מיחזור הוא דרך שבה משתמשים בחומרי פסולת כדי ליצור מוצר חדש. כשאנו לוקחים חפץ או חומר שאין בו צורך יותר ובמקום להשליכו לאשפה אנו משתמשים בו שוב, אנו ממחזרים.

רוצים דוגמה? - כשאנו מייצרים עיתונים וספרים מנייר ממוחזר למשל, אנו ממחזרים נייר. אם לא נמחזר אותו, ייאלצו יצרני הנייר לכרות עצים נוספים שמהם מייצרים את הנייר והמון פסולת נייר תיטמן באדמה או שייאלצו לשרוף אותה, כדי להשמידה.


הנה דוגמה לחברה שממחזרת פסולת לחומרי ייצור ממוחזרים (עברית):

https://youtu.be/IRkxRFXVwiM


פחי המחזור תופסים מקום ברחוב הישראלי, אם כי לא מספיק (עברית):

https://youtu.be/fR5laRDgNko


הפרדת פסולת הכרחית כדי למחזר אותה (עברית):

https://youtu.be/6K1tFoy8ek8


יש גם מיחזור של מים (עברית):

https://youtu.be/N6URWPrOL1Y


גם במיחזור הסינים הם אימפריה (עברית):

https://youtu.be/AkOF4Gw4oZg


האמן חנוך פיבן שמשתמש במיכלי פלסטיק ליצירת אמנות:

http://youtu.be/2MLYpbGxUF8


ותכנית חינוכית לילדים על העולם והמיחזור (עברית):

https://youtu.be/dVNSfeIextM?long=yes

איך זה לנגן על כלי נגינה שנבנו מזבל מהמזבלה? ואיך נשמע צ'לו שהיה פעם פח דלק? - את השאלות הללו בדיוק צריך לשאול את תושבי העיירה אל קאטאורה שנמצאת בקרבת בירת פרגוואי, אסונסיון. האנשים שם ממש חיים בזבל. קאטאורה נמצאת ליד המזבלה הגדולה של האזור ורוב תושביה מתפרנסים מחיטוט בזבל וחילוץ של כל מה שניתן למחזר או למכור, כדי להתפרנס. לאחר שנים של בושה במי שהם, סוף סוף יש לתושבי העיירה סיבה לקצת נחת.

פאביו צ'אבז, טכנאי אקולוגי במזבלה, התיידד עם התושבים ופתח סדנה שבה יצרו ביחד כלי נגינה מחומרים שמצאו באשפה. קרשים, פחים וצנצנות, ביחד עם חלקי פסולת מגוונים שנמצאו באשפה, הפכו לחומרי הגלם שמהם הם מייצרים כלי קשת, כמו כינור וצ'לו, תופים שעשויים מסירים ישנים וכלי נשיפה כקלרינט וחלילים שעשויים מצינורות.

לאחר שנים של ניסיונות ושיפורים הצליחו פאביו ומתלמדיו ליצור כלים ראויים ואז הוא החל ללמד את ילדי התושבים לנגן בכלי הנגינה שיצרו, גייס מוסיקאים מתנדבים ואף מפורסמים שיסייעו לו ללמד ובנה כיתות של לימוד "נגינה ממוחזרת".

באופן טבעי נולדה בשלב מסוים התזמורת המקומית, "תזמורת הזבל" אם תרצו. היא הלכה והשתפרה וגדלה לכ-30 נגנים צעירים ומצטיינים שמפליאים לבצע יצירות מוסיקליות מגוונות בכלי הנגינה הממוחזרים. התזמורת זכתה לפרסום, בהתחלה כגימיק ואז להערכה גוברת והולכת כפרויקט סביבתי וחינוכי מרהיב ונעים לאוזן. בשנים האחרונות הם מופיעים ברחבי העולם, חלקם נרשמו ללימודי מוסיקה גבוהים וכמו שצ'אבז אומר "אנחנו שולחים מוסיקה בחזרה - לעולם ששולח לנו זבל!"


הנה סיפורה של תזמורת הזבל (עברית):

https://youtu.be/RcW25ajR4vw


וקדימון לסרט שנעשה על התזמורת הממחזרת ביותר בעולם - הלאנד פילהרמוניק:

http://youtu.be/9xySt5mbO1A

"דרוך דזיין" (Droog Design) הוא שמה של קבוצת מעצבים הולנדית, שיצרה באמסטרדם של שנות ה90 רהיטים פונקציונליים ושימושיים, אך בעלי הומור שנון וקליט.

