נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.

אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.

מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.

המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.

הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.


הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:

https://youtu.be/OvxaALJRB7g


הנה תולדות הראפ ושורשיו:

https://youtu.be/RVL_gHjVn5w


אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:

https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes


והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:

https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes