שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי מוסיקת ההיפ הופ?
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
איך נולד הראפ?
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
מה בין אמנות רחוב לגרפיטי?
נתחיל בתיקון של שגיאה נפוצה. הגרפיטי (Graffiti) הם לא ציורי הקיר המדהימים שמתנוססים על קירות בערים גדולות, אלא הכתובות והסיסמאות שנכתבות ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו יופיעו.
שמם של ציורי הקיר המצויירים ברחובות הערים, על ידי צעירים מוכשרים, נקראים אמנות רחוב ובאנגלית murals. גם אלה מצוירים במרבית המקרים ללא הסכמת הבעלים או הרשויות. הם מופיעים לרוב על קירות בתים, חומות ובניינים שונים, בערים רבות בעולם.
לעיתים הגרפיטי משולב באמנות רחוב ולעיתים מדובר בכתובות שנועדו רק להביע דעה או להעביר מסרים חברתיים, פעמים רבות של מחאה והתנגדות לסדר הקיים.
עד לפני שנים מספר הגרפיטי נחשב לעבירה על החוק ונהגו לראות בו ונדליזם. עם הזמן הוא החל לקבל מקום של כבוד גם באמנות וכאמנות.
על אף שהסובלנות כלפי השחתת רכוש ציבורי או פרטי שגורמים אמני הרחוב והגרפיטי לא גדלה, חלק מהאמנים המציירים גרפיטי הפכו לכוכבים בתחום האמנות ויצירותיהם מתחילות לקבל מקום של כבוד גם בגלריות ובתערוכות מכובדות המוקדשות להם ולאמנותם.
פירוש המילה "גרפיטי" בא משפות שונות ומקורה הראשוני הוא המילה היוונית "גרפאין" שמשמעותה "לכתוב". כדאי לציין שהגרפיטי הוא עניין עתיק יומין וכתובות וציורים הופיעו כבר על קירות המערות של האדם הקדמון, דרך ציורים על קירות בערי האימפריה הרומית ועד לכתובות של חיילים צרפתים מצבא נפוליאון, המופיעות באתרי הפרעונים מתקופת מצרים העתיקה.
פעם גרפיטי נחשב ונדליזם (מתורגם):
https://youtu.be/4GNoUYZhrT0
חבורת אמני רחוב נודדת (עברית):
https://youtu.be/DD97ct6bxzc
ציירי גרפיטי ניו-יורקיים בעבודה:
https://youtu.be/vNs8Z6OfE_A
על תולדות הגרפיטי:
http://youtu.be/4Ul4mhho03M
האם גרפיטי הוא אמנות או ונדליזם?
https://youtu.be/azolNnTCnMI
כך או כך, הגרפיטי הולך ונכנס למוזיאונים:
https://youtu.be/k2Eu2na_diY
ועדיין יש ויכוח אם גרפיטי היא אמנות או ונדליזם:
https://youtu.be/azolNnTCnMI
גאון אמנות הרחוב האנגלי והמסתורי בנקסי מפתיע כל הזמן (מתורגם):
https://youtu.be/0B3SsnXlabY
קבוצת גרפיטי ישראלית שמציירת על קירות בערים הגדולות:
http://youtu.be/cXY9UNGsKaw
וסרטון שמציג איך מציירים על קיר שלם בהזמנה:
https://youtu.be/FUUG0IIRpHI?long=yes
מה זה ראפ?
לא רבים יודעים שהמוסיקה שלה אנו קוראים בדרך כלל "היפ הופ" היא בעצם שירת ראפ. ראפ (Rap) והפועל "ראפינג" שפירושו "לעשות ראפ", הם קריאה קצובה, מעין דקלום קצבי של מילים, שירה ללא מנגינה ובקצב ברור ומודגש.
אמנות הראפ ושירת הראפ קדמו לתרבות ההיפ-הופ בשנים רבות. הראפ מבוצע במהירות ובקצב מונוטוני, כשהתוכן שלו הוא לרוב של מוסיקת מחאה בועטת ולא מתפשרת במסרים, שלעיתים קרובות הם בוטים ואף קיצוניים וכוללים לא פעם קללות, גסויות והתרסה כנגד הממסד, האליטות והשלטון.
הסגנון נולד בארצות הברית וזוהה עם התרבות של שכונות העוני וכנופיות הפשע שם. לא מעט מהראפרים היו גאנגסטרים, חברים בכנופיות רחוב בשכונות, שמצאו בראפ דרך מחאה נוספת. רבים מהם היו מעורבים במעשי פשע, כולל כוכבים גדולים, כמו "סנופ דוג" שרצח, טופאק שעמד בראש כנופיית פשע ונרצח, הראפר "50 סנטס" שישב בכלא על סחר בסמים ורבים אחרים.
בשנות ה-90 זכו הפכו ההיפ הופ והראפ במיוחד להצלחה עולמית. לצד טופאק החלו להתפרסם ביגי, סנופ דוג, פיפטי סנט ו-NWA עם הגנגסטה ראפ המשובח שלהם שגם סיבך אותם לא מעט עם המשטרה, במיוחד עם הלהיט "F the police".
אז התפרסמו גם לא מעט ראפרים לבנים וכאלה שאינם אמריקאים. הביסטי בויז הייתה להקת היפ הופ מצליחה במיוחד. אמינם, ראפר לבן גם הוא, הפך לכוכב עולמי והיה לאחד הראפרים המשפיעים, בולטים ובוטים.
כמה מכל אלה בתגית "ראפרים".
במאה ה-21 הפך הראפ למיינסטרים החדש - מוסיקה מסחרית ומצליחה, כשרבים מהכוכבים החדשים הפסיקו למחות והחלו לשקוד על חשבונות בנק משמינים והולכים. שמות כמו קנדריק לאמאר, דרייק ו"דה וויקנד" מפוצצים את הכספות שלהם בסכומי עתק והפרודיוסר "דוקטור דרה", שצמח מהשכונות עם NWA והקים את חברת Beats שנמכרה במיליארדים ל-Apple - הוא בכלל הפך למיליארדר.
הנה סגנון הראפ של כנופיות הגנגסטרים בניו יורק והמחאה נגד ההתנשאות הלבנה:
https://youtu.be/WbFGdM3mryc
כך לימדו מה זה ראפ באירופה:
https://youtu.be/RPtcE49360U
מי שהפך את הראפ להצלחה עולמית וכונה "אלוהי הראפ" - הראפר אמינם:
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
הנה 27 סגנונות הראפ מודגמים על ידי ראפר מדהים:
https://youtu.be/izgsppAKtjE
כך עושים ראפ בעריכה חכמה מטקסטים של תכנית טלוויזיה עם מדענים:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
לוג'יק, ראפר שפרש כדי לטפל בתינוק שנולד לו, משחרר שיר:
https://youtu.be/9u5w44l16eI
כך מייצרים היום ראפ באמצעות AI:
https://youtu.be/H-iTu0C3Bd8
ותכנית חינוכית על ראפ וראפרים (עברית):
https://youtu.be/3MkwVdsdy-k?long=yes
איך היה אמינם למלך הלבן של ההיפ הופ?
בתקופה שיש לא מעט ראפרים מעולים, די קל להספיד את מי שכונה לא פעם "השייקספיר של הראפ", הראפר הלבן אמינם (Eminem).
שוב ושוב הוכיח הראפר המוכשר והמדויק הזה שהחיבור בין מיץ הזבל של החיים שלו לחוש ההומור שמאפשר לו להתמודד מולו, הוא מושלם. עם מסגרות חריזה מורכבות מחד וברורות להפליא מאידך, האיש עדיין יודע לעשות את האמנות שלו היטב.
למרשל מאד'רס הצעיר לא היו חיים קלים. ילדות קשה זו הטבה משמעותית עם מה שהלך שם. עם אב נוטש, אם מכורה לסמים, דוד אהוב נפש שמתאבד בשל אהבה נכזבת ושלל קשיים בשכונה שחורה, שבה משפחתו הענייה היא הלבנה היחידה והוא חוטף מכות מנערים שחורים יותר ממה שנער ממוצע משחק כדורסל בפרברים - חיים קלים לא היו לו.
הראפר הזה התחיל כילד עני בעיר דטרויט. כנער מתבגר הוא היה שטוף בחלומות גדולים ובפנטזיות על איך יכבוש את העולם. הוא נהג להתחרות אז ב"באטלים", קרבות היפ-הופ, בהן שייף את היכולת האגדית שלו לחרוז חרוזים בלתי אפשריים בזמן אמת.
עם הכינוי שבחר לו מרשל ברוס מאד'רס השלישי (Marshall Bruce Mathers III), שבתחילה היה "מניקס" ואחר-כך שילב את ראשי התיבות של שמו האמיתי עם ממתק אינפנטילי משהו והיה ל-M&M, הוא עתיד להפוך בהמשך לאמינם. השם הזה הפך אותו כוכב או שהוא הפך אותו לשם של הכוכב הגדול ביותר בהיסטוריה הלא ארוכה של ההיפ הופ.
מי שגילה אותו היה הראפר והמפיק הגדול ד"ר דרה. זה קרה כשקלטת שלו הגיעה אל ד"ר דרה והוא התפעל. אמינם של אותו זמן מחלק את הזמן בין הרחוב, כהומלס מוסמך ובין מוטל זול בדטרויט. ד"ר דרה היה האליל שלו ומי שיצר את מוסיקת ה"גנגסטר ראפ", שהשפיעה על חייו ולדבריו פעם "גרמה לי להתנהג כמו מטורף". אמינם הושפע מהמוסיקה של דרה והשתמש בה לדבריו, כתירוץ לעשות עם עצמו משהו בחיים.
דוקטור דרה היה מפיק וכבר הספיק עד אז לגלות עוד ראפר מדהים, סנופ דוג. הוא אהב את מה ששמע, מאוד אהב והחליט להוציא לאמינם דיסק. היה בבחור הלבן מדטרויט משהו שחור וכל כך בוהק.
והמשהו הזה, שיצא באלבום הבכורה שלו, הייתה התפוצצות. זה היה לא פחות ממפץ גדול של אור שהעלה את עולם ההיפ הופ לגבהים שאיש לא חלם שיגיע אליהם. כשיוצא אלבומו המסחרי הראשון, בחסותו האדיבה של ד"ר דרה, אמינם זוכה להצלחה מיידית והופך לתופעה המוסיקלית, פחות או יותר הכי מרתקת בעולם. לאלבום השני והאגדי שלו משנת 2000, "The Marshall Mathers LP", הוא מוציא את כל הבטן, מהפהפ, מלשון היפ הופ, את הדברים הכי אישיים שלו וזוכה להכרה בתור גאון.
בהדרגה הוא גם חושף בפני מעריציו את סיפור הסינדרלה שלו ומתאר בראיונות ובעיקר בשירים, כיצד הפך מצעיר עני שמזונו העיקרי הוא אבקת חלב לראפר המפורסם ביותר בעולם. בסרט שהתבסס פחות או יותר על חייו כראפר עני בשנים שלפני הפרסום, הוא מתגלה כשחקן מצוין (לפחות כשהוא משחק את עצמו) והסרט הופך לשובר קופות מטורף.
כמה שנים אחרי שהתפוצץ בעולם כולו, באמצע העשור הראשון למילניום החדש, לאחר שיצא אלבומו החמישי "Encore", חשו רבים שאמינם הולך ונשחק. המלך הלבן של ההיפ הופ הפך עשיר יותר ויותר והתבגר. השנינות, החריזה וגאונות הפריסטייל שלו עמדו לו עדיין, אבל קשה לנהל קריירה זועמת ומתריסה כשאתה גבר עשיר, לבן ומסודר ברמות קשות, ממש החלום האמריקאי.