שידת המגירות הנודעת (Chest of Drawers), שיצר בתחילת שנות התשעים חבר הקבוצה טיו רמי  (Tejy Remy), היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש שעשו חברי הקבוצה במרכיבים קיימים, כמיטב מסורת ה"רדי מייד". בשימוש במגירות קיימות, ליצירת ריהוט מקורי ושימושי ובדרך חסכונית, יצירתית ואמנותית להפליא, הם הצביעו על הדרך לנהוג בעולם שמייצר יותר מדי דברים חדשים, על חשבון דברים שמישים שנזרקים מהר מדי לפח.

מדובר באוסף מגירות נפרדות, שחוברו באופן גס, מגובב וכמעט אקראי ויוצרים רהיט משעשע, גס ובעל מראה של פסל מודרני. מצד שני, הרהיט הפיסולי הזה משמש כשידת מגירות ללא דופי וזכה לשבחים רבים על השימוש המבריק ברדי מייד, תוך הקפדה על שימושיות. מערכת המגירות, על המבנה המגובב שלה, כל כך הצליחה והרשימה את קהילת העיצוב העולמית, עד שהיא הפכה לסימן ההיכר של הקבוצה ולסמל המסחרי שלה.

אנשי דרוך דיזיין לא הסתירו את הביקורת שלהם כלפי התרבות הצרכנית ומקצוע העיצוב עצמו. בעיצוב פריטי ריהוט מחומרים זולים שבחלק גדול מהם נעשה שימוש חוזר ויש בו לא מעט קריצה והומור עצמי שנון, עוררה הקבוצה בתחילת שנות ה-90 את עולם העיצוב, שניצב אז על פרשת דרכים, למחשבה שניה על הדרך להתקיים בעולם שצורך יותר מדי ומחליף, בלי מחשבה שנייה, ישן בחדש ומיותר...


הנה שידת המגירות של דרוך דיזיין:

https://youtu.be/At6FQS-O5F8


והמעצב טיו רמי מסביר את עבודתו:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk

המעצב ההולנדי פיט היין אייק מעצב מאז שנת 1990 רהיטים שעשויים משאריות. הוא החל כמעצב צנוע עם אהבה לשאריות עץ והתפרסם בארון שאריות העץ שלו ובכיסא השאריות הצבעוני שהופיע כמה שנים אחריו. מאז הוא הגדיל את מגוון החומרים שמהם עשויים רהיטי השאריות שלו ויצר גם ארונות משאריות אלומיניום, ספסלים מצינורות מתכת ישנים ורהיטים שעשויים מאריחים בגודל של 40 על 40 סנטימטרים.

אבל אם מישהו חשב שרהיטי השאריות שלו זולים, הרי שטעות חמורה בידו. רהיטיו של היין אייק יקרים להחריד. עשירי עולם וחברות מצליחות משלמות הרבה כסף כדי להתהדר ברהיטים שעשויים משאריות של חומרים שהיו אמורים כבר מזמן לשכב באשפה ובמזבלות. היין אייק הספיק כבר לבנות מפעל עם 90 עובדים בעירו איינדהובן וממנו הוא משגר את עיצוביו.


הנה סרטון שבו מציג פיט היין אייק את הסטודיו שלו ואת המוצרים שהוא מעצב:

http://youtu.be/GJZB82aciGw?t=44s


אייק מסביר בהולנדית את כל מה שלא הבנתם:

http://youtu.be/qS2XDL7VdOI?t=21s


וכאן היין אייק מציג את יצירותיו והחומרים שאיתם הוא עובד:

http://youtu.be/KTOztOI68jY

המיחזור בעולם הפך אופנתי בשנים האחרונות. הצטברות הזבל בעולם היא עצומה ומנגד, יש בזבוז אדיר של משאבים על בנייה ויצירה של בתי מגורים יקרים מדי ולא מספיקים למי שאין בידיו את הכסף. גם המלט המתייקר בעולם, בשל עודף בנייה לא מסייע לאנשים לבנות בקלות, בזול ובמהירות.

בנסיבות כאלה החליטו רבים בחברה המודרנית שכדאיי לבחון בנייה מחומרים ממוחזרים, או במילים אחרות - מזבל. בנייה מבקבוקים ובמיוחד מבקבוקי פלסטיק שנזרקים בעולם בכמויות בלתי נתפסות הופכת לדבר שכדאי לבדוק. לפלסטיק לקוח מאות שנים להתפרק וכל החוקרים מאוחדים בתפיסה שהוא מזיק ובעייתי לכדור הארץ. לפיכך הנה פיתרון לשלוש בעיותבו-זמנית: מחיר הדיור, איכות הסביבה וזמינות חומרי הבניין בעולם.


