill) המציאו שלושה מדענים ששמותיהם, באופן משעשע ולפחות בעברית, משקפים היטב את מלאכתם. קראו להם פינקוס, מין וקולטון...

כן, זו לא בדיחה. על גלולות מניעת ההיריון, אמצעי המניעה היעיל ביותר, המיועד לנשים, הכריזו הג'נטלמנים הללו בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 ושינו את העולם, או לפחות את היחסים בין המינים.

הגלולה משמשת מאז מיליוני נשים ברחבי העולם, שמסדירות באמצעותן את מועד הכניסה להריון, כך שיחול בזמנים הנכונים להן ביותר.

אם נחזור לרגע למפתחי הגלולה, הרי שהמפתח הראשי והרשמי של הגלולה למניעת הריון הוא ביוכימאי מבריק, ד"ר גרגורי פינקוס האמריקאי. במהלך הפיתוח הוא עמד בראש צוות שבו השתתפו החוקרים מין צ'ה צ'אנג ופרנק קולטן.

ואכן, המצאת הגלולה הייתה לא פחות ממהפכנית. היא תרמה למתירנות המפורסמת, למהפכה המינית של שנות ה-60 ולשחרור האישה, שלפתע לא הייתה מוגבלת מהחשש להיכנס להריון לא רצוי, או כזה שבא בזמן הלא המתאים.

לא נפרט כאן על החופש המיני של הסיקסטיז שאפשרה הגלולה ועל היכולת של נשים לאהוב או לפחות ליהנות מהחיים, ללא חששות או רגשות אשם. רק נאמר שהוא תרם לא מעט להיפים, או ילדי הפרחים, שחרתו על דגלם את המוטו של "חופש, אהבה ושלום".


הנה תולדות המצאת הגלולות למניעת הריון:

https://youtu.be/WZ7fp8j1uUU


כך פועלת גלולת מניעת ההיריון:

https://youtu.be/pZYY4egKMQI


הצד הרפואי - היתרונות והחסרונות בגלולות (עברית):

https://youtu.be/vQlAGGVRfjI


וסרטון תיעודי על שיטות היסטוריות מוזרות למניעת היריון:

https://youtu.be/msXWdW7FCK4?long=yes

נישואי ילדות נהוגים בלא מעט מדינות העולם השלישי. בתימן משיאים ילדות אפילו מגיל 8 לבעלים מבוגרים. בשל העובדה שרבות מהן מתות בגיל צעיר בשל סיבכי הריון ולידה, הן זכו לכינוי "כלות המוות".

גם את נוג'וד עלי (Nojood ali) בת ה-8, בת למשפחה ענייה ומרובת ילדים, חיתן אביה בגיל 8. די מהר הסתבר לה שגילו של הבעל הוא החלק הטוב שבו, שכן הוא נהג להכות ולהשפיל אותה.

בית המשפט בתימן הפתיע ואישר את גירושיה של נֻג'וד. כך פרצה הילדה הקטנה שהוכרחה להינשא לגבר אלים ומבוגר את חומת השמרנות המוסלמית, שבה הגבר הוא השליט הבלעדי של האישה ושל גופה. יתכן שזו תחילתה של מהפכה אמיתית, בארץ שבה נגזר על ילדות בנות, להשתעבד ולהיות אסירות וכלואות על ידי האב, האח הבוגר ולאחר נישואין בגיל לא הגיוני - לבעל שהוכרחו להינשא לו.

ואכן, המקרה שלה זכה להד תקשורתי עצום. התקשורת הצמידה לו את הכינוי "מהפכת הבנות בתימן" והובלט בתקשורת בכל העולם, כולל העולם הערבי, שבו נישואי ילדות נפוצות יחסית. תעוזתה של הילדה הקטנה, שערערה על מרותם של אביה ובעלה, נגעה ללב כולם. אבל האומץ שלה היה כפול ומכופל מכיוון שהיא גם התנגדה ופנתה כנגד שיטה שנהוגה אלפי שנים במדינה מסורתית ופטריארכלית כתימן, שבה מילתו של הגבר היא סוף פסוק.


הנה סיפורה של נוג'וד עלי מפי ילדים:

https://youtu.be/rjPm7rp3uDQ


הילדה האמיצה שקמה אל מול הנוהג של המבוגרים ויכלה לו:

https://youtu.be/FzOVrfFtKcI


ועיתונאית שראיינה וצילמה אותה מספרת עליה:

https://youtu.be/auJeMPoOyQE

כוהנת האופנה והבשמים הצרפתייה קוקו שאנל (Coco Chanel) היא הדמות החשובה ביותר באופנה של המאה ה-20 ומי שהשפיעה על שחרור האישה ואחראית במידה רבה לשינוי המשמעותי כל כך שעברו הנשים במאה זו. בתשוקה אדירה, יצירתיות וסקרנות גדולים הפכה הילדה היתומה, שהופרדה מאחיה וגדלה בבתי יתומים, לכוהנת הגדולה של האופנה והבשמים בעת החדשה.

אבל שאנל הייתה מהפכנית בכמה מישורים. בתחום האופנה, היא לא הפסיקה לחדש ולפתח ושיחררה את האישה המודרנית מתכתיבי האופנה הנוקשים של העבר. ניתן לומר בקלות שהיא אחראית להישגים מהחשובים ביותר בתולדות האופנה המודרנית. בתחום העסקי, היא הקימה את אחד העסקים הגדולים והחשובים בעולם האופנה והייתה האישה הראשונה שהפכה את שמה למותג. בתחום החברתי, שינו ההישגים הפמיניסטיים שלה את הדימוי הנשי לחלוטין.

חייה של קוקו שאנל החלו בשנת 1883 כבת למשפחה פשוטה וחסרת השכלה. לאחר מות אימה, כשהייתה בת 6, פוזרו כל הילדים על ידי האב ושאנל גודלה בבית יתומים במנזר קתולי. כל חייה היא תחכה לאביה, שנטש אותה והוא לא יראה סימן.

בגיל 18 הייתה לזמרת מועדונים. אז זכתה לכינוי שיהיה מזוהה עימה כל כך, "קוקו", על שם כלבלב אבוד שעליו שרה. השינוי חל בגיל 20, כשהיא החלה לעבוד בחברה לייצור של בגדי כלות ותינוקות ובהשפעת חוויותיה שם, היא החלה לעצב לעצמה בגדים וכובעים.

די מהר שאנל התקבלה לחוגים הנכונים בפאריס וניהלה רומנים שסייעו לה לפתוח בגיל 27 את בית האופנה הראשון שלה. זה היה עסק לעיצוב כובעים ובגדים. בתוך זמן קצר היא זכתה להצלחה מסחררת והפכה מפורסמת ומצליחה בכל אירופה.

בשנות ה-30 של המאה העשרים כבר הייתה שאנל לטייקונית אופנה שכוכבות הקולנוע הגדולות מתהדרות במוצריה. היא מעצבת תלבושות לסרטים מפורסמים. כך גם החלה לשחרר את הנשים מכבלי האופנה של המאות הקודמות. היא גואלת אותן מהשימוש המעיק במחוכים, מהפכה שלא תאומן במונחי שחרור האשה, תחליף את כובעי הענק הנשיים בכובעים קטנים ואלגנטיים, תעצב את השמלה השחורה הקטנה - מוצר חובה במלתחה הנשית מאז, תקצר את השמלות והחצאיות אל מעל לברך (וכך תכין את הקרקע למהפכת ה"מיני").

כשהיא תעצב את חליפת שלושה החלקים הנשית שתהפוך למוצר דגל של "אופנת שאנל" ותשלב פריטי לבוש גבריים במלתחה שלה, שאנל בלי משים תוליד את מגמת ה"יוניסקס" בעולם האופנה. היא גם תעשה תספורת קצרה לעצמה, שתהפוך מיידית למודל חיקוי של כל אישה בפאריס.

יום אחד היא גם תשוב מחופשה מפנקת על יכטה כשהיא שזופה ושוב תשנה הכל - היא תוליד את אופנת השיזוף בעולם כולו.

כשפלשו הנאצים לצרפת, סגרה שאנל את מפעליה ועברה לגור במלון ריץ בפאריס. בית האופנה שלה המשיך למכור רק את בושם ה"שאנל מספר 5" המצליח שלה. גם כאן "הסתדרה" שאנל, כשניהלה רומן עם קצין נאצי בכיר והורשתה להישאר בדירת הפאר שלה, במלון ריץ, זאת על אף שהמלון הפך למפקדת הגסטאפו. תווית הבוגדת שתדבוק בה בתקופת הכיבוש הנאצי, לא תעזוב אותה לעולם.

לאחר המלחמה, כדי לחמוק מהמוניטין הרע שלה כמשתפת פעולה עם הנאצים בצרפת, שאנל נאלצת, בגיל 61, להתגורר בשווייץ. אבל המעמד המיתי שלה לא נפגע. יותר משהיא התגעגעה לעולם האופנה, הוא התגעגע אליה. כמי שיצרה אופנה שלא מתחלפת מדי שנה, היא הייתה הקונצנזוס האולטימטיבי. לא היה במעמד הגבוה מי שהתכחש לבגדים שלה, שפשוט לא התיישנו. ידועה האמירה המפורסמת שלה "האופנה חולפת - הסגנון נשאר."


הפילוסופיה שמאחורי עיצוביה הייתה חד-פעמית ועתידה להשפיע על הלבוש של כולנו - לבוש שלא מתאמץ אבל משדר אופנתיות וסגנון - שיק נונשלנטי שאין לו גיל או עונה, או אם תרצו, שיק שמתלבש על שוק ושיקפצו המעצבים המתחרים.

והיא לא ויתרה בקלות. כששבה בגיל 71 אל פאריס היא הסתערה על תעשיית האופנה שהשתנתה בינתיים וזכתה להצלחות מרשימות אף יותר. היא הרחיבה את בית האופנה, שפתחה מחדש, גם לארצות הברית. בהוליווד קוקו שאנל הופכת אז להצלחה מסחררת. כל כוכבות הקולנוע של התקופה לבשו את בגדיה. היא מוציאה מגוון גדול ומרשים של מוצרי אופנה והמוני בשמים חדשים.

כוכבת העל של התקופה, קתרין הפבורן, תגלם בברודוויי את דמותה, במחזמר "שאנל", שהפך להיט. היא שינתה את העולם ובתחילת שנות ה-70 מתה במלון ריץ', כשהיא מורישה את העסק הענק שלה לשותפה הנאמן. הוא ויורשיו שמרו על האימפריה שלה עד היום, בהצלחה גדולה הקרויה עד היום על שמה.


הנה סיפור חייה של קוקו שאנל:

https://youtu.be/2G88zqPxJ00


סקירה על האישה הגדולה של האופנה:

https://youtu.be/02zYwQ5B6M0


המהפכה הגדולה של קוקו שאנל שפרצה בגיל 71 לאמריקה:

https://youtu.be/xjzH6vRn5P0


מקומות בפאריס המזוהים עם קוקו שאנל:

https://youtu.be/F3QAxtE1L20


יום בחייה:

https://youtu.be/HzrPFJZR4dE


על השמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל:

https://youtu.be/M1Ag0Bg2l54


ותכנית חינוכית על האופנאית פורצת הדרך (עברית):

https://youtu.be/yU5sReNhdL8?long=yes

בשנת 1973 נפגשה הטניסאית בילי ג'ין קינג עם אלוף וימבלדון השחצן בובי ריגז, במשחק טניס שנועד להוכיח שהמין הנשי אינו חלש יותר או פחות טוב מהגברים. במה שיהפוך לקרב המינים המפורסם בהיסטוריה של הספורט ולאבן דרך בתולדות הפמיניזם, היא תביס אותו לגמרי, תוכיח שנשים אינן פחות טובות ותהיה לסמל פמיניסטי עולמי.

