בעיני רבים נראים ימי הביניים (Middle ages) כמו תקופה ארוכה של יותר מ-1,000 שנים של חושך ובערות. אבל כדאי לדעת שלצד אמונות, מלחמות, אבירים ומלכים, החיים בה כללו עולם תרבותי מרתק שכלל טקסים, מנהגים ואורח חיים ייחודי שעיצב את התרבות האירופית לדורות.

בתוך העולם הזה היו הבדלים ברורים וקיצוניים בין פשוטי העם, הצמיתים והאריסים, לבין האצילים והאצילות, שחייהם היומיומיים כללו זכויות יתר, הנאות ופינוקים, לצד מערכת חובות וכללים חברתיים ברורים ולא פעם נוקשים למדי.

חיי האצולה והמעמד הגבוה בימי הביניים מתרכזים כמעט תמיד בטירות ובאחוזות והשטחים החקלאיים שלהם. האצילים בימי הביניים מקבלים את הזכויות עליהם מהמלך ובתמורה הם מתחייבים לשרת אותו, בהגנה וביציאה למלחמה תחת דגלו.

הטירה אז היא הרבה יותר מסתם מבצר בנוי מאבן. היא מהווה את המרכז התוסס של השלטון המקומי, על התרבות, הפוליטיקה וחיי החברה של המעמד הגבוה. החיים בחצר האצולה היו מורכבים ורבי-רבדים, עם מעמדות שונים, בחובות ובזכויות.

היו הבדלים משמעותיים בין האצולה הגבוהה (High Nobility), שכללה את הדוכסים, הרוזנים והברונים הגדולים - לבין האצולה הנמוכה (Lesser Nobility) שכללה אבירים ובעלי אחוזות קטנות יותר. העולם של האצולה הכיל ניגודים מרתקים: בין פאר ועושר לאידיאלים נוצריים של צניעות, בין כוח צבאי גס לתרבות מעודנת של שירה ואמנות.

הלבוש מילא תפקיד מכריע בהצגת המעמד החברתי. במאות ה-12 וה-13, השלב האחרון של ימי הביניים, האצילים והאצילות לבשו גלימות ארוכות מבדים יקרים שיובאו ממרחקים. המעבר למאה ה-14 הביא עמו מהפכה של ממש בלבוש האירופי. אז הופיע ה"הופלנד" (Houppelande), בגד מרשים שנלבש הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים, עם שרוולים רחבים ועיטורים מורכבים.

האופנה שיחקה בחיי האצולה תפקיד מרכזי. בגדי האצילים נתפרו מבדים יקרים כמו משי ופרווה ונצבעו בצבעים עזים שבלטו אז בהיותם סמל למעמדם. במיוחד בחטו כסמל מעמדי הגוונים של סגול וארגמן, שהופקו בתהליך יקר מרכיכות-ים והופיעו רק על בגדי העשירים ביותר מקרב האצולה.

חיי המשפחה באצולה נעו בין מחויבויות פוליטיות לרגשות אישיים. נישואים באותה תקופה היו בראש ובראשונה עסקה פוליטית וכלכלית. יחד עם זאת, מכתבים ויומנים מהתקופה מגלים לנו שלצד הסידורים הפוליטיים, רבים מצאו דרכים לפתח קשרים אינטימיים ומשמעותיים. ועדיין, המתח בין האינטרסים המשפחתיים לרגשות האישיים יצר לא פעם קונפליקטים מורכבים.

תפקידי הגברים והנשים היו מוגדרים היטב, אם כי מעניין לגלות שנשים אצילות רבות תפסו עמדות כוח משמעותיות. בעוד שהגבר האציל עסק בענייני מלחמה, פוליטיקה ומשפט, האישה האצילה ניהלה את היום יום של האימפריה המשפחתית עצמה: את הטירה, על מאות משרתיה ואת החינוך הראשוני של הילדים. לעתים קרובות, כשבעלה יצא למסעות צבאיים, היא ניהלה את כל ענייני האחוזה.

ההיררכיה החברתית הייתה ברורה וקפדנית. האציל ומשפחתו חיו בחדרים הפרטיים המפוארים ביותר. לעומתם התגוררו המשרתים, האומנים והחיילים בקומות התחתונות. ארוחות בטירה היו אירועים מורכבים של טקס וראווה, כשהמאכלים המשובחים ביותר מוגשים לשולחן האדון, בעוד המנות הורדו בהדרגה במורד ההיררכיה החברתית.

חינוך הילדים השתנה, מן הסתם, לאורך התקופה ובין אזורים שונים. בשנים הראשונות, כל הילדים גדלו תחת השגחת אימם והמטפלות. בגיל מבוגר יותר, חלק מהבנים, בעיקר באצולה הגבוהה, נשלחו לטירות אחרות ללמוד את אמנות האבירות, קריאה וכתיבה בלטינית, לצד אמנויות לחימה וציד - שנחשב לא רק לספורט אלא גם לאימון צבאי חשוב. האחרים קיבלו את חינוכם בבית. הבנות למדו ניהול משק בית, אך גם, במיוחד במאות המאוחרות יותר, ספרות, מוסיקה, ריקוד, רקמה ושפות. בשעות הפנאי בטירה שיחקו משחקי לוח מתוחכמים כמו שחמט ומדי פעם היו בדחנים, ג'וקרים, משעשעים את אנשי הטירה במופעים מצחיקים.

התרבות בטירה הייתה עשירה ומגוונת. באולם הגדול התקיימו אירועי תרבות שונים. הופיעו בה זמרים נודדים. בדרום צרפת הם נקראו טרובדורים (Troubadours) ובצפונה טרוברים (Trouvères). מקביליהם, שנדדו עם שירים וסיפורים ברחבי אירופה, נקראו מיניסטרלים (Minstrels). במהלך החגים והפסטיבלים, הייתה הטירה למרכזן של חגיגות ראוותניות שנמשכו ימים ארוכים.

טורנירי האבירים התקופתיים שילבו ספורט, בידור ופוליטיקה, כשמשפחות אצולה הפגינו את כוחן וקשרו בריתות. פשוטי העם הכפריים היו מגיעים לקרבות שבהם אבירים התחרו זה בזה, כדי להריע לאדונם המנצח אבירים אחרים וללעוג למפסידים שאתגרו אותו. בטורנירים המרהיבים נמכר גם אוכל והתקיימו הופעות של להטוטנים ומוסיקאים נודדים.

מעניין במיוחד לראות כיצד השתנתה רמת האוריינות והתרבות האינטלקטואלית לאורך התקופה. בעוד שבמאות המוקדמות של ימי הביניים, רוב האצילים היו אנאלפביתים, המאות ה-12 וה-13 הביאו עמן התעוררות תרבותית. בטירות החלו להופיע ספריות קטנות, כשיותר ויותר אצילים ואצילות למדו קרוא וכתוב, לא רק בשפתם המקומית אלא גם בלטינית.

מסדרי האבירים הדתיים, שצמחו בעקבות מסעי הצלב, השפיעו עמוקות על התרבות האצילית. הם יצרו אידיאל חדש, של אבירות המשלבת כוח צבאי עם אדיקות דתית והשפיעו על הקוד המוסרי והחברתי של האצולה כולה.


הנה החיים בימי הביניים:

https://youtu.be/yHughcfloZM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


החיים בטירות האצילים של ימי הביניים:

https://youtu.be/aYMNbLxnEMU


השוו אותם לחיי המעמדות הנמוכים בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

טירה (Castle) היא מקום מבוצר עם מצודה, שבו מתגוררים אנשים. בימי הביניים רבים מהאבירים גרו בטירות שבנו על שטחים שקיבלו מהמלך ובתמורה לחמו בשבילו ולהגנתו.

הטירה בימי הביניים הייתה מוקפת בדרך כלל בחומה גבוהה, שנועדה להגן על אדוני הטירה, משרתיהם ועובדיהם.

האדונים לרוב התגוררו בחדרי שינה שבמצודה המרכזית של הטירה, בעוד העובדים שכנו בחלקי הטירה האחרים. ברוב הטירות יש מגדלים מרכזיים ששימשו להגנה, אולם מרכזי, כנסייה, מטבח וחדר אוכל.

בטירה חיו ועבדו אנשים רבים, בשלל עבודות של הכנת מזון ותחזוקת הטירה והקיום היומיומי. מורים לימדו את הילדים, משרתים שרתו את האדון ומשפחתו, סנדלרים וחייטים תפרו והכינו בגדים ונעליים, סייסים טיפלו בסוסים וכך הלאה.

תמורת שירותיהם זכו המשרתים, כמו גם עובדי הטירה ומשפחותיהם להגנה ולביטחון שהעניק להם האביר ולמסגרת חברתית שתהיה הבסיס לכפר.