הנה בית לתצוגה בארגנטינה שנבנה כולו מבקבוקים:

http://youtu.be/qlpPs2nGg2E


בית חוף שנבנה בשנת 1982 מבקבוקי זכוכית ומחזיק עד היום:

http://youtu.be/WDVkoxI66ug


ובית ספר בהודו, שנבנה כולו מבקבוקי פלסטיק שמולאו בחול:

http://youtu.be/LPxXH7rCSHQ

"סמרטוט כיסא" (Rag Chair) הוא כורסה שעשויה מבדים ובגדים ישנים המהודקים בפסי מתכת. כסא הבדים או הסמרטוטים המפורסם נוצר בשנת 1991 על ידי המעצב ההולנדי טיו רמי. הוא היה חבר בקבוצת המעצבים ההולנדית "דרוך", שחרתה על דגלה עיצובים מלאי הומור וזבל ממוחזר, קריאת תיגר על תרבות הצריכה והבזבוז המודרניים.

"סמרטוט הכיסא" שיצר טיו רמי זכה לפרסום רב בעולם העיצוב, בעיקר בשל ההקצנה שבעיצוב מודרני המבוסס על סמרטוטים.


אין לנו כרגע סרטון של כיסא הסמרטוטים של טיו רמי.


המעצב טיו רמי מסביר עבודה אחרת שלו וממחיש משהו מההיגיון של כסא הסמרטוטים:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk


ואם אפשר מסמרטוטים אז אפשר גם מקרשים, או ש...

https://youtu.be/kf5qMO8FEE0

מכנים אותו "צייר חפצים" כי במקום צבעים ומכחולים, הוא משתמש בחפצים כדי לצייר דיוקנאות של אנשים מפורסמים. זה משעשע, חכם ומעורר הפתעה וזה בדיוק מה שאנו מחפשים באמנות מודרנית.

כשמרכיב האמן חנוך פּיבֵן דיוקנאות ודמויות באמצעות קולאז' מחומרים וחפצים מוכרים מחיי היומיום, הוא שואב השראה מאמנות הדאדא. יש כאן את ההומור של הדאדא ואת השימוש בחפצים שונים שמוגדרים כאמנות.

היופי באמנות שלו נובע מסגנון הקריקטורה שהוא יוצר באמצעות בחירה של החפצים שמהם תורכב הדמות. כך, הוא מעביר את המסר לגבי הדמות הציבורית שהוא יוצר, בין השאר על ידי הבחירה בחפצים ובחומרים המייצגים אמירה מסוימת לגביה.

פיבן הוא דוגמה לאמן שלא התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות "בצלאל" והיה צריך ללמוד עיצוב גרפי בניו יורק ורק אז זכה להערכה רבה כאמן, אחד המיוחדים והמקוריים שיוצרים כיום בישראל.


הנה הציור בחפצים (עברית):

https://youtu.be/-eaCIRUmfRo


חנוך פיבן מסביר איך מעבירים אופי של בן אדם בציורי חפצים שלו (עברית):

http://youtu.be/Nj1z9OjSxiM?t=18s


על האמן היוצר דיוקן משפחתי ממשפחות שונות, חנוך פיבן (עברית):

http://youtu.be/x2OYf0LyfkA?t=18s


כך יוצר חנוך פיבן את דיוקנו של אלברט איינשטיין מחפצים שונים (עברית):

http://youtu.be/3FEPSl5B8b8?t=18s


נשיא ארה"ב ברק אובמה מחפצים (עברית):

https://youtu.be/EFkeCMDFWTk?t=18s


ותכנית חינוכית על האמנות של פיבן (עברית):

https://youtu.be/y_Emks4mQqg?long=yes

'כיסא רובר' (The Rover Chair, 1981) הוא היצירה שפרסמה לראשונה והזניקה את הקריירה של מעצב העל הבינלאומי רון ארד.

זה התחיל כשארד מצא מושב עור של מכונית רובר במגרש גרוטאות בלונדון. כשחיבר את הכיסא למסגרת מתכת מעוגלת שעשוייה מצינורות הוא יצר בעזרתו את אחד מפריטי העיצוב המפורסמים ביותר בעולם, פריט מיחזור יצירתי שהפך לאייקון עיצובי.

בהמשך הקריירה שלו יצר ארד בעזרת חברות רהיטים כמו Vitra גירסאות מעוצבות של כיסא הרובר. למשל כיסא "זאת ועוד" (Moreover) שהוא גירסה של כיסא הרובר בגימורים של חלודה וכרום.


