מטפורה (Metaphor) היא אמצעי לשוני שבעזרתו ניתן להסביר את עצמנו. הן מאפשרות למשל להאיר מושג אחד בתכונות של מושג אחר.

כך מדברים על משהו, על ידי שמדברים על משהו אחר.

המושג "מטפורה", אגב, הוא צירוף של "מטא" (אחרי או מעבר) ו"פראין" (לשאת).

יש המון מטאפורות אפשריות, דימויים שמקלים על הבנת מושגים אחרים. יש ביניהם שהן כל כך שכיחות שכולם כבר התרגלו אליהן. למשל נורה שמייצגת רעיון. ודאי ראיתם פעם או פעמיים בחייכם ציור או אייקון של נורת חשמל, כמסמלת רעיון. או למשל חשיבה, שמיוצגת בציור כגלגלי שיניים בתוך הראש. אלה דימויים, מטאפורות.

עוד דוגמה? - נניח כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו. למשל, אם נאמר שגבר הוא צבר, כואב מבחוץ אבל רך ונעים מבפנים. במטפורה הזו אנו מתארים את תכונותיו של הגבר, בתכונותיו המוכרות של פרי הצבר. יש בזה יתרונות רבים, כי כך ניתן להדגיש את מה שאליו אנו מכוונים, על ידי זה שאנו מדברים על משהו שזו תכונתו העיקרית או המוכרת מאד. הקוצים של הצבר ידועים יותר מהקוצים שאנו רוצים להדגיש את קיומם אצל הגבר...

השימוש שלנו, בני המין האנושי, בדימויים ובמטאפורות, הוא מאד נוח. כשאנו חושבים על דבר אחד, תוך התייחסות לדבר אחר, אנו מבינים טוב יותר, את הבעיה. לא פעם זה מסייע לנו להבין גם את הפתרון. המטאפורה של קריירה במונחים של לוחמה וניהול קרבות (נגד הבוס או המתחרים העסקיים, למשל) "מסדר" לנו היטב את הבנת הדברים ומבהיר מה עלינו לעשות, מאסטרטגיה ועד טקטיקות, ממארב ועד התקפה. ובעצם, גם לזכות בילדה שאנו אוהבים זה סוג של יעד שיש לכבוש, לא?

בניגוד לדימוי, במרבית המטפורות אין מילות השוואה דוגמת "כמו", "דומה ל" וכדומה. כשאומרים על האנציקלופדיה שלנו "אאוריקה היא ים של מידע", לא מתכוונים שהיא באמת ים. הכוונה במטפורה הזו, שבאאוריקה, כמו ים, יש עושר רב (של ידע) ושניתן להפליג על פניה ולגלות עוד ועוד דברים חדשים, כמו שספן יכול לגלות יבשות ואיים בים הגדול.


הנה השימוש במטאפורות בתרבות (מתורגם):

https://youtu.be/A0edKgL9EgM


מטאפורות ויזואלית בקולנוע:

https://youtu.be/2qYXoJtuzZg

מהי תופעת האח הגדול?


אין כמו צירוף המילים "האח הגדול" כדי לעורר אסוציאציות של חברה במעקב, בשליטה טוטאלית של מנהיג אוטוריטרי, השולט בכל פרט מחיי אזרחיו, עוקב אחריהם בכל מקום, מונע מהאזרחים לחשוב אחרת ממנו, מפעיל "משטרת מחשבות" כדי לוודא שאינם חושבים אחרת ומגביל את חופש הביטוי של אזרחיו.

דומה שג'ורג אורוול יצר את הארכיטיפ המודרני, מהמשמעותיים והמדויקים ביותר למאה ה-20 וצפונה. "האח הגדול" שהוא הביא לתרבות שולט בדיסטופיה אוקיאניה ו"רואה את הכל". הוא עוקב אחרי האזרחים ונכנס לתוך פרטיותם, מה שכיום מטריד רבים באיכוני שירות הביטחון הכללי על הטלפונים שלהם.

