שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
האם שחור ולבן הם צבעים?
שחור ולבן הם לא ממש צבעים. שחור הוא היעדר של אור לגמרי ומשום כך הלילה שחור. הלבן לעומתו הוא תערובת של כל הצבעים הקיימים גם יחד. משום כך כשקרן אור פוגעת בזכוכית או בטיפות גשם, היא נשברת לצבעים שונים, מה שנקרא מנסרה או קשת בענן.
הנה הסבר על האור שבתוכו מוסברים גם השחור והלבן:
http://youtu.be/eCVPhjHh57E
הניסוי של ניוטון ופירוק האור הלבן לצבעים:
http://youtu.be/uucYGK_Ymp0
אשליית הצבעים שבשחור-לבן:
http://youtu.be/pMaYlVv5E58
וריקוד מטעה בשחור לבן:
http://youtu.be/GvZAdW7IJCg
איך מתבצעת צביעה של תמונות ישנות?
צביעת תמונות (Colorise of old photos) אוטומטית היא טכנולוגיה ההופכת תמונת שחור לבן לצבעונית.
הטכנולוגיה הזו מרשימה מאוד. היא משנה תמונות מונוכרומטיות שצולמו לפני שנים רבות כך שייראו כאילו צולמו בצבע ויקבלו מראה ראליסטי וכמו חיים חדשים.
אם בעבר עשו צביעה כזו בטכניקות של צביעה ביד, כיום התהליך הוא ממוחשב לחלוטין. התוכנה שבלב הטכנולוגיה הזו מבוססת בינה מלאכותית. היא חכמה ועושה עבודה מהירה מאוד וללא מגע או השתתפות אנושית.
לפי גווני האפור ומגוון פרמטרים נוספים היא יודעת לצבוע ולהעריך את צבעי העצמים, בגדי המצולמים ומראה הנופים המופיעים בתמונות.
תוצאה זו מושגת באמצעות תוכנה לומדת, עם "למידת מכונה" (Machine learning), כלומר תוכנה שבתחילה למדה מניתוח של מיליוני תמונות ומאז היא הולכת ומשתפרת ככל שהיא צובעת תמונות רבות יותר.
אם בתחילה הייתה הצביעה רק "בערך", ככל שעובר הזמן היא משתפרת והולכת. כל תמונה נוספת שנצבעת מגדילה את רמת הדיוק העתידי.
התוצאות מרשימות ולא פעם מטעות, כי פעמים רבות מדובר בתמונות צבעוניות שקשה לנחש שמקורן בצילומים בשחור-לבן.
במקרים רבים התוצאות ממש מרגשות. במיוחד כשהפעולה נעשית על תמונות של קרובי משפחה שהלכו לעולמם, תופעה שזכתה לשם "דיפ נוסטלגיה". מדובר בהוספה של טכנולוגיית "דיפ פייק", המניעה את הדמויות באופן כמעט חלומי.
הדיפ נוסטלגיה הזו, שנולדה בחברות טכנולוגיה העוסקות בעצי משפחה, הולידה התפעלות ממראה צבעוני וחי של דמויות היסטוריות שכמו "קמות לתחייה" ואף הובילה קרובי משפחה רבים לדמעות ולפרצי רגשות, למראה קרוביהם המתים שקמו לפתע לתחייה אל מול עיניהם.
כך צובעת למידה עמוקה תמונות בשחור לבן והיום גם מזיזה אותן (עברית):
https://youtu.be/O4VPN_YjgIM
תמונות ישנות של אינדיאנים מתחילת המאה ה-20 שנצבעו בטכניקה זו:
https://youtu.be/mySqfF4HCwg
הסבר ודוגמאות מדהימות של צביעת תמונות והחיים שזה מכניס בהן:
https://youtu.be/2KX6-QaE84Y?long=yes
התפתחות הצביעה של התמונות הובילה בהמשך לצביעת סרטים:
https://youtu.be/vubuBrcAwtY?long=yes
אתרים חינמיים המאפשרים לצבוע תמונות ישנות שלכם אונליין:
https://youtu.be/HJmP8mbkfXI?long=yes
מה חידש פורטר במערבון הקולנועי הראשון?
את המערבון הראשון בתולדות הקולנוע יצר אדווין פורטר, בשנת 1903. זהו סרט בשם "שוד הרכבת הגדול" (The Great Train Robbery).
זה היה סרט אילם, סרט קולנוע קצר שאורכו כ-10 דקות בלבד. אך באותן עשר דקות הוא פתח את הדלת לז'אנר המערבון, סוגה קולנועית שבהמשך המאה ה-20 עתידה לצבור פופולריות עצומה.
את הסרט, שנחשב גם סרט הפעולה האמריקאי הראשון, כתב, הפיק וביים אדווין פורטר, או בשמו המלא אדווין סטנטון פורטר. האיש החל את דרכו כצלם קולנוע באולפנים של תומאס אדיסון, בהם הוא צילם סרטים קצרים למכשירי הקינטוסקופ, שהמציא אדיסון, טכנולוגיית קולנוע מוקדמת ביותר, שהתבססה על צפייה בסרטים המוקרנים בתוך מכשיר והתחרתה בהקרנות הסרטים של האחים לומייר.
הסרט, בו כיכבו אלפרד אבדי, ברונקו אנדרסון ויוסטוס ד. ברנס, לא כלל קרדיטים. הוא צולם במילטאון שבאזור ניו ג'רזי, באזור החוף המזרחי של ארצות הברית, על אף שעלילת הסרט מתרחשת במערב הפרוע שבמערב המדינה.
בשנת 1990 ולקראת תום המאה ה-20, המאה של הקולנוע, הוכרז "שוד הרכבת הגדול" על ידי ארכיון הסרטים הלאומי בספריית הקונגרס של ארצות הברית, כסרט לשימור.
#חידושים בסרט
בסרט זה הוצגה, אולי לראשונה בתולדות הקולנוע, עריכה צולבת, המתארת אירועים שונים על המסך, באופן סינכרוני, כלומר בו זמנית, כשאלה מתרחשים במקומות שונים ובאותו הזמן.
במקרה של הסרט הזה הוצגו בעריכה הצולבת שתי סצנות בו-זמנית, כשהן מתרחשות במקומות שונים.
חוץ מהעריכה הצולבת השתמשו בסרט בכמה טכניקות צילום חדשניות ולא שגרתיות לתקופה. אולי המשמעותית מהן הייתה השימוש בתנועות מצלמה תכופות. לא שגרתי היה גם לצלם אז בצילומי חוץ כה מרובים, מה שנעשה בסרט בסצנות רבות.
