שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה אנשים יצירתיים גונבים ומעתיקים?
פיקאסו, מהאמנים המהפכניים במאה ה-20, אמר פעם ש"אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים". סטיב ג'ובס, המקביל הטכנולוגי ואחד המוחות המבריקים בתחום המחשבים ומוצרי האלקטרוניקה, הצהיר לא פעם ש“גאונים אמיתיים גונבים".
אפילו אלברט איינשטיין הדגול אמר פעם ש"סוד היצירתיות הוא לדעת להסתיר את מקורותיך."
איך זה מסתדר עם התפיסה שגניבה ויצירתיות הם בעצם דבר והיפוכו? - הרי נאמר לא פעם ואפילו בתורה "לא תגנוב". מצד שני, רבים רואים ביצירה ובגניבה משהו שהולך, מה לעשות, ביחד.
נראה שכל הגאונים הללו ניסו לומר בשפה פשוטה שכשנוצרת יצירה אמיתית, כל המקורות והגניבות שבה מתמזגים אליה ונמסים אל תוכה כך שהמרכיבים הללו לא נראים יותר כפרטים נפרדים ולא נתפסים עוד כהעתקה או כגניבה.
הקלישאה מחוזקת במשפט עממי, שגם הוא נראה גנוב מפיקאסו או ממישהו דומה ואומר "חובבים מעתיקים, גאונים - גונבים!"
אז האם באמת "אמנות היא גניבה" כמו שפסק פיקאסו באמירה אחרת שלו?
קודם כל, התשובה היא כן. בעבודות טובות בלתי אפשרי שלא יהיו דברים שלקוחים ממקומות אחרים. כל אדם יצירתי הוא אדם שמוחו מכיל כל כך הרבה השפעות, רעיונות, מראות, צלילים, חיבורים אסוציאטיביים, מחוות ומה לא, עד שגם אם ירצה, לא יוכל שלא להשתמש, לעיתים קרובות שלא מדעת, בדברים של אחרים.
כל אדם יצירתי באמת משתמש בדברים שמתכתבים, עושים מחווה, או בקיצור ובשם כולל "גונבים" לאחרים. אבל זה טוב ומותר כל הזמן שהיוצר עושה בהם שימוש אישי חכם, מחבר אותם לאמנות שלו, לפרויקט הספציפי, באופן שהופך אותם רלוונטיים ומחוברים היטב ובצורה עדינה והרמונית לנושא.
כך, אגב, פועל המדע, שב-500 השנה האחרונות הביא את האנושות להישגים בלתי נתפסים. שם בהגדרה, כל מדען וחוקר מפרסם את ממצאיו לעיון הקהילה המדעית כולה, תוך שהוא כולל בעבודתו שלל ממצאים של קודמיו. הבאים בתור אחריו ייקחו את עבודתו, ממצאיו ומסקנותיו ויצרפו אותם כרצונם לתזה שהם יחקרו וייבחנו והם ישמשו אז כר לממצאים שיפרסמו בתורם.
כך, כל מדען שמצליח יעשה זאת "על כתפי נפילים", כמו שהטעים פעם אייזיק ניוטון, מי שבעיני רבים נחשב כגדול המדענים בהיסטוריה.
אבל גם המדע וגם התרבות מראים שיש תנאי נוסף ליצירתיות שגונבת - גם אם אתם אוספים ומשתמשים ברעיונות של אחרים, הם צריכים להיות רק חלק ורצוי קטן מהדבר שלכם. קחו כרצונכם השפעות ורעיונות ממקורות אחרים, אבל דאגו שמה שאתם עושים לא יהיה בעצמו כמו של האחרים.
שיהיה רמיקס, שיהיה מושפע, מתבסס, משתמש. שיהיה מצטט, אבל שלא יהיה גנוב. או במילים אחרות, אם ציירתם ציור וגנבתם רעיונות של פיקאסו או מלביץ' - שימו לב שהציור עצמו הוא לא כמו שלהם. הרעיונות או המרכיבים? - אוקיי. אבל הציור - אסור!
אם כתבתם שיר, אין בעיה אם מרכיבים מסוימים מזכירים למאזין שירים מוכרים, כל זמן שהשיר עצמו יהיה מקורי ולא יישמע כמו משהו שעשה מישהו אחר, או סתם מועתק ממישהו... אגב, במקרים רבים זה אפילו עניין משפטי. במוסיקה למשל, אם תעברו מספר מסוים של צלילים, הם כבר לא רק "מזכירים מנגינה של אחר" אלא ממש המנגינה - במקרה כזה, הפרתם זכויות יוצרים ותשלמו על זה ביוקר. קראו דוגמאות לכך באאוריקה, בתגית "זכויות יוצרים".
