לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."

אז מהי התקווה?

תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.

התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.

מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.

בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".

אז מה ההבדל מאמונה?

בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.


#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.

פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.

מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.

ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.

התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.


#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".

רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.

בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.


הנה סיפורה של התקווה (עברית):

https://youtu.be/ldPGfbiWw0w


התקווה והנפש (עברית):

https://youtu.be/-_ytper9_b0


קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):

https://youtu.be/O2iKtPXUV-s


"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)

https://youtu.be/IFTqY7LpdIg


"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):

https://youtu.be/mTjXviliGPk

הלחן המקורי של הבית של ההמנון "כל עוד בלבב" הוא עתיק מאד. לפי המחקר של ד"ר אסתרית בלצן כבר בתפילת "ברכת הטל" משנת 1400 שילב רבי יצחק בר ששת בספרד את הלחן הזה ואולי אף חיבר אותו. עם גירוש יהודי ספרד נדד הלחן לאיטליה ושם הוא הפך לשיר בשם "פוג'י, פוג'י, אמורה מיו", על אהובה שברחה.

כשהמלחין מוצרט הגיע לאיטליה בילדותו, במסגרת הופעותיו בכל אירופה כילד פלא, הוא הכיר את הלחן העתיק. בבגרותו הוא שילב קטע ממנו בווריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי.

מאיטליה התגלגל הלחן בכל אירופה והפך, בין השאר, לשיר הצוענים "הויסה צ'ה", או יותר שיר העגלונים הרומני בשם "העגלה והשוורים". את השיר הזה מכירים כולם במזרח אירופה היטב, כולל היהודים. השיר העממי פופולרי ומאוד אהוב על כולם. במקביל הוא הגיע גם להונגריה, שבה הוא מופיע כשיר הונגרי על פרת משה רבנו.

גם המלחין הצ'כי הקלאסי סמטנה שילב אותו ביצירתו המוכרת "מולדבה", העוסקת בנהר המפורסם והארוך. הלחן מייצג כאן את זרימת מי המולדבה. המעניין הוא שסמטנה מפתח את המנגינה העתיקה, לא רק ברמת העיבוד והשילוב עם הרמוניות נפלאות, אלא גם בהעברתה מהשמעה בסולם המינור המקורי ואז העברתה לסולם מז'ור, מה שיצר לרבים תחושה אופטימית של תקווה.

במהלך כתיבת ההמנון "התקווה" הוסיפו ללחן העתיק שישמש את בתי ההמנון, עוד לחן שילווה את הפזמון ("עוד לא אבדה..."). הלחן הזה, החזיקו חזק, לקוח מאותו שיר רומני.

את החיבור עשו שמואל וצבי הכהן, שני אחים מראשון לציון, אנשי העלייה הראשונה, שהתאימו את הלחן למילים "עוד לא אבדה התקווה", בשירו של נפתלי הרץ אימבר. גם מילות ההמנון, אגב, עברו המון שינויים ושיפורים, לאחר שרבים מהמתיישבים בארץ אירחו אותו והציעו פה ושם שיפורים חשובים.


הנה הלחן הראשון הידוע שממנו נולד לחן ההמנון הלאומי, "ברכת הטל" מאת רבי יצחק בר ששת:

http://youtu.be/2fDfB95AqQ4


שיר בהונגרית על פרת משה רבנו:

http://youtu.be/VUOu1ouXsMQ


לחן שיר העגלונים הרומני "העגלה והשוורים" המוכר כ"הויסה צ'ה" ואומץ למילים של אימבר:

http://youtu.be/aQWGWVjAA5U


הלחן כפי ששיבץ אותו המלחין סמטנה ביצירתו "מולדתי":

http://youtu.be/GoA1qZgb2qo


סיפורו של ההמנון הלאומי של ישראל:

http://youtu.be/bhQwDwapuqY


ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "התקווה":

https://youtu.be/YpRmJZ8aSZ0


גאווה לאומית - כשחיילי צה"ל היפים והצעירים שרים את התקווה:

https://youtu.be/GQCu9kl68Tg


ובחיוך - שלומי קינן מגיש עיבוד עברי לימי קורונה של שיר העגלונים הרומני:

https://youtu.be/F3wbeApTosM


סקירה של ד"ר אסתרית בלצן לגבי הגלגולים שעבר הלחן של התקווה:

http://youtu.be/5Ge3KiO2Gw8?long=yes


וסרט תיעודי על האיש והתקווה - נפתלי הרץ אימבר:

https://youtu.be/mFSHRsXMPcQ?long=yes

דמיין שאין גן עדן
זה קל, אם אתה יכול.
אין גיהנום מתחת
מעלינו רק רקיע כחול...

השיר Imagine, בעברית "דמיין", הוא אולי שירו המפורסם ביותר של ג'ון לנון - בלדה מלאת תקווה על עולם טוב, אוטופי, בלי רכוש ומלחמות, עולם ללא גבולות בין ארצות ובלי דתות שלא יכולות לחיות זו לצד זו.

זהו מעין גן עדן גלובלי, בו שולטת אוניברסליות נעימה ונחשקת, המבוססת על שלום, שוויון ושלווה עולמיים.

השיר, שהתפרסם בשנת 1971 כחלק מהאלבום "Imagine", שהופק על ידי פיל ספקטור, הפך במהירות רבה להמנון עולמי. רבים רואים בו את השיר האוטופי המפורסם ביותר אי-פעם ובמהלך השנים הוא נבחר שוב ושוב למקומות המובילים ברשימת הפזמונים הגדולים של כל הזמנים.

זהו אחד השירים היחידים שניתן לומר שהביא לשינוי טוב כלשהו בעולם. אבל נראה שהוא הביא לעוד עניין קטן - למותו של ג'ון לנון.

