טלפון כוסות (Cup Phone), טלפון הגביעים או טלפון חוטי (String Phone), היה טלפון פשוט שילדים בנו פעם באמצעות חוט שחובר אל שני גביעי קוטג' משני צדדיו. כך הצליחו ההורים שלכם לשוחח זה עם זה או עם החבר מהבניין השכן.

טלפון הכוסות פעל על עיקרון הרטט. דרך החוט עוברים גלי הקול למרחקים ומאפשרים כך לנהל שיחות. הצליל רחוק מלהיות מיטבי אבל מבינים מה הצד השני אומר, פחות או יותר.

במדינות רבות שימשו קופסאות שימורים בתור שפופרות ולכן קראו לו טלפון פחית (Tin Can Telephone). בארץ הכינו אותו מגביעי אשל. היו שכינו אותו "טלפון קוטג'", כי סיפרו שגביעי גבינת הקוטג' היו מצוינים בהעברת הדיבור והיו זמינים מאוד.

איך זה עובד? - הדיבור שלנו, כמו כל רעש, מייצר גלי קול. אלה עוברים דרך החוט, בתנאי שיהיה מתוח, ומגיעים רחוק יותר מאשר דיבור המושמע אל האוויר. הכוסות או קופסאות השימורים שבצידי החוט משמשים כאפרכסת המגבירה את הצליל ומשמיעה לנו חזק יוחר את קולו של המדבר בצד השני.


כך מכינים טלפון כוסות מהימים ההם:

https://youtu.be/nl3RcDXRdJg


והסבר מקיף על דרך פעולתו:

https://youtu.be/3yqB2KFwJCo


יש גם מי שמותחים איתו:

https://youtu.be/iGO-MH9_IgA

פעם, לפני המצאת המחשב והמקלדת שלו, הייתה מכונת הכתיבה הכלי העיקרי שבאמצעותו כתבו מסמכים, ספרים, דו"חות וכל דבר שכתב יד לא התאים לכתיבתו. המכונה הייתה מהירה ואיפשרה לכתוב במהירות עצומה. הכתב היה ברור ומדויק וכשנאלצו לתקן שגיאות, השתמשו ב"טיפקס" - המצאה של מזכירה שרצתה למחוק שגיאות הקלדה במכונת הכתיבה שלה.

אך כשהגיע המחשב, הוחלפו מכונות הכתיבה הללו במקלדות ובתוכנות "עיבוד תמלילים". תוכנות אלה אפשרו תיקון שגיאות והדפסת עותקים רבים, כמו גם המון תכונות ואפשרויות עיצוב מתוחכמות, שמכונות כתיבה לא הציעו.

אבל אז הגיע האינטרנט. לאנשים שכותבים במחשב שמחובר לרשת, קשה מאד להתרכז. הסחות הדעת שבאות כל הזמן מהאינטרנט ומתוכנות המייל והתקשורת שבמחשב, גרמו לרבים לאבד את הריכוז ולהתקשות יותר מבעבר, בכתיבה של מסמכים וחומרים חשובים.

כיום יש נסיונות לפתח מכונת כתיבה ממוחשבת, פשוטה ומנותקת מהאינטרנט. מכונה כזו, שמאפשרת כתיבה מבלי להיות מחוברים לרשת, תחליף את הסחות הדעת של הרשת בכלי טכנולוגי לביצוע של משימה אחת בלבד - כתיבה. דוגמה למכשיר כזה הוא Hemingwrite, המנסה להמעיט בהסחות דעת לכותבים בה.


הנה מכונת ההמינגרייט, המחשב ללא הסחות דעת:

https://youtu.be/Cfbhcddyb8Q


במקביל יש המפתחים מקלדת למחשב עם תחושה של מכונת כתיבה:

https://youtu.be/5tMEZlRY9m8


יש אנשים שמעולם לא הפסיקו לתקן מכונות כתיבה (עברית):

https://youtu.be/Y4Sv9bQUC1I


ובחיוך של גאון הקומדיה ג'רי לואיס על מכונת הכתיבה המדומה עם המוסיקה של לירוי אנדרסון:

http://youtu.be/fuST9npgy_o

המברק (Telegram), או הטלגרמה כמו שקראו לו פעם, הם מסרים קצרים שהועברו למרחקים באמצעות תקשורת מיוחדת ומהירה יחסית.

הטלגרמות, המברקים של פעם, היו כמו הטוויטר של פעם, אבל במחיר כספי ולא זול במיוחד. באמצעות המברק אנשים יכולים היו לכתוב מסר קצר ולשלוח אותו לאחרים. הוא היה מגיע מודפס כמובן והשולחים היו משלמים עבורו. אתה כותב שורה ומשלם עבור המלים לפי מספרן.

הטכנולוגיות השתנו עם השנים. מה שהחל עוד הרבה לפני עידן הטכנולוגיה, נולד במסרים שהועברו במדורות וסימני עשן מראשי ההרים. אבל הוא היה לטלגרף, כשהחלו להשתמש בקודים כמו קוד מורס וקוד בודו, להעברת ידיעות מוצפנות.

עם השנים הטכנולוגיה של המורס התפתחה והייתה להודעות טלגרמה שנשלחו ברשת הטלקס (Telex). הטלקס הזכיר רשת טלפונים אבל איפשר לשלוח רק מברקי טלקס כתובים, כולל הודעות טלקס בינלאומיות. היו ימים שבהם אנשים לא יכולים היו לשוחח עם חו"ל בשיחות חוץ ובינלאומיות. גם בטלקס השתמשו בתשלום וגם כאן היה מגוון שימושים רחב - ממשלוח ברכות או הודעות דחופות ועד לאישור עסקאות על ידי בנקים.

הודעות הטלגרף שנודעו בעולם בתור טלגרמה (telegram) או כבלגרמה (cablegram), זכו בישראל לחידושו של בן יהודה כ"מברק". השימוש בהם בארץ הגיע לשיא בשנות ה-70-80, כשישראלים נאלצו להמתין יותר מ-7 שנים לקו טלפון.

כך או כך, בעידן החדש הפך המברק לאובייקט היסטורי ומיושן, שלא מכסה את עלות השירות. ככל שנכנסו לשימוש וצברו פופולריות הדואר האלקטרוני, מסרוני ה-SMS והאינטרנט ובהמשך גם הרשתות החברתיות ואפליקציות המסרים האישיים - הפכו המברקים ללא רלוונטיים.

שליחת המברק הפכה יותר ויותר מיותרת ובהדרגה הגיעו גם הממשלות להבנה שבעידן האינטרנט מדובר בפריט אנכרוניסטי, שלא לומר מת, שבעיקר מוביל את הדואר ואת חברות המברקים להפסדים.

וכך, הלכה ונעלמה הטכנולוגיה המיושנת הזו. היום כבר אין כמעט בעולם שירותי מברקים, שנטלו תפקיד משמעותי בהעברה של תמסורות לאורך השנים. מברקים שימשו, בין השאר, כדי להודיע על הטיסה הראשונה בהיסטוריה בשנת 1903, כדי להכריז על מינויו של צ'רצ'יל ללורד הראשון של הצי הבריטי ועל תחילתה של מלחמת העולם השנייה.

ואגב, את המברק הקצר בהיסטוריה שלח ויקטור הוגו (יש המייחסים אותו לאוסקר וויילד). הוא שלח אותו למוציא לאור של ספרו. תוכן המברק היה בפשטות סימן שאלה "?" - הסופר רצה לדעת איך הספר החדש שלו נמכר. הספר נמכר כנראה היטב, כי התשובה של המו"ל הייתה "!"...


כך עבד בעבר מכשיר הטלגרף:

http://youtu.be/DRlXZGMWnfI


כך כתבו ושידרו אז הודעות בקוד מורס:

https://youtu.be/YPsgEdmlUf0


ומברק צימרמן ההיסטורי ששינה את העולם:

https://youtu.be/KKhgrCDkm0s

הבאגי הוא רכב שטח מהנה בצורה יחודית. זהו כלי רכב לנהיגה בחולות, שצוייד בגלגלי בלון. בשנות ה-70 הפך הבאגי, שהיה רכב לנסיעה מדברית, לרכב אופנתי ופופולארי בקרב צעירים. רבים הצטיידו בו לנסיעה על חופי ים ולבילויים בערי חוף. עד היום הוא נפוץ אם כי פחות מבעבר.

השם באגי הגיע מהגייה באנגלית של "חיפושית החולות" (Dune Buggy). כיום מכנים לעתים את הבאגי בטעות 'רכב תום קאר'.


הנה ממציא מכונית הבאגי שלא ראה פרוטה מהמצאתו וכבר לא כועס על כך:

http://youtu.be/hx1Z-mWKwP8


חיפושית החולות, כמו שמכנים את הבאגי:

http://youtu.be/sAubG28uODM

קשה להאמין שפעם, בסוף שנות ה-70, דאגה הממשלה שיווצרו פערים בין עניים לעשירים בישראל. עד כדי כך דאגה הממשלה מפערים חברתיים, שהיא הורתה לערוץ הטלוויזיה היחיד לשדר את כל התכניות בשחור-לבן ולא בצבע.

החשש היה מכך שהעשירים יצפו בתכניות בצבע כשהשאר לא יכולים להרשות לעצמם מכשירים צבעוניים היה גדול. כך הפעילה רשות השידור את המחיקון - מתקן שהמיר את כל התכניות הצבעוניות לשחור לבן.

גם את אלה שצולמו במקור בצבע...

אבל בעם ישראל לא מוותרים בקלות. יזמים מוכשרים בראשות מי שלימים יהיה נשיא חברת אינטל בישראל, מולי אדן, יצרו מתקן הפוך. המתקן שנמכר לכל דורש נקרא אנטי-מחיקון והוא הותקן במכשירי הטלוויזיה הצבעוניים כדי לשחזר את הצבע שהוסר בשידורים הללו.

כך יכולה הייתה הממשלה להתהדר בצעדים חברתיים, בזמן שהציבור בעל הממון ראה בדיוק את מה שהוא רצה.