גם אם לא קיבל את זה, דומה היה שמי שהצהיר על עצמו שהוא "ווייט טראש", זבל לבן באמריקה, הפך עם השנים לדמות שיותר מזכירה גבר פריבילגי לבן מה-wasps של אמריקה.
מצד שני, מי שאמרו עליו שהוא "ראפר לבן עם עבר שחור" מתגלה יותר ויותר כראפר לבן שעובד קשה כדי לשמור על קשר עם העולם שהוא אוהב. וכך, הוא הוציא ב-2010 את "Recovery", אלבום קאמבק מדהים שבעיני רבים השיב אותו ישירות לטופ של עולם ההיפ הופ. חדש ומחודש, מפוכח, שלא לומר מאושר, אחרי כל הסמים שכמעט גמרו את הקריירה שלו ואותו, אמינם התגלה כאנרגטי וכעוס לא פחות, אבל בוגר והרבה פחות מרושע.
אחרי בחירתו של דונלד טראמפ, אמינם עלה שוב עם זעם אמיתי על המנהיג הדמגוג החדש שלו. כמו שעשה שוב ושוב, התגלה למעריצים מלך ההיפ הופ והראפר הלבן, עם השליטה המוחלטת והמפורסמת שלו בשפה ועם השנינות המרוככת יותר, אבל עדיין מעט מרושעת שלו.
גם אם הוא מבוגר וקשה לראות את הקשר המיידי בין הטקסטים שלו לעולם של ההיפ-הופ העכשווי, אמינם הוא הקוסם של המילים, אלוף בחריזה, בהגייה ובהלחמה גאונית של מילים באנגלית והוא ממשיך להפציץ. כי יש לו מה לומר והוא, בניגוד להרבה ראפרים של ימינו, יודע להגיד את זה בשכבות, עם משמעויות כפולות ומכופלות, בשימוש חכם בסאב טקסטים נהדרים ובעיקר בשירים שעוד יזכו יום אחד בפרס נובל לספרות.
הנה סיפור חייו המדהים של אמינם:
https://youtu.be/730eh89WacU
פריסטייל שלו מהסרט "8 מייל", בו הנציח את קרבות ההיפ הופ שניהל בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/b9Gx0mKYl_w
הוא נחשב למלך הלבן של ההיפ הופ:
https://youtu.be/1wYNFfgrXTI
אמינם היה כוכב ענק בהיפ הופ:
https://youtu.be/D4hAVemuQXY
הוא הפך את הראפ להצלחה עולמית, במיוחד כששילב כוכבי פופ כמו דיידו, בשיר "סטן":
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
כאן סאטירה על הראפ שלו (מתורגם):
https://youtu.be/mA-o3KJcYx0
וכך התגלה אמינם בידי ד"ר דרה ששמע קלטת אקראית באולפן והבין את התגלית:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
מי רצח את גדול הראפרים טופאק שאקור?
זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.
שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.
טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.
האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.
בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.
בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.
כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."
אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.
הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.
ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".
טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.
שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"
הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:
https://youtu.be/ODgWWPDwddA
קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):
https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ
טופאק מדבר (מתורגם):
https://youtu.be/5g56DbHQEE4
שינויים (מתורגם):
https://youtu.be/V2k3ScQeSAI
All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):
https://youtu.be/3OZ_yZKN53w
ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:
https://youtu.be/vY3Y6m16J-I
When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):
https://youtu.be/kf-cEFnSQAs
מה המקור של "drop the mic"?
הביטוי "drop the mic", בעברית "לזרוק את המיקרופון" בא במקור מסצנת הראפ וההיפ-הופ. הוא מתאר בסלנג באנגלית סיטואציה סמלית בה ראפר שומט את המיקרופון על הרצפה, לאחר שסיים את הקטע שלו בהצלחה, כהבעת ביטחון לגבי איכות ההופעה שלו.
משמעות הביטוי, שאגב האמריקאים מבטאים "דרופ דה מייק", היא שהאמן אמר את דברו, את מה שהיה לו לומר, ולא נשאר לו דבר להוסיף, שבעצם אין צורך עוד במיקרופון, לאחר שהוא נתן את הקטע המושלם שלו.
זריקת המיקרופון מייצגת ביטחון עצמי של האמן וחוסר צורך בהוכחה נוספת של כישרונו, לאחר ההופעה החזקה.
עם השנים השתמשו יותר ויותר בביטוי מחוץ לעולם ההיפ הופ והמוסיקה בכלל. כיום הוא מציין סיום חזק ומרשים של כל פעולה - דוגמת טיעון מוחץ, נאום מדויק, משפט משכנע, פאנץ' נוקב או תגובה מוצלחת בוויכוח.
הנה קייל תומפסון שומט:
https://youtu.be/fQbRyay_ojY
קווין הארט שומט את המיקרופון בבאטל TV לפי הקונספט:
https://youtu.be/XfuTGjgDapw
הנשיא אובמה מראה איך עושים את זה מדהים:
https://youtu.be/xWx9zSy04uA
לפעמים מספיק לומר זאת במקום סימני קריאה:
https://youtu.be/n51xixv91YI
שעשועון טלוויזיה... בררר..
https://youtu.be/fQQ0c5rdSPk
ופעם היו פשוט שרים את זה בתור "נאמר כבר הכל" (עברית):
https://youtu.be/SXgY63KIvy0
מאיפה בא הברייקדאנס?
ברייקדאנס (Breakdance), או ברייק דאנס, הוא ריקוד שנולד בתרבות השחורה של בני נוער ברחובות ניו יורק. הריקוד מתבסס על מוסיקה אלקטרונית ועל היפ הופ, בשילוב עם חריקת התקליטים הנקראת "סקראצ'ינג" (שריטה).
הסגנון נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובשנות ה-80, כשפשטו הרכבי ברייקדאנס של צעירים על כיכרות הערים הגדולות בעולם. מצוידים ב"בום בוקס" עם מוסיקה ובסים אימתניים הם החלו לרקוד, לפתח את היכולות והסגנון הפך בהדרגה לפופולארי במיוחד. הוא נולד כחלק מתרבות ההיפ הופ והיה לאחד מיסודותיה.
לריקוד הברייקדנס תנועות חדות וקטועות שיש בהן הרבה גליות זורמות ותנועות רצפה וירטואוזיות, שהושפעו מאד מהשליטה הגופנית המוחלטת של תנועות הקפואירה. גם "הליכת ירח" היא מהתנועות המוכרות של הברייק-דאנס. כשאימץ מי שכונה "מלך הפופ", מייקל ג'קסון, את "הליכת הירח" היא הפכה מוכרת בכל העולם ומזוהה איתו.
השם "ברייקדאנס" ניתן לסגנון בהיות המוסיקה הראשונית שעליה התבססו הרוקדים מבוססת על קטעים חוזרים מקטעי-מעבר ("ברייקים") מלהיטים בסגנונות פופולאריים כמו דיסקו, פאנק ורגאיי.
כיום הוא ענף אולימפי לכל דבר (עברית):
https://youtu.be/idW2LA_RbIg
ריקוד ברייקדאנס מקצועי של רקדן עם נגן מוסיקה בידו:
https://www.youtube.com/watch?v=IDtBZkfsRRw
תחרות ברייקדאנס בין כמה בחורים מצוינים, שרוקדים מעולה:
http://youtu.be/qTcXxVOM4B0
התנועות מופלאות של רקדני הברייקדאנס:
http://youtu.be/37pwbUp8t1I
כך הוא משתלב בכוריאוגרפיות מתוחכמות:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
מהי מוסיקת הטריפ הופ?
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
היפ הופ (Hip hop) הוא סגנון מוסיקלי איטי יחסית, שמתבסס על דגימות צליל ושירת ראפ, שהיא מעין דיבור מחורז. הכל התחיל מתקליטן, די ג'יי מניו-יורק, שיצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" מתקליטים ישנים והפסקות פתאומיות של הנגינה.
אבל לפני הכל היפ-הופ הוא שם כולל לתת-התרבות שבה נוצר הראפ. להיפ-הופ ארבעה יסודות מרכזיים: ציור הגרפיטי על הקירות, ריקודי הברייקדאנס, אמנות הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) ושירת-דיבור הראפ.
היא גם מחוברת לתת-התרבות של הסקייטבורדינג שהתפתחה במקביל אליה, במפגש שבין ילדי ונערי דאונטאון מנהטן והחבר'ה מהברונקס, בין "ראפרים", "ברייקרים" (רקדני ברייקדאנס) ו"סקייטרים" (שעושים סקייטבורד), שלפני שעיריית ניו יורק נכנסה בהם חלקם היו בכלל ציירי גרפיטי.
ההיפ-הופ נולד באמריקה על ידי חברי כנופיות ונערי רחוב שחיפשו דרך ביטוי. היסטוריונים של פופ ממספרים שהם פיתחו את הסגנון המרדני הזה כתגובה למוסיקת הדיסקו המסחרית ששלטה באירופה של שנות ה-70 במאה הקודמת והשתלטה על העולם, אבל האמת היא שהם עשו מוסיקה שהם אהבו בלי קשר לכלום.
רבים מאמני הברייקדאנס והראפרים הראשונים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. מצוידים במקצבים שהוקלטו על מכשירי בום בוקס גדולים ועתירי באסים, הם היו שרים ראפ ברחוב, אחר כך במועדון "מארס", הבכור והראשון במועדוני מסיבות ההיפ הופ בעולם ובתכנית הרדיו המיתולוגית של סטרץ' ובאביטו ברדיו של אוניברסיטת קולומביה ב-NYC, תכנית פורצת דרך שהייתה הראשונה בעולם ששידרה היפ הופ.
הנערים וההיפרים המשיכו לעשות באטלים, קרבות ראפ, פרי סטייל ולשפר כל הזמן את היכולת שלהם לחרוז, לדברר ולכתוב את הרעיונות, הביקורת והמחאה שלהם על החיים.
אחר כך באו סרטים כמו "קידס" שעשה לארי קלארק ובו תיעד את סצנת הרחוב ותת-התרבות של ההיפ-הופ בגדול ואז הסרט "מיקסטייפ", בו שימש המיקסטייפ היפ-הופ מהתכניות של סטרץ' ובאביטו כפסקול מדהים לתרבות הסקייטבורדינג, שהצטלמה נהדר והפכה את שני התחומים ללוהטים בכל העולם.
בהמשך נוסדו חברת "Zoo York" האלטרנטיבית, שהייתה החברה הראשונה של ההיפ הופ, וחנות "Supreme", שהייתה חנות הסקייטרים הראשונה בעולם והפכה למעצמת אופנת סקייטרים ואופנת רחוב. שתיהן, אגב, הפכו לאימפריות של מיליארדים, ממש כמו הכוכבים שצמחו מהרחוב למיינסטרים העולמי שהחליף את הרוק בתור המוסיקה המצליחה ביותר.
כך נולד ההיפ הופ (עברית):
https://youtu.be/qKOyGu5hY-s
התפתחות ההיפ הופ:
https://youtu.be/qKkUCwxRWAM
תולדות ההיפ הופ מסופר בסגנון היפ הופ:
http://youtu.be/waHXUdlsuLU
כוכב ההיפ הופ העצום אמינם שהוסיף את הזמרת דיידו:
http://youtu.be/aSLZFdqwh7E
התפתחות ריקודי ההיפ הופ לאורך השנים:
http://youtu.be/_BKXn6vb6gA
היפ הופ ישראלי:
https://youtu.be/eC3EGXuhy6k
ילדים באוגנדה שהפנימו וחיברו לתרבות שלהם:
https://youtu.be/GJm1gnQKxWY
וטריילר הסרט "כל הרחובות שקטים" על לידת ההיפ הופ והסקייטבורדינג בניו יורק:
https://youtu.be/I47ZfSDoZcQ
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
נתחיל בתיקון של שגיאה נפוצה. הגרפיטי (Graffiti) הם לא ציורי הקיר המדהימים שמתנוססים על קירות בערים גדולות, אלא הכתובות והסיסמאות שנכתבות ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו יופיעו.
