קראו לו ניקולו פגניני והוא היה מגדולי הכנרים בכל הזמנים וללא ספק הוירטואוז הגדול של נגינת הכינור. אביו של פגניני לימד אותו לנגן וכבר בגיל 9 החל להופיע.

כנגן כינור הוא זכה להצלחה מסחררת והרוויח הון עתק. הוא היה לנגן הראשון שעשה סיבובי הופעות ברחבי אירופה,התפרסם כווירטואוז נודד וזכה להצלחה ללא תקדים.

הופעותיו של פגניני היו כה מדהימות, מראהו כה מוזר ונגינתו כה מרתקת עד שאמונות טפלות ורכילויות רעות ידעו לספר כי כרת ברית עם השטן. אנשים שלא הצליחו להסביר לעצמם כיצד ניגן נגינה כה מושלמת, התעקשו פעמים רבות לגעת בו - רק כדי להאמין שהוא אכן בשר ודם.

מספרים שהוא הפגין את שליטתו המוחלטת בכינור בדרך מאוד מקורית - בקונצרטים שלו הוא נהג לקרוע מיתר ולנגן את היצירות על 3 מיתרים בלבד. מדי פעם הוא היה קורע מיתר נוסף ומנגן על שני מיתרים בלבד. האגדה מספרת על קונצרט שבו הוא הפליא לנגן יצירה מסובכת שלו על מיתר בודד בכינור.

ואגב, פגניני הנגן הווירטואוזי האפיל ולא בצדק על המלחין המצוין שהוא היה. רבים לא מודעים לכך שפגניני גם כתב יצירות נהדרות, בעיקר לכינור אבל גם לגיטרה. סדרת הקפריצ'ו לכינור שהוא הלחין נחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות לביצוע בכלי הזה.


הנה מתכנית טלוויזיה שבה הכנר שלמה מינץ מספר על פגניני והכינור שלו (עברית):

http://youtu.be/V_5owTw94J4?t=1m49s


הכנר יאשה חפץ מבצע יצירה של פגניני, הקפריצ'ו מספר 24 לכינור:

http://youtu.be/vPcnGrie__M


וסיפור חייו של גאון הכינור בסרט תיעודי קצר:

https://youtu.be/iSnvjx9D-iU?long=yes

וירטוּאוֹז (virtuoso), או וירטואוזית, הם כינוי הערכה מקובל לאמנים מחוננים, בעלי יכולת טכנית גבוהה מאוד, המצטיינים בכישורי הביצוע שלהם והם בעלי טכניקה מעולה, ברמה גבוהה ויוצאת דופן.

על הווירטואוזים המוסיקליים, למשל, נהגו לומר ש"ברק הישגיהם הטכניים היכה את קהל המאזינים בסנוורים..."

המונח מוצמד בעיקר למוסיקאים ששליטתם בכלי הנגינה שלהם נראית מוחלטת. המפורסם שבהם בתולדות המוסיקה הוא הכנר הגדול ניקולו פגניני, שהנגינה שלו הייתה כה מבריקה עד שנוצר סביבו מיתוס שהוא "כרת ברית עם השטן".

עוד מוסיקאים שנודעו בתולדות המוסיקה כווירטואוזים הם נגן הצ'מבלו והמלחין דומניקו סקרלטי, אנטוניו ויוולדי בנגינת הכינור שלו, באך והנדל שנודעו כווירטואוזים בעוגב ובצ'מבלו, פרנץ ליסט וירטואוז הפסנתר ופרדריק שופן, מלחין הפסנתר שהיה גם וירטואוז בנגינה בו.

במאה ה-20 נודעו החלילן הווירטואוז ג'יימס גאלווי, מי שזכה גם לכינוי "האיש עם חליל הזהב" וקית' אמרסון, וירטואוז המקלדת של להקת ELP (אמרסון, לייק ופאלמר).

אבל בעולם הפוסט מודרני של ימינו נוספו למוסיקאים, גם רקדנים, ציירים, ומשוררים עם יכולות אמנותיות מצוינות. לא פעם הכינוי חורג מעולם האמנות וניתן גם ללהטוטנים, קוסמים ואפילו לאנשי עסקים מצטיינים דוגמת וורן באפט, הזוכים להגדרה כזו של וירטואוזים בתחומיהם.