כי מארק דייויד צ'פמן, מעריץ שרצח את לנון, טען שעשה זאת מכיוון שג'ון לנון הפך לאדם צבוע ומזויף. כולם ידעו על מה הוא מדבר. בשיר "Imagine" הצליח לנון להרגיז לא מעט אנשים, שראו את הפער בין המילים האוטופיות והיפות שהופיעו בשיר ובין החיים שהוא עצמו חי.

למשל, בין לנון שמדמיין בשיר עולם ללא רכוש, אבל הוא עצמו מבצע אותו בווילה יפהפייה, מנוכרת ומנקרת עיניים. בחייו שלו, ניהל לנון חיים של מיליונר. האם פסנתר הכנף הלבן והנוצץ שלו עצבן את צ'פמן?

או שהיה זה לנון שרצה עולם ללא דתות והוא עצמו ניהל רומן עם זרמים רוחניים הזויים יותר ופחות ועם מהרישים שסחררו אותו לחלוטין.

או אולי הרגיז את צ'פמן אותו לנון, שחולם על עולם ללא אלימות וביקש כבר מזמן לתת צ'אנס לשלום, אבל הוא עצמו היה מסוכסך קשות עם חברו ללהקה והסתבך בעצמו לא פעם באלימות?

כיום, Imagine הוא ההמנון של אירגון זכויות האדם "אמנסטי". הוא זכה לחיי נצח ומשפיע על דורות של אנשים טובים. אבל האיש שכתב אותו נרצח מזמן. זה לא קרה מפני שהציע אלטרנטיבה לעולם אלים והפוך לרוח השיר, אבל אולי זה קרה מפני שחי חיים שלא הציגו דוגמה אישית שתאמה את החזון הנפלא שלו.


הנה השיר Imagine, בעברית "דמיינו":

https://youtu.be/YkgkThdzX-8


אמנים שממשיכים להעביר את המסר:

https://youtu.be/L7IP4UlXvG8


ואימרו שלום לפסנתר הלבן במוזיאון הביטלס בליברפול:

https://youtu.be/UvtyJDT7sF8

תודות למלגה נדיבה הצליח בחור צעיר מבנגלדש בשם מוחמד יונוס ללמוד כלכלה באוניברסיטה אמריקאית ולהפוך בהצלחה לדוקטור ולפרופסור. אבל גורלו האישי המוצלח היה רק המקפצה לתרומה חשובה לארצו ולעולם. מי שיכונה "הבנקאי של העניים" עזב את המשרה המפנקת באמריקה ושב לארצו העניה. כשהוא נותן הון ראשוני של 27 דולר בלבד, הוא התחיל את "בנק גראמין". המיוחד בבנק הזה הוא שהוא נתן הלוואות זעירות לנשים העניות ביותר בעולם. יונוס הילווה לכל אישה מבנגלדש שביקשה סכום זעיר של עד 40 דולר, כדי להקים עסק קטן שיאפשר לה לפרנס את משפחתה ולהיחלץ מהעוני. מיליוני נשים ובני משפחה הצליחו לצאת מהעוני בזכותו ולזכות בפרנסה בכבוד.

מוחמד יונוס, שזכה על תרומתו זו בפרס נובל לשלום, הוכיח שניתן להקים עסקים שיש בהם אנושיות ולנהל אותם כך שלא רק רווח כלכלי, אלא גם חברתי יעמוד לנגד עיניהם. הוא הפך את המלחמה בעוני, למאבק מכובד, שמתנהל בכלים כלכליים. יונוס גם דואג לסביבה ורואה בה חלק מהתמונה המלאה של ניהול קפיטליסטי, אך ניהול הוגן והגון. בנק גרמין, שהקים והוא מנהל, הוא עסק כלכלי מצליח ששינה את החברה בבנגלדש והשפיע על הניהול החברתי בכל העולם ובמיוחד במדינות עניות ומתפתחות.


הנה סיפורו ודבריו של יונוס:

http://youtu.be/exRRZcNS8yg


מה שבנק כזה עשה לטובת הבדואיות בנגב (עברית):

http://youtu.be/Yi7pvz9bOxU


ומצגת וידאו על המפעל הכלכלי והחברתי של יונוס:

http://youtu.be/Q3yUfZ2wTA4

אופטימיות (Optimism) גורמת לאנשים להאמין בטוב שבבני-אדם ולתפוס מאורעות בחיים כמבשרי טוב. האופטימיות היא לאו דווקא לראות הכל בוורוד או כחול, אלא אמונה שאנו יכולים להתמודד עם בעיות וקשיים ולהיות מסוגלים לשנות את חיינו, אם צריך לשפר אותם.

ידוע מזמן שהאופטימיות היא עניין מולד. או שאדם הוא אופטימי או שלא. אפשר לשפר מעט את תפיסת המציאות של אדם וללמד אותו לראות מעט טוב יותר את הטוב, אבל בלתי אפשרי להפוך אדם לאופטימיסט. הרי כולנו מכירים את אלה שיודעים לחייך ולצחוק על כל מה שקורה להם, כולל נפילות וכשלונות בחיים.

האופטימיסטים לא נותנים לקשיים ולבעיות לפגוע בחייהם ולהרוס אותם. האירועים היומיומיים בחייהם נתפסים באופן חיובי משל הפסימיסטים.

מסתבר שיש הטייה בחברה האנושית לטובת אופטימיות ו-80 אחוזים מהאוכלוסיה נוטה להיות אופטימית לגבי חייה. מחקרים גם מוצאים שוב ושוב שאופטימיסטים משיגים יותר מפסימיסטים בכל תחום. ואגב, הם גם חיים יותר זמן.

מסתבר שזו נבואה שמגשימה את עצמה - כשאנו מאמינים שנצליחו, אנחנו מתאמצים הרבה יותר ומצליחים יותר ממי שמאמינים פחות שההצלחה בדרך.

מחקרים נוספים הראו שאופטימיות היא לא תכונה שאנו נולדים עימה, אלא תכונה שניתן לרכוש. רבים רוכשים אותה בילדות, בזכות הורים שמטמיעים בהם תפיסה אופטימית, אבל גם בגיל בוגר ניתן ללמוד ולחשוב בצורה אופטימית. יש מאמנים שמסייעים לאנשים ללמוד להיות אופטימיים ומעניקים להם את היכולת להאמין בטוב, לדמיין עתיד חיובי ובכך גם ליצור אותו.

ואגב, על פי המחקר אנשים אופטימיים גם חיים בממוצע 8 שנים יותר מאנשים פסימיים, מה שאומר שממש כדאי לאמץ גישה אופטימית לחיים..

המושג אופטימיות, אגב, נולד במאה ה-18 כשהפילוסוף והמתמטיקאי גוטפריד לייבניץ גזר אותו מהמילה הלטינית "אופטימוס" (optimus), שפירושה "הטוב ביותר". מילים קרובות שנולדו מאותה מילה הן אופטימום ואופטימלי, ביטויים לטוב ביותר האפשרי.


הנה סרטון על האופטימיות, היתרונות והסיכונים שבה (מתורגם):

http://youtu.be/9n2tmNWn1ec


הנה מה שאנשים ברחוב אומרים על אופטימיזם:

http://youtu.be/pbjH9d4h6GQ


על האופטימיות שחשובה להצלחה, למרות הקשיים:

http://youtu.be/mODb5993yhg


מצגת וידאו על חינוך ילדים לאופי אופטימי שמסייע ביותר להצלחה בחיים:

http://youtu.be/_ueaIlbHdqo


אין כמו השיר הזה כהמנון של האופטימיים - "מחר" מתוך המחזמר "אנני" (מתורגם):

https://youtu.be/ERB3Ru0fw-E


והרצאת טד של מישהו שיש לו אופטימיות מדהימה (מתורגם):

http://youtu.be/36m1o-tM05g?long=yes

הנשיא השחור הראשון של אמריקה היה ככל הנראה אחד הפוליטיקאים המבריקים בעולם. לא ציני ולא פוליטיקאי מקצוען, אובמה הוא איש שיודע להפיח תקווה בציבורים ענקיים.

דרכו לנשיאות היא כמו סיפור מהאגדות. שכן ברק אובמה, הנשיא ה-44 של ארצות הברית, הגיח משום-מקום ומבלי שהכירו אותו. בקמפיין מבריק, כמעט בלתי נתפס, הוא הפך לבחירה המועדפת על מצביעי המפלגה הדמוקרטית ועל הבוחר האמריקאי לנשיאות ארצות הברית.

אובמה הוא האמריקאי-אפריקאי הראשון שכיהן בתפקיד זה. בחירתו לנשיא היא בחירה היסטורית של אומה שהביאה את השחורים בתור עבדים ושעד זמן לא רב לפני כן השחורים בה היו מופלים על פי החוק. גזענות בשל צבע עור.

בשבילו הבחירה לנשיאות הייתה השלמה של דרך אישית של ילד שגדל בהוואי לאימו ולאביו, קנייתי שניתק את הקשר עימו. אך זה היה גם שיא התהליך של שוויון זכויות לשחורים בארה"ב, תהליך שהחל בביטול העבדות על ידי הנשיא אברהם לינקולן ונמשך בביטול החוקים הגזעיים במדינה, לאחר תהליך ארוך של דרישות לשוויון זכויות. התהליך הזה הונהג על ידי מנהיגים שחורים, שלא זכו לראות את הגשמתו, ביניהם לוחמי זכויות האזרח מרטין לותר קינג ומלקולם X.

בנוסף להיותו איש חכם בצורה לא רגילה ואחד מטובי הדוברים והנואמים בעולם, ברק אובמה הוא איש חזון שלא היסס לפרט את רצונו להפסיק את אי-השוויון בחברה האמריקאית. אובמה לא היסס לחוקק חוק בריאות מהפכני שמאפשר לכל אזרח אמריקאי ביטוח בריאות בר-השגה. הוא גם איש שלום שניסה בכל כוחו להסדיר עימותים בעולם, באמצעות משא ומתן. אובמה התמיד בקיום ההבטחות שנתן לבוחריו להחזיר את חיילי ארה"ב הביתה מעיראק ומאפגניסטאן.

היו לו מבקרים רבים וגם בארה"ב לא כולם ראו בעין יפה את גישתו הפייסנית במדיניות החוץ ואת ההתמדה שלו בהקניה של זכויות ובטחון כלכלי לחלשים באמריקה. אבל היה מוסכם על כל מי שראה אותו שהאיש נחוש בהחלטתו להצדיק את בחירתו ההיסטורית ואת הזכייה המעט משונה שלו בפרס נובל לשלום, זמן קצר לאחר בחירתו לנשיא ועוד לפני שעשה דבר ממשי בשביל השלום בעולם.


הנה סקירה על נשיאותו של אובמה (מתורגם):

https://youtu.be/wajRw7cv--c


הנאום שבו שבה את לבם של האמריקאים במרוץ לנשיאות:

https://youtu.be/OFPwDe22CoY


השבעתו ההיסטורית של הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית ברק אובמה (מתורגם):

http://youtu.be/6fL5rjBJZJY


ללא ספק יש לו חוש הומור מצוין (מתורגם):

https://youtu.be/hR2_mLIML9A


רבות דובר על השימוש החכם של אובמה באינטרנט בקמפיין המהפכני שלו (עברית):

https://youtu.be/f93yOfbZK3o?t=26s&end=1m34s?long=yes


וסרט תיעודי על הקריירה של אובמה:

https://youtu.be/p0_SZSTDYzc?long=yes

למי שתהה למקור המנהג לקשור סרטים צהובים סביב גזעי וענפי עצים, בקריאה להחזרת חטופים ושבויים הביתה, הרי שמדובר בסיפור בן מאה וחצי לפחות.

כבר בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית ענדו לשערן נשים וארוסות של חיילים מצבא הצפון, צבא האיחוד, מטפחת או צעיף צהוב.

למה צהוב?

כי הצבע הצהוב היה סמלו של חיל הפרשים של צבא הצפון. הוא ירגיש לאנשים אז כסמל של נאמנות לאהוב הנלחם רחוק. אזכורים מוקדמים למנהג יש עוד בעבר האירופי של המהגרים לאמריקה, אם אלו הסרטים הצהובים על בגדי הצבא הפוריטני במלחמת האזרחים האנגלית, האיזכור במחזה של שייקספיר "אותלו", או אפילו המנהג של עלמות בימי הביניים לענוד ענף ערבה ירוק סביב כובען.

מכל מקום, צבא הצפון הוא שינצח במלחמת האזרחים ובפולקלור האמריקאי יהפוך הסרט צהוב לסמל הרבה יותר גדול - סמל של הזדהות עם שבויים ולוחמים אהובים ותפילה לשובם בשלום מהמלחמה.

המנהג של נשות הצפון במלחמת האזרחים יוליד בתחילת המאה ה-20, את השיר הפופולרי שיתפרסם במלחמת העולם הראשונה, "היא ענדה סרט צהוב".

"על צווארה היא עונדת סרט צהוב
היא עונדת אותו בחורף וגם בקיץ.
אם אתה שואל לפשר הקישוט?
היא תענה שזה לאהוב ליבה הרחוק."

עם השנים ישתנו מילותיו, אך בארה"ב ובלא מעט מקומות בעולם הוא ימשיך להיות מנוגן על ידי תזמורות במצעדים.

מערבון אמריקאי שייצא בשנת 1949, בשם "היא ענדה סרט צהוב" (באנגלית: She Wore a Yellow Ribbon) יהדהד את המנהג הזה וישמור גם הוא על הגחלת הצהובה.

אבל בשנת 1973, יוקלט שיר שיהפוך ללהיט ויחזק עוד יותר את עניין הסרט הצהוב. השיר "קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק" ("Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree").

כתב אותו תמלילן אמריקאי ששמו ארווין לוין בשנת 1973. את ההשראה הוא קיבל מסיפור שהתפרסם שנתיים לפני כן, על אסיר שעמד להשתחרר לאחר שריצה 3 שנים בכלא.

לפני שחרורו כתב האסיר לאהובתו שאם ברצונה להמשיך בקשר, הוא מבקש שהיא תקשור סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק שבעירם. ביום השחרור שלו, כשהוא נוסע לביתו באוטובוס מהכלא, שמח האסיר המשוחרר לגלות שעל עץ האלון אכן היה קשור סרט צהוב.

השיר, בביצוע של טוני אורלנדו ולהקת "שחר", עתיד להפוך ללהיט גדול. לוין אף הגדיל את האפקט כששינה בו שלא סרט צהוב אחד קשור לעץ האלון אלא מאה כאלו שנתלו עליו בידי האהובה.

מכאן עתיד הסרט הצהוב לפגוש שוב את ההיסטוריה. זה יהיה כשהשיר יהדהד באותן שנים את התקווה לחזרתם של השבויים האמריקאים ממלחמת וייטנאם.

בשנת 1980 עתיד הסרט הצהוב לשוב ולהיות רלוונטי. אז מדובר בעשרות האזרחים האמריקאים שנשבו בשגרירות האמריקאית על ידי שלטון חומייני. זה היה בעקבות המהפכה האיראנית, כשהשבויים הללו הוחזקו כבני ערובה בשגרירות בטהרן. סרטים צהובים נקשרו והם חזרו.
​
גם בישראל השתמשו כמה פעמים בסמל התקווה הזה, בין היתר כשהיה מדובר בשבויי לבנון וגם בקמפיין להשבתו של גלעד שליט.

אז כשאתם מתבקשים היום לקשור סרט צהוב על העץ, היד או על מראת הרכב, זכרו שאתם מצטרפים למסורת כואבת ואופטימית, בציפייה לחזרתם של האהובים החטופים.


הנה הקדימון של המערבון "היא ענדה סרט צהוב":

https://youtu.be/coT6cA6lvnc


מנגינת המערבון עם המילים מהסרט:

https://youtu.be/2HVsLmRaKig


השיר משנות ה-70:

https://youtu.be/Z8fhciUojQ0


והסיפור של השיר:

https://youtu.be/7ByRxcl2zZ8?long=yes

"קיץ של אהבה" (Summer Of Love) היה השם שניתן לקיץ הפציפיסטי ביותר, קיץ של שלום, הקיץ של שנת 1967. הוא ניסה אז לתאר את האווירה המדהימה שאפפה את הצעירים בסן פרנסיסקו. די מהר תכונה כך כל אותה שנה ודי אירוני לחשוב שכאן בישראל היינו עסוקים במשך 6 ימים באחת המלחמות הכי גדולות שלנו...

ה"סאמר-אוף-לאב" היה הקיץ שבו חגגו ה"היפים" או "ילדי הפרחים" את החופש, האהבה החופשית, ההתקרבות אל הטבע ואת כמויות הקנאביס וה-LSD שהם השיגו בכל פינה. בקיץ הזה הם זעקו לעולם ולאמריקה השמרנית מסרים של שלום, שוויון ואהבה, תוך שהם מבלים בפסטיבל הכמעט הכי חשוב בתולדות הרוק - פסטיבל מונטריי. אגב, ממש בפסטיבל הזה יתגלה המשיח של הגיטרה החשמלית והאייקון הכי גדול שלה - ג'ימי הנדריקס. טעה מי שאמר שמשיח לא בא, אבל הוא הלך מהר מדי אחר כך...