אבל אותו שליט, הנמצא בכל מקום, גם משכתב את ההיסטוריה לצרכיו. באוקיאניה אין אמת היסטורית שלא עברה שיפוץ, עריכה ומיטוב בדיעבד של מעשי השליט הזה.

וכדי להרים ענן של עשן, השליט הזה מפזר ומלעיט את אזרחיו, המכונים אצל אורוול "פרולים", בלחם ושעשועים. הוא מפטם אותם בדברים המסיחים את דעתם משליטתו הטוטאלית בחייהם ובתוך כך שומר על שליטה מוחלטת בהם.

יש מקום אחד בו הוסר חשש המעקב והפרת הפרטיות ברגע. מדובר בקרב משתתפי ריאליטי, תכנית מציאות בשם "האח הגדול", שזכתה לפופולרית עולמית. בתכנית זו נסגרת קבוצת אנשים ביחד ב"בית האח הגדול" למשך מספר חודשים, כשהם מצולמים 24 שעות ביממה על ידי מצלמות טלוויזיה רבות הסובבות אותם.

מצד אחד מנותקים המשתתפים מהעולם, ממש כמו אוקיאניה המבודדת מהאמת ומהחדשות העולמיות ומקבלת את המידע מהאח הגדול ורק אחרי טיפול במידע ו"התאמה שלו". מצד שני הם עצמם חשופים כל העת למבטים הבוחנים והשיפוט של צופי הטלוויזיה.

אבל אם בבידור של עולם הריאליטי לא רואים ההמונים בעיה בוויתור על הפרטיות, בתרבות הכללית מהווה הרעיון של האח הגדול סוג של אות אזהרה מפני האיום של מעקב מתמיד ושתילת תעמולה כוזבת במוחות האזרחים, בידי שליט חסר מגבלות ומעצורים.

לשיח העולמי תרם הספר גם את המושג "משטרת המחשבות", שמקורו בספר הנודע. ב"1984" מתוארת בשם זה המשטרה החשאית, שתפקידה למנוע מהאזרחים מחשבות או דעות שונות מאלה שהמשטר מנהיג ומאשר במדינה. בתרבות העולם של ימינו נעשה שימוש לא מועט במושג זה. הוא מופנה במיוחד כלפי משטרים העושים פעולות שונות, שנועדו להגביל את חופש הביטוי של אזרחיהם.


הנה המשמעויות של 1984 וההשפעה התרבותית שלו (מתורגם):

https://youtu.be/oe64p-QzhNE


הקדימון לסרט המבוסס על הספר "1984" של ג'ורג אורוול:

http://youtu.be/Z4rBDUJTnNU?t=5s


ופרסומת המקינטוש המקורי מ-1984 שנעשתה ברוח "האח הגדול", כשמיקרוסופט ומחשב הפי.סי. שלה הם האח הגדול:

http://youtu.be/VtvjbmoDx-I

סַאבְּטֵקְסְט (Subtext) הוא רעיון סמוי, תוכן או טקסט משנה שהוסתר בתוך הטקסט הכתוב.

התוכן הסמוי הזה יכול להסתתר בתוך יצירת אמנות נרטיבית, כמו מחזה, ספר, סרט, סדרה או אפילו בתוך משחק וידאו או יצירה מוסיקלית.

את הרעיון הסמוי, או טקסט המשנה של הסאבטקסט טומנים בדרך כלל מחברי היצירה עצמם.

לא פעם הכנסת סאבטקסט ליצירה בדיונית נעשית כביקורת פוליטית או חברתית, שדעת הקהל או אפילו צנזורה מונעות את הדיון הגלוי או המפורש בה. במקרים אחרים הסאבטקסט מוסיף עומק ומורכבות ליצירות כאלה, כדי להעשיר אותן ולמשוך את הקוראים, הצופים, המאזינים והצרכנים של היצירה.

דוגמאות? - במשל שהכניס לספרו "חוות החיות" טמן המחבר ג'ורג' אורוול רעיון סמוי שכזה. החיות בחווה עוברות תהליכים חברתיים המדגימים את הביקורת המוחצת שלו על ברית המועצות הקומוניסטית.

בסאבטקסט של סדרות טלוויזיה שונות הסתתרו רעיונות שונים. ב"מסע בין כוכבים" למשל, לוהקו שחקן רוסי ושחקנית שחורה. כך וללא מילים, העבירו היוצרים בעדינות ובעיקר בהדגמה של הפעילות המשותפת על המסך, ביקורת חברתית - הן על גזענות והן על המלחמה הקרה שבין ברית המועצות וארצות הברית. קשה להשתחרר מהמחשבה ששם הוטמן הזרע לשיתוף הפעולה ארוך השנים בין האומות הללו בתחנת החלל הבינלאומית.

מעניין שתוכן סמוי ורעיונות חתרניים מסתתרים כבר שנים רבות בתוך סרטי קולנוע. אבל רבים מהם לא היו בולטים וגלויים, לפחות לא לקהל הצופים הרחב. רק עם המצאת הווידאו והכניסה של מכשירי הוידיאו לבתינו, החלו קלטות הווידאו והאפשרות לשוב ולצפות בסרטים שוב לחשוף דימויים, מסרים חברתיים ורעיונות עמוקים שהסתתרו בסרטים שונים.

אחד הסרטים שיצא מכך נשכר במיוחד הוא הסרט "בלייד ראנר". בשנות השמונים, רק בצפיות חוזרות בו גילו הצופים רעיונות מרתקים, שהסתתרו בו ולא בלטו בצפיה רגילה. זה הפך את הסרט למעניין ומדובר והביא לו מעריצים חדשים. אפילו מבקרים שקטלו אותו בעבר, עברו את התהליך הזה והודו שטעו. כל זה הפך אותו לבעל מעמד כמעט מיתי. אם כשיצא הוא היה פלופ קולנועי עצוב, היום הוא נחשב לסרט המדע הבדיוני הטוב מכולם.

יש הטומנים את הסאבטקסט כסוד של ממש ולא בטקסט אלא בקוד מחשב. מדובר במעשה החתרני או ההיתולי של מתכנתים המכניסים "ביצי פסחא" מדומות, מעין סודות טקסט החבויים בתוך הקוד של תוכנות ואתרי אינטרנט. ראו אותם בתגית "ביצי פסחא, תוכנה".


הנה סרט על סאבטקסט (עברית):

https://youtu.be/BLKjfBfI_LI


שיר תמים שמחביא סאבטקסט שמנסה להיות שנון (עברית):

https://youtu.be/QriTj1SHv3c


ובחיוך עם קצת דיבור לא הולם - מה קורה כשהסאב הופך לטקסט (עברית):

https://youtu.be/7OXvU7ES3dA

אונומטופֵיָה (Onomatopoeia) או אונומטופאה, ובעברית: מִצְלוֹל או תצליל, היא מילה שהצליל שלה מחקה את הדבר שהיא מייצגת.

ייצוג של המשמעות של מילה או את הצליל שבטבע על ידי המילה, מקובל בשפות רבות. בין המילים המכפילות את הצליל הטבעי המקורי ניתן למצוא בעברית מילות טבע, רובן אגב מתייחסות לקול, כמו צפצוף, טפטוף, ציוץ, פטפוט, רשרוש, קשקוש, גמגום, פקק, כפכף וכדומה. באנגלית יש מילים כמו Boom, Drip ו-Splash שהן מילות אונומטופיאה.

פעם, כשהאדם הקדמון החל להשתמש במילים והתפתחה השפה הקדומה, הכי טבעי היה להמציא מילים שמזכירות את מושאן. אם אמרת 'זמזום' הרי שברור היה מהצליל של המילה למה כוונתה והיא הייתה מאד שימושית. בהמשך, ככל שהשפה נעשתה מופשטת וסימלית, שימוש במילים כאלה היה אולי פחות נחוץ, אבל יופיין נשמר ותמיד נשמרו בשפות השונות מילים שחיקו צלילים בטבע ומשמעויות שכאלה. באמנויות היפות כמו ספרות, פואטיקה (שירה) ורטוריקה, הן המשיכו לככב...

וזו לא רק מילה בודדה בהכרח. אונומטופיאה יכולה להיות גם צירוף מילים שצלילו מחקה משמעות כזו. כך למשל המילה 'פינג פונג' או אפילו צליל דריכת הנשק שבשמו של הארגון הגזעני והאלים 'קו קלוקס קלאן'.

מקור המילה אונומטופאה הוא מיוונית, בה משמעות הפועל "אונומטופיאו" הוא 'ליצור שמות'.


הנה האונומטופיאה באנגלית:

https://youtu.be/kAYGa3Lvlq0


שיר על אונומטופיה:

https://youtu.be/f1b5kCvVBo8


כך מציגים את המילים הללו לילדים במוזיאון בית התפוצות:
https://youtu.be/i5O_207-Jns


והנה סרטון שמציג כיצד מתארות מילים כאלה את הצליל:

https://youtu.be/ES0KA_o3378?long=yes

סימולאקרה (Simulacra), משמעותה "דמיון" או "הקבלה". כבר בימי קדם הציג אפלטון את עולם העצמים כהעתק של עולם האידאות. הוא ראה את העצמים המוחשיים כפחותים לעומת האידאות, שהאמת הפנימית שלהם היא נעלה. העצמים הללו לפי אפלטון, רק ייצגו את האידאות, אותם רעיונות חשובים ובעלי משמעות של ממש.

לקראת סופה של המאה ה-16 השתמשו ככל הידוע לראשונה במושג "סימולאקרה" לייצוגים אמנותיים נאמנים למציאות, כמו פסלים וציורים. במאה ה-19 החלו פילוסופים ומדענים לראות בסימנים, סמלים, ייצוגים, דימויים והעתקים, - מושגים שהחליפו בחברה המתקדמת את המקור, המציאות, המשמעות והממשי.

במאה ה-20 החלו להשתמש בסימולקרה כמהווה חלק מהשיח הפוסטמודרני, בעיקר כדי להתייחס למציאות שבה הקשר המסורתי בין המציאות לייצוגיה השתבש והופר. כיום אנו יכולים לומר שבאופנים רבים מתייחסת תרבות הריאליטי והשיווק העצמי, לביטויים של מציאות בדויה והם סימולאקרה. כך גם מהווים פארקי המיני של מדינות רבות, כמו "מיני ישראל" ומקביליו בעולם, סוגים של סימולאקרה.

גם בעולם האמנות לא מעט אמנים מתעסקים בסימולקרה, אם זה בקשר שבין מקור והעתק, או ביחס שבין פעולת ההעתקה והשיעתוק, בין דמויים למה שהם מייצגים ועוד.

פירוש המושג "סימולאקרה" היא צורת הריבוי של "סימולאקרום" ומשמעותה "דמיון" או "הקבלה". בעברית פירושה "דֶּמִי" .


הנה עבודת וידאו ארט עם מבחר דימויים בסימולאקרה:

https://youtu.be/Yr0ceo0_WfE


דימוי, סימולאקרום, מורכב ומפורק שוב:

https://youtu.be/F-mNNsSMGec


סרטון מדברי שמתייחס למושג סימולאקרה:

https://youtu.be/TOphvHN-JhI


גם במשל המערה של אפלטון יש ביטוי לסימולאקרה, בביטוי של הצלליות את העולם האמיתי שבחוץ, או את האמת:

https://youtu.be/1RWOpQXTltA


וחגיגה של סימולאקרה ב"מיני ישראל":

https://youtu.be/REzNTLatYuQ

"דימוי" (Simile), שהוא השוואה בין שני רכיבים לשוניים מתחומים שונים, שיש ביניהם יסוד משותף ודומה, אך לא זהה. דימוי בדרך כלל יכלול מילה או אות שמתארת הקבלה. לדוגמה "כמו", "כ", ("צדיק כתמר יפרח") "מ", או "יותר מ" ("גדול מהחיים").

מֶטָפוֹרָה (Metaphor), יותר מדימוי, היא שימוש במשהו אחד או בתכונותיו כדי להדגים דבר אחר. במטפורה, בניגוד לדימוי, לא תהיה מילת השוואה, דוגמת "כמו", "כ" ודומותיהן.

כשמישהו מספר על אדם אחר שהוא והוא "גנבו כמה סוסים יחד" הוא ממש לא מתכוון להתוודות על פשע שביצעו הוא עם ההוא. הוא משתמש במטאפורה שנועדה להסביר שלשניהם עבר של פעולות משותפות. אומרים את זה לא פעם אנשי עסקים מכובדים, פוליטיקאים מורמים מעם ואנשי תרבות שפעילות פלילית היא ממש לא עניינם. אגב, בניגוד לתדמית הציבורית של רבים מהפוליטיקאים - מרביתם באמת אינם כאלה.

אז אם דימויים משמשים בעיקר אנשים שכותבים ספרות ושירה, מטפורות משמשות ביום יום אנשים רבים ולאו דווקא כותבים או יוצרים. כשאומרים על מישהו בחדשות או בשיחה בבית, שהוא "פשט רגל", מתכוונים שהוא איבד את כל נכסיו. מישהו ש"גמר את הסוס" ממש לא הרג סוס כלשהו אלא במטפורה פשוטה איבד את היכולת שלו...

לא פעם, אגב, יכול להסתתר בין שני המושגים עוד מושג חשוב והוא הסַאבְּטֵקְסְט (Subtext), שהוא הרעיון הסמוי, או טקסט המשנה שלא פעם טומנים מחברי היצירה. התוכן הסמוי הזה יכול להסתתר בתוך יצירת אמנות נרטיבית, כמו מחזה, ספר, סרט, סדרה או אפילו בתוך משחק וידאו או יצירה מוסיקלית.


דוגמאות?
========
"אאוריקה חכמה כאיינשטיין" הוא דימוי.

"איינשטיין כבר הספיק לשכוח את מה שאאוריקה לומדת עכשיו" זו מטפורה.

"מאחורי ארכימדס העירום הרוקד ברחוב בסירקוזה" מסתתר לו ודאי סאבטקסט כלשהו.

"הוא הרים לה" היא מטפורה עכשווית, המתארת מישהו שהחמיא למישהי ולא מישהו שהרים לה את החצאית.


הנה הכוח של המטפורה (מתורגם):

https://youtu.be/A0edKgL9EgM


וכך קיבלו הלומברדים בימי הביניים דימוי של שבלולים:

https://youtu.be/6ISOK-XtvYs

סוס טרויאני (Trojan Horse) הוא הכינוי ל"פוגען" מודרני, כלי תוכנה מזיק, הנפוץ לצערנו בעולם התוכנה והאינטרנט.

סוס טרויאני בעולם המחשבים הוא תוכנה שמתחזה לתוכנה מועילה, אבל בעצם מתגלה בהמשך כמזיקה.

הוא נקרא כמובן על שם סוס העץ הידוע מהסיפור המיתולוגי של מלחמת טרויה. משם בא הרעיון של דבר שנראה לכאורה תמים, בעוד שלמעשה הוא עתיד להסב נזקים. למעשה, הטריק היווני הקדום הזה הוא רלוונטי היום יותר מאי-פעם ולא נעלם מחיינו בעידן המודרני.

בדרך כלל הנזקים שגורמות תוכנות מסוג סוסים טרויאניים למחשבים מתבטאים בריגול במחשבים, בגניבת מידע מתוכם, במיוחד מידע פרטי השייך למשתמשים, כולל פרטי אשראי במטרה לשדוד כספים מחשבונות הבנק שלהם.

בניגוד לווירוס מחשבים או נוזקות דומות, מעטים המקרים שבהם תוכנת סוס טרויאני תגרום נזקים למחשבים עצמם או לתוכנות המותקנות בהם.

בעולם הרפואה משתמשים היום בסוסים טרויאניים בצורת וירוסים. הללו מוזרקים לחולים, פוגעים ומדביקים את כל התאים בגוף, אבל לא גורמים נזק. מה שכן, הם נושאים גן הרסני שפוגע רק בתאים הסרטניים מבין אלו שבגוף.


הנה סרטון שממחיש את מה שעושה תוכנת הסוס הטרויאני במחשב:

https://youtu.be/CvRIZHQMgco


ההשראה ההיסטורית - סוס העץ מטרויה:

https://youtu.be/YbiR6IMf5KQ


סוגי הנוזקות השונים במחשבים, כולל הסוס הטרויאני:

https://youtu.be/n8mbzU0X2nQ


וגם ברפואה אימצו את העיקרון הטרויאני - כאן בפיתוח שיטה לריפוי סרטן שאמורה לפעול כמו סוס טרויאני הפוגע בגידול הסרטני (עברית):

https://youtu.be/ZLaubULnFu8

הכפר הגלובלי (Global Village) הוא דימוי של העולם ככפר קטן. כולנו, כל אזרחי העולם, גרים ב"כפר" הזה ואנו בקשר זה עם זה, ממש כאילו היינו שכנים בכפר. התקשורת העולמית, במיוחד האינטרנט של היום, מאפשרים ליצור קשר עם כל אדם על פני הגלובוס ולשוחח אתו, ממש כאילו הוא נמצא לידנו.

את מושג "הכפר הגלובלי" תרם חוקר התקשורת מרשל מקלוהן. בספרו משנת 1962 "הגלקסיה של גוטנברג" דימה מקלוהן את העולם ככפר קטן, כדי להדגים את הדרך שבה תקשורת ההמונים משפיעה, מקרבת ומשתפת אנשים שמנותקים וחיים רחוק זה מזה. הוא טען שהתקשורת המודרנית משתפת את כל אזרחי העולם בצריכת החדשות מכל רחבי תבל ותחומי העניין הופכים גם הם משותפים. זה היה בשנות ה-60 ואז זו נראתה נבואה שמקדימה את זמנה. כיום, בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות ואפליקציות המסרים המידיים, הדימוי הזה מקבל משנה תוקף.


הנה מרשל מקלוהן מציג את הכפר הגלובלי בטלוויזיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת:

https://youtu.be/viuIKgjLnDE


כמי בכל כפר, גם בכפר הגלובלי יש שכנים (עברית):

https://youtu.be/jmPWIie29-c


בדובאי לקחו את זה צעד אחד קדימה ובנו פארק של הכפר הגלובלי:

https://youtu.be/iYqi2TcHlDs


זהו הדימוי האהוב בעידן האינטרנט - איך העולם היה מתפלג אם היו בו רק 100 אנשים:

https://youtu.be/kgsM4Ww3Uwc


והתקשורת בכפר הגלובאלי הייתה זקוקה לאינטרנט (עברית):

https://youtu.be/r9Sn-Eeu2yc

התקליטים הם סיפור של מאה שנה. בתחילה היו להם עטיפות פשוטות ושימושיות, שתפקידן היה לשמור את התקליט משריטות. החומרים של העטיפות היו נייר חום או קרטון פשוט. איש לא חשב שהתקליט הוא יותר מהמוסיקה שמושמעת ממנו.

רק משנת 1938 החלו לעצב אותן באופן מקצועי. היו מי שהבינו אז שעטיפה מעוצבת תביא להגדלת המכירות. כך אכן היה. מעצב בשם אלכס סטיינווייס נשכר על ידי חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" והיה למנהל האמנותי של עטיפות התקליטים של החברה.

התוצאות המרשימות במכירות של חברת קולומביה הבהירו לכל תעשיית התקליטים שהעטיפות המעוצבות של סטיינווייס נותנות לתקליטים הרבה יותר מאשר צבע. הם הפכו אותם למוצרי צריכה נחשקים. הצד הוויזואלי, הם עתידים ללמוד יותר ויותר, מגדיל את התשוקה לתקליט, למוסיקה ולאמן.

בהמשך יופיעו גם העטיפות עם צילומי האמנים עליהן. הן יקבלו את הכינוי "עטיפה פרסונלית" ויחזקו את ההערצה לאמנים. יתכן שזה אחד המאיצים הגדולים להערצה של אמנים כמו גלן מילר הג'אזיסט ואלביס פרסלי, כוכב הרוק הראשון, שתמונותיהן הופיעו כמעט תמיד על התקליטים והתקליטונים (תקליט של שני שירים) שלהם והפכו אותם לכוכבי ענק.

עם השנים הפכו יותר ויותר עטיפות התקליטים להצהרה עיצובית, דרך ביטוי נוספת לאמנים וללהקות. בהן הם נהגו לבטא את הרעיונות הוויזואליים שלהם, לגבי המוסיקה, סיפור המסגרת במקרה של מוסיקה פרוגרסיבית, רוק מתקדם וכדומה. הן הכילו תמונה מההופעה, במקרה של אלבום מהופעה חיה וכך הלאה.

אבל בדרך קרו כמה דברים, עם להקה אחת, בריטית, רצינית ומוכשרת מאין כמותה. הביטלס היו מהפכנים של ממש. מי שבוחן את עטיפות התקליטים שלהם רואה כיצד הם הפכו במו תקליטיהם את העטיפות ממקדמי מכירות ליצירות אמנות של ממש. מספיק אם תביטו בעטיפות של אלבומים כמו "Revolver", שיצר להם האמן שהיה חבר שלהם, קלאוס וורמן ובעטיפת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - האלבום שעטיפתו, שיצר האמן פיטר בלייק, היא המושקעת והמדהימה מכולן, באמירה החברתית, בהצהרה האמנותית ובהיבטים התרבותיים שבה, כמו גם בעניינים הביוגרפיים של הלהקה, ההשפעות עליה ועוד.

זה, אגב, גם היה הרגע שנולדו האלבומים, התקליטים בעלי העטיפה הכפולה, שנפתחת כמו אלבום. כן, הראשון מביניהם היה אכן האלבום סרג'נט פפר, אלבום מהפכני שפרץ דרך בהרבה תחומים. בהקשר שלנו, הוא היה הראשון שאכן נפתח כאלבום, מה שהביא יצר לראשונה את השם Album לתקליט. לפני כן הם נקראו פשוט Records.

עוד להקה שעטיפות האלבומים שלה היו יצירות אמנות של ממש, הייתה להקת YES הבריטית. בשנות ה-70 הציגו העטיפות הללו, שצייר האמן רוג'ר דין, נופים דמיוניים ואקזוטיים מעולמות, כוכבים ונופים רחוקים ולא קיימים. הציורים שעל העטיפות של "יס" היו כל כך מיוחדים עד שהעיצוב שלהם זכה להגדרה אמנותית של "עיצוב קוסמי-אורגני".

דומה שעם ירידת התקליטים, כשנכנסו הדיסקים הקומפקטיים, הלכו גם העטיפות המושקעות, האמנותיות, בעלות האמירה והחד-פעמיות. הן פינו את מקומן לעטיפות קטנות, בגודל של דיסק, משעממות ברובן וחסרות השראה. כנראה שהגודל, אחרי הכל, כן קובע...


הנה קיצור ההיסטוריה של עטיפות האלבומים (עברית):

https://youtu.be/S5Yu1vTPigg


תולדות עיצוב עטיפות התקליטים ובמיוחד אלה של הביטלס:

https://youtu.be/_st4diqjpis


עטיפות האלבומים האמנותיות של להקת "יס":

http://youtu.be/LfdkrOMOwkw


כך יצרו ב-Blue Note את "המראה של הג'אז" דרך עטיפות האלבומים שלהם:

https://youtu.be/KNgA7dDs90E


ביקור בהיכל התהילה או בית העלמין של עטיפות אלבומי שנות ה-70:

https://youtu.be/DWqCEEOYZY4


פרויקט יצירתי כדרכו, שעשה הבמאי הישראלי וניה היימן עם עטיפות תקליטים (עברית):

https://youtu.be/wbNFk-4HCno?t=6m8s&end=7m30s?long=yes


האם הוא הושפע מהסרטון הזה?

https://youtu.be/sidgjFCnCXk


ומדריך מגניב לניסוח פרומפטים ל-AI ליצירת עטיפות אלבומים משולב בתולדות עיצוב התקליטים:

https://youtu.be/bhZIL2Q8SAY?long=yes