שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו סגנון הביבופ בג'אז?
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
איך היה צ'ארלי פארקר לאבי הביבופ?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
למה החצוצרה של דיזי גילספי הייתה עקומה?
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
אילו מהפכות עשה מיילס דיוויס בג'אז?
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום ''נערות הקילימנג'רו'' את מה שיזכה לשם ''ג'אז פיוז'ן'' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, ''Doo Bop'', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
וסרט תיעודי המספר כיצד הפך מיילס למוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/Je_ibLuqDkQ?long=yes
איך ת'לוניוס מונק לא התרומם ואז הפך ענק?
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
מה הייתה הגאונות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין?
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
מי היה הענק המתוחכם של הג'אז, דקסטר גורדון?
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
כיצד הפך ארט טייטום לוירטואוז הג'אז הגדול?
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
מי היה מלך הסווינג בני גודמן?
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
מה קורה כשמישהו יושב לך על החצוצרה ומעקם אותה? - בכל מקרה שאינך דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) אתה רץ לקנות חדשה או לתקן את החצוצרה העקומה שלך. אבל דיזי גילספי שמצא את החצוצרה שלו עקומה, לאחר שלפי הסיפור התיישבה עליה בטעות שחקנית כלשהי במסיבה, לא התרגש והחל לנגן בה. תוך שניות הוא הבין את העניין - הסאונד של החצוצרה המעוקמת שלו נשמע לו טוב יותר מקודם! - החצוצרה הזו, מיותר לספר, הפכה לחצוצרה הקבועה שלו ולסמלו המסחרי!
ואכן, אחד מסמלי חצוצרת הג'אז היו הלחיים המנופחים של החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie). צורת הנגינה הזו הייתה ייחודית לו. לצד הנגינה מלאת ההומור והריקוד על הבמה, הסגנון האישי וההתנהגות המסודרת, היא הפכה אותו לאחד מהגאונים המיוחדים והצבעוניים שקמו לג'אז.
עם סולואים מורכבים וחכמים במיוחד, גילספי נחשב לאחד הווירטואוזים, החדשנים והמאלתרים הגדולים של הג'אז האמריקאי. ביחד עם ג'אזיסטים נוספים וגאונים כצ'ארלי פארקר, תלוניוס מונק, ארט טייטום, צ'ארלי כריסטיאן ומיילס דיוויס, הוא יצר את סגנון הבי בופ שבשנות ה-40 שינה לחלוטין את פני הג'אז והפך אותו סופית מצורת בידור מוסיקלית ופופולארית, גם אם חכמה ומורכבת יותר מסתם מוסיקה קלה, לזרם מוביל באמנות המוסיקה בכלל.
לא רק את הביבופ יצר דיזי. הוא גם נחשב ליוצר הלטין ג'אז - סגנון הג'אז הלטיני, כשבשנות ה-50 הוא ממש הנהיג את המוסיקה האפרו-קובנית, זרם או תנועה שהכניסו אלמנטים לטיניים ואפריקאיים למוסיקת הג'אז הזו. בתור "באנד לידר" (מוביל הרכבים) הוא הפיץ את הז'אנר הזה והפך אותו לאחד הפופולאריים בעולם הג'אז.
הנה תולדות חייו של דיזי גילספי:
https://youtu.be/8iU8_D258nA?t=32s
דיזי גילספי ב"מנטקה" עם הביג בנד של קני קלארק:
https://youtu.be/A5tRGMHfKrE
עם צ'ארלי פרקר:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM?t=115
"לילה בטוניסיה":
https://youtu.be/mkemox0461U
סולו של דיזי בשיר של ענק מוסיקת הנשמה סטיבי וונדר:
https://youtu.be/bQEBZfG5SaY
הופעה של דיזי גילספי וחמישייתו:
https://youtu.be/2uLpjp7xkyI?long=yes
כנראה שבכל תולדות הג'אז אין עוד דמות כה חדשנית ומסעירה כמו מיילס דיוויס (Miles Davis). הוא הסתובב בין חבורת הענקים שעשו את מהפכת הביבופ, עשה בעצמו 3 מהפכות בג'אז והחל אחת נוספת. בין לבין הוא הספיק לנגן עם כל ענקי הג'אז של המחצית השנייה של המאה ה-20, להתחכך בענקי הפופ ולהעניק להם מחסדיו המוסיקליים, להתנגד לסמים ואז להתמכר להם, להקים הרכבים מרתקים ולריב עם כולם, לגדל צעירים שיהפכו לענקי הג'אז הבאים, להקפיד על מלתחה מרתקת ולהישאר מעודכן תמיד.