כמובן שבתוך שנים אחדות בוטלה המדיניות המשונה והלא-יעילה של הממשלה וה"אנטי-מחיקון" הפך למטבע לשון שמצביע על החלטות כושלות ועל ממשלה שמתערבת באופן מיותר בכלכלה החופשית.


הנה סיפורו ההיסטורי של אנטי המחיקון (עברית):

https://youtu.be/8RyTBWCwXtc


וסקירת אודיו על האנטי מחיקון (עברית):

http://youtu.be/PYeNOShS1LA

כיום רוב מי שקונה ספוג מקבל ספוג סינטטי, אך בעבר רבים השתמשו בספוגים טבעיים שנשלו מהים. שולי הספוגים היו צוללים למעמקים ומוציאים ספוגים מעמקי הים, כדי למכור אותם בשווקים.

הספוג הטבעי הוא בעצם השלד של בעל חיים רב תאי. מעניין לדעת שבמעמקי הים קיימים בין 5,000 ל-9,000 מיני ספוגים טבעיים. וזה עוד לפני שהוזכרו מיני ספוגים קדמונים שנכחדו ונמצאו רק בצורה של מאובנים.

לא כל הספוגיים מתאימים לרחצה. רק חלק ממיני הספוגנים הם בעלי שלדים רכים וסיביים. בעבר השתמשו בספוגים הללו גם לצרכים נוספים, כגון מסנני מים וריפוד לקסדות קשיחות.

אחרי שהדיג המופרז של הספוגים הטבעיים כמעט והביא להכחדתם, מייצרים אותם כיום באמצעות חקלאות ימית. מרבית הספוגים לרחצה הוחלפו בכל מקרה בספוגים סינתטיים.


כך מוכרים את הספוג הטבעי:

http://youtu.be/kLHkbkhroPw


דייגי הספוג היוונים:

http://youtu.be/MKElDV_FklA


והנה ספוגים מתחת לפני המים:

http://youtu.be/mTbYpQT1GBU

הפונוגרף (Phonograph) היה מכשיר ההקלטה הראשון בהיסטוריה. הוא היה המכשיר הראשון שהביא את המוסיקה להמונים.

ההקלטות נעשו בו באמצעים מכניים. הזמר שר אל המיקרופון, והפונוגרף הקליט ישירות אל תקליט שנחרטו בו החריצים במקום.

מרבית מכשירי הפונוגרף הם מתחילת המאה ה-20, אבל את הפונוגרף המציא תומאס אדיסון בשנת 1877. הוא הראשון שמצא דרך להקליט ולשמר את קולו המוקלט על גבי גליל מתכת.

הוא הקליט קול על ידי חיבור של שפופרת דיבור (מיקרופון) אל מחט דקה, שרעדה על פי הדיבור וחרתה על הגליל קווים משתנים. כשרצו להאזין להקלטה פשוט סובבו את הגליל והפונוגרף השמיע את הצלילים שהוקלטו, דרך המחט העדינה שהייתה מחוברת לרמקול.

שיר הילדים המפורסם "למרי יש טלה קטן" היה הראשון שהוקלט כך.

לפני שהחל להפיץ את הפונוגרף, אדיסון עוד הספיק להוסיף כמה שכלולים, כמו שופר גדול שחובר אל הרמקול כדי לחזק את עוצמת הקול, שעווה החליפה את הבדיל שעל הגליל והמנואלה, אותה ידית שסובבה את הגליל, הוחלפה בקפיץ.

אבל זמן לא רב אחר-כך, יצא לשוק הגרמופון שפותח בידי ממציא יהודי גאון בשם אמיל ברלינר. הגרמופון אמנם דמה לפונוגרף, אך הוא עלה עליו כמעט בכל דבר. את הגליל המסורבל החליף התקליט, שהיה מעין דסקית רחבה ושטוחה. התקליט היה הרבה יותר זול לייצור המוני והוא החליף במהירות את הגליל והפונוגרף של אדיסון.


הנה הפונוגרף המקורי של אדיסון מ-1877:

https://youtu.be/KRnTFiXkNFw


צליליו של פונוגרף עתיק:

https://youtu.be/pJsBmOZuuq4


הנה תולדות הפונוגרף מסוף המאה ה-19:

https://youtu.be/Wmg0BD_rR6Y


כך ניתן היה להקליט איתו:

https://youtu.be/wRTgl0qx6wE


בעליו הגאה של פונוגרף עתיק:

https://youtu.be/hECqrKxV1h8


וסרטון תיעודי על המצאת ופיתוח הפונוגרף, ששינה את המוסיקה לעד:

https://youtu.be/dXSJ8CYnMHA?long=yes

ספיירוגרף (Spirograph) היה משחק פופולארי פעם, שבו יצרנו צורות גיאומטריות מרהיבות, בעזרת דיסקיות מפלסטיק ועטים צבעוניים. התוצאה על הנייר הייתה שרטוטים גיאומטריים מדהימים, שנוצרו ללא מחשב אלא עם מאמץ ומעט יצירתיות ומחשבה.

