שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הייתה כוס השפם הוויקטוריאנית?
כוס השפם (Mustache Cup), או ספל השפם, היו כוסות תה או משקאות חמים דומים, שתוכננו עם מגן קטן, שהשתרע לרוחב שפת הספל ונועד לשמור את השפם יבש.
שומר השפם יועד אז לבעלי שפמים, בעת שהם שותים את התה שלהם או כל משקה חם אחר. השפמים הללו הטרידו באותה תקופה את בעליהם, כי תוך כדי שתייה מכוס משקה חם נספגו בהם לא מעט תה או נוזלים אחרים.
הספל כלל מעין מדף קטן, שהוצמד לחלקו הפנימי. במדף היה נקב שיועד לשתיית התה. בעת הלגימה, נצמד המדף לשפמו של לוגם התה ומנע מהמשקה החם לגעת בו.
#ההצלחה האדירה ותולדות הספל
כוס השפם תהפוך פופולרית באנגליה של התקופה הוויקטוריאנית. זה היה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמיוחד בשלהי המאה ועם תחילת המאה ה-20.
גברים רבים באותה תקופה גידלו שפמים גדולים ואופנתיים והיו נבוכים כשדבקו בהם נוזלים. שיא המבוכה היה כשקצף לבן עיטר את שפמם.
וכך הציעה אז הכוס הפשוטה והחכמה כל כך פתרון פשוט ומעשי לבעיה שהטרידה את הגבר האנגלי. שומר השפם אפשר לבעלי שפמים גדולים ללגום כרצונם, מבלי להיות חרדים כל הזמן שהשפם יירטב.
ככאלה שנחשבו בדרך כלל למוצרי יוקרה עבור המעמד המבוסס יחסית, היו כוסות השפם של אותם ימים עשויים קרמיקה או חרסינה משובחת. הם עוטרו בעיצובים מושקעים ויוקרתיים ונחשבו למוצר שגבר מכובד מצויד בו בביתו.
גם השיווק שלהם היה חכם. בתחילה הוצגו הספלים החדשניים כפרסים באירועים. לאחר שציבור הגברים התלהב, הן נרכשו בהמוניהן או ניתנו כמתנות. מאנגליה התפשט המוצר והפך פופולרי בכל רחבי אירופה ובהמשך גם בארצות הברית.
הייצור ההמוני של ספלי השפם הפך את הממציא, קדר בריטי בשם הארווי אדמס, לאיש עשיר כקורח.
עם תום מלחמת העולם הראשונה בא לסופו העידן הישן של אירופה. בהדרגה החלו נעלמים השפמים הגדולים, שייצגו את העידן שהסתיים. איתם נעלם בהדרגה גם גביע השפם ולא נמכר יותר.
כיום, נחשבים ספלי השפם או כוסות שפם לפריטי אספנים. הם מבוקשים בקרב אספני עתיקות ולמי שמתעניינים בהיסטוריה של כלי התה וחובבי תה בכלל.
תרומה לתקופתנו, אגב, הם בכל זאת הותירו. התרומה הזו היא בדמות מכסי כוסות הקפה שאנו לוקחים איתנו לשתייה בהליכה. לצד הכיסוי המלא של הכוס, תמיד יהיה שם את הנקב הקטן לשתייה.
הנה בקרת הנוזל הפשוטה וגאונית של כוס השפם:
https://youtu.be/RPD7BmOlFZU
הסבר לבעיות השתייה של בעלי השפמים המושקעים של המאה ה-19:
https://youtu.be/G8mMK2hYHDA
אספן כוסות השפם:
https://youtu.be/c0Vft0jM7tk
והרצאונת על העזרה של כוסות השפם לבעלי השפמים של התקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/js2V01iBRPY
מהו הפינג'אן ולמה הוא בעצם לא פינג'אן?
הפִינְגָ'אן (Fincan) הוא כלי טורקי לקפה. פעם ספלון קפה ואצלנו, הכלי להכנת הקפה, הפינג'אן התאזרח אצלנו לגמרי והוא חלק מטקס ישראלי של שתיית קפה. אין סיור במילואים, טיול בשביל ישראל, או ישיבה בזולה שבחצר, שהוא לא יהפוך למרכז העניינים ולמרכז טקס הכנת הקפה.
כי גם בעידן האספרסו הנלגם בשקיקה, הקפה השחור בפינג'אן הוא מקור לערגה לכל ישראלי, במיוחד אם הוא גבר שהיה קרבי או טייל הרבה בארץ.
את הישראלים "מאשימים" שוב ושוב בשיבוש המילה פינג'אן. הרי פינג'אן במקור הערבי או הטורקי הוא בכלל הספלון הקטן בו שותים את הקפה. אצלנו בישראל הוא שוייך לכלי להכנת קפה. המחשבה הזו, שפינג'אן הוא שם הכלי בו מבשלים את הקפה, נובעת ככל הנראה מכך שבעליות הראשונות, הוזמנו ראשוני החלוצים על ידי ערביי הסביבה לשתות קפה. המשפט שחזר על עצמו שוב ושוב היה "תעאל תשרב פינג'אן קהווה" ופירושו היה "בוא לשתות כוס קפה", אבל הם פירשו אותו כהזמנה לשתות קנקן קפה...
כך או כך, אצל הטורקים הפינג'אן עשוי נחושת. אצלנו בארץ קוראים כך לכל הכלים שמכינים בהם קפה. אצלנו פינג'אן הוא הפונקציה ולא החומר או הצורה, בין אם הם עשויים נחושת, נירוסטה או אפילו הפינג'אנים החשמליים שאפשר לקנות היום באלי אקספרס ואיביי.
אז בין אם יש לכם פינג'אן אסלי מנחושת ובין אם אתם משוחרי הנירוסטה, קפה אתם ודאי אוהבים. אבל פעם, בפלמ"ח שלפני קום המדינה, הכנת הקפה הייתה ממש טקס. המומחה להכנת קפה כונה אצל הפלמ"חניקים "קהוו'אנג'י". השם הזה בא מערבית. כשהקפה היה מוכן היו נוהגים להעביר ספלון ספלון אל מי שאליו הקפה מכוון, הראשון היה תמיד המפקד, הוא היה לוגם ברעש ומשבח את מכין הקפה והטקס נמשך.
אצל הערבים הקפה נקרא קחוויה (kahvia או kahve), קַהְוַה או קהווא (qahwah). אצלם גם מוסיפים לקפה משובח הל, שזה הטעם, הארומה וכמובן הריח של קפה ערבי.
כך תכינו קפה בפינג'אן (עברית):
https://youtu.be/7YpO-uIiuOE
באנגלית:
https://youtu.be/TvNWLrRzIAM
פינג'אן חשמלי:
https://youtu.be/rcm5GiTC6mg
המומחית של קפה בפינג'אן בשביל ישראל (עברית):
https://youtu.be/liWZwT15WLE
שיר הפינג'אן - היישר מהפלמ"ח (עברית):
https://youtu.be/orQruaiENhA
ומשקאות נוספים שניתן להכין בפינג'אן (עברית):
https://youtu.be/CDWuRm1CPMw?long=yes
מהי המקינטה של המוקה?
מקינטה (macchinetta) היא סוג של קנקן או פינג'אן אם תרצו, שהומצא באיטליה ומשמש להכנת קפה כמו אספרסו, באמצעות אידוי בחליטה עדינה.
בקלות מפתיעה ודי מהר, מאפשרת המקינטה לחובבי הקפה להכין קפה נהדר. אין צורך במכונת אספרסו יקרה ובמחיר שהוא בדרך כלל שווה לכל נפש.
המקינטה עשוייה בדרך כלל מאלומיניום, או מפלדת אל חלד. לצד המקינטות המסורתיות, שמבשלות את הקפה על הגז, יש היום גם מקינטות חשמליות ויש גם מקינטות, מעט יקרות יותר, שמייצרות את הקרם האופייני לקפה אספרסו משובח.
באיטלקית, פירושה של המילה "מקינטה" הוא "מכונה קטנה". אצל האיטלקים הקפה של המקינטה נקרא מוקה. זה בא מההיסטוריה שבה עם פולי קפה "מוקה" למקינטה הגיעו מעיר נמל בשם זה בתימן.
המקינטה כמכשיר היא פתרון מצוין לרבים שאוהבים אספרסו ורוצים לשתות כזה גם בטיולים.
#מבנה המקינטה
המקינטה בנויה מ-3 חלקים עיקריים:
מיכל המים - החלק התחתון הוא מעין כוס, כלי קיבול שאותו ממלאים במים, עד לגובה השסתום שבו.
מסננת הקפה - החלק האמצעי הוא מסננת, שבה ממלאים את גרגירי הקפה, ללא דחיסה שלהם.
הכד - החלק העליון הוא הכד, חלקה העליון של המקינטה. בסוף תהליך ההרתחה, כשהמים ירתחו ויעברו דרך הקפה שבמסננת, יצטבר בו הקפה המוכן.
בגמר ההכנה של קפה המוקה במקינטה, ניתן לכבות את האש ולמזוג את הקפה המהביל אל הכוסות.
כך פועלת המקינטה:
https://youtu.be/1vr9ShzbFeY
ניתן להכין איתה קפה אספרסו מצוין מפולי קפה שטחנתם טריים:
https://youtu.be/BHkIOBJ2eQQ
כך מכינים קפה מעולה במקינטה וטיפ למניעת קפה מר:
https://youtu.be/rpyBYuu-wJI
סוג שונה של מקינטה:
https://youtu.be/UDAac3XNlfM
ועוד הסבר:
https://youtu.be/gPmrxOnvMz0
איך אוכלים במקלות אכילה, או צ'ופסטיקס?
הפופולריות של האוכל האסייתי בעולם המודרני היא אדירה. בכל העולם לומדים רבים להשתמש בצ’ופסטיקס, מקלות האכילה של המזרח הרחוק, שדומה שמשמשים כיום לאכילה לא רק בסין, יפאן, קוריאה ושכנותיהן, אלא בכל מקום אפשרי.
אז הנה הוראות האכילה בצ'ופסטיקס:
1. נוטלים את הצ'ופסטיקס ואת החלק הצר שלהם מפנים לאוכל, כמו שאתם עושים עם פינצטה.
2. ממקמים את המקל הראשון בין פרק האגודל מצד אחד לבין פרק הבסיס של האמה מצד שני.
3. אוחזים במקל השני החזיקו באותה היד, כך שיהיה מקביל למקל הראשון, עם רווח קל ממנו. השעינו את הצ'ופסטיק הזה על קצה האגודל בצד אחד ומהצד השני על קצה האצבע.
4. המקלות בגובה שונה - טופפו את קצותיהם על השולחן, בכדי שיסתדרו בגובה הנכון.
5. עכשיו תרגלו פתיחה וסגירה של המקלות, עדיין ללא אוכל...
6. זהו עכשיו ליטול מהמזון. זה לא יצליח מיד, אבל קצת אימון ואתם בעניינים.. בתיאבון!
אז אם תשכילו ללמוד כיצד לסעוד במקלות אכילה, מה שאגב יהווה סימן שאתם אנשי העולם הגדול, תוכלו ליהנות הרבה יותר מאכילה של אוכל מהמזרח הרחוק ולהיות אכלנים נהדרים.
אגב, במזרח הרחוק נוהגים לראות בהורי ילד שמחזיק לא נכון במקלות האכילה, כמי שהם הורים גרועים, מכיוון שזוהי אחריות הורית ללמד את הילדים כיצד משתמשים בהם. אז אולי בשאר העולם זה לא כך, אבל עדיין - בקשו מההורים שיודעים לאכול בצ’ופסטיקס, לסייע לכם, אם אתם עדיין מתקשים.
הנה הדרכה לאכילה בצ’ופסטיקס מצוינת:
https://youtu.be/iin3Grr84ZU
הדרכת אכילה בצ'ופסטיקס (מתורגם):
https://youtu.be/2Bns2m5Bg4M
הדרכה לשימוש במקלות אכילה:
https://youtu.be/m8mw8SWS5nM
כך אוכלים בעזרתם סושי:
https://youtu.be/UXNUmpTtcAQ
והאם הצ'ופסטיקס ינצח את המזלג?
https://youtu.be/1pSLzB3xnq8
מהו סודו של המזלג?
כשסגן שר ההגנה הפולני הגיב ב-2016 על ביטול ההשתתפות של משלחת פולנית ביריד תעשייתי גדול הוא אמר על הצרפתים: "אלה האנשים שלימדנו אותם לאכול במזלג לפני כ-200 שנה", הוא אולי לא מדייק לגמרי, אבל ההיסטוריה לא שונה מאד מכך.
המַזְלֵג (Fork), אותו כלי אוכל בעל כמה "שיניים", שאותן נועצים במזון בכדי להגישו אל הפה, הוא המצאה עתיקה מאד. נראה שמזלגות קדומים שימשו בתרבויות עתיקות, מהתרבות המצרית והפרסית ועד ליוונית. גם במזרח התיכון של ימי המקרא היה המזלג בשימוש ואף הוזכר בתנ"ך, בספר שמואל א': "וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ.
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר--כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ".
באירופה, לעומת זאת, אכלו עד הגעת המזלג לאיטליה בידיים או באמצעות כף וסכין. בכדי שלא ללכלך את הידיים, נהגו נשות המעמד העליון להגיש באותה תקופה את המזון אל פיהם בעזרת שני סכינים...
כשהגיעו המזלגות לאיטליה, אי-שם במאה ה-11, ככל הנראה מהאימפריה הביזנטית, הם עדיין שימשו ככלי להכנת בשר ולא לאכילה. אלו היו מזלגות בעלי שתי שיניים, ששימשו את טבחי ימי הביניים כדי להחזיק את גוש הבשר, בעת שחתכו אותו. בארוחה הם המשיכו לאכול את הבשר בידיים. אבל בהדרגה החלו האיטלקים לתפוס שהמזלג יכול לפתור את בעיית אכילת הפסטה, עסק מלוכלך שאף פעם לא ממש הצליח לעבוד עם הכף או בידיים.
רק במאה ה-16 החלו לייצר שם מזלגות בעלי 3-4 שיניים שסייעו לבני האצולה האיטלקיים לאכילת הפסטה. שאר האיטלקים יילכו ויאמצו את הגאדג'ט החדש במהלך השנים שלאחר מכן.
זה לקח עוד 200 שנה עד שהמזלג הגיע לצרפת. כאן יש מחלוקת אם מפולין או ישירות מאיטליה. העובדה, כך או כך, שבמאה ה־18 הגיעו המזלגות לשולחנות האוכל הצרפתיים ונולדו נימוסי השולחן והרגלי האוכל הצרפתי המעודן. את נתחי הבשר הגדולים שנהגו לאכול מתוך כיכר לחם, החליפו נתחים קטנים, עם רטבים מעליהם, שהוגשו על ידי הטבחים, על גבי הצלחות.
הצרפתים אכלו אותם במזלגות, שנחשבו תחילה לכלים מסוכנים. אצילים צרפתיים התקשו להתרגל אליהם וזלזלו בהם בתחילה, או ממש ביזו אותם בסיפורי זוועה, על היותם מסוכנים מאד לשימוש. הדתיים שבהם אף הפיצו שמועות על היותם, לא פחות, כלי השטן. המזלג הזכיר להם את הקלשון של השטן. יש המספרים, אגב, שאת השן הרביעית הוסיפו כדי למנוע את הדמיון שלהם לקלשון השטן.
בכל מקרה - זה עבר די מהר. כשהגיע "עידן המזלגות", נבנו סביבו לא מעט מנימוסי השולחן שאנו מכירים. כיום, מלבד מקלות האכילה, הצ'ופסטיקס של המזרח הרחוק, במרבית העולם משתמשים במזלגות ונועצים את השיניים פעמיים - פעם את אלו של המזלג ואז את שינינו שלנו באוכל.