הנה הווירטואוזיות והפרסום שלה בעולם המקוון של ימינו:

https://youtu.be/C8xhqxI8GHc


סרטון של כנר וירטואוז:

http://youtu.be/XOWJdNcbXb4


לוסי הורש היא וירטואוזית חלילית קלאסית שכאן מנגנת ג'אז של צ'ארלי פרקר "אורניתולוגי":

https://youtu.be/5zzCYFL9zfw


הייזל סקוט הפסנתרנית עם "האצבעות המרחפות" בקטע מהסרט "The heat is on":

https://youtu.be/1HdnjTCMzpg


וזה יכול להתחיל בגיל מאד צעיר:

https://youtu.be/OcdqZ6f20Ds?t=21

הוא היה "הפגניני של הפסנתר", כנראה הפסנתרן הטוב בכל הזמנים ואולי כוכב הפופ הראשון בהיסטוריה - גם אם את המוסיקה הקלאסית שלו חיבר פרנץ ליסט (Franz Liszt) שנים רבות לפני הולדת מוסיקת הפופ.

צעיר, נערץ, יפה ומוכשר - לא הייתה בת עשירים או אצילים שלא חיפשה את קרבתו של הפסנתרן הנערץ ומי שיהיה בהמשל חייו המלחין האגדי של התקופה הרומנטית.

גם מי שלא הבינה את גאוניותו של מלך הפסנתר ו"הפגניני של המקלדת", כפי שכונה בתקופה הרומנטית, ידעה שהוא האיש הנכון בשבילה.

ליסט הצעיר שמע את אשף הנגינה בכינור ניקולו פגניני בגיל 21. הוא התרשם עמוקות מהווירטואוזיות ומהופעת הסולו של ענק הכינור, שלבדו עם הכינור מרתק, כמעט מהפנט, קהל גדול. הוא נדהם מהשליטה המוחלטת של פגניני בכלי הנגינה שלו ומהיצירות של הכנר הגדול בהיסטוריה.

ליסט החליט אז שהוא רוצה להיות הפגניני של הכלי שלו - הפסנתר.

וכך הופך ליסט מהר מאוד לווירטואוז נודד, כמו פגניני. הוא מהפסנתרנים הראשונים שמופיעים ברסיטל שבו מנגן רק פסנתרן לבדו, לאורך כל הקונצרט. ליסט שיחק בתיאטרליות, נענע את שערו הארוך וגם דאג לסובב את הפסנתר כך שהקהל יראה ויתפעל מאצבעותיו המנגנות על הקלידים, במהירות מטורפת ובמיומנות שנתפסה כמו על-אנושית.

דומה שליסט היה הפסנתר. לא היה נגן טוב ממנו בכלי הזה. ההערצה אליו הייתה מטורפת ונשים נאבקו על בדלי הסיגריות שהוא השליך אחרי העישון. המשורר היינריך היינה טבע אז את המושג "ליסטומניה", בעברית "שגעון ליסט".

בשנות השבעים של המאה ה-20, אגב, עשו עליו סרט בשם זה.


הנה תופעת הליסטומניה - ההערצה המטורפת אל פרנץ ליסט:

https://youtu.be/3sjCA8OPobw


סקירה על גאון הפסנתר פרנץ ליסט:

https://youtu.be/FIm6EOAhEjM


מצגת וידאו עם 10 עובדות מרתקות על ליסט:

https://youtu.be/vnY9BwEU_jo


יבגני קיסין מבצע את "לה קמפנלה" של ליסט:

https://youtu.be/0FbQZCsYXVg


"חלומות אהבה" הרומנטי שלו:

https://youtu.be/Hp7OLV9nuk0


רפסודיה הונגרית מספר 2:

https://youtu.be/LdH1hSWGFGU


הפתיחה המוחצת לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 שלו:

https://youtu.be/HTZOEWXexDY


על חייו של ליסט שהיה נערץ באופן בלתי נתפס וגאון אמיתי:

https://youtu.be/gRVvoFfif8E?long=yes

היא יפה, מנומסת, מוסיקאית וירטואוזית ומבריקה בפרשנות ובביצוע על שניים מהכלים המוסיקליים התובעניים ביותר, כינור ופסנתר. בגיל 25 היא הייתה לפרופסורית הצעירה בתולדות גרמניה ונראה שהיא גם נחמדה.

יוליה פישר (Julia Fischer) היא כנראה ההוכחה לכך שאין צדק בעולם.

היא מעולם לא החליטה במה היא רוצה להתמחות מהכלים המוסיקליים. נראה שיוליה היא אחת מאלו שאלוהים נגע בהם באצבעו כשנולדו. הכישרון שלה לא שחצני אבל אי אפשר לטעות בו. גם בכינור וגם על פסנתר - היא מנגנת בלהט ובתבונה מוסיקלית שיש רק למבצעים גדולים.

השליטה הטכנית שלה בכלים הללו מתחברת ליכולת הבעה ופרשנות נפלאה וחכמה שהיא עושה ליצירות מוסיקליות שגם ותיקים מאד מתקשים כבר לתת להן פרשנויות שמצליחות לחדש ולרגש.