שמם של ציורי הקיר המצויירים ברחובות הערים, על ידי צעירים מוכשרים, נקראים אמנות רחוב ובאנגלית murals. גם אלה מצוירים במרבית המקרים ללא הסכמת הבעלים או הרשויות. הם מופיעים לרוב על קירות בתים, חומות ובניינים שונים, בערים רבות בעולם.
לעיתים הגרפיטי משולב באמנות רחוב ולעיתים מדובר בכתובות שנועדו רק להביע דעה או להעביר מסרים חברתיים, פעמים רבות של מחאה והתנגדות לסדר הקיים.
עד לפני שנים מספר הגרפיטי נחשב לעבירה על החוק ונהגו לראות בו ונדליזם. עם הזמן הוא החל לקבל מקום של כבוד גם באמנות וכאמנות.
על אף שהסובלנות כלפי השחתת רכוש ציבורי או פרטי שגורמים אמני הרחוב והגרפיטי לא גדלה, חלק מהאמנים המציירים גרפיטי הפכו לכוכבים בתחום האמנות ויצירותיהם מתחילות לקבל מקום של כבוד גם בגלריות ובתערוכות מכובדות המוקדשות להם ולאמנותם.
פירוש המילה "גרפיטי" בא משפות שונות ומקורה הראשוני הוא המילה היוונית "גרפאין" שמשמעותה "לכתוב". כדאי לציין שהגרפיטי הוא עניין עתיק יומין וכתובות וציורים הופיעו כבר על קירות המערות של האדם הקדמון, דרך ציורים על קירות בערי האימפריה הרומית ועד לכתובות של חיילים צרפתים מצבא נפוליאון, המופיעות באתרי הפרעונים מתקופת מצרים העתיקה.
פעם גרפיטי נחשב ונדליזם (מתורגם):
https://youtu.be/4GNoUYZhrT0
חבורת אמני רחוב נודדת (עברית):
https://youtu.be/DD97ct6bxzc
ציירי גרפיטי ניו-יורקיים בעבודה:
https://youtu.be/vNs8Z6OfE_A
על תולדות הגרפיטי:
http://youtu.be/4Ul4mhho03M
האם גרפיטי הוא אמנות או ונדליזם?
https://youtu.be/azolNnTCnMI
כך או כך, הגרפיטי הולך ונכנס למוזיאונים:
https://youtu.be/k2Eu2na_diY
ועדיין יש ויכוח אם גרפיטי היא אמנות או ונדליזם:
https://youtu.be/azolNnTCnMI
גאון אמנות הרחוב האנגלי והמסתורי בנקסי מפתיע כל הזמן (מתורגם):
https://youtu.be/0B3SsnXlabY
קבוצת גרפיטי ישראלית שמציירת על קירות בערים הגדולות:
http://youtu.be/cXY9UNGsKaw
וסרטון שמציג איך מציירים על קיר שלם בהזמנה:
https://youtu.be/FUUG0IIRpHI?long=yes
לא רבים יודעים שהמוסיקה שלה אנו קוראים בדרך כלל "היפ הופ" היא בעצם שירת ראפ. ראפ (Rap) והפועל "ראפינג" שפירושו "לעשות ראפ", הם קריאה קצובה, מעין דקלום קצבי של מילים, שירה ללא מנגינה ובקצב ברור ומודגש.
אמנות הראפ ושירת הראפ קדמו לתרבות ההיפ-הופ בשנים רבות. הראפ מבוצע במהירות ובקצב מונוטוני, כשהתוכן שלו הוא לרוב של מוסיקת מחאה בועטת ולא מתפשרת במסרים, שלעיתים קרובות הם בוטים ואף קיצוניים וכוללים לא פעם קללות, גסויות והתרסה כנגד הממסד, האליטות והשלטון.
הסגנון נולד בארצות הברית וזוהה עם התרבות של שכונות העוני וכנופיות הפשע שם. לא מעט מהראפרים היו גאנגסטרים, חברים בכנופיות רחוב בשכונות, שמצאו בראפ דרך מחאה נוספת. רבים מהם היו מעורבים במעשי פשע, כולל כוכבים גדולים, כמו "סנופ דוג" שרצח, טופאק שעמד בראש כנופיית פשע ונרצח, הראפר "50 סנטס" שישב בכלא על סחר בסמים ורבים אחרים.
בשנות ה-90 זכו הפכו ההיפ הופ והראפ במיוחד להצלחה עולמית. לצד טופאק החלו להתפרסם ביגי, סנופ דוג, פיפטי סנט ו-NWA עם הגנגסטה ראפ המשובח שלהם שגם סיבך אותם לא מעט עם המשטרה, במיוחד עם הלהיט "F the police".
אז התפרסמו גם לא מעט ראפרים לבנים וכאלה שאינם אמריקאים. הביסטי בויז הייתה להקת היפ הופ מצליחה במיוחד. אמינם, ראפר לבן גם הוא, הפך לכוכב עולמי והיה לאחד הראפרים המשפיעים, בולטים ובוטים.
כמה מכל אלה בתגית "ראפרים".
במאה ה-21 הפך הראפ למיינסטרים החדש - מוסיקה מסחרית ומצליחה, כשרבים מהכוכבים החדשים הפסיקו למחות והחלו לשקוד על חשבונות בנק משמינים והולכים. שמות כמו קנדריק לאמאר, דרייק ו"דה וויקנד" מפוצצים את הכספות שלהם בסכומי עתק והפרודיוסר "דוקטור דרה", שצמח מהשכונות עם NWA והקים את חברת Beats שנמכרה במיליארדים ל-Apple - הוא בכלל הפך למיליארדר.
הנה סגנון הראפ של כנופיות הגנגסטרים בניו יורק והמחאה נגד ההתנשאות הלבנה:
https://youtu.be/WbFGdM3mryc
כך לימדו מה זה ראפ באירופה:
https://youtu.be/RPtcE49360U
מי שהפך את הראפ להצלחה עולמית וכונה "אלוהי הראפ" - הראפר אמינם:
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
הנה 27 סגנונות הראפ מודגמים על ידי ראפר מדהים:
https://youtu.be/izgsppAKtjE
כך עושים ראפ בעריכה חכמה מטקסטים של תכנית טלוויזיה עם מדענים:
https://youtu.be/Ws6HPTom2AY
לוג'יק, ראפר שפרש כדי לטפל בתינוק שנולד לו, משחרר שיר:
https://youtu.be/9u5w44l16eI
כך מייצרים היום ראפ באמצעות AI:
https://youtu.be/H-iTu0C3Bd8
ותכנית חינוכית על ראפ וראפרים (עברית):
https://youtu.be/3MkwVdsdy-k?long=yes
היפ הופ
בתקופה שיש לא מעט ראפרים מעולים, די קל להספיד את מי שכונה לא פעם "השייקספיר של הראפ", הראפר הלבן אמינם (Eminem).
שוב ושוב הוכיח הראפר המוכשר והמדויק הזה שהחיבור בין מיץ הזבל של החיים שלו לחוש ההומור שמאפשר לו להתמודד מולו, הוא מושלם. עם מסגרות חריזה מורכבות מחד וברורות להפליא מאידך, האיש עדיין יודע לעשות את האמנות שלו היטב.
למרשל מאד'רס הצעיר לא היו חיים קלים. ילדות קשה זו הטבה משמעותית עם מה שהלך שם. עם אב נוטש, אם מכורה לסמים, דוד אהוב נפש שמתאבד בשל אהבה נכזבת ושלל קשיים בשכונה שחורה, שבה משפחתו הענייה היא הלבנה היחידה והוא חוטף מכות מנערים שחורים יותר ממה שנער ממוצע משחק כדורסל בפרברים - חיים קלים לא היו לו.
הראפר הזה התחיל כילד עני בעיר דטרויט. כנער מתבגר הוא היה שטוף בחלומות גדולים ובפנטזיות על איך יכבוש את העולם. הוא נהג להתחרות אז ב"באטלים", קרבות היפ-הופ, בהן שייף את היכולת האגדית שלו לחרוז חרוזים בלתי אפשריים בזמן אמת.
עם הכינוי שבחר לו מרשל ברוס מאד'רס השלישי (Marshall Bruce Mathers III), שבתחילה היה "מניקס" ואחר-כך שילב את ראשי התיבות של שמו האמיתי עם ממתק אינפנטילי משהו והיה ל-M&M, הוא עתיד להפוך בהמשך לאמינם. השם הזה הפך אותו כוכב או שהוא הפך אותו לשם של הכוכב הגדול ביותר בהיסטוריה הלא ארוכה של ההיפ הופ.
מי שגילה אותו היה הראפר והמפיק הגדול ד"ר דרה. זה קרה כשקלטת שלו הגיעה אל ד"ר דרה והוא התפעל. אמינם של אותו זמן מחלק את הזמן בין הרחוב, כהומלס מוסמך ובין מוטל זול בדטרויט. ד"ר דרה היה האליל שלו ומי שיצר את מוסיקת ה"גנגסטר ראפ", שהשפיעה על חייו ולדבריו פעם "גרמה לי להתנהג כמו מטורף". אמינם הושפע מהמוסיקה של דרה והשתמש בה לדבריו, כתירוץ לעשות עם עצמו משהו בחיים.
דוקטור דרה היה מפיק וכבר הספיק עד אז לגלות עוד ראפר מדהים, סנופ דוג. הוא אהב את מה ששמע, מאוד אהב והחליט להוציא לאמינם דיסק. היה בבחור הלבן מדטרויט משהו שחור וכל כך בוהק.
והמשהו הזה, שיצא באלבום הבכורה שלו, הייתה התפוצצות. זה היה לא פחות ממפץ גדול של אור שהעלה את עולם ההיפ הופ לגבהים שאיש לא חלם שיגיע אליהם. כשיוצא אלבומו המסחרי הראשון, בחסותו האדיבה של ד"ר דרה, אמינם זוכה להצלחה מיידית והופך לתופעה המוסיקלית, פחות או יותר הכי מרתקת בעולם. לאלבום השני והאגדי שלו משנת 2000, "The Marshall Mathers LP", הוא מוציא את כל הבטן, מהפהפ, מלשון היפ הופ, את הדברים הכי אישיים שלו וזוכה להכרה בתור גאון.
בהדרגה הוא גם חושף בפני מעריציו את סיפור הסינדרלה שלו ומתאר בראיונות ובעיקר בשירים, כיצד הפך מצעיר עני שמזונו העיקרי הוא אבקת חלב לראפר המפורסם ביותר בעולם. בסרט שהתבסס פחות או יותר על חייו כראפר עני בשנים שלפני הפרסום, הוא מתגלה כשחקן מצוין (לפחות כשהוא משחק את עצמו) והסרט הופך לשובר קופות מטורף.
כמה שנים אחרי שהתפוצץ בעולם כולו, באמצע העשור הראשון למילניום החדש, לאחר שיצא אלבומו החמישי "Encore", חשו רבים שאמינם הולך ונשחק. המלך הלבן של ההיפ הופ הפך עשיר יותר ויותר והתבגר. השנינות, החריזה וגאונות הפריסטייל שלו עמדו לו עדיין, אבל קשה לנהל קריירה זועמת ומתריסה כשאתה גבר עשיר, לבן ומסודר ברמות קשות, ממש החלום האמריקאי.