מיילס נולד למשפחה מבוססת. אביו, רופא שיניים מסודר, שכר לו בגיל 13 מורה פרטי שילמד אותו לנגן בחצוצרה, ככל הנראה למורת לבה של אימו, שהייתה פסנתרנית בלוז ורצתה שמיילס ינגן על פסנתר. היא שנאה את צליל החצוצרה אבל הוא התאהב בכלי.
די מהר התגלה מיילס הצעיר כעילוי מוסיקלי והחל לנגן באופן מקצועי. בגיל 16 כבר הוצע לו להצטרף להרכבים מצליחים, אך אימו סרבה והתעקשה שישלים את לימודיו התיכוניים. הוא ניצל הזדמנות הופיע כחצוצרן מחליף בלהקתו של בילי אקשטיין, לצד דיזי גילספי וצ'רלי פארקר. עתה היה ברור שדרכו לתהילה סלולה, אך הוריו התנגדו ודרשו שימשיך ללימודים האקדמיים. הוא יצא ללמוד בניו-יורק, בבית הספר המפורסם למוסיקה ג'וליארד.
חרף עצות ידידיו הוא חיפש ומצא את צ'רלי פרקר והחל לנגן איתו בסשנים, שכללו את מי שיהפכו בקרוב ביחד עם פרקר למנהיגי מהפיכת הבי-בופ, כולל פטס נווארו ותלוניוס מונק. כך השתלב מיילס במהפכת הג'אז הגדולה והראשונה שלו. הוא החליט לעזוב את לימודי המוסיקה שהיו קלאסיים ו"לבנים" מדי של ג'וליארד.
די מהר החליף מיילס את דיזי גילספי בחמישיית צ'רלי פרקר וב-1946 החל להופיע איתה בכל רחבי ארה"ב. כשפרקר קיבל התמוטטות עצבים ואושפז למספר חודשים. מיילס ניסה לשתף פעולה עם אחרים, כולל בסיסט-העל הנערץ צ'רלי מינגוס, אבל התוצאה המהירה הייתה שהוא הקליט לראשונה עם הרכב חדש, הראשון שהקים.
כשחזר צ'רלי פרקר ב-1948 לניו יורק, שב מיילס והצטרף להרכב שלו. אבל עצביו הרופפים של פרקר והתמכרותו לסמים הביאו למחלוקות, שהביאו לעזיבתו של מיילס את ההרכב.
מעתה יהפוך מיילס למי שייזום את שילובי הג'אז החשובים בניו-יורקית של התקופה. היה לו כישרון אדיר לאתר צעירים מוכשרים ולצרף אותם להרכבים שלו. כמעט כולם הפכו אחרי שהמשיכו בדרכם לאגדות ולמנהיגי הרכבים משלהם.
מיילס אחראי ל-3 מהפכות בג'אז, בשלושה עשורים של חייו.
בסוף שנות הארבעים הוא ריכך את הביבופ המהיר והוירטואוזי, האט אותו, הוריד אנרגיה ויצר את ה-Cool Jazz, "הג'אז הקר" והעמוק באופיו.
בסוף שנות ה-50 סימן האלבום שלו Kind of Blue, את "הג'אז המודאלי" (Modal Jazz). זה היה ג'אז שלפתע "גילה" את המודוסים העתיקים ועשה איתם דברים מרתקים. כך מיילס, ביחד עם ביל אוונס, קאנון אלדרלי וג'ון קולטריין, הכניסו את המוסיקה המודאלית והסולמות המודאליים לג'אז והעשירו אותו מאוד.
מהפכה שלישית של מיילס באה בסוף הסיקסטיז, כשהחמישייה השנייה שלו הציגה באלבום ''נערות הקילימנג'רו'' את מה שיזכה לשם ''ג'אז פיוז'ן'' (Fusion Jazz).
הפיוז'ן בג'אז הוא סגנון המשלב לתוך הג'אז ז'אנרים מוסיקליים אחרים, נגינה מודאלית בהשפעתם וסאונדים חדשים בהרכבים השונים שיצר. זה ימשיך גם באלבומים הבאים ובמיוחד באלבום Bitches Brew, אלבום מאתגר ופורץ דרך, שרבים רואים כאלבום הג'אז המהפכני ביותר שהיה.