כמי שהייתה ילדת פלא והפכה למוסיקאית צעירה נפלאה, אפשר רק לומר עליה שהילדה הלכה אבל הפלא לא זו בלבד שנשאר - הוא אף הולך ומשתפר.


הנה סיפורה של יוליה פישר:

https://youtu.be/_3r01IXl8Bc


הקונצ'רטו של גריג בפסנתר:

https://youtu.be/Kjx-AxpZUxQ


24 הקפריצ'ו של פגניני:

https://youtu.be/-095jDDgrQo

פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".

אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.

מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.

היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.

אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.

הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".

הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".

חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.

אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.

חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.

על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.

מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.

אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.

על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.


הנה חייו של צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/q6_kbDGIBdc


קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:

https://youtu.be/2qaSYknbapk


קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:

https://youtu.be/ART5pmT6zro


סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:

https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw


והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:

https://youtu.be/RfRJq0l5OTc

הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.

זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.

בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.

האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.

אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.

סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.

את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.


הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:

https://youtu.be/o1kkryclFiM


כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:

https://youtu.be/vxB-LbcZITU


היצירה "On Green Dolphin Street":

https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w


עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/08ye6b7omO8


מחווה לבאך:

https://youtu.be/GrvRiz0Idfc


ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):

https://youtu.be/Vf0LOc49fX0


"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:

https://youtu.be/oYjB_j8EjKA


ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:

https://youtu.be/FI-4HNQg1JI

4 העונות (The Four Seasons), היצירה הידועה כל כך של אנטוניו ויואלדי היא אחת היצירות הקלאסיות המוכרות, המבוצעות, המוקלטות והפופולריות ביותר בעולם.

ויוואלדי כתב 500 קונצ'רטי (קונצ'רטו בלשון רבים). בגיל 40, לאחר שהיה לגדול הכותבים למנדולינה, הוא הפך למאסטרו די קונצ'רטו. כל מלחיני התקופה נדהמו מהווירטואוזיות של הכתיבה שלו ומהאופן שבו הוא למד לנצל את הפוטנציאל של הכינור המודרני של תקופתו, כלי ששופר על ידי משפחת אמאטי והיה לכלי מדויק ואיכותי מאי-פעם.

הגאונות של המלחין הוונציאני עוררה קנאה בכל אירופה. אחד אחרי השני, ישבו רבים מהמלחינים ולמדו את הטכניקות, המהלכים, המרקמים והפראזות שכתב בקונצ'רטי שלו לכינור. הוא היה אשף והם למדו ממי שרבים מהם ראו כגדול מביניהם.

הקריירה שלו בכלל החלה כילד מוכשר מאוד למוסיקה, שלמד בכנסייה, כמו כל בני תקופתו שרצו השכלה במאה ה-18. בתקופתו בוחרים רבים בקריירה במסגרת הכנסייה ובגיל 20 הוא הפך לכומר. אבל 5 שנים אחר כך הוא פרש מהכנסייה ומצא עבודה כמורה למוסיקה בבית מחסה ליתומות בעיר ונציה.

בבית המחסה הוא לימד את הבנות התלמידות לנגן במנדולינה. הוא נהג לכתוב להן סונטות ששילבו מוסיקה נהדרת עם סוג של אימון בנגינת הכלי. כך הוא גרם לתלמידותיו להתאמן, מבלי לסבול את תרגילי הנגינה המשעממים, שכל נגן ותלמיד נגינה יספרו לכם שהם אולי הגורם העיקרי לפרישה מלימודי הנגינה. הם פשוט משעממים. מאוד משעממים. אז הוא כתב להם קונצ'רטו אחרי קונצ'רטו למנדולינה ועודד אותן להצטיין כדי לקבל את הסולואים. כן, כבר אז רבים ומתחרים על סולואים...

ואז הוא מגלה את הכינור והופך לאשף בכתיבת קונצ'רטי לכלי הזה וזוכה לתהילה בחוג המוסיקאים של אירופה. אבל הצלחתו המוסיקלית של ויואלדי לא הועילה להצלחתו האישית. הציבור לא כל כך מכיר אותו והמוסיקאי הגאון נכשל שוב ושוב בקבלת תפקידים שיהלמו את יכולותיו. ברומא למשל, מקום אליו שאף להתקבל, בדקו בכנסייה הקתולית למה הוא לא נשוי ומצאו שהוא חי בחטא עם זמרת, ללא נישואין. אז הוא נדחה בבושת פנים.

כך הוא נדחה שוב ושוב בקבלת משרה מכבדת שתאפשר לו להתפרנס, כמו באך או היידן, מהלחנה של מוסיקה גדולה. אבל זה לא עבד והוא לא התקבל וממש לא מסיבות מוסיקליות. ויואלדי נותר תקוע וכמה שנים אחר-כך הוא מת עני ושבור לב, בבית חברים.