הנה סיפורו של המזלג:
https://youtu.be/PKSHYbU-Zdw
באיטליה הוא פתר את בעיית האכילה של הפסטה:
https://youtu.be/FItcPe9dmNo
היסטוריונית המזון בי ווילסון, שכתבה על ההיסטוריה התרבותית של הסכו"ם:
https://youtu.be/gaSRtLQc214
במה האולר השוויצרי כל כך טוב?
האולר השווייצרי (Swiss Army Knife) המפורסם, זה שנכללים בו שלל סכינים רבי-שימושים לצרכים מגוונים, הפך כבר מזמן לשם דבר בעולם.
אם באולר רגיל יש בדרך כלל סכין או שניים, הרי שהאולר השוויצרי מיוצר בעשרות דגמים וגדלים שונים. יש בו מאולר קטן שמצויד בלהב סכין מתקפל יחיד ועד "הענק", דגם ענקי שבו כמעט 90 כלים שונים.
חוץ מהסכינים הוא כולל גם הרכבים שונים של כלי עבודה וציוד שימושי, מלהבים, מספריים, מברגים, מסוריות, פותחנים וקיסם שיניים ועד לציוד לתיקון אופניים, פנס, מפתחות פריצה ושלל של המצאות שימושיות בדרכים.
האולר שנולד במאה ה-19, הפך כבר אז לשם דבר. הוא מיוצר מאז בשווייץ, על ידי שני יצרנים, ויקטורינוקס וונגר. ייצור בשווייץ לבדו מעיד בדרך כלל על איכות ייצור מעולה, אבל בנוסף לכך האולר השוויצרי יוצר ומיוצר עד היום בהזמנת צבא שווייץ ועל פי דרישותיו.
אבל הדברים הטובים עליו התפרסמו די מהר, זכו להערכה והאולר השווייצרי החל להיות מופץ בעולם כולו. השימושיות והפופולאריות שלו, בקרב צבאות, מטיילים ומחנאים, הפכו אותו למוצר שנמכר בכל מקום וזוכה לשלל חיקויים, כשעדיין - האולרים השווייצריים נחשבים לטובים בתבל.
עשרות הדגמים של האולר השווייצרי הידוע ועוד עשרות רבות שיוצרו במהלך השנים - כולם מהווים בסיס להמוני אספנים מהעולם, שמחליפים ביניהם דגמים, קונים ומוכרים אולרים והפכו את העיסוק באולרים הללו גם לתחביב, אך גם למקור הכנסה כספית.
הנה האולר השוויצרי וכל מה שהוא מציע:
http://youtu.be/wqFSUIsS56M
דגם "האולר השוויצרי הענק" שמכיל 87 כלים שונים:
http://youtu.be/s5BeoWUYDmw
ולא רק בשווייץ - גם אצלנו בארץ יש את מי שמייצרים אולרים (עברית):
https://youtu.be/z3vhIZb0tXA
איך הגיע כלי נשק כסכין אל שולחן האוכל?
מה סיפורה של כף האכילה?
את צורתה קיבלה הכף (Spoon) מהכף האנושית. נסו ליצור מכף היד שלכם כף לאכילה ותראו מדוע הכף היא פריט האכילה העתיק ביותר בעולם. היא הייתה המשך של היד האנושית. הכף אומצה ככל הנראה עוד לפני האדם הקדמון אפילו. חוקרים משערים שכבר הקופים, אבותינו האבולוציוניים, יצרו להם כפות. האנתרופולוגית ג'יין גודול תיעדה קופים שימפנזים שיוצרים לעצמם כפות פשוטות ומשתמשים בהן לאכילה.
ואצל אבותינו הקדמונים הכף היא כבר חלק מהציוד ההכרחי. כפות מתקופת האבן נמצאו במקומות שונים בעולם. אגב, בישראל התגלתה מערכת הסכו"ם העתיקה בעולם. היא בת 200 אלף שנים לפחות והיא נמצאה ליד ראש העין.
אבל זה לא אומר שכולם, לאורך ההיסטוריה, השתמשו בכף. באימפריה הרומית נהגו לאכול דווקא בידיים. הרומאים נהגו לשכב על צד אחד ולכן שימשה רק ידם הפנויה כדי לאכול. בפקיסטן ובהודו האכילה היא עד היום בידיים ובעצם רק ביד ימין. יד שמאל אסורה לחלוטין, מכיוון שבה מנגבים את הישבן, לאחר השהייה בשירותים...
בימי הביניים החלו אנשים להסתובב עם כפות אישיות. הכף האישית הלכה עם האדם לאורך כל חייו ולא פעם הוא הוריש במותו את הכף האישית שלו לילדיו. זה היה רכוש אישי חשוב מאד.
ואם פעם יצרו את הכפות והסכו"ם בכלל מברזל וכסף, כיום הם מיוצרים מנירוסטה. הברזל והפלדה היו מחלידים והכסף השחיר. הנירוסטה, לעומתם, שומרת על המראה הנקי והיפה שלה, לאורך שנים רבות.
כך גילפו פעם כפות מעץ:
https://youtu.be/vbdTc233FtM
עד לכפות הפלסטיק שאינן טובות לסביבה:
https://youtu.be/eg-E1FtjaxY
וכך מייצרים כפות במפעלים לייצור סכו"ם:
https://youtu.be/ATcdMqwAEAk?t=3m24s
מי המציאה את מדיח הכלים?
המצאת מדיח הכלים (Dish washer) נזקפת לזכותה של אישה אמריקאית בשם ג'וזפין קוקרן. היא הבחינה שבעת שהעוזרת שלה שוטפת כלים, מרבים כלי החרסינה שלה להיסדק.
כדי לשמור עליהם, החליטה קוקרן לבנות מכונה שתשטוף כלים. בשנת 1886 קוקרן השלימה את האבטיפוס הראשון של מדיח הכלים ורשמה עליו פטנט.
מדיח הכלים של קוקרן הזכיר את האופן שבו פועל המיקרוגל של ימינו. היה בו דוד נחושת, שבתוכו הסתובב גלגל, בכוח של מנוע חשמלי שסובב אותו. על הגלגל ישבה רשת ברזל, שעליה ניצבו הצלחות, הכוסות והסכו"ם. בעת שהגלגל הסתובב, התיז המדיח על הכלים מלמעלה, מים חמים עם סבון. המים הותזו על הכלים, בלחץ מים גבוה כדי לשטוף את הלכלוך מהכלים. לצץ מים החליף את המברשות שניקו את הכלים במדיחים הקודמים והלא יעילים שפיתחו קודמיה של קוקרן ושפגעו בכלים.
ממש כמו במדיח של ימינו, בשלב האחרון נשטפו הכלים במים חמים ונקיים. המדיח של קוקרן שטף אותם באמצעות מערכת משאבות וצינורות גאונית לזמנה שג'וזפין קוקרן פיתחה, ביחד עם מכונאי רכבות שגייסה לסייע לה.
ג'וזפין קוקרן ציפתה להצלחה אצל נשים כמוה, שרוצות לשמור על כלי המטבח שלהן, אבל להפתעתה לא נרשמה התלהבות רבה מההמצאה שלה.
בסוף היו אלה היו בעיקר מסעדות ובתי המלון שנכבשו בהמצאה היעילה והחלו לרכוש את מדיחי הכלים. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה חברת "קיטשן אייד" האמריקנית לייצר ולשווק את מדיחי הכלים הביתיים, שהיו גם ברי השגה לבתים פרטיים והשאר היסטוריה.
הנה ההיסטוריה של מדיח הכלים:
https://youtu.be/UnLO2W2HHxw
על ממציאת מדיח הכלים וסיפור ההמצאה:
https://youtu.be/TWzFWmcvxmc
תולדות מדיח הכלים והעתיד שלו:
https://youtu.be/jF6tedWnOwo
ומונולוג משעשע של דמות הממציאה:
https://youtu.be/RxZf9QPtqtU
כוס השפם (Mustache Cup), או ספל השפם, היו כוסות תה או משקאות חמים דומים, שתוכננו עם מגן קטן, שהשתרע לרוחב שפת הספל ונועד לשמור את השפם יבש.
שומר השפם יועד אז לבעלי שפמים, בעת שהם שותים את התה שלהם או כל משקה חם אחר. השפמים הללו הטרידו באותה תקופה את בעליהם, כי תוך כדי שתייה מכוס משקה חם נספגו בהם לא מעט תה או נוזלים אחרים.
הספל כלל מעין מדף קטן, שהוצמד לחלקו הפנימי. במדף היה נקב שיועד לשתיית התה. בעת הלגימה, נצמד המדף לשפמו של לוגם התה ומנע מהמשקה החם לגעת בו.
#ההצלחה האדירה ותולדות הספל
כוס השפם תהפוך פופולרית באנגליה של התקופה הוויקטוריאנית. זה היה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמיוחד בשלהי המאה ועם תחילת המאה ה-20.
גברים רבים באותה תקופה גידלו שפמים גדולים ואופנתיים והיו נבוכים כשדבקו בהם נוזלים. שיא המבוכה היה כשקצף לבן עיטר את שפמם.
וכך הציעה אז הכוס הפשוטה והחכמה כל כך פתרון פשוט ומעשי לבעיה שהטרידה את הגבר האנגלי. שומר השפם אפשר לבעלי שפמים גדולים ללגום כרצונם, מבלי להיות חרדים כל הזמן שהשפם יירטב.
ככאלה שנחשבו בדרך כלל למוצרי יוקרה עבור המעמד המבוסס יחסית, היו כוסות השפם של אותם ימים עשויים קרמיקה או חרסינה משובחת. הם עוטרו בעיצובים מושקעים ויוקרתיים ונחשבו למוצר שגבר מכובד מצויד בו בביתו.
גם השיווק שלהם היה חכם. בתחילה הוצגו הספלים החדשניים כפרסים באירועים. לאחר שציבור הגברים התלהב, הן נרכשו בהמוניהן או ניתנו כמתנות. מאנגליה התפשט המוצר והפך פופולרי בכל רחבי אירופה ובהמשך גם בארצות הברית.
הייצור ההמוני של ספלי השפם הפך את הממציא, קדר בריטי בשם הארווי אדמס, לאיש עשיר כקורח.
עם תום מלחמת העולם הראשונה בא לסופו העידן הישן של אירופה. בהדרגה החלו נעלמים השפמים הגדולים, שייצגו את העידן שהסתיים. איתם נעלם בהדרגה גם גביע השפם ולא נמכר יותר.
כיום, נחשבים ספלי השפם או כוסות שפם לפריטי אספנים. הם מבוקשים בקרב אספני עתיקות ולמי שמתעניינים בהיסטוריה של כלי התה וחובבי תה בכלל.
תרומה לתקופתנו, אגב, הם בכל זאת הותירו. התרומה הזו היא בדמות מכסי כוסות הקפה שאנו לוקחים איתנו לשתייה בהליכה. לצד הכיסוי המלא של הכוס, תמיד יהיה שם את הנקב הקטן לשתייה.
הנה בקרת הנוזל הפשוטה וגאונית של כוס השפם:
https://youtu.be/RPD7BmOlFZU
הסבר לבעיות השתייה של בעלי השפמים המושקעים של המאה ה-19:
https://youtu.be/G8mMK2hYHDA
אספן כוסות השפם:
https://youtu.be/c0Vft0jM7tk
והרצאונת על העזרה של כוסות השפם לבעלי השפמים של התקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/js2V01iBRPY
הפִינְגָ'אן (Fincan) הוא כלי טורקי לקפה. פעם ספלון קפה ואצלנו, הכלי להכנת הקפה, הפינג'אן התאזרח אצלנו לגמרי והוא חלק מטקס ישראלי של שתיית קפה. אין סיור במילואים, טיול בשביל ישראל, או ישיבה בזולה שבחצר, שהוא לא יהפוך למרכז העניינים ולמרכז טקס הכנת הקפה.
כי גם בעידן האספרסו הנלגם בשקיקה, הקפה השחור בפינג'אן הוא מקור לערגה לכל ישראלי, במיוחד אם הוא גבר שהיה קרבי או טייל הרבה בארץ.
את הישראלים "מאשימים" שוב ושוב בשיבוש המילה פינג'אן. הרי פינג'אן במקור הערבי או הטורקי הוא בכלל הספלון הקטן בו שותים את הקפה. אצלנו בישראל הוא שוייך לכלי להכנת קפה. המחשבה הזו, שפינג'אן הוא שם הכלי בו מבשלים את הקפה, נובעת ככל הנראה מכך שבעליות הראשונות, הוזמנו ראשוני החלוצים על ידי ערביי הסביבה לשתות קפה. המשפט שחזר על עצמו שוב ושוב היה "תעאל תשרב פינג'אן קהווה" ופירושו היה "בוא לשתות כוס קפה", אבל הם פירשו אותו כהזמנה לשתות קנקן קפה...
כך או כך, אצל הטורקים הפינג'אן עשוי נחושת. אצלנו בארץ קוראים כך לכל הכלים שמכינים בהם קפה. אצלנו פינג'אן הוא הפונקציה ולא החומר או הצורה, בין אם הם עשויים נחושת, נירוסטה או אפילו הפינג'אנים החשמליים שאפשר לקנות היום באלי אקספרס ואיביי.
אז בין אם יש לכם פינג'אן אסלי מנחושת ובין אם אתם משוחרי הנירוסטה, קפה אתם ודאי אוהבים. אבל פעם, בפלמ"ח שלפני קום המדינה, הכנת הקפה הייתה ממש טקס. המומחה להכנת קפה כונה אצל הפלמ"חניקים "קהוו'אנג'י". השם הזה בא מערבית. כשהקפה היה מוכן היו נוהגים להעביר ספלון ספלון אל מי שאליו הקפה מכוון, הראשון היה תמיד המפקד, הוא היה לוגם ברעש ומשבח את מכין הקפה והטקס נמשך.
אצל הערבים הקפה נקרא קחוויה (kahvia או kahve), קַהְוַה או קהווא (qahwah). אצלם גם מוסיפים לקפה משובח הל, שזה הטעם, הארומה וכמובן הריח של קפה ערבי.
כך תכינו קפה בפינג'אן (עברית):
https://youtu.be/7YpO-uIiuOE
באנגלית:
https://youtu.be/TvNWLrRzIAM
פינג'אן חשמלי:
https://youtu.be/rcm5GiTC6mg
המומחית של קפה בפינג'אן בשביל ישראל (עברית):
https://youtu.be/liWZwT15WLE
שיר הפינג'אן - היישר מהפלמ"ח (עברית):
https://youtu.be/orQruaiENhA
ומשקאות נוספים שניתן להכין בפינג'אן (עברית):
https://youtu.be/CDWuRm1CPMw?long=yes
מקינטה (macchinetta) היא סוג של קנקן או פינג'אן אם תרצו, שהומצא באיטליה ומשמש להכנת קפה כמו אספרסו, באמצעות אידוי בחליטה עדינה.
בקלות מפתיעה ודי מהר, מאפשרת המקינטה לחובבי הקפה להכין קפה נהדר. אין צורך במכונת אספרסו יקרה ובמחיר שהוא בדרך כלל שווה לכל נפש.
המקינטה עשוייה בדרך כלל מאלומיניום, או מפלדת אל חלד. לצד המקינטות המסורתיות, שמבשלות את הקפה על הגז, יש היום גם מקינטות חשמליות ויש גם מקינטות, מעט יקרות יותר, שמייצרות את הקרם האופייני לקפה אספרסו משובח.
באיטלקית, פירושה של המילה "מקינטה" הוא "מכונה קטנה". אצל האיטלקים הקפה של המקינטה נקרא מוקה. זה בא מההיסטוריה שבה עם פולי קפה "מוקה" למקינטה הגיעו מעיר נמל בשם זה בתימן.