פורטר גם היה מהראשונים שהשתמשו בטכניקה של צביעת סרטים בקולנוע. ואכן, בחלק מעותקי הסרט נצבעו סצנות מסוימות ממש בעבודת יד והוקרנו כשהן צבעוניות, בעוד שאר הסצנות בסרט נשארו בשחור לבן.
הנה הסרט "שוד הרכבת הגדול" בליווי פסנתר אופייני לתקופה:
https://youtu.be/y3jrB5ANUUY?long=yes
גרסה נוספת עם פסקול מודרני שלא ממש עובד:
https://youtu.be/cT6Pz9t89Lk?long=yes
תרומתו של אדווין פורטר לשפה הקולנועית:
https://youtu.be/V7ZHd1xU2w8?long=yes
וידאו אסיי של צעיר שנדלק על הסרט מהמלצה של סקורסזה:
https://youtu.be/D3phHSH_P8c?long=yes
והז'אנר שיוולד ממנו יהפוך לנחשול של מערבונים, הנה כמה מהטובים ביותר:
https://youtu.be/wAMwmfkZ6_8?long=yes
למה יש עננים לבנים ואפורים?
האדים המצויים בעננים מאפשרים לאור השמש לעבור דרכם. הם נראים לבנים ולא שקופים, כיוון שבאדי המים שבעננים גם טיפות קפואות, לעיתים ממש גבישי קרח וגם אוויר.
החומרים האלה ביחד שוברים את קרני האור וכאילו מערבבים אותם. ומה נוצר מאוסף הצבעים המעורבבים שבעננים? - הצירוף של כל הצבעים כולם, הצבע הלבן. לכן העננים הם לבנים.
אבל ככל שיש בתוך העננים יותר מים והם הופכים עבים יותר, פחות אור עובר דרכם והם נעשים כהים יותר ויותר.
זו הסיבה שענני גשם הם אפורים, בעוד שבימים יפים של קיץ העננים כמעט תמיד לבנים. זאת כי האור עובר בהם בקלות ומתערבב לו ללבן מלבב של ענן.
הנה הסבר לילדים על העננים וצבעיהם (עברית):
https://youtu.be/rBJAUe4sgQU
צבעי העננים וסיבותיהם:
http://youtu.be/jryDKDu2jSQ
על העננים ועל הצבעים שלהם:
http://youtu.be/4MH4zBDjhUk
מה היה הראינוע?
לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).
ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.
ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.
רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.
הנה סיפור הראינוע:
http://youtu.be/qva68R2FSJo
כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:
https://youtu.be/7CDyjMouQyc
קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:
http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ
עובדות על הסרט האילם מ-2011 "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר:
https://youtu.be/kJzbUhXX4xo
והמלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":
https://youtu.be/_0a998z_G4g?si=WtgfHTGxEOHLtwnt
מה כל כך מזעזע בציור גרניקה של פיקאסו?
הציור גֶרְנִיקָה של פבלו פיקאסו, ציור ענקי בשחור-לבן שצויר בשנת 1937, היה לאחת היצירות המפורסמות של האמן ושל תולדות הציור המודרני בכלל. הציור צויר כתגובה להפצצת עיירת הבאסקים הספרדית "גרניקה" בשנת 1937 על ידי הנאצים, בזמן מלחמת האזרחים בספרד.
ההפצצה הרגה 1,600 מתושבי העיר. אלפי פצועים נוספים יצאו ממנה והעיר נפגעה באופן קשה. פיקאסו, שגדל בברצלונה ובילה פעמיים בצעירותו בכפר, אצל חבר ילדות בשם מנואל פאיירס, קרא על ההפצצה בעיתון וראה מספר תמונות בשחור לבן.
הוא הכין למעלה מ-60 רישומים לפני שהחל לצייר את הציור עצמו. מיד לאחר מכן, בתוך מספר שבועות, הוא צייר את היצירה הענקית הזו, 7.5 על 3.5 מטרים ממדיה.
בציור מופיעים אנשים פשוטים הנפגעים במלחמה ולא כלי טיס או פצצות. יש בו הרבה סממנים של פחד, זעקה וכאב וגופים מפורקים והם נועדו ליצור את תחושת האימה והסבל שחשים הנפגעים.
הציור צויר בשחור-לבן וגווני אפור, מכיוון שהאמן רצה שייראה באותם הצבעים של תצלומי העיתונות שתיעדו את הפצצת העיר גרניקה. בכך הוא היטיב להקנות לציור אמינות, שבאותה תקופה אומרת שבדיוק כך קרו הדברים.
האגדה מספרת שעם כיבוש פריז על ידי הגרמנים הצביע אחד מקציני הגסטפו שנפגשו עם פיקאסו על הציור ושאל אותו אם הוא עשה אותו. הצייר הגדול השיב בסרקזם אופייני " לא, את זה אתם עשיתם..."
כיום, גרניקה הוא מהציורים החשובים הממחישים את מוראות המלחמה והפך לסמל של ההרס והאובדן של המלחמה. ניתן לראותו במוזיאון ריינה סופיה במדריד.
הנה סיפורו של הציור המפורסם של פיקאסו (מתורגם):
https://youtu.be/DJnH5CPCImY
על הציור האימתני של אימת המלחמה ותוצאותיה:
https://youtu.be/l_VSixma864
צילומים מהעיר גרניקה ששימשו השראה לציור:
http://youtu.be/Hmvddlp79aw
סרטון בתלת מימד שמציג את ציור הגרניקה של פיקאסו:
http://youtu.be/jc1Nfx4c5LQ
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/qJLH7JAsBHA?long=yes
מיהי "הילדה באדום"?
בסרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הופיעה רק דמות אחת בצבע. זו הייתה דמותה של "הילדה באדום".
הסצינה בה היא מופיעה היא אחת הסצנות הקשות בסרט, שבכל מקרה אינו קל לצפייה. אוסקר שינדלר וזוגתו רוכבים על סוסים על הר הצופה אל הגטו היהודי. למטה הם רואים את זוועות הנאצים המפנים את היהודים לרכבת שתוביל אותם אל מחנות הריכוז. על המסך רואים הצופים ילדה קטנה, לבושה בשמלה אדומה. למעט סצנת הסיום של הסרט, המתרחשת בימינו, זה הצבע היחיד שרואים במהלך כל הסרט, שמוצג בשחור לבן.