כיום אפשר לצייר בספיירוגרף מקוון שנמצא כתוכנה באינטרנט.


כך מציירים בספיירוגרף:

https://youtu.be/l42Bc7CTLAs


וגם כך:

http://youtu.be/ZkNU3fvELFg


הנה הדרכה:

http://youtu.be/GczuhQwEZWg


וצורות שנוצרות מדיסקיות שונות:

http://youtu.be/LC5Pl5BKGu4

אצל ההורים שלנו הצילום לא היה כמו היום. הוא לא היה דיגיטלי ואי אפשר היה מיד להשתמש בתמונות, להעלות למחשב, לעשות שינויים ותיקונים לתמונה בעזרת תוכנות ועוד.

התמונות אז צולמו ונאגרו במצלמה על גבי פילם (Film). זה היה מעין סרט ששמר את כל התמונות עליו. כשנגמר הפילם היו לוקחים אותו לפיתוח במעבדה. המעבדה פיתחה את התמונות ורק אז היה הצלם רואה אותן לראשונה.


הנה סרטון על המצלמות של פעם:

http://youtu.be/sSrAgJ17nyI


"קודאכרום" היה סרט הצילום הצבעוני הראשון, שיצא בשנת 1935 על ידי חברת קודאק:

https://youtu.be/nnHpdSEjfkI


ופרסומת לקודאכרום בצרפתית:

https://youtu.be/HIVwUWeOMKc

ב-1941 יצא בניו יורק הרדיו הפטריוטי של חברת אמרסון. "רדיו פטריוטי" היה השם שנתן לו המעצב של מכשירי הרדיו הללו, נורמן דל גדס האוסטרי.

למכשיר הרדיו שעיצב גדס היו שלושה צבעים: אדום, לבן וכחול. אלו היו ימים של מלחמה והרדיו היה בצבעי הדגל האמריקאי. פטריוטי או לא?

צבעי הדגל האמריקאי באו מכך שענני המלחמה שהשחירו באותם ימים את שמי אירופה החלו מאיימים יותר ויותר על אמריקה, שנדחפה על ידי בריטניה להצטרף ללוחמה בהיטלר ובחיילי הצבא הגרמני.

הרדיו הפטריוטי שווק ב=3 שילובי צבעים. צבעו הדומיננטי של דגם 400-1 היה צבע כחול, הלבן היה מדגם 400-2 והיו את המכשירים האדומים בדגם 400-3.

הרעיון של רדיו בצבעי הדגל היה תרגיל שיווקי אבל גם נסיון לזקוף קומה במצב הרוח הלאומי שידע שזה רק עניין של זמן עד שצעיריו הלוחמים יצורפו למלחמה הנוראה מכולן.

במחיר של כ-$15 הסתבר שהיצרן גם תמחר את ה"פטריוטים" שלו בצורה הוגנת. משום כך יצא שדי מהר הפכו רוכשי מכשירי הרדיו הפטריוטי את המכשיר הצבעוני לרב מכר. אמרסון, מנהל החברה ומייסדה, אמר אז "סטייל, תזמון ואקטואליה היו חשובים מאז ומתמיד בקרב מהנדסי רדיו".

גם בימינו מכשירי הרדיו הללו מוערכים ונדירים. מכשירי רדיו הקטלין והנדירים יחסית, ממותג כ"אמרסון 400 פטריוט" ושווים בשוק האספנים לא מעט.


הנה הרדיו הפטריוטי:

https://youtu.be/kx6HpBMkaT8


בלוז מהרדיו הפטריוטי עם תצוגה של מכשירים רבים מתקופתו:

https://youtu.be/t86pX0m4jYU


ושיר של לאונרד כהן ממנו:

https://youtu.be/WgbceZZiGwE

חלבית, פושטית, ברזלית, בומבילה או רגילה - הן דורגו ומויינו במשך שעות ושיחקנו עליהן בלי הפסקה. גולות (Marbles), גולים או ג'ולים היו הרכוש הכי חשוב של הילדים של פעם וההוכחה הטובה ביותר שאתה טוב הייתה כשזכית בהן במשחק.

הגולות, אולי משחק השכונה האהוב של שנות ה-60 בישראל. בכל מקום הן נקראו אחרת. בירושלים הן נקראו ג'ולות, בחיפה - בָּלוֹרוֹת, בתל אביב - בנדורות או ג'ולות ובשאר הארץ ג'ולים או ראסיות.

קנו אותן אז בקיוסק או במכולת אבל הכי כיף היה להרוויח אותן לילדים אחרים במשחק. המשחק הפופולרי היה לקלוע באמצעות הגולה שלך בגולות של המתחרים. כמעט כל ילד אז נהג לומר על גולה כלשהי שהיא ה"צלפית" - זו שבאמצעותה הוא מצליח לקלוע בגולות אחרות ולזכות בהן.


הנה אחד ממשחקי הגולות - לאו דווקא המובהק שבהם:

https://youtu.be/cz11VO1RclU?t=1m07s


והסרט "שקית של גולות" שמספר על ילדים ששורדים בשואה:

https://youtu.be/v5q7BvkCrac

הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-6 ליוני 1933, כשיזם אמריקאי בשם ריצ'ארד הולינגשד החליט להקים "בית קולנוע למכוניות".