המקינטה כמכשיר היא פתרון מצוין לרבים שאוהבים אספרסו ורוצים לשתות כזה גם בטיולים.
#מבנה המקינטה
המקינטה בנויה מ-3 חלקים עיקריים:
מיכל המים - החלק התחתון הוא מעין כוס, כלי קיבול שאותו ממלאים במים, עד לגובה השסתום שבו.
מסננת הקפה - החלק האמצעי הוא מסננת, שבה ממלאים את גרגירי הקפה, ללא דחיסה שלהם.
הכד - החלק העליון הוא הכד, חלקה העליון של המקינטה. בסוף תהליך ההרתחה, כשהמים ירתחו ויעברו דרך הקפה שבמסננת, יצטבר בו הקפה המוכן.
בגמר ההכנה של קפה המוקה במקינטה, ניתן לכבות את האש ולמזוג את הקפה המהביל אל הכוסות.
כך פועלת המקינטה:
https://youtu.be/1vr9ShzbFeY
ניתן להכין איתה קפה אספרסו מצוין מפולי קפה שטחנתם טריים:
https://youtu.be/BHkIOBJ2eQQ
כך מכינים קפה מעולה במקינטה וטיפ למניעת קפה מר:
https://youtu.be/rpyBYuu-wJI
סוג שונה של מקינטה:
https://youtu.be/UDAac3XNlfM
ועוד הסבר:
https://youtu.be/gPmrxOnvMz0
הפופולריות של האוכל האסייתי בעולם המודרני היא אדירה. בכל העולם לומדים רבים להשתמש בצ’ופסטיקס, מקלות האכילה של המזרח הרחוק, שדומה שמשמשים כיום לאכילה לא רק בסין, יפאן, קוריאה ושכנותיהן, אלא בכל מקום אפשרי.
אז הנה הוראות האכילה בצ'ופסטיקס:
1. נוטלים את הצ'ופסטיקס ואת החלק הצר שלהם מפנים לאוכל, כמו שאתם עושים עם פינצטה.
2. ממקמים את המקל הראשון בין פרק האגודל מצד אחד לבין פרק הבסיס של האמה מצד שני.
3. אוחזים במקל השני החזיקו באותה היד, כך שיהיה מקביל למקל הראשון, עם רווח קל ממנו. השעינו את הצ'ופסטיק הזה על קצה האגודל בצד אחד ומהצד השני על קצה האצבע.
4. המקלות בגובה שונה - טופפו את קצותיהם על השולחן, בכדי שיסתדרו בגובה הנכון.
5. עכשיו תרגלו פתיחה וסגירה של המקלות, עדיין ללא אוכל...
6. זהו עכשיו ליטול מהמזון. זה לא יצליח מיד, אבל קצת אימון ואתם בעניינים.. בתיאבון!
אז אם תשכילו ללמוד כיצד לסעוד במקלות אכילה, מה שאגב יהווה סימן שאתם אנשי העולם הגדול, תוכלו ליהנות הרבה יותר מאכילה של אוכל מהמזרח הרחוק ולהיות אכלנים נהדרים.
אגב, במזרח הרחוק נוהגים לראות בהורי ילד שמחזיק לא נכון במקלות האכילה, כמי שהם הורים גרועים, מכיוון שזוהי אחריות הורית ללמד את הילדים כיצד משתמשים בהם. אז אולי בשאר העולם זה לא כך, אבל עדיין - בקשו מההורים שיודעים לאכול בצ’ופסטיקס, לסייע לכם, אם אתם עדיין מתקשים.
הנה הדרכה לאכילה בצ’ופסטיקס מצוינת:
https://youtu.be/iin3Grr84ZU
הדרכת אכילה בצ'ופסטיקס (מתורגם):
https://youtu.be/2Bns2m5Bg4M
הדרכה לשימוש במקלות אכילה:
https://youtu.be/m8mw8SWS5nM
כך אוכלים בעזרתם סושי:
https://youtu.be/UXNUmpTtcAQ
והאם הצ'ופסטיקס ינצח את המזלג?
https://youtu.be/1pSLzB3xnq8
כלי אוכל
כשסגן שר ההגנה הפולני הגיב ב-2016 על ביטול ההשתתפות של משלחת פולנית ביריד תעשייתי גדול הוא אמר על הצרפתים: "אלה האנשים שלימדנו אותם לאכול במזלג לפני כ-200 שנה", הוא אולי לא מדייק לגמרי, אבל ההיסטוריה לא שונה מאד מכך.
המַזְלֵג (Fork), אותו כלי אוכל בעל כמה "שיניים", שאותן נועצים במזון בכדי להגישו אל הפה, הוא המצאה עתיקה מאד. נראה שמזלגות קדומים שימשו בתרבויות עתיקות, מהתרבות המצרית והפרסית ועד ליוונית. גם במזרח התיכון של ימי המקרא היה המזלג בשימוש ואף הוזכר בתנ"ך, בספר שמואל א': "וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ.
וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר--כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ".
באירופה, לעומת זאת, אכלו עד הגעת המזלג לאיטליה בידיים או באמצעות כף וסכין. בכדי שלא ללכלך את הידיים, נהגו נשות המעמד העליון להגיש באותה תקופה את המזון אל פיהם בעזרת שני סכינים...
כשהגיעו המזלגות לאיטליה, אי-שם במאה ה-11, ככל הנראה מהאימפריה הביזנטית, הם עדיין שימשו ככלי להכנת בשר ולא לאכילה. אלו היו מזלגות בעלי שתי שיניים, ששימשו את טבחי ימי הביניים כדי להחזיק את גוש הבשר, בעת שחתכו אותו. בארוחה הם המשיכו לאכול את הבשר בידיים. אבל בהדרגה החלו האיטלקים לתפוס שהמזלג יכול לפתור את בעיית אכילת הפסטה, עסק מלוכלך שאף פעם לא ממש הצליח לעבוד עם הכף או בידיים.
רק במאה ה-16 החלו לייצר שם מזלגות בעלי 3-4 שיניים שסייעו לבני האצולה האיטלקיים לאכילת הפסטה. שאר האיטלקים יילכו ויאמצו את הגאדג'ט החדש במהלך השנים שלאחר מכן.
זה לקח עוד 200 שנה עד שהמזלג הגיע לצרפת. כאן יש מחלוקת אם מפולין או ישירות מאיטליה. העובדה, כך או כך, שבמאה ה־18 הגיעו המזלגות לשולחנות האוכל הצרפתיים ונולדו נימוסי השולחן והרגלי האוכל הצרפתי המעודן. את נתחי הבשר הגדולים שנהגו לאכול מתוך כיכר לחם, החליפו נתחים קטנים, עם רטבים מעליהם, שהוגשו על ידי הטבחים, על גבי הצלחות.
הצרפתים אכלו אותם במזלגות, שנחשבו תחילה לכלים מסוכנים. אצילים צרפתיים התקשו להתרגל אליהם וזלזלו בהם בתחילה, או ממש ביזו אותם בסיפורי זוועה, על היותם מסוכנים מאד לשימוש. הדתיים שבהם אף הפיצו שמועות על היותם, לא פחות, כלי השטן. המזלג הזכיר להם את הקלשון של השטן. יש המספרים, אגב, שאת השן הרביעית הוסיפו כדי למנוע את הדמיון שלהם לקלשון השטן.
בכל מקרה - זה עבר די מהר. כשהגיע "עידן המזלגות", נבנו סביבו לא מעט מנימוסי השולחן שאנו מכירים. כיום, מלבד מקלות האכילה, הצ'ופסטיקס של המזרח הרחוק, במרבית העולם משתמשים במזלגות ונועצים את השיניים פעמיים - פעם את אלו של המזלג ואז את שינינו שלנו באוכל.