אותו "קיץ של אהבה" היה קיץ של שחרור אבל גם של מרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, פתוח וחופשי, עולם ללא גבולות והפרדות, עולם של אהבה ושחרור ממחסומים, חוקים ועכבות. הוא היה קיץ יפה ולא כל כך אנרכיסטי ומורד כמו שחשבו, אלא יותר קיץ של תקווה ושאיפה לשינוי. גם "ילדי הפרחים" לא היו רק צעירים. היו ביניהם אמריקאים רבים שגילם היה כשל הוריהם, אבל הם רצו שינוי והלכו שלובי ידיים, כתף ליד כתף עם הצעירים.

הקיץ של האהבה היה תגובה למציאות אמריקאית איומה, של אלפי הרוגים בג'ונגלים של וייטנאם ולא פחות הרוגים מהוייטנאמים. אלה היו ילדים, זקנים, נשים וטף שספגו בכפריהם הפצצות אכזריות מהאוויר. "ילדי הפרחים" ראו בהם קודם כל בני-אדם ורק אחר כך אויב. בקיץ של 67 הם מתחילים לצאת לרחובות ולהפגין, למחות ולדרוש הסברים מהממשל האמריקאי ולזעוק נגד השהייה בווייטנאם.

אבל השנה הזו התחילה בינואר 67, כשבגולדן גייט פארק, פארק ענק בסן פרנסיסקו, קליפורניה, התקיים האירוע שהחל בסוף צהרי ה-14 בינואר ונמשך עד וכל הלילה. באותו אירוע רצו המארגנים לקדם שלום, סובלנות, אושר ואהבה בעולם. 30 אלף המשתתפים שהגיעו לכינוס היו הראשונים שיצרו את מה שיהיה ל"שבט" המיתולוגי של "ילדי הפרחים". הם ידברו על שלום ו"פסיכדליה", בצד אחווה ואהבה. באביב יתחילו לזרום צעירים מכל רחבי ארה"ב לסן פרנסיסקו והעיר תהפוך למרכז הרוחני והאידאולוגי של "ילדי הפרחים". אזור הייט אשבורי שבעיר, יהפוך למוקד הפעילות של קיץ האהבה. שמו יעלה מעתה כמעין חדר מלחמה של השלום והאהבה. תרבות הנגד של צעירי אמריקה החלה לפעול. באהבה, אבל בנחישות.

בקיץ של האהבה היו ההיפים בשעתם היפה והטהורה ביותר. לאות מחאה, מרד, אהבה וכמיהה לשלום, מצוידים באמונה ובתמימות מספקת, עמוסי חדווה משירתו של אלן גינצבורג ומבושמים היטב בסמי המסקולין שדחף להם טימותי לירי, הצעירים האלה יצרו להם סמל - הם שזרו פרחים בשערם והאשימו את המבוגרים בהרס העולם. עוד שנה התקווה הזו תתנפץ, אבל בקיץ ההוא הכל היה אפשרי.


הנה מצגת וידאו על קיץ האהבה:

https://youtu.be/qI-Ji4gtBPM


תמונות וחומרים מצולמים מאותו קיץ של אהבה, שלום וקצב:

https://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


סקוט מקנזי ששר "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשערך":

https://youtu.be/bch1_Ep5M1s


הביטלס היו חלק מהקיץ של האהבה, אבל עשו מדיטציה והארה עם המהרישי בהודו:

https://youtu.be/aLeBZjPOJ-c


מצגת וידאו של תמונות התקופה:

https://youtu.be/7I0vkKy504U


תכנית טלוויזיה על הקיץ של אהבה ותרבות הנגד:

https://youtu.be/B2ZExRNT0GU?lomg.yes


ותכנית חינוכית על קיץ האהבה וההיפים שהתגלו בו לעולם (עברית):

https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes

סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.

קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.

כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.

הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.

התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.

את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.

השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.

"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.

תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.

כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.

אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.

מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.

אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.

דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".


השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הביצוע של בוב דילן:

https://youtu.be/r099LB3mQXM


והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:

https://youtu.be/yyhL0ioST_U

צעירי שנות השישים הלכו ושינו את התפיסה החברתית, שהצעירים אינם חכמים דיים, בעוד המבוגרים יודעים היטב להוביל את החברה ולהנהיגה.

בעשור הזה, של שנות ה-60, חלו לא מעט שינויים, שהראו לצעירים שהדברים אינם כאלו ושהם יכולים ומוכרחים להיות מעורבים ולהשמיע את קולם.

בתחילת אותו עשור באה בחירתו של ג'ון קנדי הצעיר, לנשיא ארצות הברית. אם בתחילה נראה היה שמדובר במקרה קלאסי של צעיר יפה תואר שבלבל את הבוחרים, ודאי את הבוחרות, בהמשך הוא התגלה כמנהיג מבריק, בהחלטותיו במהלך משבר הטילים בקובה. הוא הסתבר גם כבעל תודעה חברתית ומוסרית נעלה, כולל בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח ובמרטין לותר קינג וגם במנהיגותו שבאה לידי ביטוי בהצבת חזון ראוי לאמריקה. חזון זה בא לידי ביטוי במיוחד בהכרזתו שעד תום העשור אמריקה תגיע לירח.

בהמשך הופיעו גם נביאים חדשים, דוברי דור, שאמרו את כל מה שהצעירים חשו ולא תמיד ידעו להסביר. ראשונים ואולי החשובים ביותר היו הביטלס, ששינו את החברה המערבית לחלוטין, הפכו את הדור הצעיר למגניב, שנון, מנוסח, חוקר ופתוח לעולם ולתרבויות שבו. הם הביאו עימם שינוי מסיבי במוסיקה, באופנה, בנושאים שבהם עסקו, בעמדות הפוליטיות של הצעירים ועוד.

אחריהם באו אנשים כמו בוב דילן וג'ואן באעז, שכתבו נגד זוועות המלחמה ובעד שלום. באו סופרים ומשוררים כמו אלן גינסברג, שכתבו על תחושות הצעירים בצורה עמוקה ובאיכות לא פחותה מזו של משוררים גדולים וזקנים. הם יצרו את התרבות הנהדרת של ההיפים וצעירי דור הפרחים.