ממש כמו מוצרט, מת הקומפוזיטור הגאון מוונציה מות עניים וממש כמוהו, הוא נקבר בקבר אחים. את מוצרט שכרו והיללו אחרי מותו, אבל ויואלדי נשכח למשך 200 שנה. כמו ששכחו את באך, שתודות למנדלסון התגלה שוב לעולם והפך לאחד משלושת ה-Bים של המוסיקה הקלאסית, השלישיה שלו ושל בטהובן וברהמס שהוכרה כגדולי המוסיקה.

רק במאה ה-20, בזמן השלטון הפשיסטי של מוסוליני, ישב מוסיקולוג בשם ג'אזטו וחוקר את מוסיקת הבארוק. לצד גאונים כמו אלבינוני, שג'אזטו חקר והתעמק בעבודותיהם (תוך שהוא מחולל את הפלא של האדאג'יו, אבל זה בערך אחר) הוא גילה את האוצר של ויואלדי. במחקריו גילה ג'אזטו קטעים ביצירות של באך, שברור היה לו שאינם של המלחין הגרמני. כשהמשיך לחקור הוא גילה את סיפורו של המורה האלמוני והנשכח מבית היתומות בוונציה. הסתבר לו שבאך הגדול, גאון הבארוק שכולם משתחווים בפניו, העתיק מיצירות ויואלדי בלי חשבון (אל תיכנסו להיסטריה - באותה תקופה זה היה מקובל).

וכך חזר שמו של גאון הקונצ'רטו הבארוקי לשיח המוסיקלי בגאון. כולם החלו לבצע את יצירותיו המעטות שזוהו ונמצאו. מכירות הביצועים המוקלטים של יצירותיו נמכרים ומבוצעים היום בלי הפסקה והוא מחזיק בשיאי מכירות קלאסיות ובשיאי ביצועים. הוא הפך לקונצנזוס - מורה. מלחין. גאון.


הנה סיפורו של ויואלדי:

https://youtu.be/xfuUhjvbF24


על היצירה הכי מצליחה שלו - 4 העונות של ויואלדי (מתורגם):

https://youtu.be/Xcpc8VDsv3c


"הקיץ" מתוך העונות בביצוע הכנרת הילארי האן:

https://youtu.be/kaoqCARilbA?t=52


"החורף" בליווי של אנימציית חול:

https://youtu.be/Ucoxm41gumo


וכל היצירה כולה בסולו של ג'וליה פישר:

https://youtu.be/kS-W3lfcVvY?long=yes

מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"

ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!

הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.

אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...

כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.

אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...

טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...

כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.

בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...


זה היה ארט טאטום:

https://youtu.be/JycfQd9nk9M


"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:

https://youtu.be/D9Cs_zb4q14


בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":

https://youtu.be/mVuE0ywwBO0


גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:

https://youtu.be/ke2_qob16ls


והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:

https://youtu.be/GrvRiz0Idfc


ולדבוז'אק:

https://youtu.be/qYcZGPLAnHA


הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:

https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY


צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:

https://youtu.be/xu7UP4wdn7I

פרדריק שופן (Frederic Chopin) היה לדעת רבים גדול המלחינים לפסנתר בתקופה הרומנטית ובכל מקרה מגדולי מלחיני הפסנתר בכלל.

וזו לא רק ההלחנה. עם טכניקת הפסנתר המהפכנית שלו, שכללה סיבוב הידיים החוצה ומגע קליל בקלידים, הוא נחשב גם מגדולי הפסנתרנים בתולדות המוסיקה.

שופן נולד ליד העיר ורשה, בירת פולין, כבנם של מהגר צרפתי ואמא פולניה. כבר בגיל כלום הוא נחשב לילד פלא, בעל יכולת אלתור מדהימה, מי שמצליח להרשים את כל שומעיו.

בגיל שבע בלבד הוא כבר מלחין שני פולונזים ומתפרסם בכל רחבי פולין כפסנתרן וילד פלא שאין לו מתחרים בגילו.

בגיל 16 פרדריק מתחיל ללמוד בבית הספר למוסיקה של ורשה. מיוזף אלסנר, מנהל בית הספר שכבר ראה בו גאון מוסיקלי, הוא מקבל פטור חריג ואולי אף חסר תקדים משיעורי הפסנתר, לטובת לימודי התיאוריה והקונטרפונקט.

שופן רק בן 20 כשהוא כותב את שני הקונצ’רטי לפסנתר שלו ושנה אחר כך הוא עובר לפאריס, בירת התרבות והאמנות של התקופה.