הנה רון ארד מספר על הדרך שלו וכיצד החלה מכיסא הרובר:

http://youtu.be/nHRJJ0b7PRE


וכיסא שמחקה את הרובר של רון ארד:

http://youtu.be/WpiORFrLhkU

המכולות מוכרות לנו מהובלת סחורות באוניות. לא רבים יודעים שהן יכולות לשמש גם למגורים. לצעירים רבים בעולם, שהיכולת לקנות דירה לא קיימת אצלם וגם עלויות השכירות טסות למעלה, הן יכולות להיות פתרון מגורים מצוין ונגיש הרבה יותר, מבחינה כלכלית.

בשנת 2006 נבנתה עיר המכולות הגדולה בעולם בקיטוונן (Keetwonen) שבאמסטרדם. בקומפלקס המגורים העצום שנבנה בקיטוונן מתגוררים כאלף סטודנטים. מדובר בפתרון מבריק בעיר צפופה שהמגורים בה יקרים כל כך.

המגורים בעיר המכולות מבוקשים מאד אצל צעירי העיר והפרויקט הוא הצלחה עצומה גם במקומות אחרים בעולם, כמו באנגליה, קנדה וברזיל. הלקוחות הנלהבים ביותר של מגורי המכולות הם צעירי מדור ה-Y, אותם מילניאלס שחלק לא קטן מהם נחנק משכר דירה מטורף, או נאלץ לגור עם ההורים, עד גיל מאוחר.

בנוסף לפתרון המגורים הזול לצעירים זהו גם פתרון סביבתי, כיוון שבכל שנה מאות אלפי מכולות מושלכות כחפץ שאין בו שימוש. כך הן הופכות מאשפה למקומות מגורים נחשקים ולכולם טוב.

אז אולי גם בישראל יפתרו כך חלק מבעיית הדיור לצעירים?


כך נראית עיר מכולות בהולנד לאחר שהסתיימה בנייתה:

https://youtu.be/LeGLb5Fww-M


עיר המכולות של לונדון:

http://youtu.be/Fa2p_ux8ER0


פרוייקט מגורים בשכירות שנבנה ממכולות (מתורגם):

http://youtu.be/-Ym_dydJ-M4?t=4s


ודוגמאות של מבנים מיוחדים שנבנו ממכולות:

http://www.youtube.com/watch?v=sCKmUKi80OY#t=69

מלכי הדרכים בפיליפינים הם רכבי ה"ג'יפני" (Jeepney), הג'יפים האיקוניים והמצועצעים לתפארה של הפיליפינים.

הג'יפנים של הפיליפינים נולדו מכלי הרכב הצבאיים של הצבא האמריקאי, שנותרו בה ממלחמת העולם השנייה. כעודפי ג'יפים צבאיים שהושארו מאחור על ידי ארצות הברית, הם היו ההתחלה הצנועה של התחבורה במדינה.

די מהר אותם ג'יפים וטנדרים שופצו, קושטו והיו לכלי תחבורה מוצלחים במיוחד. הם התפתחו והפכו עם השנים לאמצעי תחבורה ציבורית מקומי וחיוני באיים. בהמשך קמה חברה מקומית בשם "סארו מוטורס", שהפכה המרכזית בייצור של ג'יפנים מאז 1953.

הג'יפני מושרש עמוק בתרבות הפיליפינית והוא בעל משמעות של ממש בחברה הפיליפינית.

המעניין הוא שהעיצוב העממי והצבעוני, שהחל כיוזמה מקומית של בעלי רכבי ג'יפני, מבוצע כיום בחלקו הגדול כבר במפעל, כשהיצרן משלב אמנות ואומנות לצביעה ועיצוב מראש, של כלי רכב ייחודיים שכאלה.

למרות המשמעות התרבותית שלהם, הג'יפנים המסורתיים, שמונעים בדיזל, נתקלים במאמצים ממשלתיים לעבור לג'יפנים חשמליים, מה שדי נתקל בהתנגדות מצד הנהגים והמפעילים. העניין הזה מדגיש בחריפות את המורכבות של המפגש בין המסורת והאיזון הכל כך עדין שבסמל הפיליפיני האהוב הזה, לבין המודרניזציה והקיימות הסביבתית המתבקשת ממשבר האקלים שעובר כדור הארץ.


הנה סיפורו של הג'יפני:

https://youtu.be/JbEmNcUaWzA


עם נהג הג'יפני:

https://youtu.be/OLxY5JYgotw


תיאור תרבותי של הג'יפ שהפך מרכב קרבי לאוטובוס המצועצע של הפיליפינים:

https://youtu.be/P0pcpDVLmoE


תולדות הג'יפני מאז מלחמת העולם השנייה:

https://youtu.be/t0Cu7B8v_do?long=yes


והיכרות עם הג'יפניז של העיר הפיליפינית:

https://youtu.be/GBotip2MWtg?long=yes