שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך ת'לוניוס מונק לא התרומם ואז הפך ענק?
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
מה הסיפור של Round midnight?
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
מהם הסטנדרטס או ה"סטנדרטים" בג'אז?
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
מהו סגנון הביבופ בג'אז?
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
מה הייתה הגאונות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין?
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
על חשיבותו וכישרונו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk) מאפיל לדעת רבים המלחין שהוא היה ובעל סגנון האלתור הייחודי כל כך.
מי שהחל כפסנתרן לא מלהיב, איטי, דיסוננטי, לא מלודי מספיק, שלא לדבר על התנהגות מוזרה, לבוש משונה, שם אחר משל כולם וכובעים לא ברורים שמתחלפים כל הזמן, פשוט לא מצליח לאסוף סביבו מעריצים.
עשור שלם לא קורה לו הדבר שכל מוסיקאי מוכשר היה רוצה שיקרה. אבל אז הוא מתחבר לשני הענקים דיזי (גילספי) וצ'ארלי (פרקר) ויוצר עימם את הביבופ, הז'אנר שיעשה לג'אז את מה שיעשו הביטלס לרוקנ'רול.
ועכשיו כל האלמנטים המוסיקליים שהרתיעו את שוחרי הג'אז קודם, יהפכו לבסיס של הכל. גישתו המקורית והחדשנית למוסיקה, בצד כישרונו כמלחין, יתרמו רבות למהפכת הג'אז שהשלושה יובילו באמצע שנות ה-50.
אבל גם אם בהתחלה זה לא נראה ככה, המדהים הוא שמי שהתקבל בתחילת דרכו בקרירות על ידי קהל הג'אז, בעיקר על סגנון נגינת הפסנתר שלו, הפך בהמשך לנערץ, גם בזכותו. המקצבים הייחודיים ששילב בנגינתו, לצד ההרמוניות המורכבות שבהן השתמש, אלה הוכחו עם הזמן כחלק משפה חדשה שהוא יוביל בג'אז ובמיוחד בביבופ.
אחרי צאת אלבומי הביבופ של ת'לוניוס הוא מתחיל להופיע עם ענק נוסף, ג'ון קולטריין. מכאן הוא הופך לידוע מאוד וסגנונו הייחודי זוכה לתהודה, גם אצל מבקרי המוסיקה המחמירים. מכאן יוביל מונק בעצמו הרכבי ג'אז שונים וישפיע על מוסיקאי ג'אז צעירים מסביב.
מכאן הוא יהיה לאגדה. מעמדו החדש יהיה עקבי והוא ישמור עליו לאורך כל הקריירה שלו, תוך שהוא מוציא לאור כ-60 אלבומים. סגנונו המקורי והמורכב יוותר ללא תחרות ובדיעבד ישפיע ויזכה להדהוד והערכה אצל נגנים רבים ומוסיקאים בכלל. כיום רואים בו רבים את אחד מהפסנתרנים הבולטים בתולדות הג'אז.
התרומה העצומה של מונק לפיתוח הג'אז המודרני נזקפת גם ליותר מ-70 יצירות שהוא הלחין. רבות מהן הפכו לסטנדרטס בג'אז, שמבצעים מאז רבים כולל ענקי ג'אז ברחבי העולם. בין החשובות שבהן, שאף ייכנסו לרשימת הסטנדרטים של הג'אז, המוכר ביותר הוא סטנדרט הג'אז המפורסם Round Midnight שהלחין ב-1944 והפך לאבן דרך בג'אז ובבלוז, כמו גם לשמו של אחד מסרטי הג'אז היפים ביותר אי-פעם.
עוד בולטים בקטעים המעולים שלו Blue Monk, יצירת הבלוז האגדית שלו והבלדה הנהדרת Ruby, My Dear שבתחילה קרא לה "מנהטן מוד" (מצב רוח מנהטן) ובהמשך שינה לשמה של אהובת נעוריו הראשונה.
הנה גדולתו של ת'לוניוס:
https://youtu.be/V_fCxTW9tZ8
פסנתר סולו ב-Caravan:
https://youtu.be/Kb9SXfvgikA
ה"ראונד מידנייט" המושלם שהוא יצר בהופעה בפולין 1966:
https://youtu.be/bEDr84cJQzE
אין גבול לכישרון - ב"בלו מונק":
https://youtu.be/_40V2lcxM7k
ת'לוניוס מונק מנגן וקם לרקוד כשהוא נהנה מסולו סקסופון מצוין של צ'ארלי האוס:
https://youtu.be/gi7QYccnKpE
סרטון תיעודי על הקריירה של ת'לוניוס מונק:
https://youtu.be/4FLMDKVie7Y?long=yes
והופעה חיה ב-1971 עם הרכב העל שלו, סוני סטיט, ארט בלייקי, דיזי וקאי ווינדינג:
https://youtu.be/WhSdWY3BuIE?long=yes
זה אחד הסטנדרטים הכי ידועים ואהובים במוסיקת הג'אז ומיצירות הג'אז המבוצעות והמשפיעות בכל הזמנים. חיבר אותו בשנת 1943 אחד מגדולי הפסנתרנים והמלחינים בתולדות הג'אז, ת'לוניוס מונק.
