שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מיוחד בסימפוניה התשיעית של בטהובן?
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
הנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן:
https://youtu.be/PSxJ3gfjp38?t=8
האודה לשמחה:
https://youtu.be/MsZGY4v3USw
פלאש מוב ברחוב נהדר שלה:
https://youtu.be/cxLbmnvMWM0
הביצוע הגדול ביותר עם 10,000 זמרים בעיר אוסקה שביפן:
https://youtu.be/ITzeRSJQtB4
וגיל שוחט מספר על הסימפוניה התשיעית (עברית):
https://youtu.be/FTFEllMD2E4?long=yes
איך שוברט הלחין את הסימפוניה הבלתי גמורה?
עוני, מחסור, מחלות ודיכאון היו נחלתו של המלחין פרנץ שוברט (Franz Schubert). הוא היה תושב העיר וינה, שבחייו הקצרים הוא מעולם לא עזב אותה.
רק עשר שנים שוברט יצר מוסיקה, לפני שמת - בגיל 31 בלבד. ובכל זאת הוא הותיר אחריו 1,000 יצירות, ביניהן כמה מהיפות שביצירות הקלאסיות. חלק גדול מהן, אגב, נמצא בעזבונו, רק לאחר מותו ובוצע לראשונה כשהוא כבר לא בין החיים.
מה היה הסוד של הגאון העצוב, שלא יצא או עזב את העיר וינה לאורך כל חייו ועדיין יצר מוסיקה חובקת עולם ותקופות?
ביצירות של שוברט המופלא יש צירוף לא יאומן, של יופי ועצב. הוא מלחין ואמן אופייני של התקופה הרומנטית. ייסורי הנפש והאמנות, הרגשות והצלילים - הכל משתלב ביצירותיו בסוג של חסד מופלא.
אביו של שוברט, שנולד בווינה למשפחה מוסיקלית, הוא מורה. מגיל צעיר מאוד הוא זיהה וטיפח את הכשרון של בנו. האב לימד את שוברט כינור ואחיו הבוגר לימד אותו לנגן בפסנתר. בנעוריו התקבל שוברט כנער מקהלה ל"נערי וינה", מקהלת נערים שעד יום היא מהטובות בעולם. הוא חי בפנימיה בה הפך די מהר לכנר הראשון בתזמורת. עם סיום לימודיו בבית הספר הכנסייתי הוא הופך מורה למוסיקה בבית הספר שאביו כבר מנהל ובמקביל לומד מוסיקה אצל אנטוניו סליירי, המלחין האיטלקי הנודע שחי בווינה ומוכר כמי שהיה המתחרה של מוצרט, לפחות על פי הסרט "אמדאוס"...
בשנת 1814 שוברט נחשף להלחנת שירה. למילותיו של המשורר הגרמני גתה הוא מלחין את "גרכטן ליד הכישור", שיהיה מכאן לאחד הלידרים הכי ידועים שלו. מאותו ליד הוא לא יפסיק לרגע להלחין שירי משוררים ויהפוך בתולדות המוסיקה למלחין הלידר הפורה והמפורסם ביותר.
ארבע שנים אחר כך יעזוב שוברט את עבודותיו הקבועות ויהפוך לאמן חופשי, פרילנס היו אומרים עליו היום. הנטישה של העבודה במשכורת תאפשר לו ליצור המון מוסיקה והשכנות למשורר הווינאי מייהופר תמלא אותו גם היא בהשראה.
אבל מחלת העגבת שהוא נחשף אליה ב-1822 משפיעה קשות על מצב הרוח של שוברט הוא הולך ושוקע בייאוש ודיכאון. קשיי הפרנסה מביאים אותו ללמד מוסיקה בחצר האצילים של בית אסתרהזי.
שוברט השאיר אחריו את הסימפוניה מספר 8 בסי מינור דויטש 759, שנהוג לקרוא לה "הסימפוניה הבלתי גמורה". רבים רואים בה יצירה מקסימה ומרתקת שאינה זקוקה להשלמה והיא מושלמת גם כך.
שפטו אתם והאזינו לפרק הראשון מבין שני פרקי "הבלתי גמורה" של שוברט":
http://youtu.be/IAAmC2QCsg4
פרק שני מהסימפוניה הבלתי גמורה - עם אנימציה:
http://youtu.be/2WLpV6TPMsw
פודקסט של קינן הנהדר על "הסימפוניה הבלתי גמורה" (עברית):
https://youtu.be/cBXVNG1LA_k?long=yes
סרט תיעודי בשני חלקים על חייו של שוברט:
https://youtu.be/x3m6qvh8t-0?long=yes
חלק שני:
https://youtu.be/PNE9DowCTmQ?long=yes
והביצוע המלא של הסימפוניה הבלתי גמורה בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/DC21y_a0f9A?long=yes
מי היה היידן אבי הסגנון הקלאסי במוסיקה?