גם אם לא קיבל את זה, דומה היה שמי שהצהיר על עצמו שהוא "ווייט טראש", זבל לבן באמריקה, הפך עם השנים לדמות שיותר מזכירה גבר פריבילגי לבן מה-wasps של אמריקה.
מצד שני, מי שאמרו עליו שהוא "ראפר לבן עם עבר שחור" מתגלה יותר ויותר כראפר לבן שעובד קשה כדי לשמור על קשר עם העולם שהוא אוהב. וכך, הוא הוציא ב-2010 את "Recovery", אלבום קאמבק מדהים שבעיני רבים השיב אותו ישירות לטופ של עולם ההיפ הופ. חדש ומחודש, מפוכח, שלא לומר מאושר, אחרי כל הסמים שכמעט גמרו את הקריירה שלו ואותו, אמינם התגלה כאנרגטי וכעוס לא פחות, אבל בוגר והרבה פחות מרושע.
אחרי בחירתו של דונלד טראמפ, אמינם עלה שוב עם זעם אמיתי על המנהיג הדמגוג החדש שלו. כמו שעשה שוב ושוב, התגלה למעריצים מלך ההיפ הופ והראפר הלבן, עם השליטה המוחלטת והמפורסמת שלו בשפה ועם השנינות המרוככת יותר, אבל עדיין מעט מרושעת שלו.
גם אם הוא מבוגר וקשה לראות את הקשר המיידי בין הטקסטים שלו לעולם של ההיפ-הופ העכשווי, אמינם הוא הקוסם של המילים, אלוף בחריזה, בהגייה ובהלחמה גאונית של מילים באנגלית והוא ממשיך להפציץ. כי יש לו מה לומר והוא, בניגוד להרבה ראפרים של ימינו, יודע להגיד את זה בשכבות, עם משמעויות כפולות ומכופלות, בשימוש חכם בסאב טקסטים נהדרים ובעיקר בשירים שעוד יזכו יום אחד בפרס נובל לספרות.
הנה סיפור חייו המדהים של אמינם:
https://youtu.be/730eh89WacU
פריסטייל שלו מהסרט "8 מייל", בו הנציח את קרבות ההיפ הופ שניהל בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/b9Gx0mKYl_w
הוא נחשב למלך הלבן של ההיפ הופ:
https://youtu.be/1wYNFfgrXTI
אמינם היה כוכב ענק בהיפ הופ:
https://youtu.be/D4hAVemuQXY
הוא הפך את הראפ להצלחה עולמית, במיוחד כששילב כוכבי פופ כמו דיידו, בשיר "סטן":
https://youtu.be/gOMhN-hfMtY
כאן סאטירה על הראפ שלו (מתורגם):
https://youtu.be/mA-o3KJcYx0
וכך התגלה אמינם בידי ד"ר דרה ששמע קלטת אקראית באולפן והבין את התגלית:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
זה קרה בעיר ההימורים לאס וגאס כשטופאק שאקור (Tupac Shakur), אגדת הראפ משנות ה-90, סמל ההתנגדות והפעילות נגד אפליית האדם השחור באמריקה, מי שנחשב הראפר המשפיע בכל הזמנים והראפר החשוב ביותר בעשור שלו נורה מתוך מכונית ומת.
שנים רבות חלפו מאז מותו של טופאק שקור. מרתק לחשוב שהוא נרצח דווקא בווגאס. לרוב לאס וגאס נתפסת כמקום אליו מגיעים אמנים בסוף דרכם, כדי להופיע בהופעות נוצצות וחלולות, שנועדו ללטף ולספק את הזיכרונות של המיליונרים המשועממים ולשיר להם שוב ושוב את אותו חומר שמספק להם את הנוסטלגיה המתבקשת.
טופאק לא היה כזה. האיש שילדותו עברה עליו עם סבא שהיה מבכירי תנועת הפנתרים השחורים, אימא מהפכנית, פנתרה שחורה וחזקה, שעברה עם ילדיה מניו יורק לבולטימור ומשם לקליפורניה, לא פרגן לאמריקה. כשכוכבו דרך הוא ביקר אותה בלי גבולות, קרא לאמריקה "הכנופיה הגדולה בעולם" ופיזר ללא הפסקה מסרים חתרניים נגד הגזענות, האפליה, האליטה הלבנה, האילומינטי והרדיפה של השחורים.
האיש שעתיד להפוך לאחד האייקונים הגדולים של הראפ לא עשה ראפ שכונות קטן ועגמומי. הוא נתן בראש, בסגנון ה"גנגסטה ראפ" הכוחני. אבל הוא הירבה גם לתרום המון מהכנסותיו מהופעות, עבור קהילות עניות של שחורים.
בעיני הממסד הלבן הוא הופך במקביל יותר ויותר מסוכן מסתם ראפר. טופאק היה משכיל וחכם הרבה יותר מהקולגות שלו בעולם הראפ. מיום ליום, משיר לשיר ואלבום אחרי אלבום טופאק שאקור הפך להיות הקול של השחורים באמריקה של הניינטיז, אמריקה הגזענית והמפלה אותם.
בסיקסטיז זה היה מרטין לותר קינג. בניינטיז זה טופאק.
כשסגן הנשיא של רייגן, דן קווייל, גינה אותו בטלוויזיה, על רצח שוטר שנעשה לכאורה בהשפעת שיר שלו, טופאק הבטיח לשלוח לו דיסק מתנה, עם הקדשה על קידום המכירות שעשה לו. בסרט על חייו הוא מבטיח לקהל שלו שיכתוב את זה עם שגיאות, כדי "שהטמבל יבין..."
אבל טופאק הסתבך שוב ושוב, עם שוטרים לבנים שמענים ברחוב "אחים שחורים", בעבירות מין שטפלו עליו מפה ומשם ושלל עניינים משפטיים וגם מאסר. בכלא הוא קרא הרבה מספרו של ניקולו מקיאבלי, הפילוסוף שכתב את "הנסיך", אולי ספר המנהיגות המשפיע בהיסטוריה.
הוא הלך והסתבך גם במאבקים של חברות תקליטים והחליט להקים את "מקיאבלי רקורדס", חברת התקליטים שלו, שתקדם אמנים צעירים ותיקרא על שמו של אהובו מקיאבלי. בינתיים הוא מקים את הסניף של "דת' רואו" בשביל שוג, המנהל שלו.
ב-1996 קרה מה שרבים בקהילה השחורה חששו שיקרה. טופאק, שביקר בלאס וגאס כדי לראות קרב איגרוף של מייק טייסון, נורה במכוניתו ממכונית חולפת. הרצח של אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה נגרם, לפי הטענה, כחלק ממלחמת הראפ בין כנופיות החוף המערבי והמזרחי. טופאק היה חלק מהמאבק הזה ונראה שההסבר מניח את הדעת, אבל הרוצחים לא נתפסו מעולם וידוע שלא מעט גורמים אחרים "לא ממש אהבו אותו".
טופאק שאקור מת מזמן. האיש שעד מותו בגיל 25 הוציא 9 אלבומי פלטינה, שהמכירות שלו כבר עברו מזמן את 100 מיליון האלבומים ושהולוגרמות שלו מככבות כיום בהופעות חיות שהוא לא זכה לקיים.
שמו הפך מזמן לאגדה. גם תיאוריות הקונספירציה על חייו הממשיכים וגם מיתוס מותו והמסתורין סביבו, שניהם חלק ממיתולוגיית ההיפ-הופ. עד היום השאלה הכי מסתורית וזו שמעסיקה את עולם ההיפ הופ יותר מכל היא "מי רצח את טופאק?"
הנה שחזור מדויק של אירועי הרצח של טופאק שאקור:
https://youtu.be/ODgWWPDwddA
קדימון לסרט על חייו ומותו של אגדת הראפ והלוחם השחור (מתורגם):
https://youtu.be/aJyR2AV9HlQ
טופאק מדבר (מתורגם):
https://youtu.be/5g56DbHQEE4
שינויים (מתורגם):
https://youtu.be/V2k3ScQeSAI
All Eyez on Me - שיר הנושא מהאלבום האחרון (מתורגם):
https://youtu.be/3OZ_yZKN53w
ההתוודות של בחור שהיה במכונית ממנה טופאק נורה אבל נאמן לקוד הרחוב ולא מגלה מי הרוצח:
https://youtu.be/vY3Y6m16J-I
When Thugz Cry, בעברית: "כשערסים בוכים" (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
וחוזר במקום לחיים ללייב - בתור הולוגרמות (עברית):
https://youtu.be/kf-cEFnSQAs
הביטוי "drop the mic", בעברית "לזרוק את המיקרופון" בא במקור מסצנת הראפ וההיפ-הופ. הוא מתאר בסלנג באנגלית סיטואציה סמלית בה ראפר שומט את המיקרופון על הרצפה, לאחר שסיים את הקטע שלו בהצלחה, כהבעת ביטחון לגבי איכות ההופעה שלו.
משמעות הביטוי, שאגב האמריקאים מבטאים "דרופ דה מייק", היא שהאמן אמר את דברו, את מה שהיה לו לומר, ולא נשאר לו דבר להוסיף, שבעצם אין צורך עוד במיקרופון, לאחר שהוא נתן את הקטע המושלם שלו.
זריקת המיקרופון מייצגת ביטחון עצמי של האמן וחוסר צורך בהוכחה נוספת של כישרונו, לאחר ההופעה החזקה.
עם השנים השתמשו יותר ויותר בביטוי מחוץ לעולם ההיפ הופ והמוסיקה בכלל. כיום הוא מציין סיום חזק ומרשים של כל פעולה - דוגמת טיעון מוחץ, נאום מדויק, משפט משכנע, פאנץ' נוקב או תגובה מוצלחת בוויכוח.
הנה קייל תומפסון שומט:
https://youtu.be/fQbRyay_ojY
קווין הארט שומט את המיקרופון בבאטל TV לפי הקונספט:
https://youtu.be/XfuTGjgDapw
הנשיא אובמה מראה איך עושים את זה מדהים:
https://youtu.be/xWx9zSy04uA
לפעמים מספיק לומר זאת במקום סימני קריאה:
https://youtu.be/n51xixv91YI
שעשועון טלוויזיה... בררר..
https://youtu.be/fQQ0c5rdSPk
ופעם היו פשוט שרים את זה בתור "נאמר כבר הכל" (עברית):
https://youtu.be/SXgY63KIvy0
ברייקדאנס (Breakdance), או ברייק דאנס, הוא ריקוד שנולד בתרבות השחורה של בני נוער ברחובות ניו יורק. הריקוד מתבסס על מוסיקה אלקטרונית ועל היפ הופ, בשילוב עם חריקת התקליטים הנקראת "סקראצ'ינג" (שריטה).
הסגנון נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת ובשנות ה-80, כשפשטו הרכבי ברייקדאנס של צעירים על כיכרות הערים הגדולות בעולם. מצוידים ב"בום בוקס" עם מוסיקה ובסים אימתניים הם החלו לרקוד, לפתח את היכולות והסגנון הפך בהדרגה לפופולארי במיוחד. הוא נולד כחלק מתרבות ההיפ הופ והיה לאחד מיסודותיה.
לריקוד הברייקדנס תנועות חדות וקטועות שיש בהן הרבה גליות זורמות ותנועות רצפה וירטואוזיות, שהושפעו מאד מהשליטה הגופנית המוחלטת של תנועות הקפואירה. גם "הליכת ירח" היא מהתנועות המוכרות של הברייק-דאנס. כשאימץ מי שכונה "מלך הפופ", מייקל ג'קסון, את "הליכת הירח" היא הפכה מוכרת בכל העולם ומזוהה איתו.