אבל זה לא מסתיים כאן. הילדה באדום צועדת אל מבנה ובהמשך הסצנה יראו אותה הצופים עוד כמה פעמים. לא נספר בדיוק, אבל זה אחד הרגעים מכמירי הלב ביותר בסרט. ילדה אחת שמגיחה מדי פעם לפריים, מזוהה בצבע שמלתה האדומה וצובטת את הלב.
מבקרי הקולנוע אהבו מאוד את "הילדה באדום". הם ראו בה ביטוי לתמימות ולתקווה של הילדים החפים מפשע שנרצחו בשואה. רובם העריכו שזו הייתה דרכו של שפילברג למנוע את התופעה בה נראו היהודים בשואה כגוש אחיד וכהה שהלך אל מותו ורצה למקד ולתת ממד אישי ולו לרגע.
מבחינה קולנועית זה היה רגע שמסביר כיצד ישנה שינדלר מעתה את תפיסתו את היהודים. האיש הוא תעשיין ואיש עסקים גרמני, שעד אותו רגע משתף פעולה עם הנאצים ועושה כסף רב מהקשרים איתם. מהבעת פניו של שינדלר בסצנה הזו, לנוכח הזוועות שהוא רואה ובמיוחד ברגעים המקושרים שלב אחרי שלב, של "הילדה באדום", קל להבין כיצד משנה הרגע הזה את מעשיו מכאן ואילך.
#על הילדה השחקנית
הילדה ששיחקה בסרט היה ילדה פולנית מהעיר קרקוב בשם אוליביה דַבְּרוֹוסְקָה. היא הייתה בת 3 כשהשתתפה בסרט. פעם היא ספרה שהתביישה בחלקה בסרט אבל רק כשהתבגרה למדה לחוש גאווה בו. שגיאתה, היא אמרה, הייתה שהיא לא נעתרה לבקשתו של סטיבן ספילברג, שלא לצפות בסרט לפני שתגיע לגיל 18 ותהיה בוגרת מספיק. היא צפתה בו בגיל 11 והרושם שלה ממנו היה רע.
#הרעיון הקולנועי
ההברקה המעולה של סטיבן ספילברג נעוצה בכך שבודד את הילדה מההמון הצבוע בשחור לבן. בכך הוא מצליח להימנע מאחת הבעיות הגדולות של סרטי שואה והיא היכולת לגרום לצופה הזדהות עם סבל העם היהודי, בזמן שהוא רואה רבים כל כך שסובלים, אבל אין לו מקרה פרטי שהוא יכול להזדהות איתו רגשית עד הסוף.
החיבור הרגשי שספילברג מצליח ליצור כאן הוא הכרחי כדי להבין את הגיבור ואת מניעיו ולהכניס ולו גם לרגע, את הצופה לתוך ראשו.
את ההברקה הזו הוא נותן בנקןדת המפנה של הסרט ובכך הוא מחדד עוד יותר את מה שאולי גורם לגיבור, נזכיר שהוא אדם אמיתי, לעשות מעשה אמיץ כל כך, מסוכן ומנוגד להמון אינטרסים כלכליים שלו ולהתחיל להציל יהודים.
ספילברג גם מצליח לשלוט במיומנות במה שאנו מרגישים לאורך הסצינה ולהוביל אותנו אל ההכרה בגורל הפרטי והכללי של היהודים. הוא מציג, פעם זה ופעם זה, את הגורל הפרטי של הילדה ואת גורל הקהילה היהודית של הגטו כולה. הוא עושה זאת על ידי טריק קולנועי אפקטיבי במיוחד - בכל פעם שהילדה נעלמת מהפריים, אחרי חפץ, בתוך בניין או מאחורי עץ, הוא מראה לנו את האלימות והאימה של פינוי הגטו, ההוצאות להורג בידי החיילים הנאצים והשלכת הרכוש היהודי מהחלונות אל הרחוב. הפרט והכלל - זה לצד זה.
הכוח של החילופים האלה, תוך המיקוד במעיל האדום, הם האפקטיביים ביותר בסרט. הצבע האדום גם מייצג את עניין הדם.
#על הבחירה באדום
הבחירה בצבע אדום קשורה אסוציאטיבית לדם וההתעלמות המוחלטת של העולם ובמיוחד של מדינות המערב ובתוכן בנות הברית מהשואה.
זה מסר שספילברג ניסה להעביר לאורך כל הסרט, במגוון דרכים. אחת הבולטות בהן היא השימוש בסצינות צבע וכאלה יש עוד 3 כאלה, גם אם פחות בולטות, בסרט.
הוא אמר פעם בראיון: "... כולם ידעו על השואה בזמן שהיא קרתה, אך עדיין לא עשו דבר בקשר לזה. לא הייתה הקצאה של כל הכוחות שלנו על מנת שהמצעד הבלתי פוסק לעבר המוות יעצור."
"זה היה" - מוסיף ספילברג - "כתם דם גדול ואדום, כתם ענק על הרדאר של כל אלה, אבל איש לא עשה דבר בעניין".
#הסיפור שמאחורי הסיפור
הסצינה שזכתה לכינוי "הילדה באדום" היא מהזכורות ביותר בסרט של ספילברג. אבל מאחוריה מסתתרת עדות אמיתית מהשואה.
מדובר בדוקטור מרטין פלדי, עד במשפט אייכמן, שהעיד על הניסיון להציל את בנו בן ה-12 מהסלקציה בשואה. הוא רואה את אשתו ואת בתו הפעוטה נשלחות שמאלה ומשך את בנו איתו לצד ימין. חייל אס אס שזיהה את הילד פקד עליו להצטרף לאם. כל שנותר לאביו היה לראות את בני נעלם והמראה האחרון שהוא זכר ממשפחתו היה המעיל האדום של בתו הקטנה, ההולך ומתרחק עד שהוא הופך לנקודה אדומה וזעירה, הולכת וקטנה, עד שהיא נעלמת.
על העדות הזו סיפר מי שהיה סגן פרקליט המדינה ומי שהיה בצוות התביעה במשפט אייכמן, השופט גבריאל בך. הוא סיפר ששבועיים לפני העדות הזו, קנה גם הוא במקרה לבתו בת השנתיים מעיל אדום. כשהוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו. הוא סיפר פעם לעיתונאי שמאז, בכל פעם שהוא רואה ילד או ילדה במעיל אדום, ליבו פועם במרץ.
