שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי תרבות הנגד ולמה מתפתחות תרבויות נגד?
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מה עשו ההיפים של שנות ה-60?
ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.
אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.
הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.
ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.
כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.
הנה סיפורם של ההיפים:
https://youtu.be/R5aM6VriJLg
תרבות ההיפים:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":
https://youtu.be/TKZVUtvjBdM
ההיפים בעיניים מחויכות:
https://youtu.be/9OrSRMaWgFw
וסרט תיעודי על ההיפים:
https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes
מי היו "ילדי הפרחים"?
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
מי היו הביטניקים?
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50.
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו דווקא לחברה, אותה חברה בורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם פרועים, מלוכלכים ומסריחים.
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac) ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
תיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
והרצאת רשת על הביטניקים וההיסטוריה שלהם:
https://youtu.be/_ucpG1RG56Y?long=yes
מה היה הפאנק או הפאנק רוק?
סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) התפוצץ על הבמות בסוף שנות השבעים ואמרו עליו אז שהוא ממלא את האוויר בזעם, רעש ותחושת אבדון - והכל בשלושה אקורדים...
מוסיקלית זה היה רוק מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד, המנותק ואפילו המסואב של שנות ה-70.
אבל את הPאנק אי אפשר לבחון רק, או אפילו בדגש על מוסיקה. הוא היה קודם כל תופעה חברתית ותגובה לפער שבין הגלאם והפרוגרסיב רוק, אצלנו הוא נקרא "הרוק המתקדם", שהיו מנותקים מהמציאות הבריטית של אבטלה מטורפת ואי שקט חברתי ותעשייתי.
הפאנק הייתה מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה, שאולי לא הייתה משהו אבל בעיני המבקרים הייתה לפחות אותנטית ביחס לרוק שקדם לה.
בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ויותר מדי שבעה. הרוק בעולם המערבי הפך ברובו לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים, אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. זו הייתה תעשייה שהמון שיקולים עסקיים תפסו בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה, את מקום האמנות.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים במוזיקת רוק להשמיע את קולם. והם השמיעו קול גדול ורעשני.
במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק, כמו הסקס פיסטולס, החונקים, הקלאש, הראמונס, הבאזקוקס ו-The Damned הארורים.
הם החריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים, שהתנתקו מהמקום והזמן. אותו זרם של הפרוגרסיב רוק היה הקורבן העיקרי של הPאנק.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה.
הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי.
הפאנקיסטים לבשו ברובם בגדי עור צמודים ונעלי אולסטאר, הם כיסו את עורם בפירסינג מרובה סיכות ביטחון. על ראשם התנוסס שיער קוצים, עם תספורות לכיוון המוהיקן והם התפוצצו עם רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל ההורים. הם היו הבעיטה, הצעקה וההקאה על החברה המערבית הממוסדת והמדושנת שמסביב.
אחרי שנים בודדות הם נעלמו, אבל הPאנקיסטים השפיעו בדרכים שונות על המוני יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם ויחוללו הרבה רעש בדרך.
הנה סיפורם של הפאנק רוק והפאנקיסטים של שנות ה-70 וה-80:
http://youtu.be/Fr-1YXegcC0
הפאנק בלונדון של שנות ה-80:
https://youtu.be/IuocFVXo0iQ
להקת הראמונס האמריקאית, מראשונות הפאנק, בתחילת שנות ה-80:
https://youtu.be/yCW7Aw8ugOI
הסקס פיסטולס, "אקדחי הסקס", מלהקות הפאנק החשובות:
http://youtu.be/_jN9C2c4wN0
"אין גיבורים יותר" של "החונקים", The Stranglers:
http://youtu.be/2tfy8f9lDD0
אופנת הפאנק הגיעה גם לישראל (עברית):
https://youtu.be/wiSAhfPtAg4
תסרוקות המוהוק של הפאנקיסטים:
https://youtu.be/HOBM3E7bjNg
בירת הפאנק - לונדון של היום:
https://youtu.be/s2ZkOtFgceI
וכתבת טלוויזיה על הפאנק האנגלי של אותה תקופה:
https://youtu.be/huelZNr_4_Y?long=yes
מה היו אירועי מאי 1968?
יש המכנים את אירועי מאי 1968 בצרפת (הם כונו שם Les Événements) "האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20". כיצד יכולים כמה סטודנטים לחולל מהומה שתהפוך לאירוע היסטורי מכה גלים?
אירועי מאי 1968 היו מהומות של סטודנטים ופועלים צרפתים שהובילו לשביתה כללית בצרפת. הם מחו נגד השלטון השמרני של הנשיא שארל דה-גול וביקשו לחולל מהפכה שתשנה את החברה הצרפתית השמרנית ותהפוך אותה לחברה חופשית, מתקדמת, שוויונית וליברלית.
המהפכה, שהושפעה מהגל העולמי של ילדי הפרחים ותרבות הנגד, קראה לשיוויון, שחרור מיני וזכויות אדם בצרפת. היא החלה במרץ עם קבוצה קטנה של פעילי שמאל וסטודנטים שפלשו לבניין של הנהלת אוניברסיטת נאנטר בפאריס והציגו דרישות לשינויים בשמרנות שאפיינה את הכללים באוניברסיטה.
בראש המהפכנים הצעירים עמד "דני האדום", צעיר יהודי ובן למשפחה שנמלטה ב-1933 עם עלית הנאצים. השלטונות הצרפתיים ידאגו בתוך ימים שתיאסר עליו הכניסה לצרפת, אבל זה לא יעזור לעצירת ההתרחשויות, שהפכו לכדור שלג.
עימות עם המשטרה רדף עימות והאוניברסיטה נסגרה. בינתיים הצטרפו לאות הזדהות סטודנטים מאוניברסיטת סורבון והמהומות התפשטו לרובע הלטיני כולו. מאות עצורים ומעל מאה פצועים הביאו גם להשבתת הסורבון. בימים הבאים הסטודנטים ישתלטו על הסורבון ויחלו לקרוא לה "האוניברסיטה של העם".
דומה שרק גיליוטינה חסרה שם. שוב ושוב החלו מהומות בערים נוספות ומאות פצועים נוספו למוחים. למאבק הצטרפו גם תלמידי תיכון מרחבי צרפת. כשגם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים הצטרפו למאבק והשביתו את צרפת כולה, הפכו העימותים למאבק לאומי. הפגנה של מיליון איש, מסטודנטים ועד פועלים הבהירה שצרפת לא תחזור להיות כשהייתה ומספר השובתים יילך ויגדל עד שיגיע ל-10 מיליון פועלים וצרפת תושבת לחלוטין. צרפת הלכה לפי הקו ששירטטה אחת הכרזות שהונפו בהפגנות ובה נכתב "האושר שלך נקנה. גנוב אותו בחזרה!"
אבל בדיוק כמו שהחלה המהפכה, כך היא דעכה. זה קרה לאחר שאיגודי העובדים קיבלו מהממשלה העלאה של 7% בשכר הפועלים ושכר המינימום הועלה ב-30%.