המשחק, שכונה "קרב המינים" (The Battle of the Sexes), היה השיא של המולה תקשורתית שייצר אלוף העבר בטניס, בובי ריגז. בשנות ה-30 וה-40 הוא היה טניסאי מצליח וכולם העריצו אותו. אבל בשנות ה-70 הוא היה מבוגר ועסק בעיקר במשחקי ראווה שבהם התחרה נגד אחרים תמורת סכומי כסף וניסה להרוויח כסף רב ככל הניתן.

יום אחד, הכריז על עצמו ריגז כ"חזיר שוביניסטי גברי" וטען שנשים טובות פחות מגברים ושעל אף כל ההתלהבות בשנות ה-70 מהטניס הנשי, גם הוא, שחקן עבר בגיל 55, יכול לנצח את כל אלופות הטניס. הוא החליט להזמין אלופות למשחקים נגדו.

לאחר שניצח ריגז בקלות את השחקנית סמית-קורט 6-2 6-1, הופעל על קינג לחץ אדיר קינג להתמודד מולו. היא הייתה אלופת וימבלדון באותה עת ולשעבר מייסדת הפורום המקצועני הנשי. על אף שבתחילה סרבה, היא הבינה בשלב מסוים שאם יישאר המצב כך, "יחזור הטניס הנשי חמישים שנה לאחור". היא נעתרה להצעה כספית לשחק נגדו תמורת פרס גבוה והמשחק נקבע.

משחק "קרב המינים" התקיים ב-20 בספטמבר 1973. מעל 30 אלף צופים הגיעו לאצטדיון "אסטרודום" שביוסטון טקסס, וצפו בו בשידור חי מעל 50 מיליון איש ממדינות רבות. ריגז וקינג שיחקו בהחלטיות. הוא מאד רצה לנצח. הפרס הכספי היה גדול והפיתוי להוכיח שאפילו אלופת וימבלדון חלשה ממנו היה עצום.

לפני הקרב היו ציפיות רבות לקרב נוקשה שישקף את גודל המעמד. אך תוצאת המשחק הייתה מוחצת. קינג פשוט מעכה את ריגז וניצחה אותו בכל המערכות. הטניסאי השחצן והמתנשא מצא את עצמו מובס בקלות על ידי מי שראה בה את אחת מהפחות טובות שבשחקני הטניס, רק בשל מינה. התוצאה הייתה ברורה לטובת בילי ג'ין קינג: 6-4, 6-3, 6-3.

השמחה הנשית, שלא לומר הפמיניסטית, הייתה בלתי נתפסת. ברגע אחד הפכה קינג לאגדה. מסתם שחקנית-על ואלופה בטניס העולמי היא הפכה לסמל של יכולת נשית ולמנהיגה היסטורית סוחפת של התנועה לשחרור האישה. בנוסף ל-12 תארי "גרנד סלאם" והמון פרסים וזכיות בתחום הטניס, היא הפכה לאחת הנשים החזקות והחשובות בהיסטוריה של הספורט ובכלל. מאותו יום איש לא קרא תיגר על הנשים בספורט, לפחות לא אם הוא היה מישהו ששווה משהו...


הנה הסיפור המלא ודבריה של המנצחת:

https://youtu.be/MyMtOwwtJW0?t=27s


כך הראתה בילי ג'ין קינג לבובי ריגז מי המין החזק יותר (בעברית):

https://youtu.be/TqEhH9rq9mQ?t=13m24s&end=14m49s


מה חושבים גדולי עולם על האישה הגדולה ביותר בתולדות הספורט:

https://youtu.be/kpQyerOq_MA


בלי קצת הומור לא נכיר אותה:

https://youtu.be/Ko6siE3KXsU?long=yes


ועל התחרות הפמיניסטית בהיסטוריה גם עשו סרט תיעודי מעניין:

https://youtu.be/_TPblarOfdw?long=yes