תוך כדי התחקיר לסרט "רשימת שינדלר", תוך שהוא מאזין לפרוטוקולים של המשפט, שמע סטיבן שפילברג את העדות הזו והפנים אותה. ממנה הוא עתיד ליצור לסרט את אחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
הנה קדימון הסרט המפורסם של שפילברג "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/M5FpB6qDGAE
טקס בבית ספר ישראלי, עם ילדה באדום (עברית):
https://youtu.be/GCFhkYq0iKo
וריקוד על הקרח, שהקדישה ל"ילדה באדום" הרקדנית יוליה ליפניצקיה בת ה-15:
https://youtu.be/hwr2xIhEbCM
מה היה האנטי מחיקון?
קשה להאמין שפעם, בסוף שנות ה-70, דאגה הממשלה שיווצרו פערים בין עניים לעשירים בישראל. עד כדי כך דאגה הממשלה מפערים חברתיים, שהיא הורתה לערוץ הטלוויזיה היחיד לשדר את כל התכניות בשחור-לבן ולא בצבע.
החשש היה מכך שהעשירים יצפו בתכניות בצבע כשהשאר לא יכולים להרשות לעצמם מכשירים צבעוניים היה גדול. כך הפעילה רשות השידור את המחיקון - מתקן שהמיר את כל התכניות הצבעוניות לשחור לבן.
גם את אלה שצולמו במקור בצבע...
אבל בעם ישראל לא מוותרים בקלות. יזמים מוכשרים בראשות מי שלימים יהיה נשיא חברת אינטל בישראל, מולי אדן, יצרו מתקן הפוך. המתקן שנמכר לכל דורש נקרא אנטי-מחיקון והוא הותקן במכשירי הטלוויזיה הצבעוניים כדי לשחזר את הצבע שהוסר בשידורים הללו.
כך יכולה הייתה הממשלה להתהדר בצעדים חברתיים, בזמן שהציבור בעל הממון ראה בדיוק את מה שהוא רצה.
כמובן שבתוך שנים אחדות בוטלה המדיניות המשונה והלא-יעילה של הממשלה וה"אנטי-מחיקון" הפך למטבע לשון שמצביע על החלטות כושלות ועל ממשלה שמתערבת באופן מיותר בכלכלה החופשית.
הנה סיפורו ההיסטורי של אנטי המחיקון (עברית):
https://youtu.be/8RyTBWCwXtc
וסקירת אודיו על האנטי מחיקון (עברית):
http://youtu.be/PYeNOShS1LA
איך צובעים סרטי קולנוע ישנים?
צביעה אוטומטית של סרטים ישנים שצולמו בשחור לבן (Colorise of old films) היא טכנולוגיה חדשנית, המשתמשת בבינה מלאכותית כדי להחזיר את הצבע לסרטי שחור לבן ישנים.
ההוספה של אפקטים מיוחדים לסרט, עם המודרניזציה שלו והצגת המראה האותנטי של מי ומה שצולמו בו איננה רק טכנולוגיה. מדובר במשהו שמחזיר את החיים למצולמים בו ומאפשרת לצופים להתחבר טוב יותר לתוכן. לפתע הופכות דמויות השחור לבן המרצדות של הסרטים הישנים לאנשים כמונו. זוהי סוג של הנפשה מאוחרת למצולמים בו.
אבל איך זה קורה?
דמיינו שאת סרטי הפילם הישנים ממירים לפורמט דיגיטלי (מה שנקרא "דיגיטציה") ואז נותנים למחשב, שבתוכנה שלו שמור ידע עצום על צבעים אופייניים של מדים בצבא הגרמני, עצים בטבע, מטוסים במלחמת העולם השנייה וכדומה.
בתהליך הצביעה הדיגיטלית צובע המחשב כל אובייקט כזה שמופיע בסרטים. המומחה עובר על הסרטים אחריו וצובע את מה שהמחשב לא ידע לצבוע. אבל המחשב לומד כל אובייקט חדש כזה, שהאדם צבע. בפעם הבאה שאובייקט דומה יופיע על המסך, הוא כבר ייצבע אוטומטית על ידי התוכנה.
מדובר במה שהכרנו בתגית "למידת מכונה".
אם היו צריכים לעשות באופן ידני את התהליך של הוספת צבע לתמונות נעות בצבעי שחור לבן, "פריים אחרי פריים" (Frame הוא תמונה בפילם), זה היה לוקח פרקי זמן עצומים.
אז זה לא שאין יכולת לטכנאי אנושי לעבור בדקדקנות על כל פריים ולצבוע אותו צביעה עשירה ומדויקת. המחשב בימינו פשוט עושה זאת במהירות ובדיוק מדהימים, כש"Frame by Frame", הוא לומד ומשתפר עוד יותר.
טכנולוגיה זו, שפותחה בשנות ה-70 על ידי וילסון מרקל, כצביעה פשוטה וזולה של פריימים בסרטי שחור לבן, רק הראתה את האפשרויות. עם הזמן והמחשב, השתפרה השיטה, כשהטכנאי-צייר נהג לצבוע רק חלק מהתמונה, בעוד המחשב משלים, לפי הכיוון שהוא התווה, את צביעת שאר התמונה.
היום, אגב, הטכנולוגיה כבר עוברת ל"למידה עמוקה". ההבדל הוא שהתוכנה מקבלת עכשיו המוני סרטים צבעוניים ולומדת בעצמה על הצבעים האופייניים לכל סוג של עץ, צבעי המדים של כל צבא, צבע עור של כל אדם לפי תווי פניו וכדומה. בקיצור, את הטכנאי-צייר שלידו, כמעט ולא צריך יותר...
כך החל טרנד צביעת הסרטים הישנים שצולמו בשחור לבן (עברית):
https://youtu.be/Yz2gM9u_kus?end=1m27s
כשצובעים סרטים ישנים - נותנים להם חיים:
https://youtu.be/zRed-Ri9IpI
כתבה על הקסם הצבעוני שמחזיר לחיים את האנשים שנלחמו במלחמת העולם הראשונה (עברית):
https://youtu.be/9pGkIFGcxUE
כך צובעים היום סרטי שחור לבן בני מאה שנים:
https://youtu.be/_cSXfKSRKz4
10 טכנולוגיות בינה מלאכותית של צביעת סרטים:
https://youtu.be/mUXpxxyThr8?long=yes
התפתחות טכנולוגיית צביעת הסרטים שנולדה מצביעה של תמונות שחור לבן:
https://youtu.be/vubuBrcAwtY?long=yes
והעתיד של צביעת הסרטים באמצעות בינה מלאכותית:
https://youtu.be/SM9YwN_Dvv0?long=yes
שחור ולבן הם לא ממש צבעים. שחור הוא היעדר של אור לגמרי ומשום כך הלילה שחור. הלבן לעומתו הוא תערובת של כל הצבעים הקיימים גם יחד. משום כך כשקרן אור פוגעת בזכוכית או בטיפות גשם, היא נשברת לצבעים שונים, מה שנקרא מנסרה או קשת בענן.
הנה הסבר על האור שבתוכו מוסברים גם השחור והלבן:
http://youtu.be/eCVPhjHh57E
הניסוי של ניוטון ופירוק האור הלבן לצבעים:
http://youtu.be/uucYGK_Ymp0
אשליית הצבעים שבשחור-לבן:
http://youtu.be/pMaYlVv5E58
וריקוד מטעה בשחור לבן:
http://youtu.be/GvZAdW7IJCg
צביעת תמונות (Colorise of old photos) אוטומטית היא טכנולוגיה ההופכת תמונת שחור לבן לצבעונית.
הטכנולוגיה הזו מרשימה מאוד. היא משנה תמונות מונוכרומטיות שצולמו לפני שנים רבות כך שייראו כאילו צולמו בצבע ויקבלו מראה ראליסטי וכמו חיים חדשים.
אם בעבר עשו צביעה כזו בטכניקות של צביעה ביד, כיום התהליך הוא ממוחשב לחלוטין. התוכנה שבלב הטכנולוגיה הזו מבוססת בינה מלאכותית. היא חכמה ועושה עבודה מהירה מאוד וללא מגע או השתתפות אנושית.
לפי גווני האפור ומגוון פרמטרים נוספים היא יודעת לצבוע ולהעריך את צבעי העצמים, בגדי המצולמים ומראה הנופים המופיעים בתמונות.
תוצאה זו מושגת באמצעות תוכנה לומדת, עם "למידת מכונה" (Machine learning), כלומר תוכנה שבתחילה למדה מניתוח של מיליוני תמונות ומאז היא הולכת ומשתפרת ככל שהיא צובעת תמונות רבות יותר.
אם בתחילה הייתה הצביעה רק "בערך", ככל שעובר הזמן היא משתפרת והולכת. כל תמונה נוספת שנצבעת מגדילה את רמת הדיוק העתידי.
התוצאות מרשימות ולא פעם מטעות, כי פעמים רבות מדובר בתמונות צבעוניות שקשה לנחש שמקורן בצילומים בשחור-לבן.
במקרים רבים התוצאות ממש מרגשות. במיוחד כשהפעולה נעשית על תמונות של קרובי משפחה שהלכו לעולמם, תופעה שזכתה לשם "דיפ נוסטלגיה". מדובר בהוספה של טכנולוגיית "דיפ פייק", המניעה את הדמויות באופן כמעט חלומי.
הדיפ נוסטלגיה הזו, שנולדה בחברות טכנולוגיה העוסקות בעצי משפחה, הולידה התפעלות ממראה צבעוני וחי של דמויות היסטוריות שכמו "קמות לתחייה" ואף הובילה קרובי משפחה רבים לדמעות ולפרצי רגשות, למראה קרוביהם המתים שקמו לפתע לתחייה אל מול עיניהם.
כך צובעת למידה עמוקה תמונות בשחור לבן והיום גם מזיזה אותן (עברית):
https://youtu.be/O4VPN_YjgIM
תמונות ישנות של אינדיאנים מתחילת המאה ה-20 שנצבעו בטכניקה זו:
https://youtu.be/mySqfF4HCwg
הסבר ודוגמאות מדהימות של צביעת תמונות והחיים שזה מכניס בהן:
https://youtu.be/2KX6-QaE84Y?long=yes
התפתחות הצביעה של התמונות הובילה בהמשך לצביעת סרטים:
https://youtu.be/vubuBrcAwtY?long=yes
אתרים חינמיים המאפשרים לצבוע תמונות ישנות שלכם אונליין:
https://youtu.be/HJmP8mbkfXI?long=yes
את המערבון הראשון בתולדות הקולנוע יצר אדווין פורטר, בשנת 1903. זהו סרט בשם "שוד הרכבת הגדול" (The Great Train Robbery).
זה היה סרט אילם, סרט קולנוע קצר שאורכו כ-10 דקות בלבד. אך באותן עשר דקות הוא פתח את הדלת לז'אנר המערבון, סוגה קולנועית שבהמשך המאה ה-20 עתידה לצבור פופולריות עצומה.
את הסרט, שנחשב גם סרט הפעולה האמריקאי הראשון, כתב, הפיק וביים אדווין פורטר, או בשמו המלא אדווין סטנטון פורטר. האיש החל את דרכו כצלם קולנוע באולפנים של תומאס אדיסון, בהם הוא צילם סרטים קצרים למכשירי הקינטוסקופ, שהמציא אדיסון, טכנולוגיית קולנוע מוקדמת ביותר, שהתבססה על צפייה בסרטים המוקרנים בתוך מכשיר והתחרתה בהקרנות הסרטים של האחים לומייר.
הסרט, בו כיכבו אלפרד אבדי, ברונקו אנדרסון ויוסטוס ד. ברנס, לא כלל קרדיטים. הוא צולם במילטאון שבאזור ניו ג'רזי, באזור החוף המזרחי של ארצות הברית, על אף שעלילת הסרט מתרחשת במערב הפרוע שבמערב המדינה.
בשנת 1990 ולקראת תום המאה ה-20, המאה של הקולנוע, הוכרז "שוד הרכבת הגדול" על ידי ארכיון הסרטים הלאומי בספריית הקונגרס של ארצות הברית, כסרט לשימור.
#חידושים בסרט
בסרט זה הוצגה, אולי לראשונה בתולדות הקולנוע, עריכה צולבת, המתארת אירועים שונים על המסך, באופן סינכרוני, כלומר בו זמנית, כשאלה מתרחשים במקומות שונים ובאותו הזמן.
במקרה של הסרט הזה הוצגו בעריכה הצולבת שתי סצנות בו-זמנית, כשהן מתרחשות במקומות שונים.
חוץ מהעריכה הצולבת השתמשו בסרט בכמה טכניקות צילום חדשניות ולא שגרתיות לתקופה. אולי המשמעותית מהן הייתה השימוש בתנועות מצלמה תכופות. לא שגרתי היה גם לצלם אז בצילומי חוץ כה מרובים, מה שנעשה בסרט בסצנות רבות.