הולינגשד התחיל את הכל בחצר האחורית של ביתו. הוא הציב על גג המכונית שלו מקרן סרטים וחיבר מרקע בין שני עצי אדר גדולים. הוא פירסם שהוא מקרין סרטים למכוניות שלמות והשאר היסטוריה...

בתחילה הקרינו הדרייב-אינז הראשונים סרטי ראינוע, סרטים אילמים. עם המצאת הסרט המדבר הותקנו בהם גם מערכות רמקולים שהוצבו ליד כל מכונית ואז התאפשר להקרין גם "טוקיז", את הסרטים המדברים...

ההצלחה הייתה עצומה ובשנת 1958 היו בארה"ב כבר יותר מ-4000 קולנועי דרייב-אין.


כך נולד הדרייב-אין הראשון בהיסטוריה של ארה"ב:

https://youtu.be/P6NhJbXb5N4


הנה הדודל שהקדישו לו בגוגל:

https://youtu.be/TV7ppqSzfuY


הפריצה הגדולה התאימה לעיירות הקטנות:

https://youtu.be/aBHjauti5YY


וזה ממשיך:

https://youtu.be/B5lhzMa8ctc

מונוקל (Monocle) היה משקף בודד, חצי משקפיים, שגברים עשירים במאה ה-19 השתמשו בו לראיה, בעיקר לטווח קרוב.

לאחר המצאת המשקפיים הפסיקו להשתמש בו, במיוחד משום שהוא היה לא שימושי וקשה להחזקה בארובת העין. בכל שינוי של הבעת פנים, יכול היה המונוקל ליפול מהעין.

במסגרת הנטייה לרטרו, מנסים מדי פעם להחזיר את המונודל לאופנה הגברית, אבל הוא בעיקר סמל סטטוס לאנשים עשירים ומשועממים שיש להם כבר הכל.


הנה המונוקל:

http://youtu.be/uA_BCbh88rg?t=7s


ופרסומת למונוקל מודרני תלת ממדי וחדשני:

http://youtu.be/QsQ6MpC1dzU

דאגֶרוׂטִיפִּים (Daguerreotype) הם לוחות צילום מהמאה ה-19, ששימשו בטכנולוגיית הצילום הראשונה שנוצרה. למעשה היו הדגרוטיפים סוג של צילומים עתיקים, מראשית ימי הצילום. הם גם מקודמיו של הפילם.

הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, היה זה שפיתח את הדאגרוטיפ ב-1836. הוא התבסס על ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס.

הדאגרוטיפים היו לוחות כסף ממורקים שהונחו מאחורי "קמרה אובסקורה", סוג של קופסת צילום עתיקה. דרך הקמרה אובסקורה עבר האור ועבר גם הדימוי המצולם, מה ש"ראתה" המצלמה. כך הוטבע הנוף או האדם בדאגרוטיפ, ישירות על ידי קרני אור.

על אף שהדאגרוטיפ לא היה תהליך הצילום הראשון בהיסטוריה, הוא נחשב מהראשונים בתהליכי הצילום שהצליחו לקבע את הדימוי המצולם בצורה יציבה ואיכותית. זו הסיבה שהדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, היה בהישג ידם של ההמונים וקידם את הצילום ואת השפעתו על החברה המודרנית.


הנה הסבר על הדאגרוטיפ:

https://youtu.be/d932Q6jYRg8


סיפורם המלא של הממציא וההמצאה:

https://youtu.be/N0Ambe4FwQk


כך מצלמים היום בדאגרוטיפ:

https://youtu.be/6CiCAe1On_Q


הנה תהליך הצילום והפיתוח, שלב אחרי שלב:

https://youtu.be/sDWyjM7dPY0

בעבר הייתה חברת "אמקור" יצרן המקררים הגדול ביותר בישראל. היא נוסדה כשקמה המדינה ב-1948, כשותפות עסקית בין חברת "אמפא" להסתדרות ולחברת "הארגז". מחיר מקרר של אמקור אז היה כמו 3 משכורות של פועל. מהלקוחות הראשונים של אמקור, אגב, היו ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ורעייתו פולה.

בשנות ה-60 קמה חברת "תדיראן". על אף שהמקררים שלה לא היו בתחילה איכותיים כמו של אמקור, היא השתפרה והפכה למתחרה משמעותית שלה. בהמשך השנים החלה אמקור לאבד חלקים מהשוק הישראל ותדיראן, כמו גם יבואניות מקררים ומוצרי חשמל מחו"ל, החלה לנגוס בהכנסותיה.

בשנת 2001 סגרה חברת אמקור (שנקראה אז אמפא) את מפעל המקררים שלה ופיטרה את רוב העובדים. החברה הקטנה התמזגה בשלב כלשהו עם חברת תדיראן, פעם המתחרה הגדולה ביותר שלה. מקררי אמקור של היום מיוצרים על ידה. השם נשאר רק זכרון רחוק של מקררים ומוצרים חשמליים לבית הישראלי של פעם.