הנה פיקאסו בעבודה:
https://youtu.be/Nxes8pyHkJc
מקורות ההשפעה על טרנטינו, מגדולי הבמאים בקולנוע ומ יצירתיים שבהם:
https://youtu.be/1czSxBi-O9g
וכך גונבים באופן יצירתי, כמו שעשו הגאונים:
https://youtu.be/i7LBHe5-01Y?long=yes
האם הלהיט הגדול של "לד זפלין" נגנב מאחרים?
הלהיט הכי גדול של להקת "לד זפלין" הוא "מדרגות לגן עדן" (Stairway to Heaven). מדובר באחד השירים המצליחים והמושמעים בכל הזמנים. שיר שאין מזוהה יותר ממנו עם הלהקה המיתולוגית, שנחשבת לא פעם ללהקת הרוק הטובה בעולם (ראש ברוק עם ה"פינק פלויד"). השיר הזה, מהשירים הטובים והחשובים של המאה ה-20, נחשב ליצירת מופת בת 9 דקות, שהיא גם הברקה כלכלית מדהימה. הסיבה - רשתות הרדיו והטלוויזיה משלמות תמלוגים לפי זמן שידור ולכן שיר כה ארוך, שמשודר כל כך הרבה, מכניס הרבה יותר. להמחשה - "מדרגות לגן עדן" הכניס לבדו ללהקת "לד זפלין" במהלך השנים, החזיקו חזק, לפחות חצי מיליארד דולר!
אבל דבר מה קטן מעיב על ההצלחה האדירה של הצפלין הזה שקוראים לו Stairway to Heaven. לפי טענה משפטית מדובר אולי בגניבה מוסיקלית שאם תתברר ככזו יצטרכו חברי לד זפלין לשלם מאות מיליוני דולרים עבורה.
המתלוננים הם להקה בשם "ספיריט". טענתם היא שחלק משמעותי מלהיט הרוק הנודע לקוח משיר שלהם שנקרא "Taurus". אותו "טאורוס" הוקלט איפה שהוא בשלהי שנות ה-60. עובדה חשובה - אותה "ספיריט" הייתה אז להקת החימום של "לד זפלין".
חברי הלהקה הזו טוענים שמנגינת הלהיט הענק הזה שייכת להם. "מדרגות לגן עדן" יצא בשנת 1970, בעוד ש"ספיריט" התחילו להופיע עם "טאורוס" עוד בשנת 1968.
לאיש לא ברור מדוע המתינו אנשי הלהקה שנים כה רבות עד שתבעו את חברי ה"לד". רנדי וולף, הגיטריסט המנוח של ספיריט ומי שניגן לדבריהם את הסולו שנגנב, צוטט לאחר מותו על שאמר בחייו "זפלין עשו מיליונים מהשיר הזה ולא טרחו לומר תודה או אפילו לשאול אם הם יכולים לשלם עליו."
השתלשלות המשפט היא ארוכה ומורכבת. אם לסכם בקצרה נאמר שבמשפט שהחל בשנת 2014, העידו ג'ימי פייג' הגיטריסט של זפלין ורוברט פלנט הסולן. בנוסף, קבעו כמה מומחים בתחום שצירוף התווים הדומה בין השירים היה פופולרי מאוד באותה תקופה ולכן אין כאן הפרה של זכויות יוצרים. כך קבע בשנת 2016 בית המשפט שהשיר לא הועתק מ"Taurus". ב-2018 הוגש ערעור מצד פרקליטי הגיטריסט המנוח של ספיריט והמשפט שמתנהל כרגע עדיין פתוח. שיר הזהב של "לד זפלין" עדיין בסכנה!
הנה סיפור כתיבת השיר, כפי שמספר ג'ימי פייג' מנהיג לד זפלין:
http://youtu.be/DDo4CA13LbY
השיר של ספיריט:
http://youtu.be/xd8AVbwB_6E
הדמיון בין שני הקטעים:
http://youtu.be/ye7hCIWwhGE
סרטון תיעודי על לד זפלין והגניבה המוסיקלית או שלא:
https://youtu.be/JT64JH-Vh98?long=yes
ולסיום, לא יאומן שכך מאזינים חברי לד זפלין לקאבר של השיר במופע בבית הלבן:
https://youtu.be/zqqHD52fL58?long=yes
איפה נולדה 'ירושלים של זהב'?
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי. הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר, הופכים לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
איזה שיר מוכיח שכדאי לשמור על זכויות יוצרים?
הלהיט היחיד והענק של להקת The Verve היה "סימפוניה מרירה-מתוקה" (Bitter Sweet Symphony). בשיר השתמשה הלהקה בסימפול, קטע מתוך שיר של הרולינג סטונס מ-1965 בשם "הפעם האחרונה" (The Last Time). אבל הטעות הגדולה שלהם הייתה שהם השתמשו בדגימה לפני שביקשו את רשות הרולינג סטונז... הדבר גרם לכך שלהקת ה-Verve נאלצה לחתום על הסכם עם בעלי הזכויות, לפיו היא שילמה להם את מרבית התמלוגים מלהיטה הגדול ביותר!