הנשיא המבוגר דה גול, שלא יכל למהומות, יחזיק עוד שנה נוספת בשלטון. לאחר האירועים הוא הכריז על בחירות שבהן ניצח כהרגלו. העם הצרפתי הרי תמיד זכר לו תמיד את הנהגתו האמיצה נגד הנאצים. אבל סופו הפוליטי של המנהיג העייף והשמרן כבר היה על הקיר ובעקבות משאל-עם שבו לא התקבלה דעתו, הוא עזב את תפקידו והתפטר.
הנה סיפור המחאה של פריז 1968:
https://youtu.be/yxxvMZ_KoPA
צילומים של מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968:
https://youtu.be/YCtcD9CfMOI
תכנית חינוכית על מהומות הסטודנטים והמהפכה של 1968 (עברית):
https://youtu.be/VEui2VM5Oag?long=yes
ומתוך הפודקסט "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על אירועי מאי 1968 בצרפת (עברית):
https://youtu.be/fyRVI7nm4Y8?long=yes
כיצד גידל מגזין Mad את צעירי תרבות הנגד של אמריקה?
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
מיהם אנשי אנונימוס?
אנונימוס הוא קולקטיב מקוון, מעין ארגון מחאה ברשת האינטרנט, ארגון משותף של האקרים, או "האק-טיביסטים", כפי שמכנים אותם ברשת, פעילי האקינג. זהו גוף שאינו מאורגן כלל אבל יודע להילחם בגרועים שבאויביו, אויבי החברה ואויבי הציבור, הכל כמובן לשיטתו.
אגב, זה לא אותו אנונימוס לזכויות בעלי-חיים, ארגון חשוב לכשעצמו. מדובר בגוף אחר, גוף ללא גוף.
נשמע מוזר? - אכן, זוהי קהילה מקוונת הפועלת באופן אנרכיסטי, ללא מנהלים או מפקדים וללא סמכות מלמעלה, אלא במעשים עצמאיים של האקרים פרטיים, שמתאמים ביניהם את הפעילות. זוהי קבוצה לא מאורגנת שהמושג 'אנונימוס' משמש בה כינוי לחברים שבאים מכיוונים שונים באינטרנט ושמה שמאחד ביניהם הוא שכולם פועלים בלי שזהותם האמתית ידועה.
כך שגם אם הוא מוצג כאן כארגון, למעשה זה סוד ידוע כבר מזמן שאנונימוס הוא בעצם סתם כותרת שכל האקר יכול לתת לעצמו, לעטות מסכה אופיינית ולדבר בקול משובש (למניעת זיהוי) כאנונימוס.
עד 2008 עסקו במגרש המשחקים ההיסטורי של אנונימוס בצחוקים, מתיחות והצקות באינטרנט, מה שנקרא "הטרלות", מלשון "טרולים". אך בשנה זו החלו רבים מהם לפעול ולהתארגן לפעילויות אקטיביסטיות בינלאומיות.
מכאן התבטא האקטיביזם של אנונימוס בתמיכה בהפגנות ומחאות. הם עשו זאת באמצעות מתקפות סייבר, פריצה לאתרים, הפלת רשתות מחשב ופעולות טרור סייבר נוספות.
על אף שהמבצעים של הפעולות הללו הם תמיד אנונימיים ומבצעים את הפעולות באופן עצמאי, הן תמיד מיוחסות לקבוצת "אנונימוס", גם כשברוב המקרים המעורבות היא של חלק קטן מאלה שרואים את עצמם שייכים לעניין.
יתר על כן, ב"אנונימוס" ניתן למצוא בכל נקודת זמן משתתפים בני לאומים אויבים, האקרים פלסטינים שמתנגדים לישראל (הארגון מאיים בקביעות על ישראל במתקפות סייבר ומבטיח "שואה אלקטרונית" למדינת היהודים), בצד ישראלים שחותרים לשבירת המונופולים של העשירים ועוד.
אחד המסרים שאוהבים להעביר חברי אנונימוס הוא "אנחנו ה-99%". זאת כי אנונימוס מבטיח לייצג את הציבור, כנגד בעלי השררה והממון. סיסמתו "אנחנו העם. אנחנו לא שוכחים. אנחנו לא סולחים.", מה שאומר שהיא קוראת תיגר על בעלי הכוח והשררה.
באמצעות התקפות מניעת שירות מבוזרות (DDoS), אנונימוס מפיל אתרים "רעים", כמו אתר הבולשת הפדרלית של ארה"ב (FBI), אתר משרד המשפטים של ארה"ב, האתרים של חברות בידור ומוזיקה שרודפות את הפצת המוסיקה והסרטים הפיראטיים ועוד.
מעניין לדעת:
=========
במצעדים, צילומים וסרטוני וידאו אנונימיים, אנונימוס משתמשים במסיכה של גאי פוקס, האיש שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי ב"מזימת אבק השריפה". קראו על ההיסטוריה של זה בתגית "אנונימוס".
הנה מסר אופייני של קבוצת אנונימוס (מתורגם):
https://youtu.be/IYZcW_OELXc
הסיפור של אנונימוס וגילוי פנים של מרואיין מהקבוצה (עברית):
https://youtu.be/FPj4M2XVgww?t=58s
מסר שבו מפגינה הקבוצה את הבוז שלה למערכת הבנקאות בעלת הכוח הרב (מתורגם):
https://youtu.be/FPrKzRWdf5w
הסבר על חוסר הצדק בישראל (עברית):
https://youtu.be/VYsjVUosIBg
סרטון תיעודי על אנונימוס וכיצד שינו את העולם (עברית):
https://youtu.be/jwA4tSwmS-U?long=yes
סרטון באנגלית:
https://youtu.be/sNEA0sglO5A?long=yes
והרצאה על ה"Hackטיביסטים" של האינטרנט (עברית):
https://youtu.be/iRDhszYivyg?long=yes
איך נולד הראפ?
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
ההִיפִּים (Hippies) היו חברי תרבות הנגד של צעירים בארצות הברית בשנות ה-60. הם היוו תופעה חברתית חדשה באמריקה של אז ודגלו בשלום, אחווה ושוויון בין בני אדם, באהבה חופשית, בשמירה על הטבע ובשימוש בסמים קלים.
אבל באותם ימים היו ההיפים כינוי גנאי. התייחסו אליהם כמסוממים, מלוכלכים, מפיצי מחלות ואף אלימים. הם היו תרבות נגד, אבל זו הייתה התרבות שפנתה יותר נגדם.
הממשל התייחס אליהם כמורדים חתרנים, בעוד הם ביקשו לנתץ את המחסומים שהניח בפניהם הקפיטליזם הדורסני ותאב המלחמה של אמריקה.