לא תמיד החיים בטירה היו נוחים. למרות האח הבוערת, החורף היה קר והאצילים השתמשו בשיטות כמו שטיחי קיר כדי לבודד את החדרים מקירות האבן הקרים. גם התברואה הפרימיטיבית, בהשוואה לעידן המודרני, העיקה על יושבי הטירה ולטובת האצולה פותחו שיטות שונות לשמירה יחסית על ההיגיינה.

סביב הטירה התפתחו עם הזמן כפרים שבהם התגוררו איכרים. הם היו צמיתים, או אריסים, של האדון. בעצם הם קיבלו את רשות האציל, בעל הטירה, לעבד את אדמותיו, בתמורה לחלק גדול מהתנובה שגידלו ולשלל חובות נוספים. זה היה חלק מהשיטה הפיאודלית. קראו על כך בתגית "פאודליזם".

המעניין הוא שבין חומות האבן העבות של הטירות בימי הביניים, התקיימו לא מעט ניגודים - בין מסורת לחידושים, בין תרבות מעודנת לכוח גס, בין האידיאלים הדתיים למציאות החומרית ועוד.

גם אחרי ימי הביניים המשיכו לבנות טירות ענקיות ומפוארות. כיום גרים ברוב הטירות צאצאים שירשו את הטירות מהוריהם, או אנשים עשירים מאד שקנו מיורשים כאלה. מכל מקום, הטירות מייצגות תקופה ועולם שהשפעתם על התרבות האירופית ניכרת עד ימינו.


הנה הטירה בימי הביניים (מתורגם):

https://youtu.be/Pp_rT66aJu4


מבנה ועיצוב הטירה של ימי הביניים:

https://youtu.be/AesgRREuCQI


טירות נבנו כדי לעמוד בהתקפות האפשריות עליהן:

https://youtu.be/xNeNPk4D_Ng


כמה טירות מהגדולות בעולם:

https://youtu.be/4zewU-fMQ50


מבט אל תוך טירה מימי הביניים:

http://youtu.be/mQuDLVpi6UQ


הטירות לא נולדו בימי הביניים אלא התפתחו מבניית מבצרים, שהוקמו בתקופה הרומית ואף לפני כן:

http://youtu.be/kncQAyuU_eo


טירה מהמאה ה-19:

http://youtu.be/QrJyeearNNk


טירה צרפתית בנורמנדי:

https://youtu.be/tfiZCe4p6Os


וכך התנהלו החיים בטירות:

https://youtu.be/z56d4f1uT3k?long=yes


הבה נחקור את הטירה שלפנינו:

https://youtu.be/Zu-KVWSqJlI?qr=yes

החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.

בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.

לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.

במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.

וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.

אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.


#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.

תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.

בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.


#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.

הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.


#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.

השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.


#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.

בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.


הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:

https://youtu.be/PuwaXWcX1L8


שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:

https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q


המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:

https://youtu.be/n5A0QXk_oUM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


והחיים בכלל בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

אירופה של סוף ימי הביניים היא יבשת אלימה בה פושטים צבאות ושבטים מבחוץ על כפרעה ומנסים כל העת לכבוש ולבזוז את אוצרותיה. גם הממלכות והנסיכויות המקומיות לא טמנו נשקן בצלחת ונלחמו זו בזו ללא הרף.

מיקום הטירה הגבוה נועד לאפשר לה הגנה מירבית מאויבים ופושטים שעלולים לתקוף אותה.

הטירות, משום כך, נבנו בדרך כלל על גבעה רמה ורצוי אף על צוק תלול, שיהיה קשה לעלות עליו ולכבוש אותו.

אלא שאדמות האציל, בעל הטירה, נמצאות מן הסתם בעמק שלמטה. האריסים שלו, איכרים פשוטים, התגוררו בדרך כלל בבתים פשוטים לידן. כך הלכו והתפתחו הכפרים שמתחת לטירה.

הטירות באירופה הן בדרך כלל חסונות ומבוצרות היטב. עם חומות בעובי של כ-12 מטר, בהן מוקמו חדרי עובדים, משרתים וחיילים. אלה התגוררו בחומה עצמה, במעגל החיצוני של ההגנה על הטירות הללו, שהיו אחרי הכל מבצרים שידעו להגן על עצמם היטב.

הטירות הללו נבנו בעיקר מהמאה ה-14 ואילך. החיילים וכלי הנשק שהוחזקו בהן, אפשרו בדרך כלל לאבירים ולבני האצולה שמסביבם להגן על דרכי המסחר המובילות אל הטירה ולתת הגנה גם לכפר עצמו, שהלך והתפתח באדמותיהם, ממוקם מתחת לטירה ומשרת אותה.


על אדמות הטירה - כך נבנו הכפרים בימי הביניים:

https://youtu.be/yq3q7KMlvw0


כפר איטלקי אופייני הבנוי מסביב לטירה המביאה ומגינה עליו מלמעלה:

https://youtu.be/aKJNrczl8xo


והפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE

בעוד האיכרים העניים אוכלים מזון דל, בטירות האצילים של ימי הביניים נהגו לערוך משתאות ולאכול ארוחות פאר עמוסות מזון.

גם בארוחות רגילות וגם במשתאות, תמיד הודגשו ההבדלים בין הסועדים. כולם ישבו באולם האוכל על ספסלי עץ. על כיסא ישב רק האביר, בעל הטירה. הכיסא שלו היה בראש השולחן. המעניין הוא שעד היום משתמשים בתואר "יושב ראש" לבכיר היושבים בשולחן, או באנגלית "Chairman", איש הכיסא, מה שאשכרה נולד בטירות האצילים של ימי הביניים.

במשתה נהגו לפאר את הנדיבות של האדון ולהדגיש את העושר והפאר שלו, גם בנגינה ובשירה בשעת הארוחה ואחריה.

לרוב שימש לארוחות כאלה האולם המרכזי של הטירה. האצילים ועוזריהם החשובים ביותר נהגו לשבת על במה מוגבהת, ליד השולחן המרכזי והמפואר. הם נהגו לסעוד בכלים מעוצבים ויקרים.

ליד הבמה, מונמכים בגובהם, ישבו העובדים הפשוטים יותר. הם אכלו מכלי עץ פשוטים וזכו למנות הפשוטות יותר. האכילה רק בכפות וסכינים. המזלגות עדיין לא היו אז.

מדי פעם נהגו להשליך עצמות לחיות הבית וכלבי הטירה שאכלו על הרצפה. המשרתים והעובדים הזוטרים אכלו במטבח או בחדר אוכל קטן למשרתים.


הנה חדר האוכל בטירה מימי הביניים:

https://youtu.be/XCgNPSDXjx4


מה אכלו בימי הביניים? (מתורגם)

https://youtu.be/sccmEFa-O2o


סרטון הומוריסטי אבל מבוסס על ממצאי היסטוריונים, שמראה ארוחה "אופיינית" בטירה:

http://youtu.be/Xff4Z5xMMro


וסרט תיעודי על האוכל בימי הביניים:

https://youtu.be/tTXKAYO6Z80?long=yes

נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.

אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.

מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.

המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.

הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.


הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:

https://youtu.be/OvxaALJRB7g


הנה תולדות הראפ ושורשיו:

https://youtu.be/RVL_gHjVn5w


אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:

https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes


והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:

https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes

שבט הדזבה הוא מאחרוני השבטים בעולם, של ציידים ומלקטות. השבט משתייך לשבטי הבושמנים והוא מהשרידים האחרונים של העולם של פעם, שלפני הכפר הגלובלי, שבו אין טלוויזיה ורדיו והשפעות זרות של בני העולם המודרני על השבטים.

קבוצות קטנות של בני השבט חיות מסביב לאגם איסיי שבצפון טנזניה. הם חיים בתוך חושות מעשבים וזרדים או בתוך גזעים חלולים של עצי באובב גדולים. רק כמה מאות מבני השבט נשארו והם סובלים מתוחלת חיים קצרה ומחלות רבות. כל לבושם של בני השבט הוא פיסת עור קטנה שהם עוטים על פלג גופם התחתון.

כמו בכל שבטי הבושמנים החיים במדבר קלהארי, גם שפתם של בני ההדזבה היא שפת הקליקים. זוהי שפה שנהגית ברובה על ידי נקישות וצלילים שמושמעים בהפרדת הלשון מהחיך וקולות מצמוץ ונקישה בשפתיים - צלילים המזכירים רעשי ענפים שזזים ברוח. מקור השפה בצורך לתקשר זה עם זה בזמן הציד, מבלי להבהיל את החיות.


הנה סקירה על השבט המרתק הזה (עברית):

https://youtu.be/z7IqByjkWAY


צייד משבט הדזבה שמשמיע חיקויים של בעלי החיים שהוא צד:

http://youtu.be/AfiGUEAlVVs


ועוד סרטון קצר על בני השבט:

http://youtu.be/smz1vVlrYjI