המלחין פרנץ יוזף היידן (Joseph Haydn) הוא מהמלחינים החשובים בתולדות המוסיקה, מלחין שהקריירה שלו נמשכה כמעט לכל אורכה של המאה ה-18.
בחייו הוא זכה לכינוי החיבה "פאפא היידן", מה שנראה הגיוני למלחין שנחשב כאחד מאבות הסגנון הקלאסי כולו.
מי שנחשב "אבי הסימפוניה" היה אביהם של שני ז'אנרים מהחשובים במוסיקה הקלאסית - הסימפוניה, סוג של יצירה לתזמורת הגדולה ביותר במוסיקה הקלסית, והקוורטט - היא רביעית המיתרים.
היידן היה הגאון שהכשיר גאונים. האיש שבטהובן עבר לווינה במיוחד כדי ללמוד אצלו ומי שמוצרט קיבל ממנו את האישור לגאוניותו ולמד גם הוא אצלו.
מי שהפך למופת של מלחין חרוץ לא המתין להשראה כדי לכתוב, אלא פשוט כותב מוסיקה ונוהג כמו פועל של יצירה - יושב בבוקר ומתחיל לכתוב ובשעה קבועה מניח את העט ויוצא לביתו.
היידן הוא המלחין הגדול האחרון ששירת את הרוזנים והנסיכים - כמוסיקאי ומלחין. הוא הלחין בשבילם מוסיקה בכמות ובאיכות חסרת תקדים. אופרות, סימפוניות, מוסיקה קולית וכלית, מוסיקה קאמרית ומוזיקה לתזמורות גדולות - הכל סופק לדרישת האדונים.
הקריירה המוסיקלית שלו נשאה אותו ממקום למקום. הוא החל כחבר מקהלה בקתדרלת סיינט-סטפן שבוינה ומאוחר יותר התמנה למנהל המוסיקלי של ארמון אסטרהאזי, שם שירת את הנסיך. מותו של האחרון ב-1790 אפשר להיידן לעזוב ולנסוע ללונדון, משם עבר לאייזנשטט ואז חזר להתגורר בווינה.
בעיר וינה מת היידן ב-1809, ממש בזמן שחיילי נפוליאון כבשו ונכנסו אליה בכיבוש וינה המפורסם. הוא חי 77 שנים שלמות, שבתקופתו זה המון, משהו כמו לחיות היום עד גיל 100.
תלמידו מוצרט הקדיש להיידן סדרת רביעיות שכתב. הרי היידן נחשב לאבי רביעיית המיתרים, כצורה מוסיקלית מרכזית במוסיקה הקאמרית. הוא גם יצר צורה נוספת ומקסימה של מוסיקה קאמרית - שלישיית הפסנתר.
בתקופה מסויימת היידן גם כתב מיסות רבות, לדרישת אחד מנסיכי אוסטריה שאצלו עבד ושלא אהב מוסיקה כלית. אז הוא גם כתב את האורטוריה המפורסמת שלו "בריאת העולם".
האורטוריות שכתב, יצירות דתיות בסגנון שמזכיר אופרה, הושפעו מהאורטוריה "משיח" של הנדל, שהיידן שמע בכנסיית ווסטמינסטר, בעת ביקורו בלונדון.
היידן כתב יותר מ-100 סימפוניות, שהמוכרות ביניהן "סימפוניית לונדון" מספר 104 ו"סימפוניית ההפתעה", בה הפתיע והכניס בהלה במאזינים הנרדמים בפרק השני, הפרק האיטי של הסימפוניות שלו.
את הקונצ'רטו לחצוצרה הוא הקדיש לפיתוח החדשני באותה תקופה, של חצוצרה עם לחצנים. היידן גם חיבר את "המנון הקיסר", שהפך להמנון האוסטרים ומאוחר יותר אומץ להמנון הגרמני.