ההיפים, "ילדי הפרחים", מרדו במבוגרים שאותם הם האשימו בהרס העולם ובהפצת המלחמה. הם בזו לקפיטליזם ולתרבות הצריכה המטורפת לדבריהם של אמריקה. ממתנגדים למלחמה בווייטנאם ותומכים במאבק של השחורים לשוויון זכויות, הם הפכו למתנגדים לכל העולם השבע והמבוגר ולמה שהוא מייצג. הדבק שלהם הייתה מוסיקת הרוק, שאותה הם חגגו בלי הפסקה, עד לפסטיבל וודסטוק, שיא ההיפיות וגם תחילת הסוף שלה.
כחלק מהחזרה אל הטבע, גידלו ההיפים את שיערם, הלכו יחפים ולבשו בגדים קלים. הם השפיעו על תרבות הצעירים מאז ומנהגיהם השפיעו למשך שנים רבות על צעירים בכל העולם. מהשיער הארוך, דרך מוסיקת הרוק והבלוז והאהבה החופשית, תנועה זו השפיעה על החברה המערבית באופן לא רגיל, כי ממחאה של הבייבי-בומרס, הדור שנולד במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה, כנגד השפע המושחת והמשחית והכוח הצבאי האכזרי, הם גדלו להיות דור מובילי האינטרנט והטכנולוגיה של מהפכת המידע, טכנולוגיה שתשנה את העולם.
הנה סיפורם של ההיפים:
https://youtu.be/R5aM6VriJLg
תרבות ההיפים:
https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אחד משיאי התקופה והתנועה ההיפית:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
שיר הרוק הפסיכדלי 'ארנב לבן' של להקת "ג'פרסון איירפליין":
https://youtu.be/TKZVUtvjBdM
ההיפים בעיניים מחויכות:
https://youtu.be/9OrSRMaWgFw
וסרט תיעודי על ההיפים:
https://youtu.be/vm6DvlZ2O20?long=yes
"ילדי הפרחים" היה כינויים של ההיפים (Hippies), צעירים אמריקניים שבשנות ה-60 מרדו במוסכמות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים.
בעוד שהחברה האמריקנית הפכה במהלך שנות ה-50 וה-60 לחברה צרכנית ורודפת תפנוקים וכוח, חרטו "ילדי הפרחים" ארוכי השיער על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
לכינוי "ילדי הפרחים" הם זכו על שמם של אותם צעירים שהגיעו לפסטיבל וודסטוק עם פרחים בשיער.
"ילדי הפרחים" היו חלק מתרבות הנגד שחיפשה עולם טוב יותר. הם תמכו בתנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון בין שחורים ולבנים באמריקה, כעסו על רצח קנדי ומרטין לותר קינג, האזינו לשירי המחאה של בוב דילן וחבריו והשתתפו במחאות והפגנות נגד המלחמה בוייטנאם.
ברצונם ליצור עולם טוב יותר ומשוחרר ממלחמות, שבו האהבה והפתיחות ינצחו, הם התלבשו ברישול, לא הסתפרו, גילו את הרוחניות, את הודו, היוגה והמדיטציה וראו במוסיקת הרוק את המרד במוסכמות של דור ההורים.
בפסטיבל וודסטוק באה לידי ביטוי היכולת שלהם לחיות ביחד בעולם נקי מאלימות וכסף, אבל הוא גם היה נקודת השיא שאחריה הלכה התנועה והתמוססה.
תוכלו לקרוא עוד על ילדי הפרחים באאוריקה, בתגית "היפים".
הנה ילדי הפרחים, ההיפים של אז (עברית):
http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs
פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, שבו זכו לשם "ילדי הפרחים":
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
על ילדי הפרחים והקול שלהם (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
וכל הפרק על הקיץ של האהבה שלהם ב-1967 (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50.
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו דווקא לחברה, אותה חברה בורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם פרועים, מלוכלכים ומסריחים.
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac) ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
תיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
והרצאת רשת על הביטניקים וההיסטוריה שלהם:
https://youtu.be/_ucpG1RG56Y?long=yes
תרבות הנגד
סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) התפוצץ על הבמות בסוף שנות השבעים ואמרו עליו אז שהוא ממלא את האוויר בזעם, רעש ותחושת אבדון - והכל בשלושה אקורדים...
מוסיקלית זה היה רוק מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד, המנותק ואפילו המסואב של שנות ה-70.
אבל את הPאנק אי אפשר לבחון רק, או אפילו בדגש על מוסיקה. הוא היה קודם כל תופעה חברתית ותגובה לפער שבין הגלאם והפרוגרסיב רוק, אצלנו הוא נקרא "הרוק המתקדם", שהיו מנותקים מהמציאות הבריטית של אבטלה מטורפת ואי שקט חברתי ותעשייתי.
הפאנק הייתה מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה, שאולי לא הייתה משהו אבל בעיני המבקרים הייתה לפחות אותנטית ביחס לרוק שקדם לה.
בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ויותר מדי שבעה. הרוק בעולם המערבי הפך ברובו לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים, אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. זו הייתה תעשייה שהמון שיקולים עסקיים תפסו בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה, את מקום האמנות.
מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים במוזיקת רוק להשמיע את קולם. והם השמיעו קול גדול ורעשני.
במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק, כמו הסקס פיסטולס, החונקים, הקלאש, הראמונס, הבאזקוקס ו-The Damned הארורים.
הם החריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים, שהתנתקו מהמקום והזמן. אותו זרם של הפרוגרסיב רוק היה הקורבן העיקרי של הPאנק.
כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה.
הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.
התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי.
הפאנקיסטים לבשו ברובם בגדי עור צמודים ונעלי אולסטאר, הם כיסו את עורם בפירסינג מרובה סיכות ביטחון. על ראשם התנוסס שיער קוצים, עם תספורות לכיוון המוהיקן והם התפוצצו עם רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל ההורים. הם היו הבעיטה, הצעקה וההקאה על החברה המערבית הממוסדת והמדושנת שמסביב.
אחרי שנים בודדות הם נעלמו, אבל הPאנקיסטים השפיעו בדרכים שונות על המוני יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם ויחוללו הרבה רעש בדרך.
הנה סיפורם של הפאנק רוק והפאנקיסטים של שנות ה-70 וה-80:
http://youtu.be/Fr-1YXegcC0
הפאנק בלונדון של שנות ה-80:
https://youtu.be/IuocFVXo0iQ
להקת הראמונס האמריקאית, מראשונות הפאנק, בתחילת שנות ה-80:
https://youtu.be/yCW7Aw8ugOI
הסקס פיסטולס, "אקדחי הסקס", מלהקות הפאנק החשובות:
http://youtu.be/_jN9C2c4wN0
"אין גיבורים יותר" של "החונקים", The Stranglers:
http://youtu.be/2tfy8f9lDD0
אופנת הפאנק הגיעה גם לישראל (עברית):
https://youtu.be/wiSAhfPtAg4
תסרוקות המוהוק של הפאנקיסטים:
https://youtu.be/HOBM3E7bjNg
בירת הפאנק - לונדון של היום:
https://youtu.be/s2ZkOtFgceI
וכתבת טלוויזיה על הפאנק האנגלי של אותה תקופה:
https://youtu.be/huelZNr_4_Y?long=yes
יש המכנים את אירועי מאי 1968 בצרפת (הם כונו שם Les Événements) "האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20". כיצד יכולים כמה סטודנטים לחולל מהומה שתהפוך לאירוע היסטורי מכה גלים?
אירועי מאי 1968 היו מהומות של סטודנטים ופועלים צרפתים שהובילו לשביתה כללית בצרפת. הם מחו נגד השלטון השמרני של הנשיא שארל דה-גול וביקשו לחולל מהפכה שתשנה את החברה הצרפתית השמרנית ותהפוך אותה לחברה חופשית, מתקדמת, שוויונית וליברלית.
המהפכה, שהושפעה מהגל העולמי של ילדי הפרחים ותרבות הנגד, קראה לשיוויון, שחרור מיני וזכויות אדם בצרפת. היא החלה במרץ עם קבוצה קטנה של פעילי שמאל וסטודנטים שפלשו לבניין של הנהלת אוניברסיטת נאנטר בפאריס והציגו דרישות לשינויים בשמרנות שאפיינה את הכללים באוניברסיטה.
בראש המהפכנים הצעירים עמד "דני האדום", צעיר יהודי ובן למשפחה שנמלטה ב-1933 עם עלית הנאצים. השלטונות הצרפתיים ידאגו בתוך ימים שתיאסר עליו הכניסה לצרפת, אבל זה לא יעזור לעצירת ההתרחשויות, שהפכו לכדור שלג.
עימות עם המשטרה רדף עימות והאוניברסיטה נסגרה. בינתיים הצטרפו לאות הזדהות סטודנטים מאוניברסיטת סורבון והמהומות התפשטו לרובע הלטיני כולו. מאות עצורים ומעל מאה פצועים הביאו גם להשבתת הסורבון. בימים הבאים הסטודנטים ישתלטו על הסורבון ויחלו לקרוא לה "האוניברסיטה של העם".
דומה שרק גיליוטינה חסרה שם. שוב ושוב החלו מהומות בערים נוספות ומאות פצועים נוספו למוחים. למאבק הצטרפו גם תלמידי תיכון מרחבי צרפת. כשגם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים הצטרפו למאבק והשביתו את צרפת כולה, הפכו העימותים למאבק לאומי. הפגנה של מיליון איש, מסטודנטים ועד פועלים הבהירה שצרפת לא תחזור להיות כשהייתה ומספר השובתים יילך ויגדל עד שיגיע ל-10 מיליון פועלים וצרפת תושבת לחלוטין. צרפת הלכה לפי הקו ששירטטה אחת הכרזות שהונפו בהפגנות ובה נכתב "האושר שלך נקנה. גנוב אותו בחזרה!"
אבל בדיוק כמו שהחלה המהפכה, כך היא דעכה. זה קרה לאחר שאיגודי העובדים קיבלו מהממשלה העלאה של 7% בשכר הפועלים ושכר המינימום הועלה ב-30%.
הנשיא המבוגר דה גול, שלא יכל למהומות, יחזיק עוד שנה נוספת בשלטון. לאחר האירועים הוא הכריז על בחירות שבהן ניצח כהרגלו. העם הצרפתי הרי תמיד זכר לו תמיד את הנהגתו האמיצה נגד הנאצים. אבל סופו הפוליטי של המנהיג העייף והשמרן כבר היה על הקיר ובעקבות משאל-עם שבו לא התקבלה דעתו, הוא עזב את תפקידו והתפטר.
הנה סיפור המחאה של פריז 1968:
https://youtu.be/yxxvMZ_KoPA
צילומים של מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968:
https://youtu.be/YCtcD9CfMOI
תכנית חינוכית על מהומות הסטודנטים והמהפכה של 1968 (עברית):
https://youtu.be/VEui2VM5Oag?long=yes
ומתוך הפודקסט "שעה היסטורית" עם פרופסור הרסגור על אירועי מאי 1968 בצרפת (עברית):
https://youtu.be/fyRVI7nm4Y8?long=yes
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
אנונימוס הוא קולקטיב מקוון, מעין ארגון מחאה ברשת האינטרנט, ארגון משותף של האקרים, או "האק-טיביסטים", כפי שמכנים אותם ברשת, פעילי האקינג. זהו גוף שאינו מאורגן כלל אבל יודע להילחם בגרועים שבאויביו, אויבי החברה ואויבי הציבור, הכל כמובן לשיטתו.
אגב, זה לא אותו אנונימוס לזכויות בעלי-חיים, ארגון חשוב לכשעצמו. מדובר בגוף אחר, גוף ללא גוף.
נשמע מוזר? - אכן, זוהי קהילה מקוונת הפועלת באופן אנרכיסטי, ללא מנהלים או מפקדים וללא סמכות מלמעלה, אלא במעשים עצמאיים של האקרים פרטיים, שמתאמים ביניהם את הפעילות. זוהי קבוצה לא מאורגנת שהמושג 'אנונימוס' משמש בה כינוי לחברים שבאים מכיוונים שונים באינטרנט ושמה שמאחד ביניהם הוא שכולם פועלים בלי שזהותם האמתית ידועה.
כך שגם אם הוא מוצג כאן כארגון, למעשה זה סוד ידוע כבר מזמן שאנונימוס הוא בעצם סתם כותרת שכל האקר יכול לתת לעצמו, לעטות מסכה אופיינית ולדבר בקול משובש (למניעת זיהוי) כאנונימוס.
עד 2008 עסקו במגרש המשחקים ההיסטורי של אנונימוס בצחוקים, מתיחות והצקות באינטרנט, מה שנקרא "הטרלות", מלשון "טרולים". אך בשנה זו החלו רבים מהם לפעול ולהתארגן לפעילויות אקטיביסטיות בינלאומיות.
מכאן התבטא האקטיביזם של אנונימוס בתמיכה בהפגנות ומחאות. הם עשו זאת באמצעות מתקפות סייבר, פריצה לאתרים, הפלת רשתות מחשב ופעולות טרור סייבר נוספות.
על אף שהמבצעים של הפעולות הללו הם תמיד אנונימיים ומבצעים את הפעולות באופן עצמאי, הן תמיד מיוחסות לקבוצת "אנונימוס", גם כשברוב המקרים המעורבות היא של חלק קטן מאלה שרואים את עצמם שייכים לעניין.
יתר על כן, ב"אנונימוס" ניתן למצוא בכל נקודת זמן משתתפים בני לאומים אויבים, האקרים פלסטינים שמתנגדים לישראל (הארגון מאיים בקביעות על ישראל במתקפות סייבר ומבטיח "שואה אלקטרונית" למדינת היהודים), בצד ישראלים שחותרים לשבירת המונופולים של העשירים ועוד.
אחד המסרים שאוהבים להעביר חברי אנונימוס הוא "אנחנו ה-99%". זאת כי אנונימוס מבטיח לייצג את הציבור, כנגד בעלי השררה והממון. סיסמתו "אנחנו העם. אנחנו לא שוכחים. אנחנו לא סולחים.", מה שאומר שהיא קוראת תיגר על בעלי הכוח והשררה.
באמצעות התקפות מניעת שירות מבוזרות (DDoS), אנונימוס מפיל אתרים "רעים", כמו אתר הבולשת הפדרלית של ארה"ב (FBI), אתר משרד המשפטים של ארה"ב, האתרים של חברות בידור ומוזיקה שרודפות את הפצת המוסיקה והסרטים הפיראטיים ועוד.
מעניין לדעת:
=========
במצעדים, צילומים וסרטוני וידאו אנונימיים, אנונימוס משתמשים במסיכה של גאי פוקס, האיש שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי ב"מזימת אבק השריפה". קראו על ההיסטוריה של זה בתגית "אנונימוס".
הנה מסר אופייני של קבוצת אנונימוס (מתורגם):
https://youtu.be/IYZcW_OELXc
הסיפור של אנונימוס וגילוי פנים של מרואיין מהקבוצה (עברית):
https://youtu.be/FPj4M2XVgww?t=58s
מסר שבו מפגינה הקבוצה את הבוז שלה למערכת הבנקאות בעלת הכוח הרב (מתורגם):
https://youtu.be/FPrKzRWdf5w
הסבר על חוסר הצדק בישראל (עברית):
https://youtu.be/VYsjVUosIBg
סרטון תיעודי על אנונימוס וכיצד שינו את העולם (עברית):
https://youtu.be/jwA4tSwmS-U?long=yes
סרטון באנגלית:
https://youtu.be/sNEA0sglO5A?long=yes
והרצאה על ה"Hackטיביסטים" של האינטרנט (עברית):
https://youtu.be/iRDhszYivyg?long=yes
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
מי היו הפנתרים השחורים?
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
מי היו נערי הסווינג?
"נערי הסווינג" (Swing Kids) הייתה תנועת התנגדות למשטר הנאצי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, שכללה נערים ונערות גרמניים. חבורת הנערים התנגדה לשלטון וחיפשה דרך למרוד ולהימלט ממנו, ומצאה זאת בסווינג. מוזיקת הסווינג שמקורה בתרבות האמריקאית, סימלה רעיונות של אהבה וחופש והייתה אסורה להשמעה בתחנות הרדיו בגרמניה.
הנערים התקוממו נגד ניסיונות הנאצים להחדיר בבני הנוער הגרמניים רעיונות גזעניים ואלימים. בחירתם בסווינג נבעה מאהבתם למוזיקה, וגם כי היא ניגנו אותה שחורים ויהודים, שהיו קבוצות מיעוט שהנאצים רדפו ורצחו.
חלק עיקרי בפעילותם של נערי הסווינג כלל ארגון של תחרויות ריקוד, שאליהן הוזמנו להקות סווינג. סגנון הלבוש שאפיין אותם היה גנדרני ונוצץ.
בתחילת שנות ה-40 סבלה התנועה מרדיפות וממעצרים, עד שלבסוף נשלחו כלל הנערים על ידי הנאצים למחנות ריכוז.
הנה תנועת הנגד של הצעירים בגרמניה שנקראה "נערי הסווינג":
https://youtu.be/J7awpjXrWls
וקדימון של סרט שנעשה על נערי הסווינג בגרמניה:
https://youtu.be/VX7AReML354
"נערי הסווינג" (Swing Kids) הייתה תנועת התנגדות למשטר הנאצי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, שכללה נערים ונערות גרמניים. חבורת הנערים התנגדה לשלטון וחיפשה דרך למרוד ולהימלט ממנו, ומצאה זאת בסווינג. מוזיקת הסווינג שמקורה בתרבות האמריקאית, סימלה רעיונות של אהבה וחופש והייתה אסורה להשמעה בתחנות הרדיו בגרמניה.
הנערים התקוממו נגד ניסיונות הנאצים להחדיר בבני הנוער הגרמניים רעיונות גזעניים ואלימים. בחירתם בסווינג נבעה מאהבתם למוזיקה, וגם כי היא ניגנו אותה שחורים ויהודים, שהיו קבוצות מיעוט שהנאצים רדפו ורצחו.
חלק עיקרי בפעילותם של נערי הסווינג כלל ארגון של תחרויות ריקוד, שאליהן הוזמנו להקות סווינג. סגנון הלבוש שאפיין אותם היה גנדרני ונוצץ.
בתחילת שנות ה-40 סבלה התנועה מרדיפות וממעצרים, עד שלבסוף נשלחו כלל הנערים על ידי הנאצים למחנות ריכוז.
הנה תנועת הנגד של הצעירים בגרמניה שנקראה "נערי הסווינג":
https://youtu.be/J7awpjXrWls
וקדימון של סרט שנעשה על נערי הסווינג בגרמניה:
https://youtu.be/VX7AReML354
מה זה פציפיזם?
הפציפיזם (Pacifism) הוא אידיאולוגיה שנאבקת בתפיסה לפיה שימוש במלחמה ובאלימות הוא האמצעי הנכון והמוסרי לפתרון של סכסוכים.
מבחינה מוסרית, פציפיסטים רואים בכל צורות האלימות והתוקפנות, כולל הצבאית, פעולות בלתי מוצדקות. הם גורסים שסכסוכים יש לפתור באמצעים של שלום, אם במשא ומתן ודיפלומטיה ואם בהתנגדות, אבל התנגדות לא אלימה.
הפציפיסטים יכןלים לנקוט בצורות שונות של אקטיביזם, אם אלו הפגנות, צורות מחאה שונות, חרמות על גורמים אלימים או מתנגדים ואי ציות אזרחי, כמו שנקטו אישים כמו גאנדי בהודו והדוקטור מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, במאבקיהם וכדי לקדם את הערכים בהם דגלו ולהתנגד לאלימות.
הפציפיזם יכול לנבוע ולהתבסס גם על הפרספקטיבה הפילוסופית וגם על הדתית, לאורך ההיסטוריה, הוא נקשר הן לתנועות דתיות והן לקבוצות חילוניות שונות.
הנה הפציפיזם והפציפיסטים:
https://youtu.be/ZCr2LLFr7WM
על שוחרת השלום שגילתה את גבולות הפציפיזם - הנאציזם (מתורגם):
https://youtu.be/Y7zyB7rsvHU
קליפ פציפיסטי מבית פינק פלויד:
https://youtu.be/rKBz5_pbdzM
סיפורו של הלוחם הפציפיסט שנלחם כדי להילחם מבלי להרוג והיה לגיבור (מתורגם):
https://youtu.be/3iKpSZV0jJo
ובחיוך - זה לא פציפיזם אלא סתם השתמטות (עברית):
https://youtu.be/lbt8ALAFiwE
הפציפיזם (Pacifism) הוא אידיאולוגיה שנאבקת בתפיסה לפיה שימוש במלחמה ובאלימות הוא האמצעי הנכון והמוסרי לפתרון של סכסוכים.
מבחינה מוסרית, פציפיסטים רואים בכל צורות האלימות והתוקפנות, כולל הצבאית, פעולות בלתי מוצדקות. הם גורסים שסכסוכים יש לפתור באמצעים של שלום, אם במשא ומתן ודיפלומטיה ואם בהתנגדות, אבל התנגדות לא אלימה.
הפציפיסטים יכןלים לנקוט בצורות שונות של אקטיביזם, אם אלו הפגנות, צורות מחאה שונות, חרמות על גורמים אלימים או מתנגדים ואי ציות אזרחי, כמו שנקטו אישים כמו גאנדי בהודו והדוקטור מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, במאבקיהם וכדי לקדם את הערכים בהם דגלו ולהתנגד לאלימות.
הפציפיזם יכול לנבוע ולהתבסס גם על הפרספקטיבה הפילוסופית וגם על הדתית, לאורך ההיסטוריה, הוא נקשר הן לתנועות דתיות והן לקבוצות חילוניות שונות.
הנה הפציפיזם והפציפיסטים:
https://youtu.be/ZCr2LLFr7WM
על שוחרת השלום שגילתה את גבולות הפציפיזם - הנאציזם (מתורגם):
https://youtu.be/Y7zyB7rsvHU
קליפ פציפיסטי מבית פינק פלויד:
https://youtu.be/rKBz5_pbdzM
סיפורו של הלוחם הפציפיסט שנלחם כדי להילחם מבלי להרוג והיה לגיבור (מתורגם):
https://youtu.be/3iKpSZV0jJo
ובחיוך - זה לא פציפיזם אלא סתם השתמטות (עברית):
https://youtu.be/lbt8ALAFiwE
מהו פסטיבל הברנינג מן?
"פסטיבל הברנינג מן" (Burning man festival), או "פסטיבל האיש הבוער", הוא פסטיבל שבו נפגשים בלב המדבר, למשך שבוע ימים, המוני אנשים שבאים לבושים בצורות מוזרות (חלקם לא לבושים כלל), על כלי רכב שונים ומשונים, תלבושות מגניבות ויוצאות דופן והרבה יצירתיות, כדי לשמוע מוסיקה, לייצר פרויקטים שונים ומשונים, לבנות עיר זמנית ולחוות הרבה חוויות ביחד.
כל זה קורה במישור גדול במדבר בלאק רוק, אגם מלח שהתייבש, שהופך לשבוע למקום יצירתי ומלא חדוות בניה וביטוי עצמי.
הפסטיבל הוא חלק מתרבות הנגד והוא גם מוקדש למחאה על מצב כדור הארץ, כיוון שהמשתתפים הם אנשים שרואים עצמם מחויבים לשמירה על העולם. כיום יש גרסאות שלו במקומות שונים בעולם, כולל פסטיבל ה"מידברן" בישראל.
שם הפסטיבל בא מהאירוע המרכזי שמסיים אותו - שריפת דמות אדם גדולה, "איש העץ", שנבנית במהלך הפסטיבל. שריפתה היא השיא של הפסטיבל.
בין אוהדי הפסטיבל המקורי היו סטודנטים צעירים מאוניברסיטת סטנפורד, שהיו למייסדי חברת גוגל, סרגיי ברין ולארי פייג'.
הנה כמה רגעים מדהימים ותמונות מהפסטיבל הזה:
https://youtu.be/IWR45bt0YjU
הדברים המעניינים ביותר שתרצו לדעת על פסטיבל האיש הבוער:
https://youtu.be/gDYFPaZjEXc
על המקביל הישראלי - פסטיבל מידברן (עברית):
https://youtu.be/izvjvLZwTrE
כך נולד פסטיבל הברנינג מן:
https://youtu.be/3shFcfZ_aZw
מראות מפסטיבל הברנינג מאן 2018:
https://youtu.be/ULnEoqPl-3c
עכביש מהלך שבנה אחד הצוותים בפסטיבל:
http://youtu.be/WTHI8o5ZOFk
מהו הברנינג מן:
https://youtu.be/5KG21Gvmc5U?long=yes
וסרט תיעודי על הברנינג מן:
https://youtu.be/H0NdVn2O1WY?long=yes
"פסטיבל הברנינג מן" (Burning man festival), או "פסטיבל האיש הבוער", הוא פסטיבל שבו נפגשים בלב המדבר, למשך שבוע ימים, המוני אנשים שבאים לבושים בצורות מוזרות (חלקם לא לבושים כלל), על כלי רכב שונים ומשונים, תלבושות מגניבות ויוצאות דופן והרבה יצירתיות, כדי לשמוע מוסיקה, לייצר פרויקטים שונים ומשונים, לבנות עיר זמנית ולחוות הרבה חוויות ביחד.
כל זה קורה במישור גדול במדבר בלאק רוק, אגם מלח שהתייבש, שהופך לשבוע למקום יצירתי ומלא חדוות בניה וביטוי עצמי.
הפסטיבל הוא חלק מתרבות הנגד והוא גם מוקדש למחאה על מצב כדור הארץ, כיוון שהמשתתפים הם אנשים שרואים עצמם מחויבים לשמירה על העולם. כיום יש גרסאות שלו במקומות שונים בעולם, כולל פסטיבל ה"מידברן" בישראל.
שם הפסטיבל בא מהאירוע המרכזי שמסיים אותו - שריפת דמות אדם גדולה, "איש העץ", שנבנית במהלך הפסטיבל. שריפתה היא השיא של הפסטיבל.
בין אוהדי הפסטיבל המקורי היו סטודנטים צעירים מאוניברסיטת סטנפורד, שהיו למייסדי חברת גוגל, סרגיי ברין ולארי פייג'.
הנה כמה רגעים מדהימים ותמונות מהפסטיבל הזה:
https://youtu.be/IWR45bt0YjU
הדברים המעניינים ביותר שתרצו לדעת על פסטיבל האיש הבוער:
https://youtu.be/gDYFPaZjEXc
על המקביל הישראלי - פסטיבל מידברן (עברית):
https://youtu.be/izvjvLZwTrE
כך נולד פסטיבל הברנינג מן:
https://youtu.be/3shFcfZ_aZw
מראות מפסטיבל הברנינג מאן 2018:
https://youtu.be/ULnEoqPl-3c
עכביש מהלך שבנה אחד הצוותים בפסטיבל:
http://youtu.be/WTHI8o5ZOFk
מהו הברנינג מן:
https://youtu.be/5KG21Gvmc5U?long=yes
וסרט תיעודי על הברנינג מן:
https://youtu.be/H0NdVn2O1WY?long=yes
כיצד צ'ארלס מנסון נכשל במוסיקה והקים כת רצחנית?
תודות לסמים ולגזענות, זכתה בסוף שנות השישים אמריקה בשטן שכולו שלה, מלאך מוות שעיניו מזרות אימה ומעשיו איומים. קראו לו צ'ארלס מנסון והוא היה מנהיג כת "משפחת מנסון", שרצחה בסוף שנות ה-60 לא פחות מ-9 בני אדם ובו בזמן רצחה את רוח ההיפים, האהבה ודור הפרחים.
הסיפור שלו מתחיל בילדות קשה ובתנאי משפחה איומים. מי שהיה תינוק לא רצוי לאם אלכוהוליסטית בת 16, הפך פושע כבר בגיל צעיר. בבגרותו, הוא נכלא כמה פעמים ובשלב מסוים אף רצה להישאר בכלא, כי חש שזה המקום שבו הוא לפחות קיבל יחס כלשהו.
כשיצא מהכלא, באמריקה ההיפית של סוף שנות ה-60, הוא הגיע לסן פרנסיסקו. זה היה ב-1967 כשהוא הקים קומונה של 20 צעירות היפיות, שנסחפו אחריו אל "קיץ של אהבה". בהדרגה נוספו לקומונה שלו גם גברים, שהעריצו את אישיותו.
הוא חלם להפוך לזמר, אבל עכשיו הוא הפך לגורו של קומונת ילדי פרחים, צעירה ומלאת חיים. מצויד בידע שרכש בכלא, על דת הסיינטולוגיה ועל קבוצה דתית בשם "כנסיית התהליך", שסגדה למשיח ולשטן, מנסון הפך את קבוצת המאמינות שלו למשפחה, שהוא העומד בראשה. הם הסתובבו באוטובוס ישן שעוצב בשלל צבעים, כמקובל אצל ההיפים. הם חיו בשיתוף מלא, כולל הכל - מזון, כסף, מין ואהבה.
אבל בהדרגה הלכו מעשיו ומעשי המאמינים הצעירים והמסונוורים שלו והחמירו. מנסון הגזען ראה חזיונות אפוקליפטיים והאמין שאוטוטו צפויה מלחמת גזעים בארה"ב. הוא חש שהשחורים של אמריקה עומדים לטבוח בתושבים הלבנים ולהשתלט על אמריקה. בהוראתו של מנסון, נערכה "משפחת מנסון" ליום הדין המתקרב, ביצירת אלבום מוסיקלי שמטרתו לשנות את האנושות. מנסון גם אגר נשק ותכנן להתחבא עם "בני המשפחה" במקלט שהכינו במדבר, כך שלאחר המלחמה, שבה ישמידו השחורים את הלבנים, תוכל משפחת מנסון לשלוט בעולם, כי השחורים ש"אינם בנויים לשלוט" יבקשו מהם לעשות זאת...
באביב 1968 התחבר מנסון עם דניס וילסון מה"הביץ' בויז" ווילסון שילם את ההוצאות של ה"משפחה" ואף עזר לו להקליט שניים משיריו. אבל מהר מאד גילו הוא והמפיק שלו , טרי מלצ'ר, עם מי הם הסתבכו וניתקו איתו את הקשר. הניתוק הזה יעלה לאמריקה ביוקר...
וכך הגיעו לשורת מעשי רצח מהאכזריים והקשים בתולדות אמריקה. בחודש אוגוסט 1969 קיבלו כמה מבני "משפחת מנסון" הוראות ברורות מהמנהיג לרצוח את טרי מלצ'ר, המפיק שניתק את קשריו עם מנסון. הם לא ידעו שהוא מכר את ביתו לבמאי הקולנוע רומן פולנסקי, שהיה באותה עת בחו"ל. בבית הם רצחו 5 אנשים, באכזריות בלתי נתפסת, ביניהם אשתו ההרה של הבמאי, השחקנית שרון טייט. כשחזרו הרוצחים, כעס מנסון על שההתקפה הייתה מלוכלכת מדי ולקח אותם למחרת ל"חוויה מתקנת" בבית של זוג אקראי בלוס אנג'לס, לנו ורוזמרי לה ביאנקה, שנרצחו באופן חולני ואכזרי לא פחות.
למשטרה לא היה קצה חוט, אבל סוזאן אטקינס, אחת מה"בנות", סיפרה למישהי על הרציחות והמשטרה עצרה את כל המעורבים ואת מנסון, שלא השתתף אבל היה השולח. במשפט מנסון לא התרגש ונשא נאומים על משנתו המעוותת. מי שהיה לאחד מסמלי הרוע הכי גדולים שידעה אמריקה מאז ומתמיד, גם הוסיף קעקוע של צלב קרס על מצחו והדגיש בכך את השתייכותו לעולם השטני שמחוץ לחברת בני-האנוש.
בסופו של המשפט הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, נפסק גזר דין מוות על כל הנאשמים, אך שנה לאחר מכן בוטל עונש המוות בקליפורניה והעונש הומר במאסר עולם. הוא יבלה את כל חייו בכלא. אגב, זה לא הפריע לו להתראיין המון פעמים ולהטיף מתוך הכלא לגזענות ולשנאה, להפוך לאסיר הכי אהוד בארה"ב, לקבל יותר מכתבים מכל אסיר אחר אי-פעם ולהתחתן עם צעירונת בת 28. רק באמריקה!
הנה סיפורו של הרוצח הסדרתי שמעולם לא רצח במו ידיו:
https://youtu.be/kM1PBeImyOw
כך שכנע מנסון את מאמיניו לעשות כרצונו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
על המסר "הלטר סקלטר", בתרגום חופשי "בלגן" או "תוהו ובוהו":
https://youtu.be/5TtQqbuLxrc
מתוך סרט על בנות החבורה הרצחנית:
https://youtu.be/zMXnAcdv1OI
שתיים מחבורתו מעידות אחרי שנים על האירועים שעברו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
כמה עובדות על מנסון:
https://youtu.be/lQqcVeu5mHc
וסרט תיעודי על חבורת מנסון והפשעים האיומים שעשו:
https://youtu.be/v4qZB2ytq10?long=yes
תודות לסמים ולגזענות, זכתה בסוף שנות השישים אמריקה בשטן שכולו שלה, מלאך מוות שעיניו מזרות אימה ומעשיו איומים. קראו לו צ'ארלס מנסון והוא היה מנהיג כת "משפחת מנסון", שרצחה בסוף שנות ה-60 לא פחות מ-9 בני אדם ובו בזמן רצחה את רוח ההיפים, האהבה ודור הפרחים.
הסיפור שלו מתחיל בילדות קשה ובתנאי משפחה איומים. מי שהיה תינוק לא רצוי לאם אלכוהוליסטית בת 16, הפך פושע כבר בגיל צעיר. בבגרותו, הוא נכלא כמה פעמים ובשלב מסוים אף רצה להישאר בכלא, כי חש שזה המקום שבו הוא לפחות קיבל יחס כלשהו.
כשיצא מהכלא, באמריקה ההיפית של סוף שנות ה-60, הוא הגיע לסן פרנסיסקו. זה היה ב-1967 כשהוא הקים קומונה של 20 צעירות היפיות, שנסחפו אחריו אל "קיץ של אהבה". בהדרגה נוספו לקומונה שלו גם גברים, שהעריצו את אישיותו.
הוא חלם להפוך לזמר, אבל עכשיו הוא הפך לגורו של קומונת ילדי פרחים, צעירה ומלאת חיים. מצויד בידע שרכש בכלא, על דת הסיינטולוגיה ועל קבוצה דתית בשם "כנסיית התהליך", שסגדה למשיח ולשטן, מנסון הפך את קבוצת המאמינות שלו למשפחה, שהוא העומד בראשה. הם הסתובבו באוטובוס ישן שעוצב בשלל צבעים, כמקובל אצל ההיפים. הם חיו בשיתוף מלא, כולל הכל - מזון, כסף, מין ואהבה.
אבל בהדרגה הלכו מעשיו ומעשי המאמינים הצעירים והמסונוורים שלו והחמירו. מנסון הגזען ראה חזיונות אפוקליפטיים והאמין שאוטוטו צפויה מלחמת גזעים בארה"ב. הוא חש שהשחורים של אמריקה עומדים לטבוח בתושבים הלבנים ולהשתלט על אמריקה. בהוראתו של מנסון, נערכה "משפחת מנסון" ליום הדין המתקרב, ביצירת אלבום מוסיקלי שמטרתו לשנות את האנושות. מנסון גם אגר נשק ותכנן להתחבא עם "בני המשפחה" במקלט שהכינו במדבר, כך שלאחר המלחמה, שבה ישמידו השחורים את הלבנים, תוכל משפחת מנסון לשלוט בעולם, כי השחורים ש"אינם בנויים לשלוט" יבקשו מהם לעשות זאת...
באביב 1968 התחבר מנסון עם דניס וילסון מה"הביץ' בויז" ווילסון שילם את ההוצאות של ה"משפחה" ואף עזר לו להקליט שניים משיריו. אבל מהר מאד גילו הוא והמפיק שלו , טרי מלצ'ר, עם מי הם הסתבכו וניתקו איתו את הקשר. הניתוק הזה יעלה לאמריקה ביוקר...
וכך הגיעו לשורת מעשי רצח מהאכזריים והקשים בתולדות אמריקה. בחודש אוגוסט 1969 קיבלו כמה מבני "משפחת מנסון" הוראות ברורות מהמנהיג לרצוח את טרי מלצ'ר, המפיק שניתק את קשריו עם מנסון. הם לא ידעו שהוא מכר את ביתו לבמאי הקולנוע רומן פולנסקי, שהיה באותה עת בחו"ל. בבית הם רצחו 5 אנשים, באכזריות בלתי נתפסת, ביניהם אשתו ההרה של הבמאי, השחקנית שרון טייט. כשחזרו הרוצחים, כעס מנסון על שההתקפה הייתה מלוכלכת מדי ולקח אותם למחרת ל"חוויה מתקנת" בבית של זוג אקראי בלוס אנג'לס, לנו ורוזמרי לה ביאנקה, שנרצחו באופן חולני ואכזרי לא פחות.
למשטרה לא היה קצה חוט, אבל סוזאן אטקינס, אחת מה"בנות", סיפרה למישהי על הרציחות והמשטרה עצרה את כל המעורבים ואת מנסון, שלא השתתף אבל היה השולח. במשפט מנסון לא התרגש ונשא נאומים על משנתו המעוותת. מי שהיה לאחד מסמלי הרוע הכי גדולים שידעה אמריקה מאז ומתמיד, גם הוסיף קעקוע של צלב קרס על מצחו והדגיש בכך את השתייכותו לעולם השטני שמחוץ לחברת בני-האנוש.
בסופו של המשפט הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, נפסק גזר דין מוות על כל הנאשמים, אך שנה לאחר מכן בוטל עונש המוות בקליפורניה והעונש הומר במאסר עולם. הוא יבלה את כל חייו בכלא. אגב, זה לא הפריע לו להתראיין המון פעמים ולהטיף מתוך הכלא לגזענות ולשנאה, להפוך לאסיר הכי אהוד בארה"ב, לקבל יותר מכתבים מכל אסיר אחר אי-פעם ולהתחתן עם צעירונת בת 28. רק באמריקה!
הנה סיפורו של הרוצח הסדרתי שמעולם לא רצח במו ידיו:
https://youtu.be/kM1PBeImyOw
כך שכנע מנסון את מאמיניו לעשות כרצונו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
על המסר "הלטר סקלטר", בתרגום חופשי "בלגן" או "תוהו ובוהו":
https://youtu.be/5TtQqbuLxrc
מתוך סרט על בנות החבורה הרצחנית:
https://youtu.be/zMXnAcdv1OI
שתיים מחבורתו מעידות אחרי שנים על האירועים שעברו:
https://youtu.be/RA7Kh6cgwks
כמה עובדות על מנסון:
https://youtu.be/lQqcVeu5mHc
וסרט תיעודי על חבורת מנסון והפשעים האיומים שעשו:
https://youtu.be/v4qZB2ytq10?long=yes
איך הפך זמר צעיר לדובר הדור?
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך זמר צעיר שתמך בו ושמו בוב דילן, לאגדה. זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח" הפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הוא היה לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של ויאטנם, הרצח של הדוקטור קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם. לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח.. בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו הוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המנומסים והנקיים הקודמים, שלפתע נשמעו כל כך משעממים..
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ושפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך זמר צעיר שתמך בו ושמו בוב דילן, לאגדה. זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח" הפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הוא היה לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של ויאטנם, הרצח של הדוקטור קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם. לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח.. בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו הוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המנומסים והנקיים הקודמים, שלפתע נשמעו כל כך משעממים..
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ושפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים.
הנה סיפורו של בוב דילן ושל מקבילו לאונרד כהן (עברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח":
https://youtu.be/vWwgrjjIMXA
שיר אחר שלו בהופעה חיה, בעשור שאחריו:
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
המהפכה החשמלית שהוא עשה הפכה אותו לאמן רוק ושינתה את הרוק האמריקאי לתמיד:
https://youtu.be/jtFEzhaNrT4
השירים שלו זכו להכרה כשירה של ממש בדמות פרס נובל לספרות בו זכה:
https://youtu.be/camlWtA8GX4?long=yes
ותכנית היסטורית על בוב דילן (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
במה הקדימו הגרייטפול דד את האינטרנט?
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
מה היה הדבר המופלא בפסטיבל וודסטוק?
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"
ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.
וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.
זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.
מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.
אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.
המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.
את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.
בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.
וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.
בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.
דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.
אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...
כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.
הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:
https://youtu.be/StFhvAIv3Js
חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:
https://youtu.be/Wyx053CNMag
תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:
https://youtu.be/Vv98-4eOJbU
לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:
https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc
ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":
https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc
להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:
https://youtu.be/fHTdrPL22-Y
שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:
https://youtu.be/HKdsRWhyH30
סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:
https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes
וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:
https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes
