אבן עִנְבָּר (Amber) היא אבן חן שנוצרה בתוך האדמה, משרף עצים מאובן, לרוב שרף של עצי מחט. צבען של אבני הענבר הוא כתום-צהוב והן שקופות יחסית. ריכוזים של אבני ענבר נמצאו באירופה, במקומות כמו אזור הים הבלטי, פולין ולחוף נהר הדנובה.

אבן הענבר נוצרת כשהמרכיב הנדיף נעלם מהשרף הוא הולך ומתקשה. לעיתים מכילה אבן הענבר גם חרקים, עלים ובועות אוויר, שנלכדו בשרף המתקשה. החרקים הללו, למשל, נשארים ונשמרים בתוך הענבר לתקופות ארוכות מאד. במקרים כאלה שווייה של הענבר גדול הרבה יותר, בגלל שפריטים כאלה נדירים מאד. חוץ מזה, מה יותר מגניב מלענוד תכשיט עם חרק שגילו מיליוני שנים?

בשנים האחרונות מנסים המדענים לבודד מתוך חרקים פרהיסטוריים שנלכדו בענבר, את ה-DNA שלהם. כך למשל, חוקרים גילו ענבר שנמצא בצפון מזרח איטליה, באיזור האלפים הדולומיטים. בתוך אבן הענבר הזו התגלו זבוב וקרדית עתיקים שמקורם בעידן השלישוני, בעלי חיים ש"הוקפאו" בענבר כבר לפני 230 מיליון שנה.

אבן הענבר נחשבת לאחד המינרלים העתיקים ביותר. כמו אבן הברקת, גם שמה של הענבר הפך לשם של גוון צהוב או כתום נוטה למוזהב. בשירים ופזמונים מוזכרות לעיתים הזריחה והשקיעה כ"שמש בצבעי ענבר".


הנה הסבר על היווצרות הענבר מהשרף וכיצד הוא כולא לעיתים חרקים ודבורים בתוכו:

http://youtu.be/Fyub9CUALc4


כך נמשכים החרקים לשרף המתוק ונלכדים בו:

http://youtu.be/SI8eoSDilb8?t=7s


הליטוש של אבן הענבר הגסה לחרוזי ענבר עדינים ויפים:

http://youtu.be/hlfGbNwPvQo


וכך תייצרו ענבר בבית:

https://youtu.be/2mMpGgiTwFk

שרף (Resin) הוא החומר הדביק שמפרישים עצים וצמחים שונים, במיוחד לאחר שפוגעים בהם.

לא ברור לחלוטין מדוע החומר מופרש מהגבעולים ומהגזע של העץ השקד כאשר הוא נפגע. בין הסיבות האפשריות לכך שהצמחים מייצרים את השרף מציעים החוקרים הגנה ומניעה מחרקים לחדור לעץ, או הגלדה של הפצע בעץ כדי לסתום את החורים, או למנוע השתלטות של פטריות טפילות על העץ.

העובדה שהשרף נוזל לאחר פגיעה בצמח או בעץ גורמת לאנשים לחשוב שמדובר במקבילה הבוטאנית של דם, אבל זה לא נכון. אם כבר, אז המקבילה לדם אצל הצמח הוא המוהל (Sap). זהו נוזל מבוסס מים, המכיל את חומרי המזון של הצמח וזורם בתוך הצמח מהשורשים אל העלים. את סירופ המייפל, שאנו כל כך אוהבים על הפנקייק שלנו, מייצרים מהמוהל של עץ האדר.

בני תרבויות שונות נהגו בעבר ללעוס את השרף, כסוג של גומי לעיסה, מעין מסטיק טבעי. השרף של עצים מסוימים מכיל חומרים שגורמים להזיות ותרבויות שונות ניצלו אותו לטקסים דתיים, להתעלות הרוח וליצירת אקסטזה פולחנית.

בעבר יצרו מהשרף גם גומי, סמי מרפא, קטורת ומסמיך לאפיה ולבישול. את הדבורים משמש השרף של עץ השקד כמרכיב בהכנת הפרופוליס.

בימינו מנצלים את השרף לייצור טרפנטין (turpentine), החומר שבו משתמשים כדי לנקות מברשות צבע מצבעי השמן שדבקו בהם. רוב הפועלים שאוספים שרף מהעצים, עושים זאת בדרך כלל עבור בתעשיית הטרפנטין.

השרף של עץ השקד משמש גם להכנת דבק טבעי. מערבבים גוש שרף יבש עם מים וכשהוא מתנפח והופך מעין ג'לי, אפשר להדביק איתו נייר. בכל פעם שהוא מתייבש, מעט מים יחזירו אותו להיות דבק כזה.

השרף משמש גם כפוליטורה, חומר מחדש לציפוי רהיטים. כנרים ונגני כלי קשת נוהגים למרוח שרף על הקשת של כלי המיתר, מה שמגביר את החיכוך ומחזק את הצליל.


הנה שרף העצים שעל עץ האורן:

https://youtu.be/lPmJWTx7Yec


ואבן הענבר עם הדבורה הלכודה בה, היא למעשה שרף שהתאבן לפני מיליוני שנים:

https://youtu.be/Fyub9CUALc4