הנה סיפורו של המזלג:
https://youtu.be/PKSHYbU-Zdw
באיטליה הוא פתר את בעיית האכילה של הפסטה:
https://youtu.be/FItcPe9dmNo
היסטוריונית המזון בי ווילסון, שכתבה על ההיסטוריה התרבותית של הסכו"ם:
https://youtu.be/gaSRtLQc214
האולר השווייצרי (Swiss Army Knife) המפורסם, זה שנכללים בו שלל סכינים רבי-שימושים לצרכים מגוונים, הפך כבר מזמן לשם דבר בעולם.
אם באולר רגיל יש בדרך כלל סכין או שניים, הרי שהאולר השוויצרי מיוצר בעשרות דגמים וגדלים שונים. יש בו מאולר קטן שמצויד בלהב סכין מתקפל יחיד ועד "הענק", דגם ענקי שבו כמעט 90 כלים שונים.
חוץ מהסכינים הוא כולל גם הרכבים שונים של כלי עבודה וציוד שימושי, מלהבים, מספריים, מברגים, מסוריות, פותחנים וקיסם שיניים ועד לציוד לתיקון אופניים, פנס, מפתחות פריצה ושלל של המצאות שימושיות בדרכים.
האולר שנולד במאה ה-19, הפך כבר אז לשם דבר. הוא מיוצר מאז בשווייץ, על ידי שני יצרנים, ויקטורינוקס וונגר. ייצור בשווייץ לבדו מעיד בדרך כלל על איכות ייצור מעולה, אבל בנוסף לכך האולר השוויצרי יוצר ומיוצר עד היום בהזמנת צבא שווייץ ועל פי דרישותיו.
אבל הדברים הטובים עליו התפרסמו די מהר, זכו להערכה והאולר השווייצרי החל להיות מופץ בעולם כולו. השימושיות והפופולאריות שלו, בקרב צבאות, מטיילים ומחנאים, הפכו אותו למוצר שנמכר בכל מקום וזוכה לשלל חיקויים, כשעדיין - האולרים השווייצריים נחשבים לטובים בתבל.
עשרות הדגמים של האולר השווייצרי הידוע ועוד עשרות רבות שיוצרו במהלך השנים - כולם מהווים בסיס להמוני אספנים מהעולם, שמחליפים ביניהם דגמים, קונים ומוכרים אולרים והפכו את העיסוק באולרים הללו גם לתחביב, אך גם למקור הכנסה כספית.
הנה האולר השוויצרי וכל מה שהוא מציע:
http://youtu.be/wqFSUIsS56M
דגם "האולר השוויצרי הענק" שמכיל 87 כלים שונים:
http://youtu.be/s5BeoWUYDmw
ולא רק בשווייץ - גם אצלנו בארץ יש את מי שמייצרים אולרים (עברית):
https://youtu.be/z3vhIZb0tXA
מהם תולדות הסכין ושימושיו?
מבין כל פריטי הסכו"ם, הסכין (Knife) הוא הרבגוני ביותר בשימושיו. גם כלי עבודה המשמש לחיתוך, גם כלי לוחמה פשוט לנשיאה וגם כלי אכילה ראשון במעלה וחבר במסדר הסכו"ם שעל שולחננו.
אבל מתי נולד הסכין וכיצד סועדים בו בעולם?
עוד בימי קדם השתמשו ציידים בסכין המבתרת לצורכי החלוקה והשיתוף של בשר הציד. ובכל זאת - מאז תקופת האבן ועד העולם העתיק שימש כלי האכילה הזה בכלל ככלי נשק.
השינוי חל איפה שהוא בימי הביניים, כשהסכין הופך להיות בעיקר כלי אכילה, לצד הכף והמזלג. התרבות האירופית מבייתת את המכשיר החד והופכת אותו לאורח של קבע על שולחן האוכל. נימוסי השולחן אוכפים נורמות לשימוש בו.
אמנם סיפורו האלים של הסכין לא הסתיים כשהגיע לשולחן האוכל, אך עם זאת בימינו הסכין משמש בעיקר ככלי אכילה. משתמשים בו הן למריחה והן לחיתוך האוכל בצלחת.
האכילה בסכין משתנה בעולם הגדול. האמריקאים נוהגים לחתוך את הבשר לחתיכות בעזרת הסכין והמזלג ואז מניחים את הסכין בצד ואוכלים רק עם המזלג, ביד שמאל. אצלם יד ימין מונחת על הברך בדרך כלל, כשריד לימים שבהם היא הייתה חייבת להיות מוכנה לשליפת האקדח במערב הפרוע.
האיטלקים אוכלים את הפסטה רק בעזרת מזלג ואינם זקוקים לסכין כלל. חיתוך פסטה בסכין הוא חטא בל יתואר מבחינתם ועדות לכך שהסועד אינו איטלקי ואינו חלק מהתרבות שלהם.
כנראה בהשראת האמריקאים, יותר ויותר צעירים בעידן המודרני, נוטים לסגל לעצמם היום את האכילה ללא סכין. אלה המילניאלס, בני ובנות דור ה-Y, שלא מאמצים בהכרח את הרגלי הנימוס של דור ההורים והסכין כמעט ולא משמש אותם, אלא רק המזלג.
ואם כבר נוהגי שולחן, אז על פי חוקי הנימוס אין לנפנף בסכין בשעת הארוחה. ברור שזה גם מסוכן, אבל עכשיו אתם יודעים שלפני הכל זה לא מנומס.
הנה מייצר סכיני הלוחמה בעבודת יד (עברית):
https://youtu.be/TZvZfXX6H9s
סכיני בואי הם סכינים ששימשו ללוחמה, עבודה ולחיתוך בשר:
https://youtu.be/lX-DRsI0ZmY
סכינים מימי הביניים:
https://youtu.be/q6j4Lp362nU
כך יצרו סכינים בימי הביניים:
https://youtu.be/Dp2agFyZUyk?t=26s
כך מייצרים סכינים בעבודת יד לשפים מקצועיים:
https://youtu.be/zEnriwNd6XU
כך תוכלו לאכול סכין:
https://youtu.be/RbJZkBajGk4
והשחזת הסכינים מאפשרת להם להיות חדים ולחתוך בקלות את הבשר:
מבין כל פריטי הסכו"ם, הסכין (Knife) הוא הרבגוני ביותר בשימושיו. גם כלי עבודה המשמש לחיתוך, גם כלי לוחמה פשוט לנשיאה וגם כלי אכילה ראשון במעלה וחבר במסדר הסכו"ם שעל שולחננו.
אבל מתי נולד הסכין וכיצד סועדים בו בעולם?
עוד בימי קדם השתמשו ציידים בסכין המבתרת לצורכי החלוקה והשיתוף של בשר הציד. ובכל זאת - מאז תקופת האבן ועד העולם העתיק שימש כלי האכילה הזה בכלל ככלי נשק.
השינוי חל איפה שהוא בימי הביניים, כשהסכין הופך להיות בעיקר כלי אכילה, לצד הכף והמזלג. התרבות האירופית מבייתת את המכשיר החד והופכת אותו לאורח של קבע על שולחן האוכל. נימוסי השולחן אוכפים נורמות לשימוש בו.
אמנם סיפורו האלים של הסכין לא הסתיים כשהגיע לשולחן האוכל, אך עם זאת בימינו הסכין משמש בעיקר ככלי אכילה. משתמשים בו הן למריחה והן לחיתוך האוכל בצלחת.
האכילה בסכין משתנה בעולם הגדול. האמריקאים נוהגים לחתוך את הבשר לחתיכות בעזרת הסכין והמזלג ואז מניחים את הסכין בצד ואוכלים רק עם המזלג, ביד שמאל. אצלם יד ימין מונחת על הברך בדרך כלל, כשריד לימים שבהם היא הייתה חייבת להיות מוכנה לשליפת האקדח במערב הפרוע.
האיטלקים אוכלים את הפסטה רק בעזרת מזלג ואינם זקוקים לסכין כלל. חיתוך פסטה בסכין הוא חטא בל יתואר מבחינתם ועדות לכך שהסועד אינו איטלקי ואינו חלק מהתרבות שלהם.