השם "ברייקדאנס" ניתן לסגנון בהיות המוסיקה הראשונית שעליה התבססו הרוקדים מבוססת על קטעים חוזרים מקטעי-מעבר ("ברייקים") מלהיטים בסגנונות פופולאריים כמו דיסקו, פאנק ורגאיי.
כיום הוא ענף אולימפי לכל דבר (עברית):
https://youtu.be/idW2LA_RbIg
ריקוד ברייקדאנס מקצועי של רקדן עם נגן מוסיקה בידו:
https://www.youtube.com/watch?v=IDtBZkfsRRw
תחרות ברייקדאנס בין כמה בחורים מצוינים, שרוקדים מעולה:
http://youtu.be/qTcXxVOM4B0
התנועות מופלאות של רקדני הברייקדאנס:
http://youtu.be/37pwbUp8t1I
כך הוא משתלב בכוריאוגרפיות מתוחכמות:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
טריפ-הופ (Trip Hop) הוא סגנון אלקטרוני שנוצר לראשונה על ידי המלחין הבריטי בריאן אינו בשנות ה-70. הוא נולד משילוב של המוסיקה התעשייתית וצליליהן הלא-הרמוניים של מכונות המוסיקה האלקטרוניות בסגנון ההאוס, עם סגנון הדאב וההיפ הופ. תחילתו בעיר הבריטית בריסטול, אבל במהלך שנות ה-90 פרץ הטריפ-הופ והפך לז'אנר כלל-עולמי, שממשיך להתקיים ולהתפתח עד היום.
הטריפ-הופ הוא מוסיקה נמוכה אך אפלה. הוא משלב קטעי באס-תופים עם מנגינות עצובות ואף דכאוניות ולא מעט קולות דיבור, או דאב, במקום שירה רגילה, או בשירה של זמרת על רקע המוסיקה.
ז'אנר הטריפ-הופ שילב אלמנטים ממגוון גדול של סגנונות מוסיקליים, החל ממוסיקת רוק, דאב, Fאנק, סול, ג'אז, אמביינט, דראם אנד בייס ועוד.
האמנים הבולטים ביותר בסגנון הזה הן הלהקות מבריסטול, פורטיסהד (Portishead) ומאסיב אטאק (Massive Attack). שני ההרכבים האלה הצליחו בעולם כולו וסחפו אחריהם גל עצום של אמנים שניסו ליצור סאונד דומה לשלהם. הם קיבעו את החוויה הכל כך אופיינית לטריפ-הופ, של קול נשי שבור על מצע של מוסיקה אפלה.
שם הסגנון "טריפ-הופ" הוא חיבור של המילה "טריפינג" (Tripping), החווייה התודעתית שנוצרת תחת השפעת סמים, עם חלק מה"היפ הופ", הסגנון המוסיקלי והתרבות המוכרים כל כך בעולם.
הנה מוסיקת הטריפ הופ כפי שנולדה בבריסטול עם מאסיב אטאק:
https://youtu.be/vvac3RBp3rg
"פרוטקשן" עם הצליל המעושן של מאסיב אטאק, אולי ההרכב הכי החשוב בטריפ-הופ:
http://youtu.be/Epgo8ixX6Wo
להקת פורטיסהד הלא פחות חשובה, ב"דרכים", עם שירתה הרגשית של הסולנית בת' גיבונס, על רקע עיבודי ההיפ הופ:
https://youtu.be/WQYsGWh_vpE
שיר טריפ הופ:
https://youtu.be/Xu8REwubN34
ועוד טראק מעניין:
https://youtu.be/SWTY-p2aX0g
מה הסיפור של השיר "בגין"?
השיר "מתחנן" (Beggin) של הצמד Madcon הוא אחת ההצלחות הגדולות של העשור השני של המאה ה-21 בפופ העולמי. קשה להאמין לאיפה הגיע שיר שבמקור לא היה הצלחה גדולה.
בשנת 1967, השנה של וודסטוק והתפוצצות הרוק הפסיכדלי, הוא הוקלט על ידי פרנקי ואלי ולהקתו "ארבע העונות". הם הגיעו איתו למקום ה-16 במצעד האמריקאי. שנה אחר-כך באנגליה, כיסתה להקה בריטית בשם "טיימבוקס" (Timebox) והגיעה איתו רק למקום ה-38. זה קרה פעם נוספת עם DJ צרפתי פילוסקי (Pilooski) ש"כבש" ב-2007 את המקום ה-32 בבריטניה, עם גרסת ריקוד. יחד עם הפוטנציאל שרבים זיהו בו, השיר היה ההיפך מלהיט.
אבל שנה אחר-כך, בשנת 2008, לקחו אותו שני זמרים נורבגים והפכו אותו ללהיט ענק, שמתנגן מאז בעשרות מיליוני השמעות בכל תחנת פופ אפשרית ובכל פינה באינטרנט. צמד ההיפ הופ הנורבגי "מדקון" הוא קיצור של "Mad Conspiracy", בעברית: "קונספירציה מטורפת".
השניים הללו נמנו על קבוצת היפ-הופ נורווגית בשם "מדקון" שהפכה את בגין לשיר הנמכר ביותר במדינת הפיורדים לשנת 2007. אפילו בבריטניה הם הגיעו לטופ-טן!
שני החברים במדקון הם "קפריקון" (Kapricon) ששמו האמיתי צ'אווה בקווה (Tshawe Baqwa) ו"קריטיקל" (Critical) שהוא יוסף וולדה מריים (Yosef Wolde-Mariam).
על בגין נעשו מאז המון גירסאות ריקוד ומיקסים בווידאו של סטריט דאנס ורקדנים למיניהם. ביצעו אותו שוב ושוב אמנים וזמרים בשלל קאברים מוצלחים פחות או יותר. כמעט כל תכנית לאומית של דה ווייס חייבת לכלול אותו באיזו שהיא עונה וכללית, השיר הזה לוהט.
אז נשאלת השאלה - מה עבד הפעם? מה הפך את הבגין של מדקון להצלחה כל כך מסחררת?
את השיר כתב במקור בוב גאודיו (Bob Gaudio), הכותב הקבוע של "ארבע העונות" (The Four Seasons), הלהקה שליוותה את הסולן המצליח פרנקי ואלי בשנות ה-60 וה-70. היה לו פטנציאל אבל משהו הצליח לעבוד רק בגרסה של "מדקון". מה הדבר הזה?
אז אפשר לפרק להרבה מרכיבים אבל נראה שהגרוב המושך קדימה שהיה גם בשיר המקורי וכאן הוקצן עוד יותר והפך סוחף, עובד הרבה יותר טוב. בנוסף גם חוזק אלמנט של שכבות קוליות, שהיה גם במקור אבל כאן נבנה מחדש, במיוחד בהשלמה שבין תפקיד הסולו לקולות המלווים.
הצמד גם הוסיף לשיר קטעי ראפ מעולים, עם השלמות משפטי ראפ בשירה מנוגדת, עוד טריק שגורם שהשיר הזה יהיה ממכר, גם בשמיעה אבל עוד יותר אפילו בריקוד. וכשמשהו רקיד בימינו - הוא יצליח גם ביוטיוב, ממליך המלכים של התקופה.
גם העיבוד המרהיב של 3Elementz, המפיק של מדקון, שניגן בו את כל התפקידים ועל כל הכלים, הוא הצלחה מסחררת. האיש הוא מכונת הפקה מרהיבה ומוכחת שיודע לעבוד עם מקצבים ולהוציא את הקולות הטובים ביותר מהשניים, שאגב גם להם לא חסר ברק ויכולת הופעה... אה, וביחד עם "הכנופיה" שלהם הם יצרו גם את הקליפ הנהדר ששיווק אותם בווידאו. אז מה השאלה בעצם?
הנה הביצוע המקורי בקליפ של מדקון:
https://youtu.be/zrFI2gJSuwA
הרמיקס של די ג'יי פילוסקי:
https://youtu.be/qN3kC_4xURA
בגין בתל אביב:
https://youtu.be/vTxRUMs0rPE
מיקס של סטריט דאנס על בגין:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
מישהו בטלוויזיה של תאילנד שעושה לבד:
https://youtu.be/DJ3ThhCzJmA
מתמודדי ריאליטי עושים ביחד:
https://youtu.be/hva1zMzGRzk
מקהלה עושה רעש:
https://youtu.be/Q9J8wS-ahq8?t=125
ומכאן הכל התחיל - הביצוע המקורי (בווידאו מיקס חדיש):
https://youtu.be/G5nlpUEeqPw
השיר "מתחנן" (Beggin) של הצמד Madcon הוא אחת ההצלחות הגדולות של העשור השני של המאה ה-21 בפופ העולמי. קשה להאמין לאיפה הגיע שיר שבמקור לא היה הצלחה גדולה.
בשנת 1967, השנה של וודסטוק והתפוצצות הרוק הפסיכדלי, הוא הוקלט על ידי פרנקי ואלי ולהקתו "ארבע העונות". הם הגיעו איתו למקום ה-16 במצעד האמריקאי. שנה אחר-כך באנגליה, כיסתה להקה בריטית בשם "טיימבוקס" (Timebox) והגיעה איתו רק למקום ה-38. זה קרה פעם נוספת עם DJ צרפתי פילוסקי (Pilooski) ש"כבש" ב-2007 את המקום ה-32 בבריטניה, עם גרסת ריקוד. יחד עם הפוטנציאל שרבים זיהו בו, השיר היה ההיפך מלהיט.
אבל שנה אחר-כך, בשנת 2008, לקחו אותו שני זמרים נורבגים והפכו אותו ללהיט ענק, שמתנגן מאז בעשרות מיליוני השמעות בכל תחנת פופ אפשרית ובכל פינה באינטרנט. צמד ההיפ הופ הנורבגי "מדקון" הוא קיצור של "Mad Conspiracy", בעברית: "קונספירציה מטורפת".
השניים הללו נמנו על קבוצת היפ-הופ נורווגית בשם "מדקון" שהפכה את בגין לשיר הנמכר ביותר במדינת הפיורדים לשנת 2007. אפילו בבריטניה הם הגיעו לטופ-טן!
שני החברים במדקון הם "קפריקון" (Kapricon) ששמו האמיתי צ'אווה בקווה (Tshawe Baqwa) ו"קריטיקל" (Critical) שהוא יוסף וולדה מריים (Yosef Wolde-Mariam).
על בגין נעשו מאז המון גירסאות ריקוד ומיקסים בווידאו של סטריט דאנס ורקדנים למיניהם. ביצעו אותו שוב ושוב אמנים וזמרים בשלל קאברים מוצלחים פחות או יותר. כמעט כל תכנית לאומית של דה ווייס חייבת לכלול אותו באיזו שהיא עונה וכללית, השיר הזה לוהט.
אז נשאלת השאלה - מה עבד הפעם? מה הפך את הבגין של מדקון להצלחה כל כך מסחררת?
את השיר כתב במקור בוב גאודיו (Bob Gaudio), הכותב הקבוע של "ארבע העונות" (The Four Seasons), הלהקה שליוותה את הסולן המצליח פרנקי ואלי בשנות ה-60 וה-70. היה לו פטנציאל אבל משהו הצליח לעבוד רק בגרסה של "מדקון". מה הדבר הזה?
אז אפשר לפרק להרבה מרכיבים אבל נראה שהגרוב המושך קדימה שהיה גם בשיר המקורי וכאן הוקצן עוד יותר והפך סוחף, עובד הרבה יותר טוב. בנוסף גם חוזק אלמנט של שכבות קוליות, שהיה גם במקור אבל כאן נבנה מחדש, במיוחד בהשלמה שבין תפקיד הסולו לקולות המלווים.