בהמשך באו השחרור המיני והסמים של טימותי לירי, שהגדילו את המרד בחוקים הישנים. בהדרגה הלך והתחזק המאבק של ילדי הפרחים במלחמה בווייטנאם והראה שהצעירים יכולים להילחם על מה שחשוב להם ולהצליח לשנות את ההחלטות של הפוליטיקאים.

ב-1967 יצא האלבום "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", מהטובים בתולדות הפופ. זה היה אלבום שהגדיר שוב עד כמה הביטלס הם התופעה התרבותית המובילה בעולם ומי שהפכו אותו לעולם של צעירים. הם לימדו ולמדו בחזרה מדור שלם שהמבוגרים לא תמיד צודקים. הם כתבו שירים שהמחישו עד כמה עמוקה יכולה להיות המחשבה הצעירה וכמה יופי יש באהבה ובשלום.

שני אלה הביאו את קיץ 1967, ה"קיץ של אהבה" (Summer Of Love), שהיה החזרה הגנרלית של וודסטוק. זה היה קיץ של שחרור ומרד בשמרנות ובכוח, קיץ של קריאה לעולם טוב יותר, של התייחסות והקשבה לתרבויות, למנהגים ולעמים אחרים, עמים שדור ההורים שלהם תפס כנחותים וחלשים.

בקיץ הזה הצעירים חיפשו ומצאו עולם פתוח וחופשי, של שוויון בין אנשים, עולם ללא גבולות והפרדות בין בני אדם, עולם של אהבה ושל שחרור ממחסומים, חוקים ועכבות.

אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור אותם. משנות השבעים כבר ברור היה ש"העולם שייך לצעירים". חברות מסחריות, מפלגות פוליטיות, יזמים טכנולוגיים ותנועות חברתיות - כולם חיזרו אחריהם וידעו - אם הצעירים יאהבו, ההורים שלהם כבר יזחלו אחריהם גם הם...


הנה תיעוד מ"קיץ האהבה" של היפים, תקופה בה כבשו ילדי הפרחים את העולם:

http://youtu.be/YNQ3lQFJwvs


גם הפרסומות מכוונות לצעירים:

https://youtu.be/g0VJkUkeN0U


יזמיות צעירות שיזמו דברים גדולים:

https://youtu.be/Se7CbVmFWGw


כמה צעירים מיוחדים במינם:

https://youtu.be/-fC9rdruL4g


אפילו באהבה הצעירים הם המעניינים (עברית):

https://youtu.be/PgzBvU_VdUc


כך עסקים, כאן בנק שמדגים חיזור אחרי הצעירים (עברית):

https://youtu.be/IztaZCS_-vY


ותכנית חינוכית על העולם של הצעירים (עברית):

https://youtu.be/8hPCiXlZfKo?long=yes

בסרט 'וודסטוק' הגדיר פועל במה אחד את ההרגשה הכללית של המשתתפים, כשאמר "בן אדם, אנחנו בטח בגן-עדן!"

ואכן, פסטיבל וודסטוק (Woodstock festival), אולי הפסטיבל המפורסם בהיסטוריה של המאה ה-20, לא היה הראשון או הגדול מבין הפסטיבלים הללו, אבל היה בו משהו חדש ומיוחד במינו - זו הייתה האווירה המיוחדת ששררה בו, של חירות, שוויון, שיתוף ואחווה - ביחד עם מוסיקה נפלאה.

וודסטוק, שהתקיים בין 15 ל-17 באוגוסט 1969, התקיים למעשה בעיירה בית אל שנמצאת לא רחוק מהעיירה וודסטוק בה הוא תוכנן מלכתחילה.

זה היה פסטיבל מוסיקה שפורסם במודעות בתור "3 ימים של מוסיקה, שלום ואהבה". המיקום שנבחר היה בעיירה וודסטוק, מקום שזכה להפוך לאטרקטיבי בשל העובדה ש"קולו של הדור", הידוע בשמו בוב דילן, בחר להתגורר בו. צחוק הגורל, אגב, היה שדילן עצמו לא ישתתף לבסוף בפסטיבל שיתקיים קילומטרים ספורים מביתו.

מארגני הפסטיבל חשבו שיבואו כמה עשרות אלפי אנשים ונדהמו כש-450 אלף צעירים זרמו לשדה החקלאי, שהוכשר כזירת פסטיבל זמנית. מה שהביא לנהירה לוודסטוק היה לא רק רשימת האמנים המרשימה, אלא גם כל המאבקים של חקלאים וכפריים באזור, שהתנגדו להיפים שפשטו על האזור וניסו למנוע אותו.

אפילו התכנית לגבות כסף מהמשתתפים קרסה, ביחד עם הגדרות שנפרצו תוך דקות, על ידי ההמונים הנלהבים שנהרו אליו ללא הפסקה. מעטים מהם באו עם פרחים בשיער, אבל זה הספיק כדי להצמיד להם מעתה את הכינוי "ילדי הפרחים", כינוי שיידבק בהיפים בני התקופה ויהפוך אותם לאגדה.

המופלא בוודסטוק היו המשתתפים בו. כל "ילדי הפרחים" התייצבו לפגוש את הדבק המאחד של התנועה ההיפית - המוסיקה הצעירה והמורדת שתבוצע בידי מוסיקאי הרוק הגדולים ביותר של התקופה. בוודסטוק לא נראו מבוגרים, אלא רק צעירים.

את הפסטיבל חתם המשיח של הגיטרה, ג'ימי הנדריקס, בנגינת ההימנון האמריקאי בדיסטורשן בוער, סמלי ואופייני. היו שראו במעשה הזה חוצפה, אבל היו גם מי שראו בו פטריוטיות בועטת ועם זאת נאמנה של צעירים.

בימי הפסטיבל הוכיחו "ילדי הפרחים" שכמעט חצי מיליון איש יכולים לבלות ביחד במשך שלושה ימים, מבלי לגלוש לאלימות, לפשע או לריב, ואז להמשיך בחייהם הרגילים.

וודסטוק היה בעיני רבים הרגע המכונן של תנועת "ההיפים" המורדת במוסכמות, מייצגי תרבות-הנגד ההיפית בארה"ב של שנות ה-60. יש הרואים בו נקודת מפנה תרבותית וחברתית, אבל כמעט כולם מסכימים שהוא גם היה שירת הברבור, השיא שממנו תתחיל תנועת ההיפים להתפרק.

בשנים שלאחר מכן יהפכו רבים מההיפים לבעלי משפחות. הם יגלו שמוסיקה וסמים לא מפרנסים את הילדים ושהאידיאלים חשובים, אבל החיים פחות פשוטים משחשבו.

דווקא ילדיהם יהיו הדור שבאופן מסויים יגשים את האידיאלים של הוריו. כי בתרבות השיתוף של האינטרנט המוקדם של שנות ה-90 ובאווירת החופש שהוא נתן, של עולם ללא גבולות וללא תאגידים מסחריים או ממשלות. וודסטוק נותרה האבטיפוס של פסטיבלים מאז והפסטיבל שהפך לאגדה ייתן השראה ועידוד ליזמים להפיק פסטיבלים של מוסיקה בטבע.

אגב, בדיוק 30 שנה אחר-כך, בקיץ 1999, נערך פסטיבל וודסטוק נוסף. הפסטיבל הזה היה לאחד הפסטיבלים האלימים והמסוכנים שנערכו אי-פעם. כך חולפת תהילה שאין לה אולם...

כי אם בוודסטוק 69' ההורים שלהם קיימו פסטיבל שכולו שלום ואחווה, הפסטיבל של 99' היה אירוע מלא במקרי ונדליזם, אונס, אלימות והתפרעויות. שיאו היה בשריפה של במת הפסטיבל וציוד ההגברה. רק בנס לא הסתיים הפסטיבל המושמץ הזה באסון המוני ורב-נפגעים.


הנה סיפורו של פסטיבל וודסטוק המיתולוגי:

https://youtu.be/StFhvAIv3Js


חומרים מצולמים מהפסטיבל הקסום והמיתולוגי הזה:

https://youtu.be/Wyx053CNMag


תיאור הפסטיבל החשוב ביותר בתולדות הרוק:

https://youtu.be/Vv98-4eOJbU


לא חסרו גם תקלות ובעיות בפסטיבל שיצא משליטה:

https://youtu.be/EAGVGNWQ2Hc


ג'ניס ג'ופלין עם הקול הכי זועק בעולם שרה "נסה":

https://youtu.be/dBJnoMP1Uyc


להקת ה-Who במופע שערורייתי כרגיל, שוברת גיטרות:

https://youtu.be/fHTdrPL22-Y


שיר שיצא שנתיים אחר כך ומספר על וודסטוק - קרוסבי סטילס ונאש מ-1971:

https://youtu.be/HKdsRWhyH30


סרט תיעודי על איך התרחש הפסטיבל המדהים בוודסטוק:

https://youtu.be/jJ-HZ22HxNc?long=yes


וההופעות שלא פורסמו מהפסטיבל בוודסטוק:

https://youtu.be/PQMIIdiStpc?long=yes

שנת 1969 הביאה לעולם שלושה אירועים תרבותיים מעצבים של ממש. גם פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, גם את הנחיתה על הירח וגם את הסרט "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) - סרט שייצג באופן מבריק את תרבות ההיפים ותרבות הנגד אבל בדגש על החופש והכיף שבחוויה הזו, מה שהפך אותו לחלק מסרטי המיינסטרים המצליחים של התקופה.

בהיותו סרט עצמאי וללא תמיכת האולפנים, זה היה סרט דל-תקציב ופורץ מוסכמות מאותה שנה, המספר את סיפורם של שני צעירים אופנוענים שחוצים את ארצות הברית של שנות ה-60.

הסרט אמנם סיפר את סיפורם של שני הגברים, אבל בעצם הציג את הרעיונות המהפכניים של הדור ששינה את ערכיה של אמריקה.

הסרט ספוג ברוח הסיקסטיז ומתאר היטב את ההוויי של שנות השישים באמריקה. הוא היה לסרט שייצג דור שלם ובמרכזו אווירת החופש ההיפית הזכורה כל כך מהתקופה, על השיתוף בקומונות של ההיפים, הסמים, המוסיקה וההתחברות לטבע. הוא מציג את האנשים המיוחדים, חלקם מיוחדים באופן מוזר, שהתגלו לשניים ברחבי אמריקה.

הצלחתו הייחודית בהצגת אורח החיים ההיפי, השילוב של שירים רבים מהתקופה וסצנות נסיעה ארוכות באופנועי ההארלי דיווידסון המיתולוגיים, כל אלו הפכו אותו לשובר קופות והזניקו את הקריירה של יוצריו, שהיו גם השחקנים הראשיים, דניס הופר ופיטר פונדה.

אבל "אדם בעקבות גורלו" היה גם סרט מצוין והוא הפך לסרט מכונן, אחד החשובים ביצירת "הגל החדש האמריקני" בקולנוע ההוליוודי של סוף שנות ה-60. הוא שאב רעיונות חדשניים ומעניינים מהיוצרים של "הגל החדש הצרפתי" ושילב טכניקות צילום חדשות, כמו חיתוכים וזומים מהירים, פלש פורוורדים, הרבה שימוש בטכניקת הג'אמפ קאט וצילום מחוספס ולא מוקפד.