מה שעוד יותר מזעזע בטעות הזו הוא שאת הכסף שה-Verve שילמו ברבות השנים לא ראו חברי הסטונז מעולם. מי שזכה בתמלוגי הענק הללו הוא אלן קליין, מנהל הסטונז הקודם, שכדי להיפטר ממנו נאלצו הסטונז לחתום על חוזה שבין השאר נתן לו את כל התמלוגים על השירים שהקליטו עד שנת 1969.
אגב, ל-Verve יש כנראה בעיה עם מקוריות בכלל, כי הקליפ שהם עשו לשיר הזה גם הוא, איך לומר זאת בעדינות, גנוב על כל הראש... הסולן שלהם הולך ברחוב בלונדון ונתקל שוב ושוב באנשים, מה שנראה לרבים מוכר ממקום כלשהו.. מסתבר שהקליפ של להקת מאסיב אטק לשירם "הסימפטיה הבלתי גמורה" (Unfinished Sympathy), שצולם 6 שנים לפני כן, ב-1991, דומה להפליא לקליפ של הוורב..
הנה הקליפ המפורסם של השיר "Bittersweet Symphony" של להקת "The Verve":
https://youtu.be/1lyu1KKwC74
המקור של הדגימה שלקחו הוורב מהרולינג סטונס:
https://youtu.be/Zazdh03qxjE
הסטונס בגירסה המקורית, ללא המיתרים:
https://youtu.be/UhRjvYO-WsI
קליפ הוואן שוט של "מאסיב אטאק", שהיה המקור לרעיון של הקליפ:
http://youtu.be/ZWmrfgj0MZI
והסיפור המלא של הסימפול היקר בהיסטוריה:
https://youtu.be/I_s90-Hi2ZY?long=yes
מה השיר הגנוב של ג'ורג' האריסון?
זה לא מובן מאליו שהראשון מחברי הביטלס שהצליח להגיע לראשי המצעדים לאחר פירוק הלהקה היה דווקא הגיטריסט הצנוע ג'ורג' האריסון. מי שהיה במשך כל שנות קיומה של הביטלס החבר הפחות בולט בלהקה וזכה לכינוי "הביטל השקט", כתב אמנם שירים נפלאים, כמו "Something" ו"כשהגיטרה שלי מתייפחת ברכות", אבל לאורם הלוהט של שני הלפידים של לנון ומקרטני, הוא מעולם לא הצליח ממש לבלוט.
בטח לא כמו ב-1970, כששירו "אלי הטוב" (My Sweet Lord) נכנס למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי וזמן קצר אחר כך גם הפך גם לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה. למעשה, האריסון היה חבר הביטלס הראשון שהצליח להנפיק להיט עולמי שהגיע לראשי המצעדים, מאז פירוק הלהקה.
אבל לא עבר זמן רב והוגשה נגד האריסון תביעה על הפרת זכויות יוצרים, בטענה שהשיר הלוהט שלו הועתק מלהיט הסיקסטיז "הוא כה טוב" (He's So Fine) של להקת "השיפונז" (The Chiffons).
המשפט היה קשה ויעיל והאריסון הפסיד בו. הוא הורשע על ידי השופט באשמה של "העתקה לא מודעת" מהשיר של השיפונז. במשך שנים רבות, עד שנות ה-90, התנהלה התביעה על גובה הפיצויים שהוא אמור היה לשלם לחברה שהוציאה את להיטם של "השיפונז". נראה היה שהסכום יהיה קשה מנשוא ועורכי הדין של הצד השני היו תובענים.
אבל אז צץ בראשו רעיון מבריק. האריסון שלח את מנהל עסקיו, אלן קליין, והלה קנה את החברה בשבילו. כך מצא עצמו האריסון הבעלים החוקי של זכויות היוצרים של שני השירים גם יחד - גם הלהיט הענק שהפך לשיר הכי מצליח בקריירת הסולו שלו וגם השיר ההוא, שהשתרבב לראשו באופן לא מודע לטענתו. כמובן שג'ורג' האריסון לא התעקש לגבות מעצמו פיצויים. במקום זה הוא פיטר את עורכי הדין כולם והדיונים המשפטיים הסתיימו באחת.
ואגב, זמן מה אחר כך האריסון הוציא את השיר "This Song", כסוג של גרסתו לאירועים. הוא מסביר בו ביובש, אפילו קצת בעקיצה, ש"בשיר הזה אין טריק, הוא בא מהתת מודע שלי".
הנה השיר "My Sweet Lord":
https://youtu.be/SP9wms6oEMo
השיר "He's So Fine" של להקת "השיפונז":
https://youtu.be/luI78vguvXs
סיפור הגניבה המוסיקלית המפורסמת בתולדות הפופ:
https://youtu.be/sYiEesMbe2I
והשיר "This Song" שהוציא האריסון על הסיפור כולו:
https://youtu.be/wyXvMMYpfKA
מה זה מאש אפ במוסיקה?