אבל בניגוד לחשיבות וההערצה לה זכה מיילס מצד המעריצים, רבים חוו אותו כאדם מרוחק, קשה וחם-מזג. הוא איבד את קולו אחרי ניתוח פוליפים, כשבניגוד להוראות הרופא, הוא לא הצליח לשתוק לכמה ימים וצרח על מישהו... מאז הוא איבד את קולו. כך הצטרף קולו הלוחש, לנגינתו האפילה והמעומעמת בעמעם החצוצרה המפורסם והכל כך סימבולי שלו, והוא "זכה" בכינוי ובדימוי של "נסיך האופל".
וכך, לאחר מהפכות ענקיות והשתנות מתמדת, בנסיון שאף פעם לא הפסיק להתעדכן, לחקור ולהיות באופנה ובחזית הג'אז, החל מיילס את העשור האחרון לחייו. כמו החיבורים המרתקים שלו בעבר לרוק הפסיכדלי הכבד של ג'ימי הנדריקס, לפאנק ולמוסיקת הנשמה השחורה והפופ של האייטיז, הוא המשיך בשנות ה-80 להתחבר, למשל להופעות עם הזמר פרינס, בו ראה סוג של יורש.
מיילס עוד ניסה, באלבומו האחרון, ''Doo Bop'', לחבר את הג'אז גם למוסיקת ההיפ הופ שהחלה הופכת פופולארית אז, אבל לא הספיק לסיים את המלאכה. כמו בחייו, גם ביום מותו נתפס ענק הג'אז באמצע של מהפכה.
הנה תולדות חייו של מיילס דיוויס:
https://youtu.be/Kx4NiU58zSc
בהופעה ב"So What" (אז מה) המינימליסטי:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
בופליסיטי בסגנון הקול ג'אז:
https://youtu.be/w6vuBL9eQbs
הקטע "מר פסטוריוס" בביצוע מיילס דיוויד ומרקוס מילר:
https://youtu.be/SjBUNyFKkJI
בהופעה באירופה:
https://youtu.be/IX4MPh0ckUw?t=67
ענק הג'אז מיילס דיוויס בקדימון הסרט "דינגו", על ילד שממתין לפגוש את המוסיקאי הנערץ עליו:
https://youtu.be/1kXUk3dr33c
וסרט תיעודי המספר כיצד הפך מיילס למוסיקאי הג'אז המפורסם ביותר:
https://youtu.be/Je_ibLuqDkQ?long=yes
ביבופ
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
סקסופוניסט הג'אז דקסטר גורדון (Dexter Gordon) נחשב לאחד מנגני הסקסופון המשפיעים והחשובים של עולם הג'אז, ובמיוחד בסגנון הביבופ. הוא היה מגדולי המחדשים של הג'אז המודרני, אאוטסיידר שובר כללים ואדם יצירתי, חכם, רב-ממדי ומלא הומור.
דקסטר נודע בין השאר בשל קומתו המרשימה, כמעט 2 מטר גובה. הוא היה ענק, תרתי משמע. ואכן, בשל גובהו וזה מכך שהיה מהסקסופוניסטים המבריקים והכריזמטיים בתולדות הג'אז, נהגו לכנות אותו בכינויים כמו "הענק המתוחכם" (Sophisticated Giant) ו"דקסטר הארוך והגבוה" (Long Tall Dexter).
דקסטר היה אחד הראשונים שניגנו סקסופון טנור בסגנון הביבופ. עם צליל גדול כמו קומתו הגבוהה, גורדון היה מהסקסופוניסטים המיוחדים בתולדות הג'אז, ענק משורת הענקים הראשונה, של אליליו לסטר יאנג וצ'ארלי פרקר וגם של ג'ון קולטריין וסוני רולינס שהושפעו ממנו.
במשך 4 וחצי עשורים הקליט דקסטר מוסיקה נהדרת, עמוקה, החלטית מאוד, מלאה בציטוטים מוסיקליים שנונים ואפילו מעט רומנטית.
על חשיבותו ומקומו בעולם הג'אז המודרני יעידו בחירותיו של הג'אזמן האיקוני גורדון, במסגרות שונות למוסיקאי השנה. אלה חזרו גם על ידי עיתון הג'אז "דאון ביט" וגם בזכייה בכבוד לראות את שמו מונצח בהיכל התהילה של הג'אז.