הנה אריק איינשטיין בפרסומת לאמקור משנות ה-60:

https://youtu.be/wLa8NkFlF10

פעם, כשעוד לא הייתה הטלוויזיה, הרדיו היה מכשיר הפלא וסמל הבורגנות. הוא היה ניצב במרכז הסלון ואנשים האזינו לו, בדיוק כמו שהבדור הבא החלו בוהים כולם במסך הטלוויזיה.

הרדיו הישן, שכיום מכנים אותו "רדיו סבתא" או "רדיו מנורות", היה מכשיר ענקי ובנוי מעץ, מלא בשפופרות-ריק, שכונו אז "מנורות". שפופרות אלה האירו באור כתום-צהוב ולקח להן זמן להתחמם. הן היו הסיבה שהיה פרק זמן מההדלקה שלו ועד שהחלו לשמוע צלילים.

בהמשך הוחלפו שפופרות הריק בטרנזיסטורים, אותם רכיבי אלקטרוניקה קטנים, שיאפשרו לכווץ את הרדיו לממדים של טלפון סלולארי של היום, מה שנקרא "רדיו טרנזיסטור".

אבל בחזרה לרדיו של סבתא - הוא קלט תחנות קרובות ורחוקות. הרדיו הגדול היה מצויד ביכולת לקלוט גלים קצרים, מה שאפשר לאנשים לשמוע שידורי רדיו מארצות רחוקות מאד. על הרדיו עצמו היו מסומנות תחנות מפורסמות כמו הביביסי מאנגליה, רדיו ברלין ועוד. הפלא שלו היה נעוץ ביכולת לסובב את החוגה ולהגיע בשניה לשידורי רדיו מארצות רחוקות.


הנה רדיו של פעם וסיפורו:

http://youtu.be/7087hbv6aFA


וכך מתקנים רדיו סבתא ישן:

http://youtu.be/46QAdRvBGg0

טאמגוצ'י (Tamagotchi), או ליתר דיוק טָמָגוֹצִ'י, היה חיית המחמד הדיגיטלית של שנות ה-90.
גחמה שבסוף שנות התשעים לא יכול היה להיות ילד שאין לו טמגוצי. משנת 1997 הפך המשחק הזה לשגעון בינלאומי של ילדים.

טאמגוצ'י היה באותה תקופה אחד המשחקים הפופולריים ביותר בעולם. כמעט 100 מיליון יחידות שלו נמכרו באותה תקופה וילדים לקחו לפתע אחריות.

כל ילד שקיבל באותם ימים את המכשיר הקטן עם שלושה הכפתורים ומסך המונוכרום המפוקסל, טיפל בייצור הזעיר שהיה באחריותו, כמו היה הורה של ממש ואחרי לידה ראשונה.

הטאמגוצ'י, או ה-My Tama, אותה חיה וירטואלית זעירה ודיגיטלית, רק בקע מהביצה וכבר התחיל לצפצף בכל פעם שרצה לאכול, לשחק, לטייל, לפגוש חברים או לעשות מקלחת.

כל ילד ידע שאם לא יטפל בטמגוצ'י שלו כמו שצריך, היצור המפוקסל שלו פשוט ימות. וזו לא רק "אחריות הורית" לגורלו של עולל מונוכרומטי - מדובר בבושה גדולה שכל חבריו יידעו מכאן ואילך שהוא לא מטפל היטב בבני ביתו.

מי יתחתן איתן אחרי דבר כזה?

המשחק האלקטרוני שהלך אז עם הילדים לכל מקום, ולימד אותם על אחריות בטיפול בחיית מחמד או בילדיהם לעתיד, היה המצאה נפלאה.

יכולת אז אפילו לתת ל-My Tama שלך לגדל ולטפל בחיית המחמד משלו, שנקראה, כמה צפוי, TamaPet.

לנוסטלגיה יש מקום משלה, אבל ב-2019 ניסתה החברה שמחזיקה בזכויות על טאמגוצ'י להחזירו לחיים. לא עזרו מסך הצבע, הדמויות הרבות והססגוניות, האפשרות להפרידו בידי בייביסיטר או מטפלת ואפילו לא הקישוריות לרשתות חברתיות - ההצלחה לא שוחזרה. לילדים של אז יש היום ילדים של ממש ולילדיהם נראה שכבר לא בוער לטפל בילדים משלהם.


הנה הטאמגוצ'י של שנות ה-90 (עברית):

https://youtu.be/7EJaw_auryo


פרסומת מהתקופה:

https://youtu.be/-JVva76XRxA


הוא היה הממכר בצעצועים של התקופה:


ב-2017 הוא חזר ולא חדר (עברית):

https://youtu.be/wBnzPGoZIF4?t=37

במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.

רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.


הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:

https://youtu.be/2mNhxi_D5kE


רכבת חשמלית בשולחן קפה:

http://youtu.be/kqRWwa1aC3w


סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:

http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw


וכך מקימים את התערוכה:

http://youtu.be/FClJBlnpogU

לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).

ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.

ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.

רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.


הנה סיפור הראינוע:

http://youtu.be/qva68R2FSJo


כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:

https://youtu.be/7CDyjMouQyc


קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:

http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ


עובדות על הסרט האילם מ-2011 "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר:

https://youtu.be/kJzbUhXX4xo


והמלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":

https://youtu.be/_0a998z_G4g?si=WtgfHTGxEOHLtwnt

רבים מגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות עבר - ללא הכאב", מה שהופך אותה, למעשה, לזיכרונות מעבר אידאלי.

הנוסטלגיה היא אכן געגועים למה שהיה והתרפקות על עבר שאינו קיים, תוך אידיאליזציה והשמטת החלקים הלא נעימים בעבר הזה. כשפרצו קבוצות הפייסבוק לחיינו נולדו לא מעט קבוצות שהוקדשו לזיכרונות ילדות מיישובים שונים. במשך כמה שבועות הפעילות בהן התפוצצה, עד שהטרנד חלף. יש לאנשים נוסטלגיה משותפת.

בין אם הזיכרונות הללו הם אישיים ובין אם קולקטיביים, של קבוצה או חברה שלמה, הנוסטלגיה מהווה סוג של תגובה לפגמים של ההווה ולחוסר היציבות שלו.

ההתחלה של המושג הייתה דווקא שלילית. בלטינית נוסטלגיה פירושה "מבט לאחור בכאב". למעשה, מורכב המונח משתי מילים ביוונית:" נוסטוס" שמשמעותה "שיבה הביתה" ו"אלגוס", שפירושה כאב. ודאי משום כך היא נחשבה בעבר למחלה או הפרעה.

טבע את המושג "נוסטלגיה" במאה ה-17 רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר. הוא תיאר בעזרתו תופעה רפואית שגילה אצל חיילים מצבא שווייץ ששירתו בשדה קרב הרחק מביתם. את הנוסטלגיה הגדיר אז הופר כמחלה, שהסימפטום העיקרי בה הוא תשוקתו של אדם לחזור למולדת שלו.

באותה תקופה הנוסטלגיה לא נתפסת כגעגוע לדברים שכבר אינם קיימים, אלא לבית הממשי של אדם. היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה.

במהלך המאה ה-19 משמעות המושג השתנתה וכיום הנוסטלגיה לא נחשבת עוד כמחלה ואולי אף להיפך - יש העושים בה שימוש מעניין ודי מוצלח ככלי טיפולי, להתמודדות עם המציאות ואפילו לשיפורה.

בימינו הנוסטלגיה קשורה בדרך כלל לזיכרונות ילדות ולזכרונות עבר נעימות ומעוררות געגועים. לא פעם מסתתרת בחוויית הנוסטלגיה תחושה חמצמצה, תחושה של משהו שהשתבש מאז תקופת הילדות וצורך או געגוע לחזור ולהתחיל משם מחדש.

הזיכרון ההפכפך מסנן בנוסטלגיה את הזיכרונות הפחות נעימים ובו בזמן מחבר דווקא את הזיכרונות הטובים לזיכרון אידיאלי, לרוב מוגזם ומלא במשאלות לב. העבר הנתפס כנהדר מגן על האדם הנוסטלגי מפני קשיי ההווה.

בתרבות התנחלה הנוסטלגיה לא פחות יפה. ממנה נובע עניין הרטרו, שמחזיר אותנו לאופנות ולסגנונות שהיו פופולריים בעבר "מתוק" כלשהו. ניתן לראותו במיוחד בתחומים כמו אופנה, מוסיקה, עיצוב וכדומה.

נוסטלגיה מסחרית היא תופעה מובנת שהתפתחה גם היא עם השנים. דומה שחברות מסחריות "מגעגעת" אותנו, כלומר מלמדות אותנו להתגעגע לדברים שלא שמנו לב שאיבדנו. פתאום מסתבר לנו שאנו מתגעגעים כי המניפולציה הפרסומית עוטפת אותם במוסיקה ואלמנטים רגשיים אפקטיביים.

צעירים רבים נותנים לנוסטלגיה לא פעם ביטוי מסקרן וייחודי. מדובר במתבגרים או בצעירים המשתמשים בנוסטלגיה כדי לייחד את עצמם מסביבתם העכשווית וה"רגילה". אצל רבים מהם דומה שהם מתגעגעים לעולם שלא חוו בעצמם, אלא קיבלו מהורים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים.

זו תופעה של "געגועים מיד שנייה". בעקבות המעורבות הרגשית שלהם, הופך העבר הקסום והלא מוכר אצל אותם צעירים להוויה עוטפת וחיה. הם מייחדים את עצמם במראה שלהם, בדעות והערכים שהם מציגים, בתחומי העניין ולא פעם בעשייה שמחברת אותם לעולם הישן וה"מושלם" של פעם.

אצל מבוגרים יותר זה קיבל את הכינוי "נוסטלגיית כורסה" - געגוע לעולם שבעברנו האישי לא חווינו. מסתבר שאם זה לא מתפתח מעצמו, יש מי שיעשה זאת בשבילנו.