כמו קולאז' באמנות חזותית ועם קשר מסוים למונטאז' בקולנוע, או לתקציר החדשות באקטואליה, מאש אפ (Mashup) במוסיקה הוא שילוב מוסיקלי בין כמה קטעים מוסיקליים שונים, ההופכים ליצירה אחת וחדשה.
ככל שהקטעים המקוריים הם רחוקים זה מזה, המאש-אפ ייחשב לגאוני ומעולה יותר והשילוב ביניהן יהיה מדהים ומפתיע.
בסביבות תחילת שנות האלפיים התפתח המאש-אפ לז'אנר בפני עצמו. זאת על אף שכמעט מראשית המוסיקה המוקלטת עשו שילובים של יצירות שונות לכדי יצירה חדשה. מה שחסר הוא היכולת לסמפל מוסיקה, טכנולוגיה שתאפשר לקחת ולשלב דגימות של מוסיקה. היה זה ה"סמפלר" (Sampler), מכשיר ש"דגם" צלילים של כלי נגינה או קטעים משירים ולשלבם בנגינה. הסמפלר איפשר לראשונה את המאש-אפ, כמו שאנו מכירים אותו. ואכן הוא הפך לאחד המרכיבים הבסיסיים של סגנונות כמו ה"היפ-הופ" והמוסיקה האלקטרונית.
כיום נהוגים הרבה מאש-אפים, של מוסיקה ששולבה בתוכנות עריכה והפכה להקלטה שאותה מעלים לאתרי אינטרנט כמו יוטיוב ודומיו. חובבי מוסיקה עושים פלאים בשילובי שירים לכדי מאש-אפים ומעלים אותם לרשת.
על אף שהיו קיימים כבר זמן מה בשוליים, הפכו המאש-אפים פופולאריים לראשונה, כשדי ג'יי אלמוני בשם "דיינג'ר מאוס" הציג מאש-אפ בשם "האלבום האפור". הוא שילב בו, בהמון כישרון, בין "האלבום הלבן" של הביטלס ו"האלבום השחור" של ג'יי-זי. כמובן שחברות התקליטים מיד הסתערו עליו בתביעות על הפרת זכויות יוצרים, הזכות לסמפל ופלגיאט (גניבה), אבל זה כבר נושא אחר.
הנה מאש אפ של 25 הלהיטים הגדולים של שנת 2020:
https://youtu.be/PvWC7V3gGts
משאפ של אלמוני בין שניים מגדולי היוטיוב - נטע ברזילי ופסיי עם גנגאם סטייל:
https://youtu.be/dOSGaIbxiJs
משאפ בין שיר ותיק "החולמים אחר השמש" עם נעימה של הרב קרליבך, בתור מעבר:
https://youtu.be/7Suauxlih4Q
בלדת מאש-אפ מה-70, עם אלטון ג'ון, ג'ים קרוץ, דון מקלין, להקת בוסטון האגדית ועוד:
https://youtu.be/dvNhbB6zN0Y
הנה מאש-אפ של השירים הכי מצליחים מ-2016-17:
https://youtu.be/LeB7psjXIRA
ועוד מאש אפ - עם פרינס, מדונה וקול אנד דה גאנג משנות ה-80:
https://youtu.be/zyLsT65r0UU
מאשאפ לשירים מסרטי בוליווד:
https://youtu.be/bSvc0tTp53M
ומשאפ שירי מרפסת וקווין של תלמידים מתלמה ילין שחיברו אותם אונליין:
https://youtu.be/6fwwT4SSOmw
פיקאסו, מהאמנים המהפכניים במאה ה-20, אמר פעם ש"אמנים טובים מעתיקים, אמנים דגולים גונבים". סטיב ג'ובס, המקביל הטכנולוגי ואחד המוחות המבריקים בתחום המחשבים ומוצרי האלקטרוניקה, הצהיר לא פעם ש“גאונים אמיתיים גונבים".
אפילו אלברט איינשטיין הדגול אמר פעם ש"סוד היצירתיות הוא לדעת להסתיר את מקורותיך."
איך זה מסתדר עם התפיסה שגניבה ויצירתיות הם בעצם דבר והיפוכו? - הרי נאמר לא פעם ואפילו בתורה "לא תגנוב". מצד שני, רבים רואים ביצירה ובגניבה משהו שהולך, מה לעשות, ביחד.
נראה שכל הגאונים הללו ניסו לומר בשפה פשוטה שכשנוצרת יצירה אמיתית, כל המקורות והגניבות שבה מתמזגים אליה ונמסים אל תוכה כך שהמרכיבים הללו לא נראים יותר כפרטים נפרדים ולא נתפסים עוד כהעתקה או כגניבה.
הקלישאה מחוזקת במשפט עממי, שגם הוא נראה גנוב מפיקאסו או ממישהו דומה ואומר "חובבים מעתיקים, גאונים - גונבים!"
אז האם באמת "אמנות היא גניבה" כמו שפסק פיקאסו באמירה אחרת שלו?
קודם כל, התשובה היא כן. בעבודות טובות בלתי אפשרי שלא יהיו דברים שלקוחים ממקומות אחרים. כל אדם יצירתי הוא אדם שמוחו מכיל כל כך הרבה השפעות, רעיונות, מראות, צלילים, חיבורים אסוציאטיביים, מחוות ומה לא, עד שגם אם ירצה, לא יוכל שלא להשתמש, לעיתים קרובות שלא מדעת, בדברים של אחרים.
כל אדם יצירתי באמת משתמש בדברים שמתכתבים, עושים מחווה, או בקיצור ובשם כולל "גונבים" לאחרים. אבל זה טוב ומותר כל הזמן שהיוצר עושה בהם שימוש אישי חכם, מחבר אותם לאמנות שלו, לפרויקט הספציפי, באופן שהופך אותם רלוונטיים ומחוברים היטב ובצורה עדינה והרמונית לנושא.
כך, אגב, פועל המדע, שב-500 השנה האחרונות הביא את האנושות להישגים בלתי נתפסים. שם בהגדרה, כל מדען וחוקר מפרסם את ממצאיו לעיון הקהילה המדעית כולה, תוך שהוא כולל בעבודתו שלל ממצאים של קודמיו. הבאים בתור אחריו ייקחו את עבודתו, ממצאיו ומסקנותיו ויצרפו אותם כרצונם לתזה שהם יחקרו וייבחנו והם ישמשו אז כר לממצאים שיפרסמו בתורם.
כך, כל מדען שמצליח יעשה זאת "על כתפי נפילים", כמו שהטעים פעם אייזיק ניוטון, מי שבעיני רבים נחשב כגדול המדענים בהיסטוריה.
אבל גם המדע וגם התרבות מראים שיש תנאי נוסף ליצירתיות שגונבת - גם אם אתם אוספים ומשתמשים ברעיונות של אחרים, הם צריכים להיות רק חלק ורצוי קטן מהדבר שלכם. קחו כרצונכם השפעות ורעיונות ממקורות אחרים, אבל דאגו שמה שאתם עושים לא יהיה בעצמו כמו של האחרים.
שיהיה רמיקס, שיהיה מושפע, מתבסס, משתמש. שיהיה מצטט, אבל שלא יהיה גנוב. או במילים אחרות, אם ציירתם ציור וגנבתם רעיונות של פיקאסו או מלביץ' - שימו לב שהציור עצמו הוא לא כמו שלהם. הרעיונות או המרכיבים? - אוקיי. אבל הציור - אסור!
אם כתבתם שיר, אין בעיה אם מרכיבים מסוימים מזכירים למאזין שירים מוכרים, כל זמן שהשיר עצמו יהיה מקורי ולא יישמע כמו משהו שעשה מישהו אחר, או סתם מועתק ממישהו... אגב, במקרים רבים זה אפילו עניין משפטי. במוסיקה למשל, אם תעברו מספר מסוים של צלילים, הם כבר לא רק "מזכירים מנגינה של אחר" אלא ממש המנגינה - במקרה כזה, הפרתם זכויות יוצרים ותשלמו על זה ביוקר. קראו דוגמאות לכך באאוריקה, בתגית "זכויות יוצרים".
הנה פיקאסו בעבודה:
https://youtu.be/Nxes8pyHkJc
מקורות ההשפעה על טרנטינו, מגדולי הבמאים בקולנוע ומ יצירתיים שבהם:
https://youtu.be/1czSxBi-O9g
וכך גונבים באופן יצירתי, כמו שעשו הגאונים:
https://youtu.be/i7LBHe5-01Y?long=yes
הלהיט הכי גדול של להקת "לד זפלין" הוא "מדרגות לגן עדן" (Stairway to Heaven). מדובר באחד השירים המצליחים והמושמעים בכל הזמנים. שיר שאין מזוהה יותר ממנו עם הלהקה המיתולוגית, שנחשבת לא פעם ללהקת הרוק הטובה בעולם (ראש ברוק עם ה"פינק פלויד"). השיר הזה, מהשירים הטובים והחשובים של המאה ה-20, נחשב ליצירת מופת בת 9 דקות, שהיא גם הברקה כלכלית מדהימה. הסיבה - רשתות הרדיו והטלוויזיה משלמות תמלוגים לפי זמן שידור ולכן שיר כה ארוך, שמשודר כל כך הרבה, מכניס הרבה יותר. להמחשה - "מדרגות לגן עדן" הכניס לבדו ללהקת "לד זפלין" במהלך השנים, החזיקו חזק, לפחות חצי מיליארד דולר!
אבל דבר מה קטן מעיב על ההצלחה האדירה של הצפלין הזה שקוראים לו Stairway to Heaven. לפי טענה משפטית מדובר אולי בגניבה מוסיקלית שאם תתברר ככזו יצטרכו חברי לד זפלין לשלם מאות מיליוני דולרים עבורה.
המתלוננים הם להקה בשם "ספיריט". טענתם היא שחלק משמעותי מלהיט הרוק הנודע לקוח משיר שלהם שנקרא "Taurus". אותו "טאורוס" הוקלט איפה שהוא בשלהי שנות ה-60. עובדה חשובה - אותה "ספיריט" הייתה אז להקת החימום של "לד זפלין".
חברי הלהקה הזו טוענים שמנגינת הלהיט הענק הזה שייכת להם. "מדרגות לגן עדן" יצא בשנת 1970, בעוד ש"ספיריט" התחילו להופיע עם "טאורוס" עוד בשנת 1968.
לאיש לא ברור מדוע המתינו אנשי הלהקה שנים כה רבות עד שתבעו את חברי ה"לד". רנדי וולף, הגיטריסט המנוח של ספיריט ומי שניגן לדבריהם את הסולו שנגנב, צוטט לאחר מותו על שאמר בחייו "זפלין עשו מיליונים מהשיר הזה ולא טרחו לומר תודה או אפילו לשאול אם הם יכולים לשלם עליו."
השתלשלות המשפט היא ארוכה ומורכבת. אם לסכם בקצרה נאמר שבמשפט שהחל בשנת 2014, העידו ג'ימי פייג' הגיטריסט של זפלין ורוברט פלנט הסולן. בנוסף, קבעו כמה מומחים בתחום שצירוף התווים הדומה בין השירים היה פופולרי מאוד באותה תקופה ולכן אין כאן הפרה של זכויות יוצרים. כך קבע בשנת 2016 בית המשפט שהשיר לא הועתק מ"Taurus". ב-2018 הוגש ערעור מצד פרקליטי הגיטריסט המנוח של ספיריט והמשפט שמתנהל כרגע עדיין פתוח. שיר הזהב של "לד זפלין" עדיין בסכנה!
הנה סיפור כתיבת השיר, כפי שמספר ג'ימי פייג' מנהיג לד זפלין:
http://youtu.be/DDo4CA13LbY
השיר של ספיריט:
http://youtu.be/xd8AVbwB_6E
הדמיון בין שני הקטעים:
http://youtu.be/ye7hCIWwhGE
סרטון תיעודי על לד זפלין והגניבה המוסיקלית או שלא:
https://youtu.be/JT64JH-Vh98?long=yes
ולסיום, לא יאומן שכך מאזינים חברי לד זפלין לקאבר של השיר במופע בבית הלבן:
https://youtu.be/zqqHD52fL58?long=yes
לא רבים יודעים שהשיר הישראלי המפורסם ביותר בעולם הוא סוג של גניבה מוסיקלית, אם כי לא רשמית. נעמי שמר, מגדולות היוצרות בזמר הישראלי, הודתה בסוף חייה שאכן השיר כנראה "הושאל" על ידה באופן לא מודע משיר באסקי שאולי שמעה.
"ירושלים של זהב" שודר לראשונה, בביצוע בכורה, במסגרת פסטיבל הזמר שהתקיים מעט לפני מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה, שבה נכבשה העיר העתיקה וירושלים אוחדה, הסתבר שהשיר הכין את הלבבות לקרבות הגבורה ולאיחודה של העיר הקרועה והוא היה לשיר כמעט נבואי. הניצחון הישראלי המדהים, שזכה לתהילה בכל העולם, הביא פרסום וכבוד גם לנעמי שמר והשיר הפך לשיר הישראלי המוכר בעולם ואחד השירים החשובים בתרבות הישראלית. היו אפילו מי שהציעו שהוא יהפוך להימנון המדינה, כולל חברי כנסת..
דבר הגניבה המוסיקלית מהשיר הבאסקי "פיו חוספה" (Pello Joxepe) הועלה לראשונה שנים ספורות אחר כך. הזמר הנודע, פאקו איבנז, ממבצעי שיר העם, לא ראה בזה בעיה אלא סוג של מחמאה. כשהופך שיר שטות על גבר רע לב שמכחיש שהוא אבא של תינוק שנולד לחברתו, לאחד מהשירים הלאומיים של מדינה נערצת, זו לדעתו לא בעיה.
אך היוצרת הכחישה לחלוטין את העניין והתנערה מהטענה. השמועות והטענות המשיכו ללוות את השיר זמן רב, אבל דבר לא השתנה. שנים רבות אחר-כך סיפר המוסיקאי גיל אלדמע, שמעט לפני מותה הודתה נעמי שמר בפניו כי יתכן שאכן הושפעה מהשיר הבסקי ושגם אם הדבר לא נעשה במתכוון עליה להתוודות על כך. היא טענה שלא הפרה את חוק זכויות היוצרים גם בכך שבספירה שעשתה לאחר שנוכחה בדימיון לשיר הבאסקי, היא נוכחה לשמחתה שלא חצתה את שמונה התווים הרצופים שהעתקתם משיר אחר, הופכים לחן לגניבה מוסיקלית.
הנה השיר הבאסקי שהיווה לו השראה:
http://youtu.be/ttuRcl1dK1M
והנה השיר "ירושלים של זהב”:
http://youtu.be/mjmMllp8hJg
הלהיט היחיד והענק של להקת The Verve היה "סימפוניה מרירה-מתוקה" (Bitter Sweet Symphony). בשיר השתמשה הלהקה בסימפול, קטע מתוך שיר של הרולינג סטונס מ-1965 בשם "הפעם האחרונה" (The Last Time). אבל הטעות הגדולה שלהם הייתה שהם השתמשו בדגימה לפני שביקשו את רשות הרולינג סטונז... הדבר גרם לכך שלהקת ה-Verve נאלצה לחתום על הסכם עם בעלי הזכויות, לפיו היא שילמה להם את מרבית התמלוגים מלהיטה הגדול ביותר!
מה שעוד יותר מזעזע בטעות הזו הוא שאת הכסף שה-Verve שילמו ברבות השנים לא ראו חברי הסטונז מעולם. מי שזכה בתמלוגי הענק הללו הוא אלן קליין, מנהל הסטונז הקודם, שכדי להיפטר ממנו נאלצו הסטונז לחתום על חוזה שבין השאר נתן לו את כל התמלוגים על השירים שהקליטו עד שנת 1969.
אגב, ל-Verve יש כנראה בעיה עם מקוריות בכלל, כי הקליפ שהם עשו לשיר הזה גם הוא, איך לומר זאת בעדינות, גנוב על כל הראש... הסולן שלהם הולך ברחוב בלונדון ונתקל שוב ושוב באנשים, מה שנראה לרבים מוכר ממקום כלשהו.. מסתבר שהקליפ של להקת מאסיב אטק לשירם "הסימפטיה הבלתי גמורה" (Unfinished Sympathy), שצולם 6 שנים לפני כן, ב-1991, דומה להפליא לקליפ של הוורב..
הנה הקליפ המפורסם של השיר "Bittersweet Symphony" של להקת "The Verve":
https://youtu.be/1lyu1KKwC74
המקור של הדגימה שלקחו הוורב מהרולינג סטונס:
https://youtu.be/Zazdh03qxjE
הסטונס בגירסה המקורית, ללא המיתרים:
https://youtu.be/UhRjvYO-WsI
קליפ הוואן שוט של "מאסיב אטאק", שהיה המקור לרעיון של הקליפ:
http://youtu.be/ZWmrfgj0MZI
והסיפור המלא של הסימפול היקר בהיסטוריה:
https://youtu.be/I_s90-Hi2ZY?long=yes
פלגיאט
זה לא מובן מאליו שהראשון מחברי הביטלס שהצליח להגיע לראשי המצעדים לאחר פירוק הלהקה היה דווקא הגיטריסט הצנוע ג'ורג' האריסון. מי שהיה במשך כל שנות קיומה של הביטלס החבר הפחות בולט בלהקה וזכה לכינוי "הביטל השקט", כתב אמנם שירים נפלאים, כמו "Something" ו"כשהגיטרה שלי מתייפחת ברכות", אבל לאורם הלוהט של שני הלפידים של לנון ומקרטני, הוא מעולם לא הצליח ממש לבלוט.
בטח לא כמו ב-1970, כששירו "אלי הטוב" (My Sweet Lord) נכנס למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי וזמן קצר אחר כך גם הפך גם לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה. למעשה, האריסון היה חבר הביטלס הראשון שהצליח להנפיק להיט עולמי שהגיע לראשי המצעדים, מאז פירוק הלהקה.
אבל לא עבר זמן רב והוגשה נגד האריסון תביעה על הפרת זכויות יוצרים, בטענה שהשיר הלוהט שלו הועתק מלהיט הסיקסטיז "הוא כה טוב" (He's So Fine) של להקת "השיפונז" (The Chiffons).
המשפט היה קשה ויעיל והאריסון הפסיד בו. הוא הורשע על ידי השופט באשמה של "העתקה לא מודעת" מהשיר של השיפונז. במשך שנים רבות, עד שנות ה-90, התנהלה התביעה על גובה הפיצויים שהוא אמור היה לשלם לחברה שהוציאה את להיטם של "השיפונז". נראה היה שהסכום יהיה קשה מנשוא ועורכי הדין של הצד השני היו תובענים.