הצמד גם הוסיף לשיר קטעי ראפ מעולים, עם השלמות משפטי ראפ בשירה מנוגדת, עוד טריק שגורם שהשיר הזה יהיה ממכר, גם בשמיעה אבל עוד יותר אפילו בריקוד. וכשמשהו רקיד בימינו - הוא יצליח גם ביוטיוב, ממליך המלכים של התקופה.
גם העיבוד המרהיב של 3Elementz, המפיק של מדקון, שניגן בו את כל התפקידים ועל כל הכלים, הוא הצלחה מסחררת. האיש הוא מכונת הפקה מרהיבה ומוכחת שיודע לעבוד עם מקצבים ולהוציא את הקולות הטובים ביותר מהשניים, שאגב גם להם לא חסר ברק ויכולת הופעה... אה, וביחד עם "הכנופיה" שלהם הם יצרו גם את הקליפ הנהדר ששיווק אותם בווידאו. אז מה השאלה בעצם?
הנה הביצוע המקורי בקליפ של מדקון:
https://youtu.be/zrFI2gJSuwA
הרמיקס של די ג'יי פילוסקי:
https://youtu.be/qN3kC_4xURA
בגין בתל אביב:
https://youtu.be/vTxRUMs0rPE
מיקס של סטריט דאנס על בגין:
https://youtu.be/es6xywE9NP0
מישהו בטלוויזיה של תאילנד שעושה לבד:
https://youtu.be/DJ3ThhCzJmA
מתמודדי ריאליטי עושים ביחד:
https://youtu.be/hva1zMzGRzk
מקהלה עושה רעש:
https://youtu.be/Q9J8wS-ahq8?t=125
ומכאן הכל התחיל - הביצוע המקורי (בווידאו מיקס חדיש):
https://youtu.be/G5nlpUEeqPw
מה זה ביט בוקס?
אומנות הביטבוקסינג היא מיומנות שבה הזמר מייצר קצב ומוסיקה באמצעות פיו וחלל הפה. זמרי ביטבוקס יכולים לבצע לבדם קטעים שנשמעים כאילו בוצעו בכמה קולות. יש כאלה שמוסיפים גם נגינה בכלי נשיפה, תוך כדי ביצוע מקצבי הביטבוקס שמחקים את כלי ההקשה.
המונח "ביטבוקס" לקוח מהביט-בוקס, מכונות התופים הראשונות של שנות ה-80 שאפשרו לתכנת מקצבים, אותם מקצבים שהיוו את ההשראה למקצבי הקול ושנשמעו דומים להם.
ביטבוקסינג היא אחד היסודות החשובים בתרבות ההיפ הופ, ביחד עם הראפ, הגרפיטי, הברייקדאנס ועוד.
הנה הדגמה מוסברת, מדהימה ומתורגמת של אחד הטובים בביט בוקס:
https://youtu.be/yyjuY9Yw5FM
שירת הביט בוקס:
http://youtu.be/g0_2vmkTmf0
הנה יורי ליין שמנגן במפוחית תוך כדי הוספת ליווי בביטבוקס:
http://youtu.be/7tda6i_bdlA
והנה תותח ביט בוקס מדהים:
http://youtu.be/jLN63bRcY5I
ועוד אחד:
http://youtu.be/rzfbaMnNXOI
אומנות הביטבוקסינג היא מיומנות שבה הזמר מייצר קצב ומוסיקה באמצעות פיו וחלל הפה. זמרי ביטבוקס יכולים לבצע לבדם קטעים שנשמעים כאילו בוצעו בכמה קולות. יש כאלה שמוסיפים גם נגינה בכלי נשיפה, תוך כדי ביצוע מקצבי הביטבוקס שמחקים את כלי ההקשה.
המונח "ביטבוקס" לקוח מהביט-בוקס, מכונות התופים הראשונות של שנות ה-80 שאפשרו לתכנת מקצבים, אותם מקצבים שהיוו את ההשראה למקצבי הקול ושנשמעו דומים להם.
ביטבוקסינג היא אחד היסודות החשובים בתרבות ההיפ הופ, ביחד עם הראפ, הגרפיטי, הברייקדאנס ועוד.
הנה הדגמה מוסברת, מדהימה ומתורגמת של אחד הטובים בביט בוקס:
https://youtu.be/yyjuY9Yw5FM
שירת הביט בוקס:
http://youtu.be/g0_2vmkTmf0
הנה יורי ליין שמנגן במפוחית תוך כדי הוספת ליווי בביטבוקס:
http://youtu.be/7tda6i_bdlA
והנה תותח ביט בוקס מדהים:
http://youtu.be/jLN63bRcY5I
ועוד אחד:
http://youtu.be/rzfbaMnNXOI
איך בגדי הכנופיות השתלטו על האופנה?
לפעמים ההיסטוריה ממש עושה צחוק... בהארלם, ברוקלין וברונקס, השכונות העניות של ניו יורק בשנות ה-70, ניהלו כנופיות נערים מאבקים אלימים ללא הפסקה. אבל כשהרגו את בנג'י, חבר כנופיה שדווקא ניסה להשכין שלום, המשיכה הכנופיה שלו את יוזמת השלום שלה עם הכנופיות היריבות והצליחה להביא את כולן לכריתת ברית במקום נקמה.
אבל בלי מאבק כנראה שאי אפשר. כך החלו נערי הכנופיות לנהל תחרויות ראפ, גרפיטי וריקודי ברייקדאנס. ברגע היסטורי בתרבות של אמריקה, הם החליפו את האלימות וקרבות הרחוב באמנות רחוב. כך גם נוצרה התחרות הפחות מוכרת - על הבגדים הכי מגניבים. משם תיוולד המהפכה של הלבוש האורבני (Urban Streetwear).
בניו יורק של שנות ה-70 להיות "פרש" היה להיות לבוש מגניב (cool). זה התחיל תמיד מהסניקרס, נעלי הספורט, שהיו המרכיב החשוב מאד ב"סוואג" - הסגנון.. הכי מגניב היה לשרוך את השרוכים הפוך מהיצרנים ומהמקובל. כשהם רכסו למלמעלה למטה הם גם מחו כנגד התרבות השלטת והצהירו שהם שונים.
בי-בוי (BBoy) צמחה להיות אופנת ההיפ הופ. הלבוש היה הפגנת העושר היחידה שהייתה בידי הצעירים השחורים והעניים. היו בו גאווה וכבוד, כי הבגדים היו לדרך היחידה שאינה אלימה ושבה הם זכו לכבוד מחבריהם. האופנה בשכונת העוני הייתה הביטוי לשאיפה שלך להיות טוב ומצליח משהיית. צבעי האופנה של הצעירים הללו הושפעו מהצבעוניות של הגרפיטי והם היו יצירתיים להפליא. זה התפוצץ לטובה כשהראפר אל אל קול ג'יי חשף לעולם כולו את החולצה שלו, שצויירה בידי "מלכי החולצות" - מותג מקומי קטן ולוהט שהקים מישהו בשכונה.
ואז בא "דאפר דן" שהפך למותג כששיווק את האופנה האורבנית הזו ויצר משהו נחשק יותר מפירמות כמו לואי ויטון, גוצ'י ושאר המותגים המתנשאים. הוא זייף את הלוגואים שלהם על הבגדים שלו ומהר מאד גילה שהם עצמם החלו לחקות אותו. כל כוכבי הראפ התלבשו בבגדים שלו, עד שהמשטרה פשטה עליו והכניסה אותו לכלא.
אבל כך גם באה האופנה הלבנה. בזכות נערי השכונות שלבשו אותם במועדונים, זכו יצרנים חדשים כמו ראלף לורן וטומי הילפיגר להצלחה. כדי להתפרסם, נהג טומי הילפיגר לחלק בגדים שעיצב בחינם בשכונות. כך הצליח להפוך לאימפרית אופנה, בזכות נערי השכונות. כוכבי הראפ, שהופיעו במועדונים שלהם, נדלקו גם הם, החלו ללבוש את הבגדים האורבניים הללו והפכו אותם למצליחים בעולם כולו.
המהפכה האופנתית הושלמה. ברגע שהיה כסף, כוכבי הראפ וההיפ הופ החלו ללבוש גוצ'י ולואי ויטון. חלקם הפכו למעצבים בעצמם ואחרים סתם הרוויחו כסף בהפקה והקלטות. אבל מה שגנבו ושדדו בשדירה החמישית כשהיו צעירים ועניים, הם יכולים היו עכשיו לקנות בכספם שלהם.
הנה מהפכת האופנה של ההיפ הופ:
https://youtu.be/aBOE0cZdNPE
אופנת ההיפ הופ הובילה את הסגנונות הטרנדיים של שנות ה-90:
https://youtu.be/-NkpF6vg22Q
התפיסה שלהם שמה שהם לובשים מייצג אותם ואת מה שהם מאמינים בו:
https://youtu.be/SUhk0C_Yc1I
המעצב מהארלם שהמציא את אופנת ההיפ הופ - דאפר דן האגדי:
https://youtu.be/wC9QrVJtrLc
דאפר דן מספר על המהפכה שלו:
https://youtu.be/5kVoaQukud8
הנה הלבוש מתחבר לריקוד, לגרפיטי, לצבעים ולמוסיקה:
https://youtu.be/QNxC_xXKnoE
טריילר לסרט שמספר את ההיסטוריה של הבגדים הללו מהרחוב לחנויות היוקרה:
https://youtu.be/vQ9LyiNrA-s
הרגע שבו "מלך הפופ" מייקל ג'קסון מצטלם בבגדי היפ הופ:
https://youtu.be/hNtUHYzMUdQ
ואופנת ה"סוואג לייף" של היום:
https://youtu.be/ot2WfVISz9w
לפעמים ההיסטוריה ממש עושה צחוק... בהארלם, ברוקלין וברונקס, השכונות העניות של ניו יורק בשנות ה-70, ניהלו כנופיות נערים מאבקים אלימים ללא הפסקה. אבל כשהרגו את בנג'י, חבר כנופיה שדווקא ניסה להשכין שלום, המשיכה הכנופיה שלו את יוזמת השלום שלה עם הכנופיות היריבות והצליחה להביא את כולן לכריתת ברית במקום נקמה.
אבל בלי מאבק כנראה שאי אפשר. כך החלו נערי הכנופיות לנהל תחרויות ראפ, גרפיטי וריקודי ברייקדאנס. ברגע היסטורי בתרבות של אמריקה, הם החליפו את האלימות וקרבות הרחוב באמנות רחוב. כך גם נוצרה התחרות הפחות מוכרת - על הבגדים הכי מגניבים. משם תיוולד המהפכה של הלבוש האורבני (Urban Streetwear).
בניו יורק של שנות ה-70 להיות "פרש" היה להיות לבוש מגניב (cool). זה התחיל תמיד מהסניקרס, נעלי הספורט, שהיו המרכיב החשוב מאד ב"סוואג" - הסגנון.. הכי מגניב היה לשרוך את השרוכים הפוך מהיצרנים ומהמקובל. כשהם רכסו למלמעלה למטה הם גם מחו כנגד התרבות השלטת והצהירו שהם שונים.
בי-בוי (BBoy) צמחה להיות אופנת ההיפ הופ. הלבוש היה הפגנת העושר היחידה שהייתה בידי הצעירים השחורים והעניים. היו בו גאווה וכבוד, כי הבגדים היו לדרך היחידה שאינה אלימה ושבה הם זכו לכבוד מחבריהם. האופנה בשכונת העוני הייתה הביטוי לשאיפה שלך להיות טוב ומצליח משהיית. צבעי האופנה של הצעירים הללו הושפעו מהצבעוניות של הגרפיטי והם היו יצירתיים להפליא. זה התפוצץ לטובה כשהראפר אל אל קול ג'יי חשף לעולם כולו את החולצה שלו, שצויירה בידי "מלכי החולצות" - מותג מקומי קטן ולוהט שהקים מישהו בשכונה.