אהבת החופש והאופנועים שמבטאים משהו ממנה היא מהערכים של "אדם בעקבות גורלו":

https://youtu.be/J1cDECkN2xg


שיר אופייני בסצנת נסיעה מהסרט:

https://youtu.be/rMbATaj7Il8


סצנות הסמים בסרט משקפות את הבילוי האהוב על ההיפים:

https://youtu.be/RXBAgAxn1x4


ומשחק משנה מרהיב של ג'ק ניקולסון הצעיר, עורך הדין האלכוהוליסט שהתחבר אליהם בכלא:

https://youtu.be/hCb6UkQ_AnM

הפסיכיאטר הנודע ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" חי בסמיכות לפרויד. פיתח את הגישה של לוגותרפיה. הוא היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי מהעיר וינה, ששרד את השואה, בגטו, במחנות עבודה ובמחנה ההשמדה אושוויץ.

עוד לפני השואה פיתח ויקטור פרנקל, כדוקטור ובהמשך כפרופסור וינאי נודע, שיטה טיפולית לטיפול בדיכאון ובקשיים נפשיים. היא נועדה לאפשר לאדם, להתמודד עם קשיים גדולים, בעזרת המשמעות שהוא נותן לדברים. מי שנלחם אז על פרסום מאמרו הראשון היה גדול הפסיכולוגיה זיגמונד פרויד.

התפיסה של פרנקל הייתה ברוח המשפט של ניטשה, שגרס שאם יש לך בשביל מה לחיות, תוכל לשרוד כל דבר. במהלך שהותו ב-4 מחנות עבודה של הנאצים, פרנקל השתמש בשיטתו שלו על עצמו והצליח לשרוד בעזרתה את הדברים הקשים ביותר בשואה. הוא עשה את זה כשהוא מוקף באנשים חזקים וחסונים ממנו בהרבה, שמתו כמו זבובים ולא שרדו.

מכך פרנקל למד שאכן שיטתו יכולה לעבוד בתנאים קיצוניים וקשים והיא אכן שיטה טיפולית טובה. הוא גם שם לב שחלק מהשוהים במחנות התעלו מעל המציאות הקשה, ניחמו אחרים ואף נתנו אוכל מפיהם לאחרים. מכך למד שהגישה של אדם למצבו, תפיסתו האישית והאופטימיות שלו, היא מרכיב חשוב מאד לא רק להרגשה אלא גם לקיומו הפיזי.

פרנקל ידע הרבה לעג לרעיונותיו ושיטותיו ול"לוגותרפיה", שיטתו המרכזית. אבל הוא לא הירפה. הוא הרצה במאות מדינות ובהדרגה ראה כיצד העולם מאמץ אותם. עשרות מיליוני עותקים מספרו "אדם מחפש משמעות", נמכרו בעולם. עוד בחייו הוא זכה לראות את העולם מאמץ את עיקרון המשמעות ואת חשיבותו להצלחה.

חלק מהמהפכה שהכניס פראנקל לרפואה נעוץ בכך שבנוסף לגוף ונפש, מרכיבים בסיסיים ומרכזיים בראיית האדם, הוא הוסיף מימד נוסף - את המימד הרוחני. הוא העריץ את פרויד, אבל תמיד אמר שגאון הפסיכולוגיה החשיב רק את הרבדים הנמוכים באישיות, בעוד שהוא עצמו המשיך אותו - ברבדים העליונים של הנפש, כמו המימוש העצמי, המשמעות וההתעלות שלו.

בהמשך השנים הוא מצא שפעמים רבות האדם המודרני רכש אמצעים חומריים ונפשיים, אך הוא איבד את הסיבה לחיים וסבל מתחושה סתמית של שעמום או חוסר סיבה לחיים. ויקטור פרנקל אמר שמאחורי השעמום הזה עומד משהו שהוא כינה "ריק קיומי" והוא אמר שהוא מוביל בדרך כלל לתופעות כמו תוקפנות, דיכאון והתמכרויות. גם במצבים קשים, הוא גרס, אנו בני האדם, צריכים משמעות בכדי להתמודד עם הקשיים. או במילים אחרות - מאחורי דיכאון, התמכרות או אלימות ותוקפנות, עומד לא פעם השעמום וה"ריק".

פרנקל אמר על כך משפט שמדייק בתפיסתו את האדם:

"אפשר ליטול מאתנו את הכל, כמעט. את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חרותנו, וגם את היקר לנו - חוץ מדבר אחד: את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים על גורלנו ולא קורבנותיו."

ספריו נמכרו בעשרות מיליוני עותקים בעשרות מדינות ושפות בעולם. רעיונותיו של פרנקל ובמיוחד ספרו "האדם מחפש משמעות", שינו את חייהם של מיליוני אנשים צעירים שלמדו ממנו כמה חשוב להגביה עוף מעל ההנאה והאושר הפרטי ולתרום לעולם ודרך זה לקבל משמעות לחייהם ולזכות במצפן שיתקן גם את לבטיהם, כאביהם והריקנות שאופפת כל כך רבים מאיתנו בעולם המודרני.


הנה ראיון עם ויקטור פראנקל (מתורגם):

https://youtu.be/8PEQipIsZhU


כך מתאר פראנקל את סיפורו ואת הלוגותרפיה שפיתח ממה שעבר בשואה (מתורגם):

http://youtu.be/JaQE1nfuX18


מצגת על האיש ותורתו (עברית):

https://youtu.be/Qb9NQNTn4K0


רבים לא יודעים שוויקטור פרנקל נתקל בדחייה רבה ובלעג על הרעיונות הנשגבים שלו. ברגעיו הכי קשים היה זה הרבי מלובביץ' שעודד אותו (עברית):

https://youtu.be/UXdjdvd4594


בהמשך חייו החזיר פרנקל בתרומה לארגון של הרבי (עברית):

https://youtu.be/ovGCvoJnERc


כיום השיטות של פרנקל יכולות ומסייעות לאנשים שמצויים בדיכאון חמור (עברית):

https://youtu.be/CpnjAd67pE4?long=yes


וגם המדע מוצא שמשמעות היא היוצרת את המוטיבציה הפנימית להצליח וגם מאפשר את ההצלחה (מתורגם):

https://youtu.be/rrkrvAUbU9Y?long=yes