אבל אז צץ בראשו רעיון מבריק. האריסון שלח את מנהל עסקיו, אלן קליין, והלה קנה את החברה בשבילו. כך מצא עצמו האריסון הבעלים החוקי של זכויות היוצרים של שני השירים גם יחד - גם הלהיט הענק שהפך לשיר הכי מצליח בקריירת הסולו שלו וגם השיר ההוא, שהשתרבב לראשו באופן לא מודע לטענתו. כמובן שג'ורג' האריסון לא התעקש לגבות מעצמו פיצויים. במקום זה הוא פיטר את עורכי הדין כולם והדיונים המשפטיים הסתיימו באחת.
ואגב, זמן מה אחר כך האריסון הוציא את השיר "This Song", כסוג של גרסתו לאירועים. הוא מסביר בו ביובש, אפילו קצת בעקיצה, ש"בשיר הזה אין טריק, הוא בא מהתת מודע שלי".
הנה השיר "My Sweet Lord":
https://youtu.be/SP9wms6oEMo
השיר "He's So Fine" של להקת "השיפונז":
https://youtu.be/luI78vguvXs
סיפור הגניבה המוסיקלית המפורסמת בתולדות הפופ:
https://youtu.be/sYiEesMbe2I
והשיר "This Song" שהוציא האריסון על הסיפור כולו:
https://youtu.be/wyXvMMYpfKA
כמו קולאז' באמנות חזותית ועם קשר מסוים למונטאז' בקולנוע, או לתקציר החדשות באקטואליה, מאש אפ (Mashup) במוסיקה הוא שילוב מוסיקלי בין כמה קטעים מוסיקליים שונים, ההופכים ליצירה אחת וחדשה.
ככל שהקטעים המקוריים הם רחוקים זה מזה, המאש-אפ ייחשב לגאוני ומעולה יותר והשילוב ביניהן יהיה מדהים ומפתיע.
בסביבות תחילת שנות האלפיים התפתח המאש-אפ לז'אנר בפני עצמו. זאת על אף שכמעט מראשית המוסיקה המוקלטת עשו שילובים של יצירות שונות לכדי יצירה חדשה. מה שחסר הוא היכולת לסמפל מוסיקה, טכנולוגיה שתאפשר לקחת ולשלב דגימות של מוסיקה. היה זה ה"סמפלר" (Sampler), מכשיר ש"דגם" צלילים של כלי נגינה או קטעים משירים ולשלבם בנגינה. הסמפלר איפשר לראשונה את המאש-אפ, כמו שאנו מכירים אותו. ואכן הוא הפך לאחד המרכיבים הבסיסיים של סגנונות כמו ה"היפ-הופ" והמוסיקה האלקטרונית.
כיום נהוגים הרבה מאש-אפים, של מוסיקה ששולבה בתוכנות עריכה והפכה להקלטה שאותה מעלים לאתרי אינטרנט כמו יוטיוב ודומיו. חובבי מוסיקה עושים פלאים בשילובי שירים לכדי מאש-אפים ומעלים אותם לרשת.
על אף שהיו קיימים כבר זמן מה בשוליים, הפכו המאש-אפים פופולאריים לראשונה, כשדי ג'יי אלמוני בשם "דיינג'ר מאוס" הציג מאש-אפ בשם "האלבום האפור". הוא שילב בו, בהמון כישרון, בין "האלבום הלבן" של הביטלס ו"האלבום השחור" של ג'יי-זי. כמובן שחברות התקליטים מיד הסתערו עליו בתביעות על הפרת זכויות יוצרים, הזכות לסמפל ופלגיאט (גניבה), אבל זה כבר נושא אחר.
הנה מאש אפ של 25 הלהיטים הגדולים של שנת 2020:
https://youtu.be/PvWC7V3gGts
משאפ של אלמוני בין שניים מגדולי היוטיוב - נטע ברזילי ופסיי עם גנגאם סטייל:
https://youtu.be/dOSGaIbxiJs
משאפ בין שיר ותיק "החולמים אחר השמש" עם נעימה של הרב קרליבך, בתור מעבר:
https://youtu.be/7Suauxlih4Q
בלדת מאש-אפ מה-70, עם אלטון ג'ון, ג'ים קרוץ, דון מקלין, להקת בוסטון האגדית ועוד:
https://youtu.be/dvNhbB6zN0Y
הנה מאש-אפ של השירים הכי מצליחים מ-2016-17:
https://youtu.be/LeB7psjXIRA
ועוד מאש אפ - עם פרינס, מדונה וקול אנד דה גאנג משנות ה-80:
https://youtu.be/zyLsT65r0UU
מאשאפ לשירים מסרטי בוליווד:
https://youtu.be/bSvc0tTp53M
ומשאפ שירי מרפסת וקווין של תלמידים מתלמה ילין שחיברו אותם אונליין:
https://youtu.be/6fwwT4SSOmw