פורטר גם היה מהראשונים שהשתמשו בטכניקה של צביעת סרטים בקולנוע. ואכן, בחלק מעותקי הסרט נצבעו סצנות מסוימות ממש בעבודת יד והוקרנו כשהן צבעוניות, בעוד שאר הסצנות בסרט נשארו בשחור לבן.
הנה הסרט "שוד הרכבת הגדול" בליווי פסנתר אופייני לתקופה:
https://youtu.be/y3jrB5ANUUY?long=yes
גרסה נוספת עם פסקול מודרני שלא ממש עובד:
https://youtu.be/cT6Pz9t89Lk?long=yes
תרומתו של אדווין פורטר לשפה הקולנועית:
https://youtu.be/V7ZHd1xU2w8?long=yes
וידאו אסיי של צעיר שנדלק על הסרט מהמלצה של סקורסזה:
https://youtu.be/D3phHSH_P8c?long=yes
והז'אנר שיוולד ממנו יהפוך לנחשול של מערבונים, הנה כמה מהטובים ביותר:
https://youtu.be/wAMwmfkZ6_8?long=yes
האדים המצויים בעננים מאפשרים לאור השמש לעבור דרכם. הם נראים לבנים ולא שקופים, כיוון שבאדי המים שבעננים גם טיפות קפואות, לעיתים ממש גבישי קרח וגם אוויר.
החומרים האלה ביחד שוברים את קרני האור וכאילו מערבבים אותם. ומה נוצר מאוסף הצבעים המעורבבים שבעננים? - הצירוף של כל הצבעים כולם, הצבע הלבן. לכן העננים הם לבנים.
אבל ככל שיש בתוך העננים יותר מים והם הופכים עבים יותר, פחות אור עובר דרכם והם נעשים כהים יותר ויותר.
זו הסיבה שענני גשם הם אפורים, בעוד שבימים יפים של קיץ העננים כמעט תמיד לבנים. זאת כי האור עובר בהם בקלות ומתערבב לו ללבן מלבב של ענן.
הנה הסבר לילדים על העננים וצבעיהם (עברית):
https://youtu.be/rBJAUe4sgQU
צבעי העננים וסיבותיהם:
http://youtu.be/jryDKDu2jSQ
על העננים ועל הצבעים שלהם:
http://youtu.be/4MH4zBDjhUk
שחור לבן
לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).
ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.
ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.
רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.
הנה סיפור הראינוע:
http://youtu.be/qva68R2FSJo
כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:
https://youtu.be/7CDyjMouQyc
קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:
http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ
עובדות על הסרט האילם מ-2011 "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר:
https://youtu.be/kJzbUhXX4xo
והמלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":
https://youtu.be/_0a998z_G4g?si=WtgfHTGxEOHLtwnt
הציור גֶרְנִיקָה של פבלו פיקאסו, ציור ענקי בשחור-לבן שצויר בשנת 1937, היה לאחת היצירות המפורסמות של האמן ושל תולדות הציור המודרני בכלל. הציור צויר כתגובה להפצצת עיירת הבאסקים הספרדית "גרניקה" בשנת 1937 על ידי הנאצים, בזמן מלחמת האזרחים בספרד.
ההפצצה הרגה 1,600 מתושבי העיר. אלפי פצועים נוספים יצאו ממנה והעיר נפגעה באופן קשה. פיקאסו, שגדל בברצלונה ובילה פעמיים בצעירותו בכפר, אצל חבר ילדות בשם מנואל פאיירס, קרא על ההפצצה בעיתון וראה מספר תמונות בשחור לבן.
הוא הכין למעלה מ-60 רישומים לפני שהחל לצייר את הציור עצמו. מיד לאחר מכן, בתוך מספר שבועות, הוא צייר את היצירה הענקית הזו, 7.5 על 3.5 מטרים ממדיה.
בציור מופיעים אנשים פשוטים הנפגעים במלחמה ולא כלי טיס או פצצות. יש בו הרבה סממנים של פחד, זעקה וכאב וגופים מפורקים והם נועדו ליצור את תחושת האימה והסבל שחשים הנפגעים.
הציור צויר בשחור-לבן וגווני אפור, מכיוון שהאמן רצה שייראה באותם הצבעים של תצלומי העיתונות שתיעדו את הפצצת העיר גרניקה. בכך הוא היטיב להקנות לציור אמינות, שבאותה תקופה אומרת שבדיוק כך קרו הדברים.
האגדה מספרת שעם כיבוש פריז על ידי הגרמנים הצביע אחד מקציני הגסטפו שנפגשו עם פיקאסו על הציור ושאל אותו אם הוא עשה אותו. הצייר הגדול השיב בסרקזם אופייני " לא, את זה אתם עשיתם..."
כיום, גרניקה הוא מהציורים החשובים הממחישים את מוראות המלחמה והפך לסמל של ההרס והאובדן של המלחמה. ניתן לראותו במוזיאון ריינה סופיה במדריד.
הנה סיפורו של הציור המפורסם של פיקאסו (מתורגם):
https://youtu.be/DJnH5CPCImY
על הציור האימתני של אימת המלחמה ותוצאותיה:
https://youtu.be/l_VSixma864
צילומים מהעיר גרניקה ששימשו השראה לציור:
http://youtu.be/Hmvddlp79aw
סרטון בתלת מימד שמציג את ציור הגרניקה של פיקאסו:
http://youtu.be/jc1Nfx4c5LQ
והסבר מעמיק על היצירה:
https://youtu.be/qJLH7JAsBHA?long=yes
בסרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (Schindler's List) הופיעה רק דמות אחת בצבע. זו הייתה דמותה של "הילדה באדום".
הסצינה בה היא מופיעה היא אחת הסצנות הקשות בסרט, שבכל מקרה אינו קל לצפייה. אוסקר שינדלר וזוגתו רוכבים על סוסים על הר הצופה אל הגטו היהודי. למטה הם רואים את זוועות הנאצים המפנים את היהודים לרכבת שתוביל אותם אל מחנות הריכוז. על המסך רואים הצופים ילדה קטנה, לבושה בשמלה אדומה. למעט סצנת הסיום של הסרט, המתרחשת בימינו, זה הצבע היחיד שרואים במהלך כל הסרט, שמוצג בשחור לבן.
אבל זה לא מסתיים כאן. הילדה באדום צועדת אל מבנה ובהמשך הסצנה יראו אותה הצופים עוד כמה פעמים. לא נספר בדיוק, אבל זה אחד הרגעים מכמירי הלב ביותר בסרט. ילדה אחת שמגיחה מדי פעם לפריים, מזוהה בצבע שמלתה האדומה וצובטת את הלב.
מבקרי הקולנוע אהבו מאוד את "הילדה באדום". הם ראו בה ביטוי לתמימות ולתקווה של הילדים החפים מפשע שנרצחו בשואה. רובם העריכו שזו הייתה דרכו של שפילברג למנוע את התופעה בה נראו היהודים בשואה כגוש אחיד וכהה שהלך אל מותו ורצה למקד ולתת ממד אישי ולו לרגע.
מבחינה קולנועית זה היה רגע שמסביר כיצד ישנה שינדלר מעתה את תפיסתו את היהודים. האיש הוא תעשיין ואיש עסקים גרמני, שעד אותו רגע משתף פעולה עם הנאצים ועושה כסף רב מהקשרים איתם. מהבעת פניו של שינדלר בסצנה הזו, לנוכח הזוועות שהוא רואה ובמיוחד ברגעים המקושרים שלב אחרי שלב, של "הילדה באדום", קל להבין כיצד משנה הרגע הזה את מעשיו מכאן ואילך.
#על הילדה השחקנית
הילדה ששיחקה בסרט היה ילדה פולנית מהעיר קרקוב בשם אוליביה דַבְּרוֹוסְקָה. היא הייתה בת 3 כשהשתתפה בסרט. פעם היא ספרה שהתביישה בחלקה בסרט אבל רק כשהתבגרה למדה לחוש גאווה בו. שגיאתה, היא אמרה, הייתה שהיא לא נעתרה לבקשתו של סטיבן ספילברג, שלא לצפות בסרט לפני שתגיע לגיל 18 ותהיה בוגרת מספיק. היא צפתה בו בגיל 11 והרושם שלה ממנו היה רע.
#הרעיון הקולנועי
ההברקה המעולה של סטיבן ספילברג נעוצה בכך שבודד את הילדה מההמון הצבוע בשחור לבן. בכך הוא מצליח להימנע מאחת הבעיות הגדולות של סרטי שואה והיא היכולת לגרום לצופה הזדהות עם סבל העם היהודי, בזמן שהוא רואה רבים כל כך שסובלים, אבל אין לו מקרה פרטי שהוא יכול להזדהות איתו רגשית עד הסוף.
החיבור הרגשי שספילברג מצליח ליצור כאן הוא הכרחי כדי להבין את הגיבור ואת מניעיו ולהכניס ולו גם לרגע, את הצופה לתוך ראשו.
את ההברקה הזו הוא נותן בנקןדת המפנה של הסרט ובכך הוא מחדד עוד יותר את מה שאולי גורם לגיבור, נזכיר שהוא אדם אמיתי, לעשות מעשה אמיץ כל כך, מסוכן ומנוגד להמון אינטרסים כלכליים שלו ולהתחיל להציל יהודים.
ספילברג גם מצליח לשלוט במיומנות במה שאנו מרגישים לאורך הסצינה ולהוביל אותנו אל ההכרה בגורל הפרטי והכללי של היהודים. הוא מציג, פעם זה ופעם זה, את הגורל הפרטי של הילדה ואת גורל הקהילה היהודית של הגטו כולה. הוא עושה זאת על ידי טריק קולנועי אפקטיבי במיוחד - בכל פעם שהילדה נעלמת מהפריים, אחרי חפץ, בתוך בניין או מאחורי עץ, הוא מראה לנו את האלימות והאימה של פינוי הגטו, ההוצאות להורג בידי החיילים הנאצים והשלכת הרכוש היהודי מהחלונות אל הרחוב. הפרט והכלל - זה לצד זה.
הכוח של החילופים האלה, תוך המיקוד במעיל האדום, הם האפקטיביים ביותר בסרט. הצבע האדום גם מייצג את עניין הדם.
#על הבחירה באדום
הבחירה בצבע אדום קשורה אסוציאטיבית לדם וההתעלמות המוחלטת של העולם ובמיוחד של מדינות המערב ובתוכן בנות הברית מהשואה.
זה מסר שספילברג ניסה להעביר לאורך כל הסרט, במגוון דרכים. אחת הבולטות בהן היא השימוש בסצינות צבע וכאלה יש עוד 3 כאלה, גם אם פחות בולטות, בסרט.
הוא אמר פעם בראיון: "... כולם ידעו על השואה בזמן שהיא קרתה, אך עדיין לא עשו דבר בקשר לזה. לא הייתה הקצאה של כל הכוחות שלנו על מנת שהמצעד הבלתי פוסק לעבר המוות יעצור."
"זה היה" - מוסיף ספילברג - "כתם דם גדול ואדום, כתם ענק על הרדאר של כל אלה, אבל איש לא עשה דבר בעניין".
#הסיפור שמאחורי הסיפור
הסצינה שזכתה לכינוי "הילדה באדום" היא מהזכורות ביותר בסרט של ספילברג. אבל מאחוריה מסתתרת עדות אמיתית מהשואה.
מדובר בדוקטור מרטין פלדי, עד במשפט אייכמן, שהעיד על הניסיון להציל את בנו בן ה-12 מהסלקציה בשואה. הוא רואה את אשתו ואת בתו הפעוטה נשלחות שמאלה ומשך את בנו איתו לצד ימין. חייל אס אס שזיהה את הילד פקד עליו להצטרף לאם. כל שנותר לאביו היה לראות את בני נעלם והמראה האחרון שהוא זכר ממשפחתו היה המעיל האדום של בתו הקטנה, ההולך ומתרחק עד שהוא הופך לנקודה אדומה וזעירה, הולכת וקטנה, עד שהיא נעלמת.
על העדות הזו סיפר מי שהיה סגן פרקליט המדינה ומי שהיה בצוות התביעה במשפט אייכמן, השופט גבריאל בך. הוא סיפר ששבועיים לפני העדות הזו, קנה גם הוא במקרה לבתו בת השנתיים מעיל אדום. כשהוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו. הוא סיפר פעם לעיתונאי שמאז, בכל פעם שהוא רואה ילד או ילדה במעיל אדום, ליבו פועם במרץ.
תוך כדי התחקיר לסרט "רשימת שינדלר", תוך שהוא מאזין לפרוטוקולים של המשפט, שמע סטיבן שפילברג את העדות הזו והפנים אותה. ממנה הוא עתיד ליצור לסרט את אחת הסצנות החזקות והבלתי נשכחות בתולדות הקולנוע.