גורדון היה גם שחקן קולנוע לעת מצוא. כך זכה מי שסיפור חייו הצבעוניים נדמה כאילו נכתב כתסריט הוליוודי למצוא את עצמו מככב ומועמד לאוסקר. זה היה בסרט הג'אז המעולה Round Midnight, בו הוא גילם סקסופוניסט ג'אז אמריקאי בפריז, המופיע וקמל - בערוב ימיו ובשלהי הקריירה שלו.
בחייו אמר לו גאון החצוצרה דיזי גילספי "מן, אתה צריך להשאיר את הקארמה שלך למדע!". דקסטר בילה וניגן 15 שנים מחייו באירופה ולאחר מותו זכה אזרח העולם שהוא היה לרחוב בקופנהגן שנקרא על שמו.
#קיצור חייו והקריירה שלו
דקסטר גורדון נולד וגדל בלוס אנג'לס, בה אביו שימש כרופא וטיפל בליונל המפטון ןדיוק אלינגטון. דיוק זיהה את כשרונו ועודד אותו ללמוד מוסיקה.
בגיל 13 הוא החל לנגן בקלרינט ושנתיים אחרי כן הוא עבר לסקסופון אלט. עד מהרה התאהב בסקסופון טנור דווקא ועבר לנגן בו לתמיד.
בשנת 1945 גורדון עבר לניו יורק, שם הוא החל לפתח את הצליל האופייני לו ודי מהר רכש לו מוניטין בסצנת הג'אז של התפוח הגדול.
עם לידת הביבופ ניגן דקסטר גורדון בתזמורת של בילי אקסטיין. האחרון הפליא בעיבודים של מוסיקת ביבופ לתזמורת הביג-בנד שלו וגורדון זכה להיות מהראשונים שניגנו את הביבופ של צ'רלי פארקר ודיזי גילספי על הכלי שלו. ועדיין, בזכות העיבודים של הביג באנד בה ניגן, הוא היה פחות תזזיתי בנגינתו מזו של חלוצי הז'אנר, דיזי ופרקר.
בערך אז הוא גם החל להקליט בלייבל הג'אז הנודע "בלו נוט". בעשור וחצי הבא הוא יעבור להתגורר ולנגן באירופה. כאן יהיה לו קל יותר לחיות, מאשר במולדתו. אלה לא היו רק ענייני הסמים והגזענות שהוא חווה בארצות הברית - היה גם את הכבוד שרחשו באירופה של אותם ימים לנגני ג'אז.
מכל מקום, בפריז דקסטר הקליט בתקופה ההיא את אלבומיו הטובים ביותר. למרות שמרבית אמני הג'אז נטו בהמשך יותר ויותר לכיוון הפאנק, גורדון המשיך ושמר על הביבופ וההרד-בופ שכל כך אהב.
בשנות ה-80, אחרי שבשנות ה-70 שלט הפיוז'ן בעולם, היה דקסטר לאחד ממבשרי תקופת הניאו בופ, זמן בו חזרה סצנת הג'אז אל הג'אז מבוסס הבופ, אותו סגנון שהוא כל כך אהב ומעולם לא נטש.
הארד בופ שווה - הנה דקסטר גורדון ב"עוגת גבינה":
https://youtu.be/CVyhovYSuIM
"ליידי בירד" - גורדון בנגינת סקסופון במיטבה:
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
קדימון סרט האהבה לג'אז בכיכובו Round Midnight:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מנגן בסרט עם הזמרת לונט מקי "כמה זמן זה נמשך?"
https://youtu.be/KKZHfFEcwlc
"Body and soul" - מסרט הג'אז העלילתי והקסום Round Midnight:
https://youtu.be/rD3jE9MoRqs
וסרט תיעודי עליו:
https://youtu.be/n-ScJf6hYS4?long=yes
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.
היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.
מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.
גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".
בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.
אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.
מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.
הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:
https://youtu.be/IQvA2L_DL6w
תזמורתו של בני גודמן ב-1937:
https://youtu.be/3mJ4dpNal_k
ב-1943, ב"מיני עם הכסף":
https://youtu.be/prnS5URkyc8
ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":
https://youtu.be/0jE2g055zRA
סיינט לואיס בלוז:
https://youtu.be/45Kx4KzfMn0
והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":
https://youtu.be/prmf5tDgf3k
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