כמה מילים על יוזף היידן, הגאון היוזם (עברית):
https://youtu.be/4pEP_n0Ja9k
לא להירדם ולא להיבהל - הפרק עם ההפתעה מסימפוניית ההפתעה:
https://youtu.be/tF5kr251BRs
על האורטוריה הנהדרת שלו, בה הלחין אל סיפור הבריאה מספר בראשית (עברית):
https://youtu.be/ebDywzfh5u4
קטע נפלא מתוך קונצ'רטו לחצוצרה של היידן:
https://youtu.be/hecPOYhwLk4
וגדולתו כמלחין שהעביר את המוסיקה הקלאסית לרומנטיקה:
https://youtu.be/uHo7-PMXf9Q?long=yes
סימפוניה
את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (Beethoven's 9th Symphony) הציג המלחין באביב 1824, בווינה. מאחורי לודוויג ון בטהובן, מי שנחשב אז גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, היו כבר 8 סימפוניות שהטביעו חותם של ממש בתולדות המוסיקה הקלאסית ותולדות האמנות המערבית. אבל הסימפוניה הזו הייתה משהו אחר לחלוטין.
נתחיל בכך שאת הסימפוניה הזו הוא הלחין בטהובן 12 שנים לאחר שחיבר את הסימפוניה השמינית שלו. בשנים האלה הוא עבר תהליכים אישיים מטורפים. היו אלה שנים שבהן סבל הגאון ממחלות שונות, נקלע למצוקה נפשית חמורה והסתבך בתביעות משפטיות. אבל לפני הכל - במהלך השנים הללו הוא איבד כמעט לגמרי את שמיעתו והפך למעשה לחירש.
במהלך אותן שנים הוא אמנם יצר והתנסה בכתיבה של יצירות במבנים ובמגוון סוגים אחרים. אבל ההבשלה שעבר הביאה אותו בסופו של דבר למהפכה של ממש בסימפוניה הקלאסית ולכתיבה של יצירה מסוג חדש. כן, בפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית והגדולה שלו בטהובן מכניס מקהלה ומשלב זמרים. ב"אוֹדָה לשמחה" (An die Freude), שיר בו מודגש האידאל של חברה אנושית שוויונית, חברה מלאת שמחה ואחווה בין בני-האדם.
חילול הקודש, היו שאמרו, כתבו או הטיחו בו. אין כמו הסימפוניה למלכת היצירות הכליות והסימפוניות. איך הוא מעז להכניס לתוכה את הצד הווקאלי שהוא כל כך זר לה.
אבל ההמונים והמבקרים היו צריכים להמתין מעט ולהתרגל למחשבה שבטהובן התקדם וקידם את הצורה הסימפונית ואת המוסיקה הקלאסית אל עבר עידן חדש. ואכן, הייתה זו ה"אוֹדָה לשמחה" מהפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית שלו, אותו שיר וקטע קולי מהמם, שהפכה את בטהובן לא רק גאון ווירטואוז אלא גם למהפכן. כאן הוא מתגלה כאמן שלא קופא על השמרים ומביא שינוי טקטוני לאחת הצורות השמרניות של המוסיקה האירופית הקלאסית.
התזמורת הסימפונית, המקהלה והזמרים משתלבים בסימפוניה הזו כל כך טוב עד שהם יוצרים שלימות. זו מושלמות מהפכנית, פורצת דרך, אם תרצו זו פצצת אטום של כישרון עילאי, מהול בסבל אנושי וכאב, אבל אוהב אדם, שמח בחלקו ובחייו - בפרק הרביעי של הסימפוניה הזו מגיע בטהובן לשיאו, בהרמוניה נפלאה בין היצירה הכלית לבין העומק הקולי שהוא הוסיף לה באודה המפורסמת הזו.
מאז ביצוע הבכורה שלה הפכה התשיעית שלו לאחת מיצירות המופת של בטהובן. היא גם מהיצירות המפורסמות והנערצות ביותר ברפרטואר של המוסיקה המערבית. אבל המעניין ביותר הוא שאין כמו ה"תשיעית" לסמל את התקופה הרומנטית, שבטהובן, במו צליליו, נחשב למבשר שלה ולזה שהעביר את המוסיקה האירופית מהתקופה הקלאסית אליה.
ואגב, המוסיקה של הפרק הרביעי והמהפכני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן משמשת מאז שנת 1985 בתור ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי. ללא מילים, בשל מגוון השפות של מדינות האיחוד, אבל עם המון יופי מלודי שמתבקש.
הנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן:
https://youtu.be/PSxJ3gfjp38?t=8
האודה לשמחה:
https://youtu.be/MsZGY4v3USw
פלאש מוב ברחוב נהדר שלה:
https://youtu.be/cxLbmnvMWM0
הביצוע הגדול ביותר עם 10,000 זמרים בעיר אוסקה שביפן:
https://youtu.be/ITzeRSJQtB4
וגיל שוחט מספר על הסימפוניה התשיעית (עברית):
https://youtu.be/FTFEllMD2E4?long=yes
עוני, מחסור, מחלות ודיכאון היו נחלתו של המלחין פרנץ שוברט (Franz Schubert). הוא היה תושב העיר וינה, שבחייו הקצרים הוא מעולם לא עזב אותה.
רק עשר שנים שוברט יצר מוסיקה, לפני שמת - בגיל 31 בלבד. ובכל זאת הוא הותיר אחריו 1,000 יצירות, ביניהן כמה מהיפות שביצירות הקלאסיות. חלק גדול מהן, אגב, נמצא בעזבונו, רק לאחר מותו ובוצע לראשונה כשהוא כבר לא בין החיים.
מה היה הסוד של הגאון העצוב, שלא יצא או עזב את העיר וינה לאורך כל חייו ועדיין יצר מוסיקה חובקת עולם ותקופות?
ביצירות של שוברט המופלא יש צירוף לא יאומן, של יופי ועצב. הוא מלחין ואמן אופייני של התקופה הרומנטית. ייסורי הנפש והאמנות, הרגשות והצלילים - הכל משתלב ביצירותיו בסוג של חסד מופלא.
אביו של שוברט, שנולד בווינה למשפחה מוסיקלית, הוא מורה. מגיל צעיר מאוד הוא זיהה וטיפח את הכשרון של בנו. האב לימד את שוברט כינור ואחיו הבוגר לימד אותו לנגן בפסנתר. בנעוריו התקבל שוברט כנער מקהלה ל"נערי וינה", מקהלת נערים שעד יום היא מהטובות בעולם. הוא חי בפנימיה בה הפך די מהר לכנר הראשון בתזמורת. עם סיום לימודיו בבית הספר הכנסייתי הוא הופך מורה למוסיקה בבית הספר שאביו כבר מנהל ובמקביל לומד מוסיקה אצל אנטוניו סליירי, המלחין האיטלקי הנודע שחי בווינה ומוכר כמי שהיה המתחרה של מוצרט, לפחות על פי הסרט "אמדאוס"...
בשנת 1814 שוברט נחשף להלחנת שירה. למילותיו של המשורר הגרמני גתה הוא מלחין את "גרכטן ליד הכישור", שיהיה מכאן לאחד הלידרים הכי ידועים שלו. מאותו ליד הוא לא יפסיק לרגע להלחין שירי משוררים ויהפוך בתולדות המוסיקה למלחין הלידר הפורה והמפורסם ביותר.
ארבע שנים אחר כך יעזוב שוברט את עבודותיו הקבועות ויהפוך לאמן חופשי, פרילנס היו אומרים עליו היום. הנטישה של העבודה במשכורת תאפשר לו ליצור המון מוסיקה והשכנות למשורר הווינאי מייהופר תמלא אותו גם היא בהשראה.
אבל מחלת העגבת שהוא נחשף אליה ב-1822 משפיעה קשות על מצב הרוח של שוברט הוא הולך ושוקע בייאוש ודיכאון. קשיי הפרנסה מביאים אותו ללמד מוסיקה בחצר האצילים של בית אסתרהזי.
שוברט השאיר אחריו את הסימפוניה מספר 8 בסי מינור דויטש 759, שנהוג לקרוא לה "הסימפוניה הבלתי גמורה". רבים רואים בה יצירה מקסימה ומרתקת שאינה זקוקה להשלמה והיא מושלמת גם כך.
שפטו אתם והאזינו לפרק הראשון מבין שני פרקי "הבלתי גמורה" של שוברט":
http://youtu.be/IAAmC2QCsg4
פרק שני מהסימפוניה הבלתי גמורה - עם אנימציה:
http://youtu.be/2WLpV6TPMsw
פודקסט של קינן הנהדר על "הסימפוניה הבלתי גמורה" (עברית):
https://youtu.be/cBXVNG1LA_k?long=yes
סרט תיעודי בשני חלקים על חייו של שוברט:
https://youtu.be/x3m6qvh8t-0?long=yes
חלק שני:
https://youtu.be/PNE9DowCTmQ?long=yes
והביצוע המלא של הסימפוניה הבלתי גמורה בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית:
https://youtu.be/DC21y_a0f9A?long=yes
המלחין פרנץ יוזף היידן (Joseph Haydn) הוא מהמלחינים החשובים בתולדות המוסיקה, מלחין שהקריירה שלו נמשכה כמעט לכל אורכה של המאה ה-18.