הילדה באדום מ"רשימת שינדלר":
https://youtu.be/no8jsmInwBQ
הנה קדימון הסרט המפורסם של שפילברג "רשימת שינדלר":
https://youtu.be/M5FpB6qDGAE
טקס בבית ספר ישראלי, עם ילדה באדום (עברית):
https://youtu.be/GCFhkYq0iKo
וריקוד על הקרח, שהקדישה ל"ילדה באדום" הרקדנית יוליה ליפניצקיה בת ה-15:
https://youtu.be/hwr2xIhEbCM
קשה להאמין שפעם, בסוף שנות ה-70, דאגה הממשלה שיווצרו פערים בין עניים לעשירים בישראל. עד כדי כך דאגה הממשלה מפערים חברתיים, שהיא הורתה לערוץ הטלוויזיה היחיד לשדר את כל התכניות בשחור-לבן ולא בצבע.
החשש היה מכך שהעשירים יצפו בתכניות בצבע כשהשאר לא יכולים להרשות לעצמם מכשירים צבעוניים היה גדול. כך הפעילה רשות השידור את המחיקון - מתקן שהמיר את כל התכניות הצבעוניות לשחור לבן.
גם את אלה שצולמו במקור בצבע...
אבל בעם ישראל לא מוותרים בקלות. יזמים מוכשרים בראשות מי שלימים יהיה נשיא חברת אינטל בישראל, מולי אדן, יצרו מתקן הפוך. המתקן שנמכר לכל דורש נקרא אנטי-מחיקון והוא הותקן במכשירי הטלוויזיה הצבעוניים כדי לשחזר את הצבע שהוסר בשידורים הללו.
כך יכולה הייתה הממשלה להתהדר בצעדים חברתיים, בזמן שהציבור בעל הממון ראה בדיוק את מה שהוא רצה.
כמובן שבתוך שנים אחדות בוטלה המדיניות המשונה והלא-יעילה של הממשלה וה"אנטי-מחיקון" הפך למטבע לשון שמצביע על החלטות כושלות ועל ממשלה שמתערבת באופן מיותר בכלכלה החופשית.
הנה סיפורו ההיסטורי של אנטי המחיקון (עברית):
https://youtu.be/8RyTBWCwXtc
וסקירת אודיו על האנטי מחיקון (עברית):
http://youtu.be/PYeNOShS1LA
צביעה אוטומטית של סרטים ישנים שצולמו בשחור לבן (Colorise of old films) היא טכנולוגיה חדשנית, המשתמשת בבינה מלאכותית כדי להחזיר את הצבע לסרטי שחור לבן ישנים.
ההוספה של אפקטים מיוחדים לסרט, עם המודרניזציה שלו והצגת המראה האותנטי של מי ומה שצולמו בו איננה רק טכנולוגיה. מדובר במשהו שמחזיר את החיים למצולמים בו ומאפשרת לצופים להתחבר טוב יותר לתוכן. לפתע הופכות דמויות השחור לבן המרצדות של הסרטים הישנים לאנשים כמונו. זוהי סוג של הנפשה מאוחרת למצולמים בו.
אבל איך זה קורה?
דמיינו שאת סרטי הפילם הישנים ממירים לפורמט דיגיטלי (מה שנקרא "דיגיטציה") ואז נותנים למחשב, שבתוכנה שלו שמור ידע עצום על צבעים אופייניים של מדים בצבא הגרמני, עצים בטבע, מטוסים במלחמת העולם השנייה וכדומה.
בתהליך הצביעה הדיגיטלית צובע המחשב כל אובייקט כזה שמופיע בסרטים. המומחה עובר על הסרטים אחריו וצובע את מה שהמחשב לא ידע לצבוע. אבל המחשב לומד כל אובייקט חדש כזה, שהאדם צבע. בפעם הבאה שאובייקט דומה יופיע על המסך, הוא כבר ייצבע אוטומטית על ידי התוכנה.
מדובר במה שהכרנו בתגית "למידת מכונה".
אם היו צריכים לעשות באופן ידני את התהליך של הוספת צבע לתמונות נעות בצבעי שחור לבן, "פריים אחרי פריים" (Frame הוא תמונה בפילם), זה היה לוקח פרקי זמן עצומים.
אז זה לא שאין יכולת לטכנאי אנושי לעבור בדקדקנות על כל פריים ולצבוע אותו צביעה עשירה ומדויקת. המחשב בימינו פשוט עושה זאת במהירות ובדיוק מדהימים, כש"Frame by Frame", הוא לומד ומשתפר עוד יותר.
טכנולוגיה זו, שפותחה בשנות ה-70 על ידי וילסון מרקל, כצביעה פשוטה וזולה של פריימים בסרטי שחור לבן, רק הראתה את האפשרויות. עם הזמן והמחשב, השתפרה השיטה, כשהטכנאי-צייר נהג לצבוע רק חלק מהתמונה, בעוד המחשב משלים, לפי הכיוון שהוא התווה, את צביעת שאר התמונה.
היום, אגב, הטכנולוגיה כבר עוברת ל"למידה עמוקה". ההבדל הוא שהתוכנה מקבלת עכשיו המוני סרטים צבעוניים ולומדת בעצמה על הצבעים האופייניים לכל סוג של עץ, צבעי המדים של כל צבא, צבע עור של כל אדם לפי תווי פניו וכדומה. בקיצור, את הטכנאי-צייר שלידו, כמעט ולא צריך יותר...
כך החל טרנד צביעת הסרטים הישנים שצולמו בשחור לבן (עברית):
https://youtu.be/Yz2gM9u_kus?end=1m27s
כשצובעים סרטים ישנים - נותנים להם חיים:
https://youtu.be/zRed-Ri9IpI
כתבה על הקסם הצבעוני שמחזיר לחיים את האנשים שנלחמו במלחמת העולם הראשונה (עברית):
https://youtu.be/9pGkIFGcxUE
כך צובעים היום סרטי שחור לבן בני מאה שנים:
https://youtu.be/_cSXfKSRKz4
10 טכנולוגיות בינה מלאכותית של צביעת סרטים:
https://youtu.be/mUXpxxyThr8?long=yes
התפתחות טכנולוגיית צביעת הסרטים שנולדה מצביעה של תמונות שחור לבן:
https://youtu.be/vubuBrcAwtY?long=yes
והעתיד של צביעת הסרטים באמצעות בינה מלאכותית:
https://youtu.be/SM9YwN_Dvv0?long=yes