גם בבירה הצרפתית הוא מרשים את כולם והופך די מהר לפסנתרן נודע בחוגי האצולה הפריסאית. הוא מתיידד עם ענקי המוסיקה של התקופה, כולל גאון הפסנתר פרנץ ליסט ומלחינים נוספים תושבי העיר, כמו מלחין האופרות הנודע רוסיני והמלחין הצרפתי המפורסם ברליוז.

שופן זוכה לשם של מי שמצליח “לשיר דרך הפסנתר". הליריות של המוסיקה שלו נשמרת לא רק ביצירות האיטיות והנוגות שלו, אלא אפילו ביצירותיו הווירטואוזיות והעוצמתיות ביותר.

מוסיקה סימפונית לתזמורת הוא כמעט ולא כתב. לעומת זאת הוא ממשיך להצטיין בהלחנת מיניאטורות, יצירות קטנות לפסנתר, שהושפעו מאירועים שהוא עבר בחייו, כמו נפילת ורשה בידי הרוסים למשל, שהשפיעה על ה"אטיוד בדו מינור" שלו.

אם כולם באותם זמנים מלחינים מוסיקה כמו של כולם, באותן צורות, לאותן תזמורות ופחות או יותר עם אותן כוונות ומוסכמות אמנותיות, שופן הולך ומעמיק בסגנון הייחודי שלו. הוא מפתח ויוצר צורות חדשות של מוסיקה לפסנתר, כולל הוואלסים הנודעים שלו, הבלדות, הפרלודים והאימפרומפטי.

לא פעם הוא גם שואב ומשתמש בריקודים פולניים עממיים כבסיס ליצירותיו לפסנתר. כזו למשל היא צורת המזורקה שהוא מלחין. לא פחות מ-62 מזורקות נכתבו על ידו. או הפולונזים הנהדרים שלו, כמו הפולונז בלה במול מז'ור "ההירואי".

מלחינים רבים העריצו את שופן הצעיר. ביניהם ענקים כמו מנדלסון ורוברט שומאן שאמר עליו בהערצה "תנו כבוד רבותיי, גאון!"

אהובתו, הסופרת ז'ורז' סאנד, עמה חי שנים מספר, הקלה עליו לעסוק בהלחנת יצירות מהיפות ביותר. לאחר שנפרדו, לא הוסיף שופן עוד לכתוב. לא ברור אם היה זה לב שבור שגרם לכך שזמן קצר לאחר הפרידה הוא חלה. סאנד ניסתה עוד לטפל בו. אבל האהבה שלה מתה וזמן קצר אחר כך הולך לעולמו ומת משחפת אחד מגאוני הפסנתר הגדולים בהיסטוריה.

במותו, פרדריק שופן הוא בן 39 בלבד. כמה יופי הוא נתן לעולם בחיים כה קצרים.

הוא נקבר בבית העלמין המפורסם "פר לאשז" שבפאריס. בקברו מטמינים איתו בלווייה קומץ מאדמת פולין האהובה שלו. את ליבו, לעומת זאת, מעבירים לקבר נוסף שהוקדש לו בכנסייה בוורשה, בירת מולדתו.

אבל מורשתו המוסיקלית נשארה לכולנו. היצירות שלו לפסנתר השפיעו על דורות של מלחינים ואינספור הביצועים החדשים שמוקלטים בכל שנה להן, הם תרומתו לשוחרי המוסיקה המעולה והפסנתר. האנדרטה שהוקדשה לו בוורשה היא של ערבה בוכיה, על שום הדמעות על גאון צעיר שהלך לעולמו בטרם עת.


הנה תקציר חייו של שופן באנימציה:

https://youtu.be/YtNrjD8V56s


הנוקטורנו בפה דיאז מזור אופוס 15 מס’ 2 – בביצוע ארתור רובינשטיין:

https://youtu.be/Hs7bzgSt3As


לאנג לאנג, הפסנתרן הצעיר המפורסם בעולם, מספר על שופן "שלו":

https://youtu.be/goD9U7cfCoA


אנה פדורובה בוואלס המפורסם אופוס 64 מספר 2 בדו דיאז מינור:

https://youtu.be/xItaJ4lSQHw


ואלס "הסילפידות" לתזמורת המהוסס עליו ורוקדים ברישניקוב עם מריאנה צ'רקסקי האלוהית:

https://youtu.be/EksWfYycnnI


אטיוד מהיר להפליא של שופן בביצוע ולנטינה ליסיצה:

https://youtu.be/TWg-u3XVY-8


הנוקטורנו אופוס 2:

https://youtu.be/MPvS0g2papI


ונוקטורנו בדו דיאז מינור מתוך הסרט "הפסנתרן":

https://youtu.be/bAjtVMhQyWw

אם מוצרט הילד היה מתגלה בימינו, בטח כך הוא היה מופיע... בגיל 18 הוא התפרסם בסרטון שיצר וזכה לתפוצה ויראלית ביוטיוב, בגיל 19 החתים אותו לייבל התקליטים של קווינסי ג'ונס ובגיל 22 כבר זכה בפרס הגראמי, פסגת השאיפות של מוסיקאים בכל העולם.

בגילו הצעיר הוא נחשב מהיוצרים החדשניים והייחודיים בעולם. קוראים לו ג'ייקוב קולייר (Jacob Collier) והוא ללא ספק מלך בהרמוניה, מוסיקלי להחריד, וירטואוז רב-כלי כמעט בלתי נתפס, בעל יכולת טכנית מרשימה בתפעול של סינתסייזר, לופר, סמפלר, הרמונייזר ושלל כלים אקוסטיים. את כל אלה הוא מנגן ומתפעל בדילוגים מטורפים ומתוזמנים ברמה של קוסם. הוא גם צעיר, תוסס, יפה להפליא וכנראה גם אמביציוזי ללא גבול.

דיי, חייבת להיות לו איזו שהיא מגרעת ובסוף בטח נגלה מהי. אבל בינתיים יצויין לפרוטוקול שהמוסיקאי המופלא הזה זוכה להערכה אדירה גם מקיסרי הג'אז הנוכחיים, כולל צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס.

אבל כשמגלים שהוא גם בחור נחמד אמיתי בהופעות שלו ובאהבה הפשוטה שהוא נותן לקהל, זה כבר ממש מרגיז. אומרים על הבריטים שהם מנומסים מדי והוא אכן כזה, אבל הוא ממש יודע להודות לקהל שלו מכל הלב ולהוקיר דברים קטנים.

קולייר יודע לספק מופע סולו נדיר. האיש ווקאליסט מצוין, שר נהדר ומסוגל לבצע לופים ב-8 קולות על קטעים שלמים, כדי ליצור לעצמו בסיס של מקהלה ולאלתר עליו בנגינה ובקול תשיעי. גם את האינטרנט הוא מפליא לאלף ומשתמש בו היטב כפלטפורמה מעולה להפצת המוסיקה שלו.

את העולם המוסיקלי והאסתטי שלו יוצר השילוב המיוחד שהוא עושה, בין מגוון הז'אנרים שהוא חוגג ומבצע, ביניהם ג'אז, סול, מוסיקה קלאסית, פולק, טריפ-הופ ומוסיקה ברזילאית, בביצועי אימפרוביזציה וא-קאפלה.

הוא מעבד ומתזמר מופלא, שתזמורות והרכבים מרכזיים מכל העולם מזמינים אצלו עבודות, מולטי אינסטרומנטליסט, שזה אומר שהוא מנגן על שלל כלים, כולל באס, סינתסייזר, סמפלר, פסנתר, מלודיקה, גיטרה אקוסטית, פרקשן, תופים ובטח ממש עכשיו הוא גם לומד סקסופון, חצוצרה ועוד כמה כלים שאנחנו כנראה עוד לא מכירים...

ואחרי ששומעים את כל החזיז והרעם, של סופת הציקלון שהוא מייצר עם כל הכלים והקולות הווירטואוזיים שלו, כשאנו כבר בטוחים שרק בכל ההמולה הזו הוא יכול ללבלב, שומעים אותו מנגן כל כך נהדר, בפסנתר סולו או רק בבאס. אז מבינים הכל - הבחור הזה הוא מה שכינה ה-BBC "כוח טבע" (force of nature).


הפלא מסביר:

https://youtu.be/JgturagD0hA


אפילו הקליפים שלו נהדרים:

https://youtu.be/IlFD298wTOM


שירה ב-6 קולות - כך הוא נחשף לעולם:

https://youtu.be/cttFanV0o7c


מבנים מורכבים בטירוף - כך הוא עובד עם קהל:

https://youtu.be/mSqaQaoifww


צניעות לא מזיקה אף פעם - סיידקיק של ג'ונה נילסון:

https://youtu.be/72vOux51-o4


רק פסנתר:

https://youtu.be/0m_49kIjNVY


ומה קורה כשתזמורת מלווה אותו:

https://youtu.be/kIjExHdnx2E


ראו כמה יפה הוא מסביר מושגים בסיסיים במוסיקה:

https://youtu.be/eRkgK4jfi6M?long=yes


והנה ג'ייקוב קולייר בהרצאה, אופס, בהופעה בטד:

https://youtu.be/dDZoGcQVjJg?long=yes

הרגטיים (Ragtime) הוא אחד מהיסודות החשובים של מוסיקת הג'אז. זהו סגנון נגינה בפסנתר, שהפך פופולארי מאד בסוף המאה ה-19. הרגטיים שפירושו "מקצב של דמעות או סחבות" מאופיין בקצב לא-אחיד וכתוב בתווים.

אבי הסגנון היה פסנתרן מועדונים לא מוכר בשם סקוט ג'ופלין. הנגן המוכשר מהעיר סיינט לואיס המציא לבדו את הסגנון והיה ראשון וגדול מלחיני ונגני הרגטיים. בין יצירותיו המפורסמות נמנים "הבדרן" ו"רגטיים עץ-האדר". בסגנון התערבבו השפעות של שירי לכת ושל מוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי עם מנגינה בהדגשות לא צפויות (סינקופה).

בהמשך השפיע הרגטיים, ביחד עם הבלוז, הספיריטואלז והאילתורים, על הצורות הראשונות של מוסיקת הג'אז. מעניין לגלות שמסגנון מוסיקה קליל, ריקודי, פופולארי ומצליח מאד. נולד אחד הסגנונות המוסיקליים המורכבים והרציניים בתולדות המוסיקה.


הנה סיפורו של סקוט ג'ופלין, ראשון נגני הרגטיים:

https://youtu.be/ZDddxRUwIFc


ג'ופלין לילדים:

https://youtu.be/NgYFeoGHQC0


כך נולד הרגטיים:

http://youtu.be/rk-3owM_MpU


קדימון לסרט על סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/o5KIEdl8iec


דו-קרב פסנתרני רגטיים מתוך הסרט על חייו:

https://youtu.be/NOi9K7yZ6QA


ועיבוד לרגטיים של סקוט ג'ופלין:

http://youtu.be/Um_kIkgqGvA

אין הרבה מוסיקאים או אמנים כמו יוהן סבסטיאן באך, מי שהיו אנשי מקצוע מעולים בחייהם, אך נחשבו לסוג של משרתים, בזמן שצוידו בלידתם במוח גאוני מסוגו ועשו את אמנותם הכי טוב בהסיטוריה. מה שמכונה אצל הג'ן זי, דור ה-Z, בכינוי GOAT, ראשי תיבות של "הכי טוב בכל הזמנים" (Greatest of all times).

מי שהחל את דרכו כנער מקהלה, החל לנגן בכינור, הפך לעילוי בנגינת עוגב וצ'מבלו וזכה להיחשב בחייו כאחד מגדולי נגני המקלדת.

אך באך הירבה לחבר יצירות סולו לכינור, חליל ומקלדת ובתור מועסק אצל אציל עשיר, הוא אפילו יצר יצירות קלילות כמו "קנטטת הקפה", מעין פרסומת למשקה האופנתי שפרץ בתקופתו והפך לטרנד מטורף.

בגיל 38, זוכה באך לקבל את המינוי כמלחין והמוסיקאי הראשי בבית הספר של קתדרלת לייפציג. מכאן ועד מותו בגיל 65 הוא עתיד לספק בקביעות יצירות דתיות לכנסיות העיר וללימודי מקהלת הנערים המקומית. כך מחבר באך במהלך השנים יצירות מוסיקליות לפרקים מ"הברית החדשה", ביניהם קנטטות לתפילות יום ראשון ו"פסיונים", העוסקים בסיפורו של ישו.

הוא היה חדשן ונועז לתקופתו, בזמן שמסביב לא הבין איש איזו עבודה מצוינת באופן יוצא דופן הוא עושה. הוא נהג לפרוץ את גבולות הנכון והמקובל של טכניקות ההלחנה של זמנו. הן היו מאוד שמרניות והתבססו על גישה של יופי מגביל לצירופי צלילים נעימים, קונסוננטים בשפת המוסיקה. באך הלך על דיסוננס בלי לפחד וידע לצאת ממנו נהדר. זו רק אחת מפיסות הגאונות שלו.

האגדה מספרת שבמותו הוריש באך את תווי יצירותיו הגדולות לשני בניו. כל אחד מהבנים קיבל לידיו חצי מיצירות האב. אחד הבנים היה רשלן, מוזנח ולא רציני. הוא השתמש בדפי התווים הללו, היום כל אחד מהם יכול היה להיות שווה מיליוני דולרים, כדי לעטוף דגים וחפצים. מורשת אביו הייתה מבחינתו לא יותר מנייר אריזה...

הבן השני שמר באדיקות את כל התווים שקיבל ואחרי מותו הם נתרמו לארכיון. כך נשארה לעולם רק מחצית מהמורשת של גאון המוסיקה, לדעת רבים המלחין החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית.

והכל מפני שהמלחין יוהאן סבסטיאן באך, בקיצור באך, לא התפרסם בחייו בתור מלחין חשוב. הוא היה מלחין מקומי פורה וידוע, אך שמעו יצא ברחבי גרמניה דווקא כנגן עוגב מעולה, בכנסיות שבהן שרת כמלחין.

המוסיקה שלו, לעומת זאת, נתפסה כמיושנת, כבדה ומתוחכמת מדי לתקופה ולעולם המוסיקה ה"חדש" של אותם ימים. לפיכך, עם מותו של יוהאן סבסטיאן באך, המוסיקה שלו נשכחה לחלוטין.

לחובבי ואוהבי המוסיקה הקלאסית קשה לדמיין עולם שבו לא נוכחת המוסיקה של הגאון הגרמני הצנוע הזה, אבל זה בדיוק היה המצב. המוסיקה שלו, שגם קודם זכתה רק להצלחה מקומית, הייתה צנועה מאוד ולא מוערכת מספיק, היא נעלמה, לא הושרה, כמעט ולא נוגנה או בוצעה ומעטים ידעו על קיומה.

וגם המעטים הללו הלכו והתמעטו.

מי שעתיד להחזיר את באך לעולם המוסיקה ולמעשה לחשוף אותו לעולם, הוא המלחין הגרמני היהודי פליקס מנדלסון, גאון גם הוא שזכה לכינוי "מוצרט היהודי". גילוי באך על ידי מנדלסון התרחש כ-100 שנה אחרי מותו של באך, כשמנדלסון המנצח חיפש יצירות לביצוע עם התזמורת שבראשה הוא עמד.

זוכרים את תווי יצירותיו של באך ששמר והוריש אחד מבניו של באך לארכיון בלייפציג? - אלה אותם תווים שבהם נתקל אז מנדלסון. המלחין והמנצח התפעל מהמוסיקה הנפלאה שאיש לא הכיר והבין שבידיו נמצאת מוסיקה מהרמה הגבוהה ביותר. במרץ 1829 הוא עתיד לבצע באולם הקונצרטים את המתיאוס פסיון, מהיצירות הגדולות והמרשימות של באך, המתארת את סיפורו של ישו בגרסת מתי, שנקרא בלטינית מתיאוס.

לראשונה זכה קהל חילוני לשמוע את המוסיקה הליטורגית, כלומר הדתית של באך. הדי הקונצרט ההוא הדהדו בכל אירופה והביצוע למוסיקה של אותו באך יצר גל של עניין במוזיקה שלו, שלפתע דומה היה שהיא מעניינת את כולם.

כשהחלו לבצע אותה ולפרסמה ברבים, החל העולם להבין את גאוניותו של המלחין הכמעט אלמוני, ש"פוספס" בחייו ועוד יותר במותו. מאז ידוע יוהן סבסטיאן באך כאחד מגאוני המוסיקה ומהמלחינים החשובים בכל הזמנים ולדעת רבים החשוב והטוב שבהם.

היום, כמעט 300 שנה אחרי מותו, שמו של באך נמנה על שורת המלחינים הגדולים בהיסטוריה וכראשון בן שווים במלחיני ה-B, ביחד עם בטהובן, ברהמס ויש המצרפים אליהם גם את הביטלס.

מאז הוא גם המלחין הקלאסי שזוכה להכי הרבה ביצועים, בהכי הרבה סגנונות ודומה שהוא תמיד רלוונטי ומצליח. מבאך בג'ינס ובסינתסייזר ועד באך של "בהיר יותר מחיוורון" בסיקסטיז, של ריפים מהסולואים של ריצ'י בלקמור מ"דיפ פרפל" בסוונטיז וכמובן באך שכל הרכב ג'אז מתכבד בעיבודים ליצירותיו ואפילו באך שאמני היפ הופ ומפיקי אלקטרו סוגדים למהלכים ההרמוניים המטורפים שלו. יחי באך שמת וקם לתחייה.


הנה סוד הגדולה של מי שמרבית המוסיקאים רואים בו את הגדול מכולם:

https://youtu.be/OUNTARNg_3s


תולדות חייו של באך בהיפ הופ:

http://youtu.be/TWwT_taX8N4


מי בא לנגן באך לפילה עיוורת?

https://youtu.be/VOr2O0FfpT8


כמה דוגמאות להשפעת באך על להיטי ענק:

https://youtu.be/4E8HUjxroFA?long=yes


פרטיטות של באך בביצוע הפסנתרן גלן גולד:

https://youtu.be/51dXnVmnrgU?long=yes


ומה קורה כשמנסים לג'נרט מוסיקה של באך בבינה מלאכותית:

https://youtu.be/HS0MXynfstA?long=yes