ו"ראונד מידנייט" (Round midnight) הוא אחד מסטנדרטי הג'אז המוקלטים ביותר שהלחין מוזיקאי ג'אז, עם מגוון מרשים של ביצועים שיצרו אמני ג'אז מובילים לאורך השנים.
כפי שמרמז שמו, הקטע Round midnight מצטיין באווירה מלנכולית ומהורהרת, שהיא כל כך מתאימה ומדויקת לשעות הקטנות של הלילה.
הוא ידוע גם במבנה ההרמוני הייחודי שלו, עם אקורדים שהם לא תמיד שגרתיים, מעברים כרומטיים מרתקים ומורכבות ועומק מוסיקלי, מאפשר "Round Midnight" למבצעים גמישות ומרחב גדול לאלתור ולפרשנות אישית בביצוע.
גם בשל כך, הסטנדרט הזה נחשב לאתגר עבור נגני ג'אז ועבור מוסיקאים רבים בתולדות הג'אז הוא היווה נקודת ציון משמעותית בקריירה.
את אחת ההקלטות המוקדמות ביותר של "Round Midnight" הקליט החצוצרן דיזי גילספי. באותו ביצוע יצר דיזי גם את האינטרו והקודה שהפכו כמעט בלתי נפרדים מהסטנדרט. שותפים לדיזי בהרכב שהקליט אותו אז היו לאקי תומפסון בסקסופון טנור, מילט ג'קסון - ויברפון, אל הייג - פסנתר, ריי בראון בבאס וסטן לוי בתופים.
בשנת 1993, בדיוק 50 שנה לאחר שנכתב, נוסף ביצוע שהוקלט על ידי החמישייה של מונק - לקראת הקבלה שלו אל היכל התהילה של הגראמי.
#הסרט Round Midnight
הסטנדרט הזה כיכב בסרט צרפתי מצוין שנשא את שמו, Round Midnight (בעברית "דקה לחצות"). הסרט התמקד בחיי נגן סקסופון אמריקאי בסצנת הג'אז בפריז של שנות ה-50 ובקשר עמוק ומורכב שמתפתח במהלכו.
הסרט הנהדר הצטיין בחיבור מצוין בין ביצועי ג'אז נהדרים וצילום קולנועי מרהיב, שלכדו היטב את החיים והאווירה הנוגה, אך תמיד רומנטית, של לילות פריז.
בתפקיד הראשי בסרט ובהופעת הקולנוע יחידה שלו, כיכב נגן הסקסופון שהוא עצמו מגדולי הג'אז, דקסטר גורדון. את הסרט יצר הבמאי הצרפתי המפורסם ואוהב הג'אז, ברטרן טברנייה (Bertrand Tavernier).
הסרט האותנטי ומרגש, התכתב עם חייהם של שניים מגדולי הג'אז, לסטר יאנג ובאד פאוול. הוצגו בו היטב היחסים האופייניים שבין אמנים אמריקאים לתרבות האירופאית של התקופה, לצד מבט על נושאים כמו גלות וחברות בין-תרבותית, לצד התמכרויות והקרבה של אמנים לטובת אמנותם.
הסרט, שהפך כמעט מיד לקלאסיקה, קיבע סופית גם את "Round Midnight" כאחת מאבני היסוד של הרפרטואר הג'אזי וכסמל לתקופה חשובה בתולדות הז'אנר.
פסקול הסרט, שזכה באוסקר על המוסיקה שלו, נחשב מהפסקולים היפים בהיסטוריה של הקולנוע והפך לאחד מאלבומי הג'אז הידועים בתולדות הג'אז. בין המבצעים בסרט נכללו מוסיקאי ג'אז נהדרים ובתוכם דקסטר גורדון, הרבי הנקוק, בובי מקפרין, וויין שורטר, ג'ון מקלוהן, רון קרטר, בילי היגינס, טוני וויליאמס, צ'ט בייקר ולונט מקי.
הנה מעט ממה שלא מספרים בריל בוק לגבי "ראונד מידנייט":
https://youtu.be/vzI3MQ9JF-Q
דיזי גילספי באחת ההקלטות הראשונות של הסטנדרט מ-1946:
https://youtu.be/WWiLCMGvqQA
המושלם של ת'לוניוס מונק, עם דיזי, סוני וארט בלייקי:
https://youtu.be/1gQuSdoN1nA
הביצוע של הרכב הגיטריסט הענק ווס מונטגומרי:
https://youtu.be/MOm17yw__6U
ובובי מקפרין שר את Round Midnight בסרט הג'אז הנפלא שהסטנדרט גם מככב בו:
https://youtu.be/w4nVDKeVxok
הקדימון של הסרט בשם זה:
https://youtu.be/JFIOUdVSTQw
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
ת'לוניוס מונק
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שאליהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מהרכבים יוקרתיים, כמו זה של דיוק אלינגטון והחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