בחייו הוא זכה לכינוי החיבה "פאפא היידן", מה שנראה הגיוני למלחין שנחשב כאחד מאבות הסגנון הקלאסי כולו.
מי שנחשב "אבי הסימפוניה" היה אביהם של שני ז'אנרים מהחשובים במוסיקה הקלאסית - הסימפוניה, סוג של יצירה לתזמורת הגדולה ביותר במוסיקה הקלסית, והקוורטט - היא רביעית המיתרים.
היידן היה הגאון שהכשיר גאונים. האיש שבטהובן עבר לווינה במיוחד כדי ללמוד אצלו ומי שמוצרט קיבל ממנו את האישור לגאוניותו ולמד גם הוא אצלו.
מי שהפך למופת של מלחין חרוץ לא המתין להשראה כדי לכתוב, אלא פשוט כותב מוסיקה ונוהג כמו פועל של יצירה - יושב בבוקר ומתחיל לכתוב ובשעה קבועה מניח את העט ויוצא לביתו.
היידן הוא המלחין הגדול האחרון ששירת את הרוזנים והנסיכים - כמוסיקאי ומלחין. הוא הלחין בשבילם מוסיקה בכמות ובאיכות חסרת תקדים. אופרות, סימפוניות, מוסיקה קולית וכלית, מוסיקה קאמרית ומוזיקה לתזמורות גדולות - הכל סופק לדרישת האדונים.
הקריירה המוסיקלית שלו נשאה אותו ממקום למקום. הוא החל כחבר מקהלה בקתדרלת סיינט-סטפן שבוינה ומאוחר יותר התמנה למנהל המוסיקלי של ארמון אסטרהאזי, שם שירת את הנסיך. מותו של האחרון ב-1790 אפשר להיידן לעזוב ולנסוע ללונדון, משם עבר לאייזנשטט ואז חזר להתגורר בווינה.
בעיר וינה מת היידן ב-1809, ממש בזמן שחיילי נפוליאון כבשו ונכנסו אליה בכיבוש וינה המפורסם. הוא חי 77 שנים שלמות, שבתקופתו זה המון, משהו כמו לחיות היום עד גיל 100.
תלמידו מוצרט הקדיש להיידן סדרת רביעיות שכתב. הרי היידן נחשב לאבי רביעיית המיתרים, כצורה מוסיקלית מרכזית במוסיקה הקאמרית. הוא גם יצר צורה נוספת ומקסימה של מוסיקה קאמרית - שלישיית הפסנתר.
בתקופה מסויימת היידן גם כתב מיסות רבות, לדרישת אחד מנסיכי אוסטריה שאצלו עבד ושלא אהב מוסיקה כלית. אז הוא גם כתב את האורטוריה המפורסמת שלו "בריאת העולם".
האורטוריות שכתב, יצירות דתיות בסגנון שמזכיר אופרה, הושפעו מהאורטוריה "משיח" של הנדל, שהיידן שמע בכנסיית ווסטמינסטר, בעת ביקורו בלונדון.
היידן כתב יותר מ-100 סימפוניות, שהמוכרות ביניהן "סימפוניית לונדון" מספר 104 ו"סימפוניית ההפתעה", בה הפתיע והכניס בהלה במאזינים הנרדמים בפרק השני, הפרק האיטי של הסימפוניות שלו.
את הקונצ'רטו לחצוצרה הוא הקדיש לפיתוח החדשני באותה תקופה, של חצוצרה עם לחצנים. היידן גם חיבר את "המנון הקיסר", שהפך להמנון האוסטרים ומאוחר יותר אומץ להמנון הגרמני.
כמה מילים על יוזף היידן, הגאון היוזם (עברית):
https://youtu.be/4pEP_n0Ja9k
לא להירדם ולא להיבהל - הפרק עם ההפתעה מסימפוניית ההפתעה:
https://youtu.be/tF5kr251BRs
על האורטוריה הנהדרת שלו, בה הלחין אל סיפור הבריאה מספר בראשית (עברית):
https://youtu.be/ebDywzfh5u4
קטע נפלא מתוך קונצ'רטו לחצוצרה של היידן:
https://youtu.be/hecPOYhwLk4
וגדולתו כמלחין שהעביר את המוסיקה הקלאסית לרומנטיקה:
https://youtu.be/uHo7-PMXf9Q?long=yes