ראו דוגמאות לדברים נוסטלגיים מהעבר בתגית "נוסטלגיה".


הנה הנוסטלגיה וההתרגשות שלנו מזיכרונות העבר (מתורגם):

https://youtu.be/WiTgn5QH_HU


סרטון נוסטלגיה מרגש לילדות של שנות ה-60 וה-70 (עברית):

https://youtu.be/O_WkEb6sYxA?t=4s


פעמים רבות הנוסטלגיה מתחברת לחפצים דווקא:

https://youtu.be/S1-pAJ8JqMQ


געגוע לאבא שהוא אלוהים שהוא אבא (עברית):

https://youtu.be/ggpJg09qjVg


הטכנולוגיה המודרנית מציעה לא פעם פתרונות לשימור העבר (עברית):

https://youtu.be/22NqQFks6hc


שיר שמדגים את אותה נוסטלגיה מתוקה (עברית):

https://youtu.be/bfer3NhVQ5A


ובחיוך - המנונים פרודיים לסנטימנטלים (עברית):

https://youtu.be/yzZ20EITmBc

זו ללא ספק אחת ההמצאות המוזרות בהיסטוריה והיא עברה מהעולם. אבל דמיינו רגע כלובי תינוקות התלויים בין שמיים לארץ, על חלונות הבתים, כשבתוכם כלואים ותלויים להם תינוקות רכים...

אז הייתם מאמינים שפעם, לא ממש מזמן, תינוקות אכן הוכנסו לכלובי תינוקות שנתלו באוויר, מחוץ לחלון, רק בשביל מעט חשיפה לאוויר ולשמש?

אז כן. פטנט ה"כלוב לתינוק" (Baby cage) נולד עם מצוקת העיר, תהליך המעבר לערים ולמבנים גבוהים יותר. יותר ויותר אנשים מצאו את עצמם מתגוררים עם משפחתם בבנייני קומות ללא מעליות, במרחק הולך וגדל מהטבע, מבית שעל הקרקע, מהחצר או הגינה.

דירות עירוניות באותה תקופה נוטות להיות קטנות ומחניקות. הן ודאי לא משופעות באוויר צח, הנחשב בריא וטוב בכל גיל.

במאה ה-19 הסתבר שיותר ויותר תינוקות וילדים רכים סבלו מבעיות נשימה. מחלת השחפת הקשתה על הנשימה והטיפולים בשחפת הכרוכים המליצו על שהייה באוויר הצח.

הורים רצו שילדיהם ינשמו אוויר צח ויספגו חום מקרני השמש, מבלי שהתאפשר להם להוציא אותם מהבית וודאי לא מהעיר התעשייתית. ספר שפרסם דוקטור בשם לותר אמט הולט בשנת 1884 הציע את הרעיון "לאוורר" את התינוקות ובכך לטהר להם את הדם ולחדש אותו.

אז איך לאפשר לילדיהם לשהות בחוץ כמה שיותר ואפילו לישון בחוץ?

היה זה אך הגיוני שהורים יחפשו את הטוב ביותר עבור תינוקות רכים. בשנת 1922 ממציאה גברת אמריקאית בשם אמה ריד את כלובי התינוקות וב-1923 היא גם רושמת עליהם פטנט.

הכלוב התלוי נועד להבטיח שתינוק למשפחה המתגוררת בבניין קומות יקבל מספיק אוויר צח ואור שמש, מבלי שההורים יצטרכו לצאת מהבית ולרדת את כל המדרגות למטה. ההנחה הייתה ששהייה של התינוק בכלוב גם תחזק את המערכת החיסונית שלו ותשפר את בריאותו הכללית.

לא פעם הכלובים הללו, שזכו לכינוי ה"פנטהאוז של התינוקות", נתלו באוויר בקומות גבוהות יחסית. התינוק שהה בהם מחוץ לבית, בזמן שאימא ולא פעם גם אבא, נמצאו בדירה.

אופנת כלובי התינוקות התלויים פרחה בערים החל משנות ה-20 של המאה ה-20. אבל במהלך מלחמת העולם השנייה השימוש בהם פסק ואחרי המלחמה הוא כמעט ולא התחדש.

זה היה סופם של כלובי התינוקות. השינויים בתפיסת הבריאות של הילד והאופן שבו תופסים ילדים בכלל, הביאו להבנה שהמנהג הזה, שלא לומר הטרנד, אינו תואם את החברה האנושית המודרנית ואת האופן שבו צריך לטפל בילדים.


הנה סרטון בריטי אותנטי על כלובי התינוקות שתלויים בין שמיים לארץ:

https://youtu.be/NerS17sC0Bg


מצגת וידאו על כלוב הציפורים לתינוק הפרטי שלהם:

https://youtu.be/4dgzJQsAXfI


ומסתבר שזה לא הדבר המוזר ביותר שהורים עשו עם ילדיהם בתקופה הוויקטוריאנית וקצת אחריה:

https://youtu.be/I5y-oQTBFzQ