כנראה בהשראת האמריקאים, יותר ויותר צעירים בעידן המודרני, נוטים לסגל לעצמם היום את האכילה ללא סכין. אלה המילניאלס, בני ובנות דור ה-Y, שלא מאמצים בהכרח את הרגלי הנימוס של דור ההורים והסכין כמעט ולא משמש אותם, אלא רק המזלג.
ואם כבר נוהגי שולחן, אז על פי חוקי הנימוס אין לנפנף בסכין בשעת הארוחה. ברור שזה גם מסוכן, אבל עכשיו אתם יודעים שלפני הכל זה לא מנומס.
הנה מייצר סכיני הלוחמה בעבודת יד (עברית):
https://youtu.be/TZvZfXX6H9s
סכיני בואי הם סכינים ששימשו ללוחמה, עבודה ולחיתוך בשר:
https://youtu.be/lX-DRsI0ZmY
סכינים מימי הביניים:
https://youtu.be/q6j4Lp362nU
כך יצרו סכינים בימי הביניים:
https://youtu.be/Dp2agFyZUyk?t=26s
כך מייצרים סכינים בעבודת יד לשפים מקצועיים:
https://youtu.be/zEnriwNd6XU
כך תוכלו לאכול סכין:
https://youtu.be/RbJZkBajGk4
והשחזת הסכינים מאפשרת להם להיות חדים ולחתוך בקלות את הבשר:
את צורתה קיבלה הכף (Spoon) מהכף האנושית. נסו ליצור מכף היד שלכם כף לאכילה ותראו מדוע הכף היא פריט האכילה העתיק ביותר בעולם. היא הייתה המשך של היד האנושית. הכף אומצה ככל הנראה עוד לפני האדם הקדמון אפילו. חוקרים משערים שכבר הקופים, אבותינו האבולוציוניים, יצרו להם כפות. האנתרופולוגית ג'יין גודול תיעדה קופים שימפנזים שיוצרים לעצמם כפות פשוטות ומשתמשים בהן לאכילה.
ואצל אבותינו הקדמונים הכף היא כבר חלק מהציוד ההכרחי. כפות מתקופת האבן נמצאו במקומות שונים בעולם. אגב, בישראל התגלתה מערכת הסכו"ם העתיקה בעולם. היא בת 200 אלף שנים לפחות והיא נמצאה ליד ראש העין.
אבל זה לא אומר שכולם, לאורך ההיסטוריה, השתמשו בכף. באימפריה הרומית נהגו לאכול דווקא בידיים. הרומאים נהגו לשכב על צד אחד ולכן שימשה רק ידם הפנויה כדי לאכול. בפקיסטן ובהודו האכילה היא עד היום בידיים ובעצם רק ביד ימין. יד שמאל אסורה לחלוטין, מכיוון שבה מנגבים את הישבן, לאחר השהייה בשירותים...
בימי הביניים החלו אנשים להסתובב עם כפות אישיות. הכף האישית הלכה עם האדם לאורך כל חייו ולא פעם הוא הוריש במותו את הכף האישית שלו לילדיו. זה היה רכוש אישי חשוב מאד.
ואם פעם יצרו את הכפות והסכו"ם בכלל מברזל וכסף, כיום הם מיוצרים מנירוסטה. הברזל והפלדה היו מחלידים והכסף השחיר. הנירוסטה, לעומתם, שומרת על המראה הנקי והיפה שלה, לאורך שנים רבות.
כך גילפו פעם כפות מעץ:
https://youtu.be/vbdTc233FtM
עד לכפות הפלסטיק שאינן טובות לסביבה:
https://youtu.be/eg-E1FtjaxY
וכך מייצרים כפות במפעלים לייצור סכו"ם:
https://youtu.be/ATcdMqwAEAk?t=3m24s
המצאת מדיח הכלים (Dish washer) נזקפת לזכותה של אישה אמריקאית בשם ג'וזפין קוקרן. היא הבחינה שבעת שהעוזרת שלה שוטפת כלים, מרבים כלי החרסינה שלה להיסדק.
כדי לשמור עליהם, החליטה קוקרן לבנות מכונה שתשטוף כלים. בשנת 1886 קוקרן השלימה את האבטיפוס הראשון של מדיח הכלים ורשמה עליו פטנט.
מדיח הכלים של קוקרן הזכיר את האופן שבו פועל המיקרוגל של ימינו. היה בו דוד נחושת, שבתוכו הסתובב גלגל, בכוח של מנוע חשמלי שסובב אותו. על הגלגל ישבה רשת ברזל, שעליה ניצבו הצלחות, הכוסות והסכו"ם. בעת שהגלגל הסתובב, התיז המדיח על הכלים מלמעלה, מים חמים עם סבון. המים הותזו על הכלים, בלחץ מים גבוה כדי לשטוף את הלכלוך מהכלים. לצץ מים החליף את המברשות שניקו את הכלים במדיחים הקודמים והלא יעילים שפיתחו קודמיה של קוקרן ושפגעו בכלים.
ממש כמו במדיח של ימינו, בשלב האחרון נשטפו הכלים במים חמים ונקיים. המדיח של קוקרן שטף אותם באמצעות מערכת משאבות וצינורות גאונית לזמנה שג'וזפין קוקרן פיתחה, ביחד עם מכונאי רכבות שגייסה לסייע לה.
ג'וזפין קוקרן ציפתה להצלחה אצל נשים כמוה, שרוצות לשמור על כלי המטבח שלהן, אבל להפתעתה לא נרשמה התלהבות רבה מההמצאה שלה.
בסוף היו אלה היו בעיקר מסעדות ובתי המלון שנכבשו בהמצאה היעילה והחלו לרכוש את מדיחי הכלים. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה חברת "קיטשן אייד" האמריקנית לייצר ולשווק את מדיחי הכלים הביתיים, שהיו גם ברי השגה לבתים פרטיים והשאר היסטוריה.
הנה ההיסטוריה של מדיח הכלים:
https://youtu.be/UnLO2W2HHxw
על ממציאת מדיח הכלים וסיפור ההמצאה:
https://youtu.be/TWzFWmcvxmc
תולדות מדיח הכלים והעתיד שלו:
https://youtu.be/jF6tedWnOwo
ומונולוג משעשע של דמות הממציאה:
https://youtu.be/RxZf9QPtqtU
מהם צ'ופסטיקס סיניים?
ודאי שמתם לב שבמהלך ארוחות של אוכל אסייתי, רבים נוהגים להשתמש בצ’ופסטיקס, מקלות האכילה של המזרח הרחוק. מקלות אכילה הם צמד מקלות שעשויים עץ או במבוק ומשמשים לאכילה בארצות דוגמת סין, יפאן, קוריאה ואחרות.
המיומנות של אנשי המזרח הרחוק לאכילה בצ’ופסטיקס היא מרתקת. מגיל מאד צעיר לומדים רבים מהם לאכול בצ'ופסטיקס. התפשטות המטבח הסיני והיפני בעולם, גרמה לכך שגם אנשי המערב לומדים לאכול בעזרתם.
רבים מאנשי המערב אוכלים כיום במסעדות של מזון אסייתי בעזרת מקלות אכילה, גם אם זה פחות נוח להם או קל בתחילה. יש הרואים בכך סימן שהאוכלים במקלות האכילה הם אנשי העולם הגדול.
כך אוכלים בצ’ופסטיקס (עברית):
https://youtu.be/laWIpHqUheQ
סיפורם של הצ’ופסטיקס הסיניים:
https://youtu.be/hWWIOmmKG3k
הדרכה לשימוש בצ’ופסטיקס באנגלית, או איך להשתמש בצ’ופסטיקס?
https://youtu.be/m8mw8SWS5nM
צ’ופסטיקס וסושי:
https://youtu.be/UXNUmpTtcAQ
למה מיליארד וחצי איש בעולם אוכלים בעזרת צ'ופסטיקס? (מתורגם)
https://youtu.be/tSciinXdGhI
ואיך ממחזרים את הצ'ופסטיקס המשומשים לרהיטים?
https://youtu.be/pLL4PW4LZT8
ודאי שמתם לב שבמהלך ארוחות של אוכל אסייתי, רבים נוהגים להשתמש בצ’ופסטיקס, מקלות האכילה של המזרח הרחוק. מקלות אכילה הם צמד מקלות שעשויים עץ או במבוק ומשמשים לאכילה בארצות דוגמת סין, יפאן, קוריאה ואחרות.
המיומנות של אנשי המזרח הרחוק לאכילה בצ’ופסטיקס היא מרתקת. מגיל מאד צעיר לומדים רבים מהם לאכול בצ'ופסטיקס. התפשטות המטבח הסיני והיפני בעולם, גרמה לכך שגם אנשי המערב לומדים לאכול בעזרתם.
רבים מאנשי המערב אוכלים כיום במסעדות של מזון אסייתי בעזרת מקלות אכילה, גם אם זה פחות נוח להם או קל בתחילה. יש הרואים בכך סימן שהאוכלים במקלות האכילה הם אנשי העולם הגדול.
כך אוכלים בצ’ופסטיקס (עברית):
https://youtu.be/laWIpHqUheQ
סיפורם של הצ’ופסטיקס הסיניים:
https://youtu.be/hWWIOmmKG3k
הדרכה לשימוש בצ’ופסטיקס באנגלית, או איך להשתמש בצ’ופסטיקס?
https://youtu.be/m8mw8SWS5nM
צ’ופסטיקס וסושי:
https://youtu.be/UXNUmpTtcAQ
למה מיליארד וחצי איש בעולם אוכלים בעזרת צ'ופסטיקס? (מתורגם)
https://youtu.be/tSciinXdGhI
ואיך ממחזרים את הצ'ופסטיקס המשומשים לרהיטים?
https://youtu.be/pLL4PW4LZT8
מה היה הטרנד של שיר הכוסות?
כוסות וספלים משמשים לשתייה, כבר מאות שנים. אבל בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 נוצר להם לרגע שימוש אחר. מוסיקלי. לזמן מה הם הפכו לאחד מכלי ההקשה הפופולריים בעולם הצעירים.
מה הסיפור אתם שואלים?
מעל 70 שנה המתין שיר הכוסות (Cup Song) כדי לזכות בפופולריות שלא תאומן. אחרי שהוקלט לראשונה בשנת 1937, על ידי להקה בשם ה"מיינרז מאונטנירז", הוא חזר לפתע בשנת 2009, כ-Cup Song שביצעה ה-Landshapes, להקה עצמאית בריטית שהשתמשה בליווי של כוסות.
אבל אז הופיע שיר הכוסות, הידוע גם כ-“When I’m Gone”, בסרט "Pitch Perfect". היה זה בקליפ שבו שרה ומקישה אותו השחקנית אנה קנדריק, כשבהדרגה מצטרפים אליה כל הסועדים במסעדה שבה היא עובדת. משם פרסו השיר והמקצב כנפיים ועם הכוסות הם הפכו להצלחה מסחררת כמעט בין לילה. השירה הקצבית הזו, מיותר להזכיר, הפכה לאחד הטרנדים הפופולריים אצל בני נוער בכל העולם.
אבל השיגעון לא התפשט בעולם סתם. בני נוער וצעירים בכל העולם עשו אותו באופן אקטיבי. התיאום והקואורדינציה שבביצוע גרמו לכולם להתמכר אליהם. מכל כיוון הועלו לרשת אינספור גרסאות כיסוי ברמות שונות של יצירתיות והציפו את הרשת, תוך שמיליונים צופים בהם ומעבירים הלאה. הנוער היה פשוט בשיגעון של שירה והקשה בכוסות וכולם עשו זאת, בכל פינה ובכל זמן, בכל צורה ועם כל כוס שבנמצא...
עד שהכול, כדרכו של כל טרנד, הסתיים. היה טוב ונשמע מצוין. יחי השירים הישנים שהתחדשו להם!
הנה הביצוע המקורי:
https://youtu.be/UmXSOPDe5-Y
הלמפשיידס:
https://youtu.be/DWCOYJg9ps4
של אנה קנדריק לשיר “When I’m Gone” שהתחיל את הכל - מהסרט:
https://youtu.be/cmSbXsFE3l8
קבוצה גדולה של "מפעילי כוסות":
https://youtu.be/DDfRPtDsedA
כיתה שלמה בצרפת:
https://youtu.be/kAHU4oGYC24
600 תלמידי בית ספר באירלנד החליט לשיר בשפה הגאלית והבריק:
https://youtu.be/Hz63M3v11nE
חבורת צעירים מדויקת ושרה יפה ומתוחכם עוד יותר:
https://youtu.be/6y1aOg_UO_A
ואז באו הריקודים:
https://youtu.be/Q4FYNF02yEM
הפרודיות עם האקדחים:
https://youtu.be/0QtM7X0xYN8
ועם הרעל:
https://youtu.be/rUlznF5We3U
כוסות וספלים משמשים לשתייה, כבר מאות שנים. אבל בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 נוצר להם לרגע שימוש אחר. מוסיקלי. לזמן מה הם הפכו לאחד מכלי ההקשה הפופולריים בעולם הצעירים.
מה הסיפור אתם שואלים?
מעל 70 שנה המתין שיר הכוסות (Cup Song) כדי לזכות בפופולריות שלא תאומן. אחרי שהוקלט לראשונה בשנת 1937, על ידי להקה בשם ה"מיינרז מאונטנירז", הוא חזר לפתע בשנת 2009, כ-Cup Song שביצעה ה-Landshapes, להקה עצמאית בריטית שהשתמשה בליווי של כוסות.
אבל אז הופיע שיר הכוסות, הידוע גם כ-“When I’m Gone”, בסרט "Pitch Perfect". היה זה בקליפ שבו שרה ומקישה אותו השחקנית אנה קנדריק, כשבהדרגה מצטרפים אליה כל הסועדים במסעדה שבה היא עובדת. משם פרסו השיר והמקצב כנפיים ועם הכוסות הם הפכו להצלחה מסחררת כמעט בין לילה. השירה הקצבית הזו, מיותר להזכיר, הפכה לאחד הטרנדים הפופולריים אצל בני נוער בכל העולם.
אבל השיגעון לא התפשט בעולם סתם. בני נוער וצעירים בכל העולם עשו אותו באופן אקטיבי. התיאום והקואורדינציה שבביצוע גרמו לכולם להתמכר אליהם. מכל כיוון הועלו לרשת אינספור גרסאות כיסוי ברמות שונות של יצירתיות והציפו את הרשת, תוך שמיליונים צופים בהם ומעבירים הלאה. הנוער היה פשוט בשיגעון של שירה והקשה בכוסות וכולם עשו זאת, בכל פינה ובכל זמן, בכל צורה ועם כל כוס שבנמצא...
עד שהכול, כדרכו של כל טרנד, הסתיים. היה טוב ונשמע מצוין. יחי השירים הישנים שהתחדשו להם!
הנה הביצוע המקורי:
https://youtu.be/UmXSOPDe5-Y
הלמפשיידס:
https://youtu.be/DWCOYJg9ps4
של אנה קנדריק לשיר “When I’m Gone” שהתחיל את הכל - מהסרט:
https://youtu.be/cmSbXsFE3l8
קבוצה גדולה של "מפעילי כוסות":
https://youtu.be/DDfRPtDsedA
כיתה שלמה בצרפת:
https://youtu.be/kAHU4oGYC24
600 תלמידי בית ספר באירלנד החליט לשיר בשפה הגאלית והבריק:
https://youtu.be/Hz63M3v11nE
חבורת צעירים מדויקת ושרה יפה ומתוחכם עוד יותר:
https://youtu.be/6y1aOg_UO_A
ואז באו הריקודים:
https://youtu.be/Q4FYNF02yEM
הפרודיות עם האקדחים:
https://youtu.be/0QtM7X0xYN8
ועם הרעל:
https://youtu.be/rUlznF5We3U