ואז בא "דאפר דן" שהפך למותג כששיווק את האופנה האורבנית הזו ויצר משהו נחשק יותר מפירמות כמו לואי ויטון, גוצ'י ושאר המותגים המתנשאים. הוא זייף את הלוגואים שלהם על הבגדים שלו ומהר מאד גילה שהם עצמם החלו לחקות אותו. כל כוכבי הראפ התלבשו בבגדים שלו, עד שהמשטרה פשטה עליו והכניסה אותו לכלא.
אבל כך גם באה האופנה הלבנה. בזכות נערי השכונות שלבשו אותם במועדונים, זכו יצרנים חדשים כמו ראלף לורן וטומי הילפיגר להצלחה. כדי להתפרסם, נהג טומי הילפיגר לחלק בגדים שעיצב בחינם בשכונות. כך הצליח להפוך לאימפרית אופנה, בזכות נערי השכונות. כוכבי הראפ, שהופיעו במועדונים שלהם, נדלקו גם הם, החלו ללבוש את הבגדים האורבניים הללו והפכו אותם למצליחים בעולם כולו.
המהפכה האופנתית הושלמה. ברגע שהיה כסף, כוכבי הראפ וההיפ הופ החלו ללבוש גוצ'י ולואי ויטון. חלקם הפכו למעצבים בעצמם ואחרים סתם הרוויחו כסף בהפקה והקלטות. אבל מה שגנבו ושדדו בשדירה החמישית כשהיו צעירים ועניים, הם יכולים היו עכשיו לקנות בכספם שלהם.
הנה מהפכת האופנה של ההיפ הופ:
https://youtu.be/aBOE0cZdNPE
אופנת ההיפ הופ הובילה את הסגנונות הטרנדיים של שנות ה-90:
https://youtu.be/-NkpF6vg22Q
התפיסה שלהם שמה שהם לובשים מייצג אותם ואת מה שהם מאמינים בו:
https://youtu.be/SUhk0C_Yc1I
המעצב מהארלם שהמציא את אופנת ההיפ הופ - דאפר דן האגדי:
https://youtu.be/wC9QrVJtrLc
דאפר דן מספר על המהפכה שלו:
https://youtu.be/5kVoaQukud8
הנה הלבוש מתחבר לריקוד, לגרפיטי, לצבעים ולמוסיקה:
https://youtu.be/QNxC_xXKnoE
טריילר לסרט שמספר את ההיסטוריה של הבגדים הללו מהרחוב לחנויות היוקרה:
https://youtu.be/vQ9LyiNrA-s
הרגע שבו "מלך הפופ" מייקל ג'קסון מצטלם בבגדי היפ הופ:
https://youtu.be/hNtUHYzMUdQ
ואופנת ה"סוואג לייף" של היום:
https://youtu.be/ot2WfVISz9w
מה זה פופינג?
בתרבות ההיפ-הופ אנו מכירים בעיקר את הברייקדאנס, אבל "פופינג" (Popping) הוא סגנון ריקוד נוסף שבא מתרבות זו והוא קשור גם במוסיקת הפאנק (funk) האמריקאית. בפופינג נוהגים הרקדנים לכווץ ולשחרר את השרירים, בכדי לטלטל או להקפיץ את גופם.
סגנון הפופינג משלב תנועה וחוש קצב, עם שליטה מעולה באיברי הגוף. כך משיג הרקדן גמישות גבוהה במיוחד. ישנם בסגנון הפופינג סגנונות משנה כמו ה"רובוט" (Robot) שבו הרקדן מתנועע כמו רובוט או בובה. סגנון אחר הוא ה"גל" (Waving), שבו הרקדן זז כאילו עובר בגופו זרם חשמלי.
שמו של סגנון ה"פופינג" הגיע מהמילה "פופ" (Pop) שפירושה "להקפיץ".
הנה סרטון עם ריקוד בסגנון הפופינג:
https://youtu.be/KK2IqarxGrY
ואחד מדהים ויצירתי מאד:
http://youtu.be/fDZPYAo1d1c
אפשר ללמוד לרקוד פופינג כאן:
https://youtu.be/dcRtv4Tihyc
הנה קבוצת רקדני פופינג ברחוב:
https://youtu.be/HjYvl9ACX7k?t=38s
סגנון ריקוד הרובוט:
https://youtu.be/ekDQUwHGqiM
ריקוד הווייבינג "הגל":
https://youtu.be/uOUVE5rGmhM
בתרבות ההיפ-הופ אנו מכירים בעיקר את הברייקדאנס, אבל "פופינג" (Popping) הוא סגנון ריקוד נוסף שבא מתרבות זו והוא קשור גם במוסיקת הפאנק (funk) האמריקאית. בפופינג נוהגים הרקדנים לכווץ ולשחרר את השרירים, בכדי לטלטל או להקפיץ את גופם.
סגנון הפופינג משלב תנועה וחוש קצב, עם שליטה מעולה באיברי הגוף. כך משיג הרקדן גמישות גבוהה במיוחד. ישנם בסגנון הפופינג סגנונות משנה כמו ה"רובוט" (Robot) שבו הרקדן מתנועע כמו רובוט או בובה. סגנון אחר הוא ה"גל" (Waving), שבו הרקדן זז כאילו עובר בגופו זרם חשמלי.
שמו של סגנון ה"פופינג" הגיע מהמילה "פופ" (Pop) שפירושה "להקפיץ".
הנה סרטון עם ריקוד בסגנון הפופינג:
https://youtu.be/KK2IqarxGrY
ואחד מדהים ויצירתי מאד:
http://youtu.be/fDZPYAo1d1c
אפשר ללמוד לרקוד פופינג כאן:
https://youtu.be/dcRtv4Tihyc
הנה קבוצת רקדני פופינג ברחוב:
https://youtu.be/HjYvl9ACX7k?t=38s
סגנון ריקוד הרובוט:
https://youtu.be/ekDQUwHGqiM
ריקוד הווייבינג "הגל":
https://youtu.be/uOUVE5rGmhM
מאיפה אהבת המוסיקה של ג'מייקה?
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
על האי ג'מייקה וה"רגאיי" - המוסיקה שלו:
https://www.youtube.com/watch?v=olYYISLYLiU
ראפ על רגאיי בסגנון הג'מייקני:
https://youtu.be/ATobFYV4jQ0
גם הרגאטון יצא מג'מייקה (עברית):
https://youtu.be/AzsrDmMzKBA
והדאב הג'מייקני:
https://youtu.be/5Ci5XTpPq94
קליפ אופייני למוסיקה מהאי:
https://youtu.be/p8HoEvDh70Y
ממראות האי ג'מייקה:
https://youtu.be/fQNp1UTFh50
וסרט תיעודי על המוסיקה של ג'מייקה:
https://youtu.be/wv1Iy26qlLk?long=yes
האי ג'מייקה (Jamaica) הוא ממלכת אוהבי מוסיקה. כן, ג'מייקה היא ממלכה שנמנית על חבר העמים הבריטי. זוהי מדינת אי השוכנת בים הקריבי, ליד מרכז אמריקה. מצפון לה נמצאת קובה, גם היא שוכנת על אי וממזרח האי היספניולה, אי שבמערב שלו נמצאת האיטי ובמזרח הרפובליקה הדומיניקנית.
אבל ג'מייקה היא גם המדינה המוסיקלית ביותר בעולם, לפחות במספר אולפני ההקלטה שבה. יש בג'מייקה הכי הרבה אולפנים, המון מוסיקאים ודומה שכל אחד שם עושה מוסיקה בשלב כלשהו.
בג'מייקה יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו, כשמוסיקאים מקומיית ערבבו בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. באבולוציה הזו של הסגנונות הללו ואחרים נולד גם הראפ המקומי.
אמנים מקומיים באי ביצעו אז, בסוף שנות ה-60, מעין ראפ על מקצב הרגאיי. לא רבים יודעים שמשם יצא הראפ, בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק. זו הייתה מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
ואז בא המפץ הגדול של האי הקטן, מפץ מוסיקלי עולמי כמעט בלתי נתפס במונחים של הצלחה והשפעה, גם מוסיקלית וגם חברתית - קראו לו בוב מארלי. למשך כמה שנים הוא הפך את ג'מייקה למרכז העולם המוסיקלי הפופולרי.
בשנות ה-90 נכנס הסקא לתרבות המערבית במספר גלים, ולמשך כמה שנים הוא נכנס למיינסטרים. אבל עוד לפניו, מאז שנות ה-80, הפך הרגאיי למקצב עולמי והרגאיי שבוב מארלי הוציא לעולם מג'מייקה הפך למוסיקה פופולרית בצורה שלא תאומן.
עד כדי כך השפעתו חדרה עד שבנובמבר 2018 הכריז ארגון אונסק"ו על מוסיקת הרגאיי כנכס תרבות עולמי. זה היה הישג סמלי אמנם, אבל כזה שההצלחה והכריזמה של מארלי הם הגורמים העיקריים לו.
על האי ג'מייקה וה"רגאיי" - המוסיקה שלו:
https://www.youtube.com/watch?v=olYYISLYLiU
ראפ על רגאיי בסגנון הג'מייקני:
https://youtu.be/ATobFYV4jQ0
גם הרגאטון יצא מג'מייקה (עברית):
https://youtu.be/AzsrDmMzKBA
והדאב הג'מייקני:
https://youtu.be/5Ci5XTpPq94
קליפ אופייני למוסיקה מהאי:
https://youtu.be/p8HoEvDh70Y
ממראות האי ג'מייקה:
https://youtu.be/fQNp1UTFh50
וסרט תיעודי על המוסיקה של ג'מייקה:
https://youtu.be/wv1Iy26qlLk?long=yes
מה זה סקראצ'ינג?
סקראצ'ינג (Scratching) היא טכניקה של תקליטנים מעולם הדי ג'יי, המתבססת על גירוד ושריטה של תקליטי ויניל, בהנעה של התקליט קדימה ואחורה במהירות. אמנות הסקראצ'ינג מבוססת על צלילי החריקה שנוצרים מהנעת התקליט כנגד המחט, צלילים שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'ייז בתרבות ההיפ הופ.
הסקראצ'ינג נולד משנות ה-70 של המאה ה-20, כשדי ג'יי אמריקאי החל להפעילו בהופעות וקיבל תגובות נלהבות. הרעש הפך לחלק מהסאונד של ההיפ הופ וכשיצא האלבום "הרפתקאותיו של גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה" ברור היה שהוא הופך לחלק מהסאונד החדש ומהכלים והאפקטים של הדי ג'יי המודרני.
בתרבות ההיפ הופ של היום נבחנים די ג'ייז ביכולת הסקראצ'ינג שלהם ונערכות בכל שנה מגוון תחרויות ברחבי העולם, לבחירת ה"סקראצ'רים" הטובים ביותר. טכניקת הסקראצ'ינג יצאה כבר מזמן מעולם ההיפ הופ והתפשטה לסגנונות מוסיקליים נוספים. צליל הסקראץ' מוכר כיום לרוב מאזיני מוסיקת הפופ ובאופן מסוים הוא הפך לצליל של התקופה ולעוד דוגמה מצוינת לרעש שהופך למרכיב במוסיקה המודרנית.
הנה די ג'יי עם סקראץ' מיומן במיקסר דגימות ותקליטים:
https://youtu.be/RuBLTypK9zo
יש גם הרכבים שעושים את זה ביחד:
http://youtu.be/8PT2AA0dHj8?t=9s
וסקראצ'ינג ישראלי מקצועי משולב בסימפולים:
https://youtu.be/o3XaZaXYNlU
סקראץ' פד חדשני לדי ג'ייז מקצועיים:
https://youtu.be/w6o_WQN1WTw
בואו למסיבה עם די ג'יי:
http://youtu.be/j81DDY4nvos?qr=yes
סקראצ'ינג (Scratching) היא טכניקה של תקליטנים מעולם הדי ג'יי, המתבססת על גירוד ושריטה של תקליטי ויניל, בהנעה של התקליט קדימה ואחורה במהירות. אמנות הסקראצ'ינג מבוססת על צלילי החריקה שנוצרים מהנעת התקליט כנגד המחט, צלילים שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'ייז בתרבות ההיפ הופ.
הסקראצ'ינג נולד משנות ה-70 של המאה ה-20, כשדי ג'יי אמריקאי החל להפעילו בהופעות וקיבל תגובות נלהבות. הרעש הפך לחלק מהסאונד של ההיפ הופ וכשיצא האלבום "הרפתקאותיו של גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה" ברור היה שהוא הופך לחלק מהסאונד החדש ומהכלים והאפקטים של הדי ג'יי המודרני.
בתרבות ההיפ הופ של היום נבחנים די ג'ייז ביכולת הסקראצ'ינג שלהם ונערכות בכל שנה מגוון תחרויות ברחבי העולם, לבחירת ה"סקראצ'רים" הטובים ביותר. טכניקת הסקראצ'ינג יצאה כבר מזמן מעולם ההיפ הופ והתפשטה לסגנונות מוסיקליים נוספים. צליל הסקראץ' מוכר כיום לרוב מאזיני מוסיקת הפופ ובאופן מסוים הוא הפך לצליל של התקופה ולעוד דוגמה מצוינת לרעש שהופך למרכיב במוסיקה המודרנית.
הנה די ג'יי עם סקראץ' מיומן במיקסר דגימות ותקליטים:
https://youtu.be/RuBLTypK9zo
יש גם הרכבים שעושים את זה ביחד:
http://youtu.be/8PT2AA0dHj8?t=9s
וסקראצ'ינג ישראלי מקצועי משולב בסימפולים:
https://youtu.be/o3XaZaXYNlU
סקראץ' פד חדשני לדי ג'ייז מקצועיים:
https://youtu.be/w6o_WQN1WTw
בואו למסיבה עם די ג'יי:
http://youtu.be/j81DDY4nvos?qr=yes
איך נולדה האופנה האורבנית מההיפ הופ?
מיהם המעצבים האורבניים?
האופנה האורבנית הגברית נולדה מאופנת ההיפ הופ. עולם האופנה מגלגל כיום מיליארדים בכל שנה. לא רבים יודעים שתרבות ההיפ הופ של חבורות הרחוב הפרועות של שנות ה-70 היא כור ההיתוך של הסגנון השולט כיום על בגדי הצעירים ברחבי העולם כולו.
בניו יורק של אז לבשו צעירי ההיפ הופ מעין ערבוביה אופנתית של בגדים לא קשורים. הם כינו את הערבוביה החיננית הזו Fresh, כלומר "טרי". קווינס, הארלם, ברוקלין והברונקס - לכל שכונת עוני היה סגנון הלבוש האופייני שלה. המקוריות והביטוי העצמי, אולי החלק המרכזי בתרבות ההיפ הופ, הכתיבו לכל צעיר להתלבש הכי יצירתי והכי מעניין שהוא הצליח. גם אם לא היה לו גרוש - היו לו בגדים שלא ישפילו אותו לפני החברים.
שנות ה-80 החלו עם דן דפר, מעצב שיצר בשבילם אופנה שכונתית מדליקה עם הלוגואים של המותגים הכי יוקרתיים בעולם, כמו גוצ'י ולואי ויטון. בשנות ה-90 טומי הילפיגר, מעצב האופנה החדש, נהג לחלק לנערי השכונות בגדים שלו בחינם, כדי לנצל את הטרנדיות של ההיפ הופ לצרכי שיווק, שאגב הצליח בגדול.
קארל ג'ונס, מנהל שיווק אמריקאי מתחום האופנה, זיהה שיש לצעירים שחורים באמריקה כסף ושהם מחפשים לבוש מגניב. הוא הקים את "קרוס קולורס" והתחיל לייצר אופנה אורבנית ב-1992. הבגדים שלהם היו צבעוניים, רחבים וגדולים מאד.
קרל קניי הצטרף אליו מאוחר יותר עם אופנה אורבנית בעלת אופי שונה ומשלים. הם הפכו לאימפריה שמכניסה מיליונים. "פובו" שלהם (קיצור באנגלית של "בשבילנו על ידינו" For us by us) התעלו ויצרו רווחים שלא יאומנו. טופאק האגדי עשה להם פרסומת בחינם והפך את פובו לסנסציה עולמית.
בשנות ה-2000 הם התקדמו מהטרנינג של נייקי והווסטים של דן דפר, לפרוות של "שון ג'ון", מותג היוקרה שהקים פאף דדי. המותג שון ג'ון העלה את הרמה של האופנה האורבנית לדרגה של אופנה עילית אורבנית. הוא הפך למעצב הטוב ביותר כשזכה בפרס האופנה, לראשונה בעולם המעצבים השחורים. הוא היה כוכב היפ הופ הראשון שחצה את הקווים והפך למעצב על. זו גם הייתה הפעם הראשונה שגבר שחור עיצב את האופנה הנחשקת שייצגה הצלחה. כך הפכה האופנה האורבנית לסגנון מוביל באופנה הגברית בעולם.
בעשור השני של המאה ה-21 מוכר אליל ההיפ הופ קניה ווסט בגדים שהוא יוצר כמעצב ומושפעים מהיפ הופ ומהדברים שהוא יוצר גם בתחום המוסיקה. הצעירים מהבתים העניים ביותר, שפעם השתדלו ללבוש את המותגים ובגדי המעצבים החדשים ביותר וכשלא הרוויחו מספיק כדי לקנות אותם, הם מצאו את הקומבינה שלהם להשיג אותם, ראו כיצד בגדי היוקרה החדשים עוצבו ברוח בגדי הנעורים שערבבו לגופם.
הנה דוגמה ללבוש של צעירי השכונות, שהיה מבוסס אז על טרנינגים ותוספות:
http://youtu.be/oVDfyc2lh4Q
חברת FUBU שהקימו הם עצמם והפכה את האופנה האורבנית להצלחה מסחררת:
http://youtu.be/rx2ycMrMkAM
קבלו תצוגת אופנה של המותג שון ג'ון, בשבילכם הראפר פאף דדי:
http://youtu.be/_rnxfk-CHVA
וקדימון מהסרט התיעודי המצויין "פרש" המספר את תולדות האופנה האורבנית:
http://youtu.be/vQ9LyiNrA-s
האופנה האורבנית הגברית נולדה מאופנת ההיפ הופ. עולם האופנה מגלגל כיום מיליארדים בכל שנה. לא רבים יודעים שתרבות ההיפ הופ של חבורות הרחוב הפרועות של שנות ה-70 היא כור ההיתוך של הסגנון השולט כיום על בגדי הצעירים ברחבי העולם כולו.
בניו יורק של אז לבשו צעירי ההיפ הופ מעין ערבוביה אופנתית של בגדים לא קשורים. הם כינו את הערבוביה החיננית הזו Fresh, כלומר "טרי". קווינס, הארלם, ברוקלין והברונקס - לכל שכונת עוני היה סגנון הלבוש האופייני שלה. המקוריות והביטוי העצמי, אולי החלק המרכזי בתרבות ההיפ הופ, הכתיבו לכל צעיר להתלבש הכי יצירתי והכי מעניין שהוא הצליח. גם אם לא היה לו גרוש - היו לו בגדים שלא ישפילו אותו לפני החברים.
שנות ה-80 החלו עם דן דפר, מעצב שיצר בשבילם אופנה שכונתית מדליקה עם הלוגואים של המותגים הכי יוקרתיים בעולם, כמו גוצ'י ולואי ויטון. בשנות ה-90 טומי הילפיגר, מעצב האופנה החדש, נהג לחלק לנערי השכונות בגדים שלו בחינם, כדי לנצל את הטרנדיות של ההיפ הופ לצרכי שיווק, שאגב הצליח בגדול.
קארל ג'ונס, מנהל שיווק אמריקאי מתחום האופנה, זיהה שיש לצעירים שחורים באמריקה כסף ושהם מחפשים לבוש מגניב. הוא הקים את "קרוס קולורס" והתחיל לייצר אופנה אורבנית ב-1992. הבגדים שלהם היו צבעוניים, רחבים וגדולים מאד.
קרל קניי הצטרף אליו מאוחר יותר עם אופנה אורבנית בעלת אופי שונה ומשלים. הם הפכו לאימפריה שמכניסה מיליונים. "פובו" שלהם (קיצור באנגלית של "בשבילנו על ידינו" For us by us) התעלו ויצרו רווחים שלא יאומנו. טופאק האגדי עשה להם פרסומת בחינם והפך את פובו לסנסציה עולמית.
בשנות ה-2000 הם התקדמו מהטרנינג של נייקי והווסטים של דן דפר, לפרוות של "שון ג'ון", מותג היוקרה שהקים פאף דדי. המותג שון ג'ון העלה את הרמה של האופנה האורבנית לדרגה של אופנה עילית אורבנית. הוא הפך למעצב הטוב ביותר כשזכה בפרס האופנה, לראשונה בעולם המעצבים השחורים. הוא היה כוכב היפ הופ הראשון שחצה את הקווים והפך למעצב על. זו גם הייתה הפעם הראשונה שגבר שחור עיצב את האופנה הנחשקת שייצגה הצלחה. כך הפכה האופנה האורבנית לסגנון מוביל באופנה הגברית בעולם.
בעשור השני של המאה ה-21 מוכר אליל ההיפ הופ קניה ווסט בגדים שהוא יוצר כמעצב ומושפעים מהיפ הופ ומהדברים שהוא יוצר גם בתחום המוסיקה. הצעירים מהבתים העניים ביותר, שפעם השתדלו ללבוש את המותגים ובגדי המעצבים החדשים ביותר וכשלא הרוויחו מספיק כדי לקנות אותם, הם מצאו את הקומבינה שלהם להשיג אותם, ראו כיצד בגדי היוקרה החדשים עוצבו ברוח בגדי הנעורים שערבבו לגופם.
הנה דוגמה ללבוש של צעירי השכונות, שהיה מבוסס אז על טרנינגים ותוספות:
http://youtu.be/oVDfyc2lh4Q
חברת FUBU שהקימו הם עצמם והפכה את האופנה האורבנית להצלחה מסחררת:
http://youtu.be/rx2ycMrMkAM
קבלו תצוגת אופנה של המותג שון ג'ון, בשבילכם הראפר פאף דדי:
http://youtu.be/_rnxfk-CHVA
וקדימון מהסרט התיעודי המצויין "פרש" המספר את תולדות האופנה האורבנית:
http://youtu.be/vQ9LyiNrA-s
מה היה הבום-בוקס?
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.
ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.
עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.
היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.
כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.
זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.
כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.
היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.
כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.
אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...
הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:
https://youtu.be/duC1PUVuN1Y
באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:
https://youtu.be/EDZg5kLcvzE
בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:
https://youtu.be/mCUg114fvLc
המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:
https://youtu.be/tFDqBe87JmQ
מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:
https://youtu.be/-4-1eUjgG60
יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:
https://youtu.be/nMyst56BgSM
בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:
https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY
וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:
https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes
