דיסקט (Floppy disk), או תקליטון, היה אמצעי לאחסון נתונים בצורת מידע דיגיטלי. במיוחד שימש הדיסקט, שבאנגלית נקרא פלופי דיסק, לגיבוי קבצי מחשב.

המידע בדיסקט נשמר על דיסקה שטוחה מחומר פלסטי, שהייתה מצופה בשכבה של חומר שאותו ניתן למגנט. המגנטיות הייתה הפעולה שאפשרה את שמירת המידע עליו.

בתקליטונים החלו לעשות שימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר הם החליפו את השימוש בכרטיסי הניקוב, שעד אז שימשו לשמירת מידע ממוחשב. בשנות ה-80 וה-90 הם היו נפוצים מאוד ואפשרו את מהפכת המחשבים האישיים.

לאחר שנים של שימוש בדיסקטים גדולים, הציגה חברת סוני את הפלופי דיסק הקומפקטי בשנת 1981. בקוטר של 3.5 אינץ', הוא היה קטן ונוח יותר. עם הזמן הוא הלך והחליף את הדיסקטים השחורים והמוכרים בגודל ה-5.25 אינץ'.

אבל מטבע הדברים גם דיסקט ה-3.5 אינץ' הלך ונעלם. זה היה בסוף שנות ה-90, ככל שטכנולוגיות חדישות יותר, דוגמת הדיסקים לצריבה, הדיסק און קי, כונני הפלאש שנקראו גם כונני ה-USB, הלכו ודחקו את רגליו.

הקברן הרשמי של הדיסקט היה, אגב, סטיב ג'ובס. כשאפל בראשותו הוציאה את מחשב ה-iMac, המחשב שסימן את תחילת הקאמבק של החברה, זה שיביא אותה בתוך עשור למעמד-על בעולם הטכנולוגיה.

אז כשה-iMac יצא הופתעו כולם לגלות שאין בו כונן דיסקטים. "אין צורך בו יותר" הפטיר ג'ובס ביובש והמשיך הלאה. כשהמחשב החדש הפך להצלחה מסחררת ובאו אחריו עוד ועוד מקים ללא כונן דיסקטים, הבינו גם המתחרים, כמו שתמיד קרה כשג'ובס פרץ דרך, עד כמה הוא צדק.

אגב, הדיסקטים היו פעם כל כך משמעותיים עד שהביטוי "להחליף דיסקט" הונצח בתרבות השיח. משמעותו היא להתעדכן, להבין שהשתנו הדברים והזמנים. לכן תשמעו פוליטיקאים המציעים לא פעם זה לזה "להחליף דיסקט", כלומר לשנות את דרך המחשבה ולהבין שדברים השתנו ומחייבים חשיבה חדשה.


הנה הדיסקט:

https://youtu.be/QqpR44hOD3U


הפלופי דיסק שיחליף אותו:

https://youtu.be/_Rc6i169FS0


ויש לא מעט שמתגעגעים אליהם:

https://youtu.be/z9tENHe19gk

בשנים האחרונות, עם פריצת הסטרימינג לחיינו, חזר הסינגל (Single) להיות פופולרי. מה שנקרא פעם "תקליטון" הוא היום פשוט שיר.

כי בעידן הסטרימינג האמן מעלה שירים והעוקבים שלו נחשפים אליהם ומוסיפים אותם למועדפים של עצמם ולפלייליסטים, רשימות הנגינה שלהם.

אך בעבר, אצל ההורים והסבים של היום, היה הסינגל תקליטון עגול, עשוי ויניל, עם שני שירים. בצד א' היה הלהיט, אותו שיר ששוגר כדי למכור את התקליטון בהמוניו. צד ב' כלל שיר פחות מצליח, אם כי לא פעם הוא היה הפנינה האמיתית.

התקליטון, שהומצא בשנת 1949, נוגן בפטיפון של אותם ימים, במהירות של 45 סיבובים לדקה, בניגוד לו, נוגן התקליט הגדול, מה שנקרא פעם "אריך נגן" (Long Play או בקיצור LP) ושנכללו בו שירים רבים, במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה. התקליט הארוך היה גם יקר פי כמה מהתקליטון.

בזכות מחירו הנמוך, בשנותיו הגדולות היה התקליטון דרך נהדרת של בני הנוער לבנות להם אוסף מוזיקלי של שירים שהם אוהבים, במחיר סביר ולא פעם מדמי הכיס שלהם. התקליטונים גם היו צבעוניים ואופניים מאוד והתאימו בכך לדור הצעיר.

לכל ז'אנר, כלומר לכל סגנון מוסיקלי, היה צבע משלו. תקליטוני הפופ היו בצבע שחור, קאנטרי בצבע ירוק, אדום למוזיקה קלאסית, צהוב לילדים, אדום היה למוסיקה של שחורים (כן, הגזענות באמריקה חגגה אז) וכחול עם תווית כחולה היה הצבע של מוסיקה אינסטרומנטלית, כלומר מוסיקה כלית, שאין בה שירה.

גם האמנים נהנו מהתקליטונים הללו, כי הם יכולים היו בעזרתם לחקור את השוק. התקליטון אפשר לאמנים והלהקות לשגר שירים לשוק, לבחון כיצד הם מתקבלים והאם הם הופכים ללהיטים. בהמשך, בהתאם להצלחתם ועל בסיס ההכנסות ממנה, הם המשיכו לשגר עוד תקליטונים, עם שירים נוספים לשוק, עשו מה שקוראים היום "בילד-אפ" ולבסוף שחררו אלבום שלם הכולל את כל השירים הללו ומצליח במכירות גם הוא.


הנה סיפורם של תקליטוני ה-45:

https://youtu.be/bsrYwNAgvh8


שיר בצורת סינגל:

https://youtu.be/dmcXpGnBuLE


וכך מקליטים היום שיר בבית:

https://youtu.be/fR3o6-KXXGc?t=1m29s