שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איפה בגופנו נוצרים הרגשות?
בימים עברו בני-האדם סברו שהרגשות מאוחסנים בלב. זה הפך את הלב לסמל האהבה, את שברון-הלב לסמל האכזבה וכן הלאה.
היום אנו יודעים שהרגש, בדיוק כמו כל המחשבות, מתבצע במוחנו. הלב נשאר עכשיו רק סמל לאהבה.
הנה סרטון על רגשות והמורכבות שבהן עבורנו כבני אדם פגיעים (מתורגם):
https://youtu.be/b197XOd9S7U
על הרגשות השונים ואיך מבטאים אותם באנגלית:
http://youtu.be/zEk48QQSPo4
קליפ מעורר רגש שמערב אנימציה ומשחק, על אחד משירי הביטלס הנפלאים:
https://youtu.be/VJDJs9dumZI
מהם שני סוגי הקנאה ואיזה מהם טוב?
קנאה (Jealousy) היא רגש שמתעורר אצל בני-אדם כשלזולתם יש משהו שהם חשים שמגיע להם, או שנלקח מהם בשל הצלחת האחר ותחושת הנחיתות היחסית למולו.
"קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – רְשָפֶיהָ רִשְפֵּי אֵשׁ שַלְהֶבֶתְיָה" נכתב לפני אלפי שנים בשיר השירים (ח', ו'). כן, יש בקנאה משהו מייסר ובחברה נתפס הרגש הזה כשלילי. אנשים מביטים באדם שמקנא כאדם פחות טוב.
הספרות תאמר שלמראה מושא קנאתו, ניצת המקנא באש. איזה טוב כבר מצאנו בגיבורים ספרותיים שהיו מלאי קנאה? - מי מאיתנו חש סימפתיה לקין על קנאתו בהבל, או בלאגו של שייקספיר שבקנאתו עושה מעשים איומים?
אבל גם אם הקנאה מאמללת ומייסרת אותנו, חוקרים רבים מוצאים שהמין האנושי לא היה יכול לשרוד בלעדיה ובטח לא להגיע למקומות אליהם הגענו.
וזה אומר שישנם שני סוגי קנאה, שראוי להבחין ביניהם. יש קנאה שפירה ויש קנאה זדונית.
#קנאה זדונית
קנאה המבטאת רצון לפגוע באחר. יש בה את "צרות העין", שהאמנות תיטיב לתאר כניצוצות ורשפי אש מדומים, הניתזים מעיני המקנא למראה מושא קנאתו.
הבסיס שלה הוא התפיסה שיתרונו של מושא הקנאה לא ראוי ולא בהישג ידינו. בקנאה זו, לא זו בלבד שאדם לא טורח לפרגן, להתאמץ, להתקדם ולהעמיד את עצמו בשורה אחת עם הצלחת מושא הקנאה שלו, אלא שהוא רוצה בנפילת ההוא או ההיא, המצליחים.
זו קנאה שלילית, הרסנית ומסוכנת. היא מטרידה את המקנא ולא פעם גם את האדם שמקנאים בו. המקנא רוצה להכשיל את מושא קנאתו, להוריד, להקטין ולפגוע בתדמית המצליחן ואף להרוס אותו.
זו קנאה מאמללת, גם את המקנאים ולא פעם גם את מושאיהם. בשיאה היא מובילה לרעילות ביחסים הבין-אישיים, למעשים המערערים את היחסים ומגיעה עד הרס מוחלט של מערכות יחסים. יש בה רכילות מרושעת, שימוש באמונות טפלות וחשש מתמיד מעין הרע אצל מושא הקנאה.
#קנאה שפירה
הסוג השני הוא ה"קנאה המבורכת", שמבטאת רצון להידמות לאחר ומנתבת אותנו להתמודד איתה על ידי שיפור עצמי.
בניגוד לקנאה הזדונית, קנאה שפירה היא נטולת עוינות ובעולם הקפיטליסטי של ימינו רבים אף רואים בה נורמה. "קנאת סופרים תרבה חוכמה" כבר נאמר ואצל אנשים הישגיים וחיוביים, קנאה כזו יכולה להוביל להשתדלות, למאמץ ולשיפור - הכל כדי להתקדם ולהיות כמו מי שהם מקנאים בו, להיות כמו מושא הקנאה שלהם.
זו קנאה שמביאה לידי תחרות. היא מאלצת אותנו לשקוד על פיתוח היכולות שלנו, להתעלות על עצמנו ולהגיע לשיאים, שאלמלא התחרות ספק אם היינו חווים.
#סיכום
יש נטייה לחשוב שבחיים החברתיים יש יותר קנאה זדונית מקנאה בונה ושפירה. החוקרים, אגב, מצאו שזה לא נכון ושהן תופסות פחות או יותר את אותו חלק.
בשפות שונות יש שתי מילים נפרדות לסוגי הקנאה השונים. סביר שלשונית לא מוצדק להשתמש באותה מילה לשניהם. יתכן ש"צרות עין" בעברית תהיה מדויקת יותר עבור הקנאה הזדונית.
הנה ניסוי שמדגים את הקנאה המובנית בנו ובבעלי חיים:
https://youtu.be/7tKZB2k14iY
גם גרביים יכולות לקנא - לפחות בחינוכית (עברית):
https://youtu.be/knPgC6R011w
הקנאה היא פעמים רבות לא מוצדקת (עברית):
https://youtu.be/xaFW6YzVHP4
וגם גדולי או גדולות עולם יכולים לקנא (עברית):
https://youtu.be/tyqXP73IFWQ
מה זו אכזבה?
אכזבה היא רגש או תחושה של מפח נפש, צער, או עצב גדול על שדברים שציפינו להם, לא קרו כמו שקיווינו. אנשים מתאכזבים מדברים רבים - מדברים שרצו שיקרה ולא קרו, מדברים שקרו ולא היו כמו שקיוו ומאנשים אחרים שעושים דברים שלא ציפו להם.
הנה מתיחה שבה ילדים קיבלו מהוריהם מתנה שלא רצו:
https://youtu.be/q4a9CKgLprQ?t=39s
סרט קצר על ילדה שנוחלת אכזבות:
https://youtu.be/GGJh7IqVjIo
וקורה שגם מטוסים מאכזבים ואפילו מאוד (עברית):
https://youtu.be/F8oOFsDSj74
מה זה אגו?
אגו (Ego) הוא אני, עצמי ותפיסת הדימוי והמעמד שלי בחברה. לפי הפסיכולוג הנודע פרויד ומודל הנפש הפרוידיאני שלו, מדובר בחלק המרכזי במבנה הנפש, המכיל את המודעות העצמית. זהו המרכז של מודעות בני האדם, המבנה האישיותי המהווה את עיקר המודע שלנו.
אם רוצים להבין אותו, כדאי להכיר שני מושגים משלימים לפי פרויד:
מתחת לאגו יש את ה"איד" (id), הסתמי, זה שמהווה את מרכז היצרים הטבעיים של הנפש. הוא כולל את הדחפים הראשוניים והכי פרימיטיביים של האדם, אלה שפועלים להשגת עונג פשוט ומיידי. מכאן מופעלים בין השאר התשוקה לעונג והתוקפנות שלנו.
מעל לאגו נמצא ה"סופר אגו" (super ego), האני העליון, זה שכורך את המוסר של האדם וצורכי החברה בה הוא חי. מדובר במרכיבים שיוצרים התנהגות נורמטיבית. הסופר אגו מביא את האדם לשמור על החוק, המוסר והכללים החברתיים, גם על חשבון הצרכים האישיים שלו.
האגו, במודל הזה שפרויד מציע, הוא שמצליח לשלוט, הן בכוחות האיד המבקשים סיפוקים מיידיים וקלים להשגה, ומנגד בדרישות הסופר-אגו למוסר גבוה, או לשמירה על החוק ועל הנורמות החברתיות בכל מחיר.
אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, אגו יש לכל אחד מאיתנו ולא רק לשחצנים או ליהירים שבנו, כמו שנהוג לעתים לחשוב.
אז האגו שלנו הוא לא הילד הרע שבנו. יתכן אפילו שלהיפך. האגו הוא שמאפשר לכל אדם לתפוס את מעמדו החברתי והדימוי שלו ולהתקדם בהם. הוא מנוע חשוב לצמיחה אישית ולהשגת המטרות שאדם מציב לעצמו בחברה.
אבל כדי לשמור על איזון מוצלח צריך לתת לאגו להיות מנוע חיובי לצמיחה, כשכל הזמן דואגים ושמים לב שהוא לא ישתלט עלינו וינהל אותנו בלעדית. כי אם כן הרי שנשכח את הסובבים אותנו, את החברים, הקולגות, בני המשפחה, את החוק ואת המוסר.
#מושגי משנה שבאים מהמושג "אגו":
==========================
#אגואיזם
בעברית אנוכיות, שהיא התחשבות בצרכי האני בלבד. מדובר על מרכיב התנהגותי.
#נרקיסיזם
הפרעת נפש של ממש, המאפיינת את מי שחסרים את היכולת לראות אחרים.
#התנהגות האגוצנטרית
כזו שמתאפיינת בראיית המציאות מתוך עיני האגוצנטרי, ללא כל התייחסות לנקודת המבט של האחר.
#אגו נפוח
מושג ה"אגו" הוליד גם ביטויים עממיים, כמו "אגו נפוח", המוענק לאנשים בעלי הערכה עצמית מופרזת.
#אגו טריפ
על מי שמדברים עליהם כנמצאים ב"אגו טְרִיפּ", מתכוונים לומר שהצלחה או פרסום גדול הפכו אותם למפוצצים בחשיבות עצמית מוגזמת, החורגת משמעותית מחשיבותם האמיתית.
#אין לי אגו...
אנשים רבים אומרים לעתים את המשפט המצטנע "אין לי אגו". ב-3 המילים האלה הם יכולים לומר כל כך הרבה. הם רוצים לומר שהם סבבה של אנשים - לא שחצנים, מתנשאים, רודפי כבוד או קטנוניים, אלא קשובים, שמחים ללמוד, אותנטיים וחפים מגינונים של דיוות המכורים לתשומת לב וצורך במחמאות.
אשרי המאמין ובהצלחה איתם... רק תיזהרו כי רבים מהמרבים להשתמש במשפט הקצר הזה הם לא באמת כאלה. מי שבאמת כזה - פשוט מתנהג כך.
הנה אגו האיד והסופר אגו:
https://youtu.be/WRtItnRRV1M
אגו בניהול (עברית):
https://youtu.be/QoM35RDfmKY
הדיון פנימי בין שלושת האגואים שבראשנו (מתורגם):
https://youtu.be/LMBwbNqhPhA
כך לא תתנו לאגו לשלוט בכם - סרטון מבריק:
https://youtu.be/3CyN3yDfKo0
הרוחניות יכולה לא פעם לסייע כדי שהאגו לא ישלוט בהתנהגות שלנו:
https://youtu.be/n0hBVCOouVU
שיר על אגו (מתורגם):
https://youtu.be/DYMkD8g-xiI
על אגו טריפ (עברית):
https://youtu.be/hWl6Jv8V6-A
סרט תיכון בשם "סופר אגו" (עברית):
https://youtu.be/KB9054bJXZ0?long=yes
והסבר מקיף של האגו ותפקידו בחיינו:
https://youtu.be/iXEO0Z-saug?long=yes
למה לאנשים לפרגן?
פרגון (Firgun) היא הבעה חיובית של הערכה, אהדה, תמיכה או עידוד כללי אדם אחר, המחזקת את הרגשתו או הרגשתה הטובה.
הפועל "לפרגן" מתאר פעולה שלרוב מטרתה היא לחזק אדם ולגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ללא הבעת ביקורת שלילית ובלי מניעים נסתרים או מניפולטיביים כלשהם.
מטרת הפירגון היא הפגנה של אמפתיה, חיבה, ונדיבות רוח כלפי האדם לו מחמיאים, לרוב על שום מעשה שעשה, תכונה טובה שלו או התנהגות יפה שרוצים לציין לחיוב.
אגב, בעברית יש גם את הפירגון העצמי, בו המפרגן מעניק לעצמו דבר מה נחשק, בילוי מהנה עליו חלם וכדומה.
מקור המילה "פירגון" הוא מהמילה הגרמנית Vergoennen. מגרמנית לקחה אותה היידיש למילה "פארגינען", סלנג של הפועל "פרגן'" ושם הפעולה "פירגון".
מה המחקר ופרופסור דן אריאלי אומרים על פרגון ואהבה (מתורגם):
https://youtu.be/8wGCVXrFSZg
מאמן שמדגיש כמה פרגון יתרום לחיים של המפרגן, לא רק של המפורגן (עברית):
https://youtu.be/USGLhkdFt14
נאום מפרגן ונדיר של השחקן דנזל וושינגטון תוך דרבון צעירים למוטיבציה (מתורגם):
https://youtu.be/GvhqfSrj1Ic
וביונסה, כוכבת עולמית, מפרגנת לטינה טרנר, הכוכבת שהיא העריצה מאז ילדותה:
https://youtu.be/A-ioGgZhgNI
מהי אהבה?
האהבה (Love) היא רגש לא לחלוטין ברור. אלפי שנים עסקו בה האמנים והאוהבים והיום גם המדענים. המון שאלות יש ברגש המבלבל הזה.
שווה לדעת שגילו של המושג "אהבה רומנטית" ואפילו המשמעות שיש לו בימינו, הם בקושי בני 600 שנה. עד אותם זמנים אנשים התחתנו משלל סיבות, כלכליות ומעמדיות, לא פעם ממש הישרדותיות ולעתים סתם כדי שהאישה תשרת את הבעל. אבל אהבה באופן שאנחנו מבינים וחווים אותה - כנראה שלא הוכרה והייתה נפוצה בתרבות האנושית עד אז.
מיד נדבר גם על המדע ועל ההגדרות, אבל אולי נתחיל בתחושת האהבה שיכולים לבטא הכי טוב דווקא המשוררים. המשורר יהודה עמיחי עשה זאת היטב, כדרכו, בשורת הפרידה הכואבת אבל המדויקת להפליא: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה".
אז התרוממות רוח אצל אוהבים יש. גם אושר צרוף, גם ציפייה למימוש יש. אבל האם זוהי אהבה? ואולי זוהי התאהבות?
אהבה אינה בהכרח אומרת שאנחנו רק אוהבים מישהו, הרי לפעמים אנחנו גם שונאים את מי שאנחנו אוהבים, לא? ומה קורה כשלא אוהבים אותנו בחזרה?
קצת קשה להגדיר את האהבה בדיוק. האם היא התמכרות למישהו? האם מדובר, כמו שהמדענים גורסים, בחומרים כימיים בגופנו שמושכים אותנו למי שאנחנו אוהבים? ואולי היא הרגל למי שאנו רוצים להיות לידו? או שהאהבה היא שיטה שפיתחה האבולוציה כדי לגרום לנו להתרבות ולהמשיך להרבות את עצמנו ואת הגזע האנושי?
האם אהבה היא בכלל דבר זהה אצל כולנו? - מדענים מצאו שבזמן ההתאהבות, תחילת זמן האהבה, בשלב של אותה התרגשות מטורפת של התחלה, בתקופה הזו יש עליה של כמה חומרים כימיים במוח. חומרים כמו נוראפינפרין (הקרוב לאדרנלין), דופאמין ופנילאתילאמין (ובקיצור PEA) מתרבים במוחנו בעת שאנו מתאהבים.
הם הסערה הנהדרת של ההתאהבות.
אבל אחרי כמה שנים, נוהגים להעריך שזה סביב שנתיים, יש ירידה בחומרים הללו. עכשיו יהיה עלינו לטפח את האהבה, לחדש ולהשקיע בה, לגדל אותה משתיל ירוק ויפהפה לצמח שיגדל ויוציא ענפים חדשים ופרחים.
אחרת היא תהיה כמו צמח שלא משקים. היא תלך ותנבול. כי ככה לא אוהבים. כך נפרדים.
המדע סביב הנושא, ההשערות הרבות, המחקרים והממצאים החדשים, כולם מראים שהאהבה הישנה, שמלווה את האנושות דורות אינספור, היא נושא חם גם היום. כמו החקלאות, אהבה היא התרגשות בתחילת החריש ואז היא מלאכה, לא פעם מתישה, של גידול וטיפוח, בציפייה לגשם ולפריחה.
הנה סרטון שמסביר מהי האהבה (מתורגם):
http://youtu.be/5sY4rhvB9LE?t=7s
אהבה, גם ביהדות, הייתה פעם הדבר הכי קדוש שיש (עברית):
https://youtu.be/zG678YCtaTo
ואהבה מהכיוון הפילוסופי (מתורגם):
https://youtu.be/yJSiUm6jvI0
למה אנשים בוכים?
הבכי הוא תופעה יחודית לבני-אדם, שבה זולגות דמעות רבות מהעין על הלחיים ולאף. המחקר עדיין לא איתר את כל תפקידי הבכי, אבל נראה שהוא פורקן לתחושות שלנו ואמצעי לשדר לאחרים על מצבנו, במיוחד כשאנו במצב רגשי של כאב או פגיעה אך לעיתים גם כשאנו מלאים באושר. פעמים רבות מלוות את הדמעות גם יבבות (בכי בקול) והסמקה.
שלא כמו יבבות, רק בני אדם בוכים והבכי הוא חלק מההתנהגות החברתית האנושית. אבל הדמעות עצמן לא מופיעות רק בבכי. הן מיוצרות בבלוטת הדמעות שבעין, גם כשאנו לא בוכים. מדובר בדמעות בכמות קטנה יותר ולכן אינן זולגות על הלחיים למשל. תפקידן אז הוא לנקות את העיניים ולהוסיף להן לחות. המצמוץ הוא שמוחה את הדמעות הללו מעל העין והן זורמות מהעפעפיים התחתונות לאף ומתייבשות, בלי סימני בכי. כך מסייעות הדמעות גם לסלק גוף זר מהעין.
בניגוד לדמעות הרגילות, חוקרים מתחום הביוכימיה גורסים שדמעות הבכי נועדו להרחיק חומרים לא בריאים, שהגוף מייצר בעת מצוקה וטלטלות רגשיות. לכן לא מומלץ להימנע מבכי כשאנו נפגעים או כואבים.
לעיתים זולגות הדמעות גם בגלל אלרגיה או תגובה לא-רצונית לחומרים כמו נוזל הבצל. זה כמובן לא בכי, אלא רגישות.
הנה הסיבות שאנו בוכים:
https://youtu.be/SbbY-6rUykg
למה נשים בוכות יותר? (עברית)
https://youtu.be/9vBAuG6rne8
והבכי הכי מפורסם בהיסטוריה של האינטרנט, כשמעריץ של הזמרת בריטני ספירס, מגן על הכוכבת הנערצת עליו מלעג האחרים:
https://www.youtube.com/watch?v=WqSTXuJeTks
מה ההבדל בין אמפתיה, רחמים וסימפטיה?
כשאנו מרחמים על מישהו אנחנו מצטערים עליו. ברחמים יש קורטוב ולו קל של התנשאות אנושית וברור שמי שהוא מעורר רחמים או פתטי הוא במצב לא טוב.
כשיש לנו סימפטיה, אהדה למישהו או מישהי, אנחנו לא מרחמים עליהם אלא מכירים ברגשותיהם, גם אם לא ממש חווים את הרגשות כמוהם על עצמנו.
כבר בשורשים היווניים שלה, משמעות המילה "סימפתיה" היא "להרגיש עם".
האמפתיה, או בעברית ההזדהות, היא עלייה מעבר לאהדה והסימפתיה אליהם. "אמפתיה" משמעותה "להרגיש את הכאב וההנאה של אחרים". כשאנו מזדהים (empathize) עם מישהו, אנחנו חולקים עימם את החוויות הנפשיות והרגשיות, בהזדהות קרובה ואיכפתיות אמיתית.
הנה אמפתיה וכיצד היא משפרת זוגיות (עברית):
https://youtu.be/HLwAK46cn-o
ההבדל שבין אמפתיה לסימפטיה (מתורגם):
http://youtu.be/C_i2QjW863Y
ושער הרחמים (עברית):
https://youtu.be/caQWA89N-L8
מהי אמפתיה?
אמפתיה היא הבנה, השתתפות והזדהות עם הרגשות של מישהו אחר. אם למישהו כואב או שהוא עצוב ואנחנו מבינים ומזדהים איתו ואומרים לו את זה וממש מרגישים רע עם זה שעצוב לו - בכך אנחנו מביעים אמפתיה.
המילה "אמפתיה" באה מיוונית (מלשון "פתוס" כלומר "סבל"). משמעותה הפסיכולוגית היא זיהוי והבנה של כאב ומצוקה של אחרים והזדהות עם מה שהם עוברים ואיך שהם מרגישים.
האמפתיה לבני אדם חשובה, במיוחד כשאנשים עוברים משהו קשה והם מתקשים לבטא בצורה ברורה את מה שהם עוברים ואת רגשותיהם.
מהי אמפתיה? - הנה לילדים מתוך תכנית הטלוויזיה רחוב סומסום (מתורגם):
http://youtu.be/fMHEXXyCn2c
אמפתיה היא מהדברים שהכי תורמים לזוגיות טובה (עברית):
https://youtu.be/HLwAK46cn-o
על ההבדל שבין אמפתיה לסימפטיה (מתורגם):
http://youtu.be/C_i2QjW863Y
הדגמה אמנותית לאמפתיה (מתורגם):
http://youtu.be/cIeWtx8rxZk
ובחיוך - אמפתיה מוגזמת והצדקה נלהבת מדי גם היא יכולה להיראות מוזרה (עברית):
https://youtu.be/YTt5eZms3Ko
בימים עברו בני-האדם סברו שהרגשות מאוחסנים בלב. זה הפך את הלב לסמל האהבה, את שברון-הלב לסמל האכזבה וכן הלאה.
היום אנו יודעים שהרגש, בדיוק כמו כל המחשבות, מתבצע במוחנו. הלב נשאר עכשיו רק סמל לאהבה.
הנה סרטון על רגשות והמורכבות שבהן עבורנו כבני אדם פגיעים (מתורגם):
https://youtu.be/b197XOd9S7U
על הרגשות השונים ואיך מבטאים אותם באנגלית:
http://youtu.be/zEk48QQSPo4
קליפ מעורר רגש שמערב אנימציה ומשחק, על אחד משירי הביטלס הנפלאים:
https://youtu.be/VJDJs9dumZI
קנאה (Jealousy) היא רגש שמתעורר אצל בני-אדם כשלזולתם יש משהו שהם חשים שמגיע להם, או שנלקח מהם בשל הצלחת האחר ותחושת הנחיתות היחסית למולו.
"קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – רְשָפֶיהָ רִשְפֵּי אֵשׁ שַלְהֶבֶתְיָה" נכתב לפני אלפי שנים בשיר השירים (ח', ו'). כן, יש בקנאה משהו מייסר ובחברה נתפס הרגש הזה כשלילי. אנשים מביטים באדם שמקנא כאדם פחות טוב.
הספרות תאמר שלמראה מושא קנאתו, ניצת המקנא באש. איזה טוב כבר מצאנו בגיבורים ספרותיים שהיו מלאי קנאה? - מי מאיתנו חש סימפתיה לקין על קנאתו בהבל, או בלאגו של שייקספיר שבקנאתו עושה מעשים איומים?
אבל גם אם הקנאה מאמללת ומייסרת אותנו, חוקרים רבים מוצאים שהמין האנושי לא היה יכול לשרוד בלעדיה ובטח לא להגיע למקומות אליהם הגענו.
וזה אומר שישנם שני סוגי קנאה, שראוי להבחין ביניהם. יש קנאה שפירה ויש קנאה זדונית.
#קנאה זדונית
קנאה המבטאת רצון לפגוע באחר. יש בה את "צרות העין", שהאמנות תיטיב לתאר כניצוצות ורשפי אש מדומים, הניתזים מעיני המקנא למראה מושא קנאתו.
הבסיס שלה הוא התפיסה שיתרונו של מושא הקנאה לא ראוי ולא בהישג ידינו. בקנאה זו, לא זו בלבד שאדם לא טורח לפרגן, להתאמץ, להתקדם ולהעמיד את עצמו בשורה אחת עם הצלחת מושא הקנאה שלו, אלא שהוא רוצה בנפילת ההוא או ההיא, המצליחים.
זו קנאה שלילית, הרסנית ומסוכנת. היא מטרידה את המקנא ולא פעם גם את האדם שמקנאים בו. המקנא רוצה להכשיל את מושא קנאתו, להוריד, להקטין ולפגוע בתדמית המצליחן ואף להרוס אותו.
זו קנאה מאמללת, גם את המקנאים ולא פעם גם את מושאיהם. בשיאה היא מובילה לרעילות ביחסים הבין-אישיים, למעשים המערערים את היחסים ומגיעה עד הרס מוחלט של מערכות יחסים. יש בה רכילות מרושעת, שימוש באמונות טפלות וחשש מתמיד מעין הרע אצל מושא הקנאה.
#קנאה שפירה
הסוג השני הוא ה"קנאה המבורכת", שמבטאת רצון להידמות לאחר ומנתבת אותנו להתמודד איתה על ידי שיפור עצמי.
בניגוד לקנאה הזדונית, קנאה שפירה היא נטולת עוינות ובעולם הקפיטליסטי של ימינו רבים אף רואים בה נורמה. "קנאת סופרים תרבה חוכמה" כבר נאמר ואצל אנשים הישגיים וחיוביים, קנאה כזו יכולה להוביל להשתדלות, למאמץ ולשיפור - הכל כדי להתקדם ולהיות כמו מי שהם מקנאים בו, להיות כמו מושא הקנאה שלהם.
זו קנאה שמביאה לידי תחרות. היא מאלצת אותנו לשקוד על פיתוח היכולות שלנו, להתעלות על עצמנו ולהגיע לשיאים, שאלמלא התחרות ספק אם היינו חווים.
#סיכום
יש נטייה לחשוב שבחיים החברתיים יש יותר קנאה זדונית מקנאה בונה ושפירה. החוקרים, אגב, מצאו שזה לא נכון ושהן תופסות פחות או יותר את אותו חלק.
בשפות שונות יש שתי מילים נפרדות לסוגי הקנאה השונים. סביר שלשונית לא מוצדק להשתמש באותה מילה לשניהם. יתכן ש"צרות עין" בעברית תהיה מדויקת יותר עבור הקנאה הזדונית.
הנה ניסוי שמדגים את הקנאה המובנית בנו ובבעלי חיים:
https://youtu.be/7tKZB2k14iY
גם גרביים יכולות לקנא - לפחות בחינוכית (עברית):
https://youtu.be/knPgC6R011w
הקנאה היא פעמים רבות לא מוצדקת (עברית):
https://youtu.be/xaFW6YzVHP4
וגם גדולי או גדולות עולם יכולים לקנא (עברית):
https://youtu.be/tyqXP73IFWQ
אכזבה היא רגש או תחושה של מפח נפש, צער, או עצב גדול על שדברים שציפינו להם, לא קרו כמו שקיווינו. אנשים מתאכזבים מדברים רבים - מדברים שרצו שיקרה ולא קרו, מדברים שקרו ולא היו כמו שקיוו ומאנשים אחרים שעושים דברים שלא ציפו להם.
הנה מתיחה שבה ילדים קיבלו מהוריהם מתנה שלא רצו:
https://youtu.be/q4a9CKgLprQ?t=39s
סרט קצר על ילדה שנוחלת אכזבות:
https://youtu.be/GGJh7IqVjIo
וקורה שגם מטוסים מאכזבים ואפילו מאוד (עברית):
https://youtu.be/F8oOFsDSj74
אגו (Ego) הוא אני, עצמי ותפיסת הדימוי והמעמד שלי בחברה. לפי הפסיכולוג הנודע פרויד ומודל הנפש הפרוידיאני שלו, מדובר בחלק המרכזי במבנה הנפש, המכיל את המודעות העצמית. זהו המרכז של מודעות בני האדם, המבנה האישיותי המהווה את עיקר המודע שלנו.
אם רוצים להבין אותו, כדאי להכיר שני מושגים משלימים לפי פרויד:
מתחת לאגו יש את ה"איד" (id), הסתמי, זה שמהווה את מרכז היצרים הטבעיים של הנפש. הוא כולל את הדחפים הראשוניים והכי פרימיטיביים של האדם, אלה שפועלים להשגת עונג פשוט ומיידי. מכאן מופעלים בין השאר התשוקה לעונג והתוקפנות שלנו.
מעל לאגו נמצא ה"סופר אגו" (super ego), האני העליון, זה שכורך את המוסר של האדם וצורכי החברה בה הוא חי. מדובר במרכיבים שיוצרים התנהגות נורמטיבית. הסופר אגו מביא את האדם לשמור על החוק, המוסר והכללים החברתיים, גם על חשבון הצרכים האישיים שלו.
האגו, במודל הזה שפרויד מציע, הוא שמצליח לשלוט, הן בכוחות האיד המבקשים סיפוקים מיידיים וקלים להשגה, ומנגד בדרישות הסופר-אגו למוסר גבוה, או לשמירה על החוק ועל הנורמות החברתיות בכל מחיר.
אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, אגו יש לכל אחד מאיתנו ולא רק לשחצנים או ליהירים שבנו, כמו שנהוג לעתים לחשוב.
אז האגו שלנו הוא לא הילד הרע שבנו. יתכן אפילו שלהיפך. האגו הוא שמאפשר לכל אדם לתפוס את מעמדו החברתי והדימוי שלו ולהתקדם בהם. הוא מנוע חשוב לצמיחה אישית ולהשגת המטרות שאדם מציב לעצמו בחברה.
אבל כדי לשמור על איזון מוצלח צריך לתת לאגו להיות מנוע חיובי לצמיחה, כשכל הזמן דואגים ושמים לב שהוא לא ישתלט עלינו וינהל אותנו בלעדית. כי אם כן הרי שנשכח את הסובבים אותנו, את החברים, הקולגות, בני המשפחה, את החוק ואת המוסר.
#מושגי משנה שבאים מהמושג "אגו":
==========================
#אגואיזם
בעברית אנוכיות, שהיא התחשבות בצרכי האני בלבד. מדובר על מרכיב התנהגותי.
#נרקיסיזם
הפרעת נפש של ממש, המאפיינת את מי שחסרים את היכולת לראות אחרים.
#התנהגות האגוצנטרית
כזו שמתאפיינת בראיית המציאות מתוך עיני האגוצנטרי, ללא כל התייחסות לנקודת המבט של האחר.
#אגו נפוח
מושג ה"אגו" הוליד גם ביטויים עממיים, כמו "אגו נפוח", המוענק לאנשים בעלי הערכה עצמית מופרזת.
#אגו טריפ
על מי שמדברים עליהם כנמצאים ב"אגו טְרִיפּ", מתכוונים לומר שהצלחה או פרסום גדול הפכו אותם למפוצצים בחשיבות עצמית מוגזמת, החורגת משמעותית מחשיבותם האמיתית.
#אין לי אגו...
אנשים רבים אומרים לעתים את המשפט המצטנע "אין לי אגו". ב-3 המילים האלה הם יכולים לומר כל כך הרבה. הם רוצים לומר שהם סבבה של אנשים - לא שחצנים, מתנשאים, רודפי כבוד או קטנוניים, אלא קשובים, שמחים ללמוד, אותנטיים וחפים מגינונים של דיוות המכורים לתשומת לב וצורך במחמאות.
אשרי המאמין ובהצלחה איתם... רק תיזהרו כי רבים מהמרבים להשתמש במשפט הקצר הזה הם לא באמת כאלה. מי שבאמת כזה - פשוט מתנהג כך.
הנה אגו האיד והסופר אגו:
https://youtu.be/WRtItnRRV1M
אגו בניהול (עברית):
https://youtu.be/QoM35RDfmKY
הדיון פנימי בין שלושת האגואים שבראשנו (מתורגם):
https://youtu.be/LMBwbNqhPhA
כך לא תתנו לאגו לשלוט בכם - סרטון מבריק:
https://youtu.be/3CyN3yDfKo0
הרוחניות יכולה לא פעם לסייע כדי שהאגו לא ישלוט בהתנהגות שלנו:
https://youtu.be/n0hBVCOouVU
שיר על אגו (מתורגם):
https://youtu.be/DYMkD8g-xiI
על אגו טריפ (עברית):
https://youtu.be/hWl6Jv8V6-A
סרט תיכון בשם "סופר אגו" (עברית):
https://youtu.be/KB9054bJXZ0?long=yes
והסבר מקיף של האגו ותפקידו בחיינו:
https://youtu.be/iXEO0Z-saug?long=yes
רגשות
פרגון (Firgun) היא הבעה חיובית של הערכה, אהדה, תמיכה או עידוד כללי אדם אחר, המחזקת את הרגשתו או הרגשתה הטובה.
הפועל "לפרגן" מתאר פעולה שלרוב מטרתה היא לחזק אדם ולגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ללא הבעת ביקורת שלילית ובלי מניעים נסתרים או מניפולטיביים כלשהם.
מטרת הפירגון היא הפגנה של אמפתיה, חיבה, ונדיבות רוח כלפי האדם לו מחמיאים, לרוב על שום מעשה שעשה, תכונה טובה שלו או התנהגות יפה שרוצים לציין לחיוב.
אגב, בעברית יש גם את הפירגון העצמי, בו המפרגן מעניק לעצמו דבר מה נחשק, בילוי מהנה עליו חלם וכדומה.
מקור המילה "פירגון" הוא מהמילה הגרמנית Vergoennen. מגרמנית לקחה אותה היידיש למילה "פארגינען", סלנג של הפועל "פרגן'" ושם הפעולה "פירגון".
מה המחקר ופרופסור דן אריאלי אומרים על פרגון ואהבה (מתורגם):
https://youtu.be/8wGCVXrFSZg
מאמן שמדגיש כמה פרגון יתרום לחיים של המפרגן, לא רק של המפורגן (עברית):
https://youtu.be/USGLhkdFt14
נאום מפרגן ונדיר של השחקן דנזל וושינגטון תוך דרבון צעירים למוטיבציה (מתורגם):
https://youtu.be/GvhqfSrj1Ic
וביונסה, כוכבת עולמית, מפרגנת לטינה טרנר, הכוכבת שהיא העריצה מאז ילדותה:
https://youtu.be/A-ioGgZhgNI
האהבה (Love) היא רגש לא לחלוטין ברור. אלפי שנים עסקו בה האמנים והאוהבים והיום גם המדענים. המון שאלות יש ברגש המבלבל הזה.
שווה לדעת שגילו של המושג "אהבה רומנטית" ואפילו המשמעות שיש לו בימינו, הם בקושי בני 600 שנה. עד אותם זמנים אנשים התחתנו משלל סיבות, כלכליות ומעמדיות, לא פעם ממש הישרדותיות ולעתים סתם כדי שהאישה תשרת את הבעל. אבל אהבה באופן שאנחנו מבינים וחווים אותה - כנראה שלא הוכרה והייתה נפוצה בתרבות האנושית עד אז.
מיד נדבר גם על המדע ועל ההגדרות, אבל אולי נתחיל בתחושת האהבה שיכולים לבטא הכי טוב דווקא המשוררים. המשורר יהודה עמיחי עשה זאת היטב, כדרכו, בשורת הפרידה הכואבת אבל המדויקת להפליא: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה".
אז התרוממות רוח אצל אוהבים יש. גם אושר צרוף, גם ציפייה למימוש יש. אבל האם זוהי אהבה? ואולי זוהי התאהבות?
אהבה אינה בהכרח אומרת שאנחנו רק אוהבים מישהו, הרי לפעמים אנחנו גם שונאים את מי שאנחנו אוהבים, לא? ומה קורה כשלא אוהבים אותנו בחזרה?
קצת קשה להגדיר את האהבה בדיוק. האם היא התמכרות למישהו? האם מדובר, כמו שהמדענים גורסים, בחומרים כימיים בגופנו שמושכים אותנו למי שאנחנו אוהבים? ואולי היא הרגל למי שאנו רוצים להיות לידו? או שהאהבה היא שיטה שפיתחה האבולוציה כדי לגרום לנו להתרבות ולהמשיך להרבות את עצמנו ואת הגזע האנושי?
האם אהבה היא בכלל דבר זהה אצל כולנו? - מדענים מצאו שבזמן ההתאהבות, תחילת זמן האהבה, בשלב של אותה התרגשות מטורפת של התחלה, בתקופה הזו יש עליה של כמה חומרים כימיים במוח. חומרים כמו נוראפינפרין (הקרוב לאדרנלין), דופאמין ופנילאתילאמין (ובקיצור PEA) מתרבים במוחנו בעת שאנו מתאהבים.
הם הסערה הנהדרת של ההתאהבות.
אבל אחרי כמה שנים, נוהגים להעריך שזה סביב שנתיים, יש ירידה בחומרים הללו. עכשיו יהיה עלינו לטפח את האהבה, לחדש ולהשקיע בה, לגדל אותה משתיל ירוק ויפהפה לצמח שיגדל ויוציא ענפים חדשים ופרחים.
אחרת היא תהיה כמו צמח שלא משקים. היא תלך ותנבול. כי ככה לא אוהבים. כך נפרדים.
המדע סביב הנושא, ההשערות הרבות, המחקרים והממצאים החדשים, כולם מראים שהאהבה הישנה, שמלווה את האנושות דורות אינספור, היא נושא חם גם היום. כמו החקלאות, אהבה היא התרגשות בתחילת החריש ואז היא מלאכה, לא פעם מתישה, של גידול וטיפוח, בציפייה לגשם ולפריחה.
הנה סרטון שמסביר מהי האהבה (מתורגם):
http://youtu.be/5sY4rhvB9LE?t=7s
אהבה, גם ביהדות, הייתה פעם הדבר הכי קדוש שיש (עברית):
https://youtu.be/zG678YCtaTo
ואהבה מהכיוון הפילוסופי (מתורגם):
https://youtu.be/yJSiUm6jvI0
הבכי הוא תופעה יחודית לבני-אדם, שבה זולגות דמעות רבות מהעין על הלחיים ולאף. המחקר עדיין לא איתר את כל תפקידי הבכי, אבל נראה שהוא פורקן לתחושות שלנו ואמצעי לשדר לאחרים על מצבנו, במיוחד כשאנו במצב רגשי של כאב או פגיעה אך לעיתים גם כשאנו מלאים באושר. פעמים רבות מלוות את הדמעות גם יבבות (בכי בקול) והסמקה.
שלא כמו יבבות, רק בני אדם בוכים והבכי הוא חלק מההתנהגות החברתית האנושית. אבל הדמעות עצמן לא מופיעות רק בבכי. הן מיוצרות בבלוטת הדמעות שבעין, גם כשאנו לא בוכים. מדובר בדמעות בכמות קטנה יותר ולכן אינן זולגות על הלחיים למשל. תפקידן אז הוא לנקות את העיניים ולהוסיף להן לחות. המצמוץ הוא שמוחה את הדמעות הללו מעל העין והן זורמות מהעפעפיים התחתונות לאף ומתייבשות, בלי סימני בכי. כך מסייעות הדמעות גם לסלק גוף זר מהעין.
בניגוד לדמעות הרגילות, חוקרים מתחום הביוכימיה גורסים שדמעות הבכי נועדו להרחיק חומרים לא בריאים, שהגוף מייצר בעת מצוקה וטלטלות רגשיות. לכן לא מומלץ להימנע מבכי כשאנו נפגעים או כואבים.
לעיתים זולגות הדמעות גם בגלל אלרגיה או תגובה לא-רצונית לחומרים כמו נוזל הבצל. זה כמובן לא בכי, אלא רגישות.
הנה הסיבות שאנו בוכים:
https://youtu.be/SbbY-6rUykg
למה נשים בוכות יותר? (עברית)
https://youtu.be/9vBAuG6rne8
והבכי הכי מפורסם בהיסטוריה של האינטרנט, כשמעריץ של הזמרת בריטני ספירס, מגן על הכוכבת הנערצת עליו מלעג האחרים:
https://www.youtube.com/watch?v=WqSTXuJeTks
כשאנו מרחמים על מישהו אנחנו מצטערים עליו. ברחמים יש קורטוב ולו קל של התנשאות אנושית וברור שמי שהוא מעורר רחמים או פתטי הוא במצב לא טוב.
כשיש לנו סימפטיה, אהדה למישהו או מישהי, אנחנו לא מרחמים עליהם אלא מכירים ברגשותיהם, גם אם לא ממש חווים את הרגשות כמוהם על עצמנו.
כבר בשורשים היווניים שלה, משמעות המילה "סימפתיה" היא "להרגיש עם".
האמפתיה, או בעברית ההזדהות, היא עלייה מעבר לאהדה והסימפתיה אליהם. "אמפתיה" משמעותה "להרגיש את הכאב וההנאה של אחרים". כשאנו מזדהים (empathize) עם מישהו, אנחנו חולקים עימם את החוויות הנפשיות והרגשיות, בהזדהות קרובה ואיכפתיות אמיתית.
הנה אמפתיה וכיצד היא משפרת זוגיות (עברית):
https://youtu.be/HLwAK46cn-o
ההבדל שבין אמפתיה לסימפטיה (מתורגם):
http://youtu.be/C_i2QjW863Y
ושער הרחמים (עברית):
https://youtu.be/caQWA89N-L8
אמפתיה היא הבנה, השתתפות והזדהות עם הרגשות של מישהו אחר. אם למישהו כואב או שהוא עצוב ואנחנו מבינים ומזדהים איתו ואומרים לו את זה וממש מרגישים רע עם זה שעצוב לו - בכך אנחנו מביעים אמפתיה.
המילה "אמפתיה" באה מיוונית (מלשון "פתוס" כלומר "סבל"). משמעותה הפסיכולוגית היא זיהוי והבנה של כאב ומצוקה של אחרים והזדהות עם מה שהם עוברים ואיך שהם מרגישים.
האמפתיה לבני אדם חשובה, במיוחד כשאנשים עוברים משהו קשה והם מתקשים לבטא בצורה ברורה את מה שהם עוברים ואת רגשותיהם.
מהי אמפתיה? - הנה לילדים מתוך תכנית הטלוויזיה רחוב סומסום (מתורגם):
http://youtu.be/fMHEXXyCn2c
אמפתיה היא מהדברים שהכי תורמים לזוגיות טובה (עברית):
https://youtu.be/HLwAK46cn-o
על ההבדל שבין אמפתיה לסימפטיה (מתורגם):
http://youtu.be/C_i2QjW863Y
הדגמה אמנותית לאמפתיה (מתורגם):
http://youtu.be/cIeWtx8rxZk
ובחיוך - אמפתיה מוגזמת והצדקה נלהבת מדי גם היא יכולה להיראות מוזרה (עברית):
https://youtu.be/YTt5eZms3Ko
מי המציא את הרגשונים?
השנה שנת 1982. האינטרנט עוד לא נולד בצורה הגרפית שאנו מכירים. השתמשו בו אז בעיקר חוקרים וסטודנטים. הם שלחו מיילים וצ'יטטו ביניהם במרץ, בתוכנות פרימיטיביות אבל ממכרות. כך נולד הסמיילי האלקטרוני, הסימן:)
זה קרה כשפרופסור אמריקאי בשם סקוט פאלמן הציע למחלקת המחשבים באוניברסיטת קרנגי-מלון להשתמש בפורום הפקולטה בסימול:) ובסימול: ( שיאפשרו להביע רגש בכתיבה, ולהביע מתי הפוסט נכתב בצורה סרקסטית או הומוריסטית. הרעיון היה בן מאות שנים, אבל במחשב זה היה רעיון חדש ומרגש. מסתבר שגם מוצלח, כי הרגשונים תפסו במהירות והתפשטו גם לאוניברסיטאות יוקרתיות אחרות, כמו סטנפורד ו-MIT.
ואגב, מי שבודק טוב מגלה שכבר בשנת 1912, בעידן מכונות הכתיבה, הציע סופר בשם אמברוז בירס את הסימן /__\!, בתור סימן טקסטואלי שיסמל הומור או בדיחה. בדיעבד ניתן לומר שהוא זה שחזה את הרגשונים הללו.
לתדהמת פאלמן וחבריו, כל משתמשי הסביבה המקוונת החלו להשתמש בהם במרץ. כך פשטו אותם רגשונים, בלועזית 'אמוטיקונים' (emoticons), בכל רחבי הרשתות האלקטרוניות והפכו דרך ביטוי גיקית וחביבה בהחלט. בעידן האינטרנט הגרפי של תחילת שנות ה-90 הם כבר היו חלק מהשיחה והפכו פופולאריים בקרב קהלים הולכים וגדלים. בהמשך הם יככבו גם במסרונים הסלולאריים וישמשו להעברת תחושות ורגש במסרים קצרצרים בלאו הכי. בתוכנות המסרים המיידיים, כמו ICQ והמסנג'ר, הם גם זכו לאייקונים תואמים, הבעות פנים וצבעים מגוונים.
מאוחר יותר תרמו היפאנים את האמוג'י, שפת אייקונים שניתן היה להוסיפם מתפריטי ענק בני מאות אמוג'ים. קראו עליהם באאוריקה בתגית "אמוג'י".
הנה תולדות הרגשונים:
http://youtu.be/VtWabXhR0YU
האם אמוטיקונים הם העתיד של השפה:
http://youtu.be/8tWZ2JmFpx0
והנה מדריך משעשע לפירושי הרגשונים הללו:
http://youtu.be/2ikIOsuglow
השנה שנת 1982. האינטרנט עוד לא נולד בצורה הגרפית שאנו מכירים. השתמשו בו אז בעיקר חוקרים וסטודנטים. הם שלחו מיילים וצ'יטטו ביניהם במרץ, בתוכנות פרימיטיביות אבל ממכרות. כך נולד הסמיילי האלקטרוני, הסימן:)
זה קרה כשפרופסור אמריקאי בשם סקוט פאלמן הציע למחלקת המחשבים באוניברסיטת קרנגי-מלון להשתמש בפורום הפקולטה בסימול:) ובסימול: ( שיאפשרו להביע רגש בכתיבה, ולהביע מתי הפוסט נכתב בצורה סרקסטית או הומוריסטית. הרעיון היה בן מאות שנים, אבל במחשב זה היה רעיון חדש ומרגש. מסתבר שגם מוצלח, כי הרגשונים תפסו במהירות והתפשטו גם לאוניברסיטאות יוקרתיות אחרות, כמו סטנפורד ו-MIT.
ואגב, מי שבודק טוב מגלה שכבר בשנת 1912, בעידן מכונות הכתיבה, הציע סופר בשם אמברוז בירס את הסימן /__\!, בתור סימן טקסטואלי שיסמל הומור או בדיחה. בדיעבד ניתן לומר שהוא זה שחזה את הרגשונים הללו.
לתדהמת פאלמן וחבריו, כל משתמשי הסביבה המקוונת החלו להשתמש בהם במרץ. כך פשטו אותם רגשונים, בלועזית 'אמוטיקונים' (emoticons), בכל רחבי הרשתות האלקטרוניות והפכו דרך ביטוי גיקית וחביבה בהחלט. בעידן האינטרנט הגרפי של תחילת שנות ה-90 הם כבר היו חלק מהשיחה והפכו פופולאריים בקרב קהלים הולכים וגדלים. בהמשך הם יככבו גם במסרונים הסלולאריים וישמשו להעברת תחושות ורגש במסרים קצרצרים בלאו הכי. בתוכנות המסרים המיידיים, כמו ICQ והמסנג'ר, הם גם זכו לאייקונים תואמים, הבעות פנים וצבעים מגוונים.
מאוחר יותר תרמו היפאנים את האמוג'י, שפת אייקונים שניתן היה להוסיפם מתפריטי ענק בני מאות אמוג'ים. קראו עליהם באאוריקה בתגית "אמוג'י".
הנה תולדות הרגשונים:
http://youtu.be/VtWabXhR0YU
האם אמוטיקונים הם העתיד של השפה:
http://youtu.be/8tWZ2JmFpx0
והנה מדריך משעשע לפירושי הרגשונים הללו:
http://youtu.be/2ikIOsuglow
מהי האמיגדלה שבמוחנו ואיך היא מנהלת אותנו ברגעי פחד?
אמיגדלה (Amygdala), מהאיברים הקטנים במוח, היא מרכז הפחד במוחנו ומעורבת בעיבוד ובתפישה של רגשות.
האמיגדלה היא מהאזורים הקדומים ביותר במוח האנושי ובעצם של כל המינים - מיונקים, דגים וזוחלים ועד עופות.
החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.
נחזור רגע למתח או לפחד - האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.
כשאנו חשים מותקפים, מאוימים או מפחדים, האמיגדלה נכנסת לפעולה. ראשית, היא משחררת את המתח שהצטבר בנו ומיד מביאה אותנו לתפקד - כדי לשרוד, לנצח ולהתגבר על המצוקה.
האחריות של האמיגדלה במוחנו היא על הזיכרונות לטווח קצר והקשר בין האמיגדלה להיפוקמפוס, חלק נוסף במוח שנמצא לידה. זה מצביע על הקשרים במוח, בין הרגש לזיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים, מפחידים, מלחיצים ומאיימים, הרבה יותר מאשר סתם דברים שקורים לנו.
האמיגדלה דומה לשקד ונמצאת במוחם של בני אדם ובעלי חוליות מורכבים. היא מורכבת מכ-13 גרעינים, יש בה תאי עצב באיבר בצורת שקדים, הנמצאים בעומק כל אחד משני חצאי המוח הגדול.
מיקומה של האמיגדלה במוח, אם זה משנה לסטודנטים לרפואה מבינינו, הוא בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח.
מקור המילה אמיגדלה הוא מהשפה היוונית שבה הפירוש הוא "שקד" (αμυγδαλή).
כך חקרו את האמיגדלה וכיצד היא משפיעה על ההתנהגות בבית "האח הגדול" ועל יצירת קשרים בחיים בכלל (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
סיפורה ותפקידיה של האמיגדלה:
https://youtu.be/IyLGLxfPRCs
על האמיגדלה (מתורגם):
http://youtu.be/XNjvipiJTjY
האמיגדלה בפרוטרוט:
https://youtu.be/JVvMSwsOXPw
מחול שנקרא "אמיגדלה":
https://youtu.be/dFhcf2-Ut0I
וכל מבנה המוח (מתורגם):
https://youtu.be/RvwCpeTRkKw
אמיגדלה (Amygdala), מהאיברים הקטנים במוח, היא מרכז הפחד במוחנו ומעורבת בעיבוד ובתפישה של רגשות.
האמיגדלה היא מהאזורים הקדומים ביותר במוח האנושי ובעצם של כל המינים - מיונקים, דגים וזוחלים ועד עופות.
החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.
נחזור רגע למתח או לפחד - האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.
כשאנו חשים מותקפים, מאוימים או מפחדים, האמיגדלה נכנסת לפעולה. ראשית, היא משחררת את המתח שהצטבר בנו ומיד מביאה אותנו לתפקד - כדי לשרוד, לנצח ולהתגבר על המצוקה.
האחריות של האמיגדלה במוחנו היא על הזיכרונות לטווח קצר והקשר בין האמיגדלה להיפוקמפוס, חלק נוסף במוח שנמצא לידה. זה מצביע על הקשרים במוח, בין הרגש לזיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים, מפחידים, מלחיצים ומאיימים, הרבה יותר מאשר סתם דברים שקורים לנו.
האמיגדלה דומה לשקד ונמצאת במוחם של בני אדם ובעלי חוליות מורכבים. היא מורכבת מכ-13 גרעינים, יש בה תאי עצב באיבר בצורת שקדים, הנמצאים בעומק כל אחד משני חצאי המוח הגדול.
מיקומה של האמיגדלה במוח, אם זה משנה לסטודנטים לרפואה מבינינו, הוא בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח.
מקור המילה אמיגדלה הוא מהשפה היוונית שבה הפירוש הוא "שקד" (αμυγδαλή).
כך חקרו את האמיגדלה וכיצד היא משפיעה על ההתנהגות בבית "האח הגדול" ועל יצירת קשרים בחיים בכלל (עברית):
https://youtu.be/R88tDTeAMZc
סיפורה ותפקידיה של האמיגדלה:
https://youtu.be/IyLGLxfPRCs
על האמיגדלה (מתורגם):
http://youtu.be/XNjvipiJTjY
האמיגדלה בפרוטרוט:
https://youtu.be/JVvMSwsOXPw
מחול שנקרא "אמיגדלה":
https://youtu.be/dFhcf2-Ut0I
וכל מבנה המוח (מתורגם):
https://youtu.be/RvwCpeTRkKw
מהי תקווה?
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
כיצד הפך מטוס לילה ליוסטון לרכבת לילה לג'ורג'יה?
אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".
השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.
אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.
השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.
בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.
צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.
אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.
הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.
זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".
ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.
את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.
התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...
הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:
https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4
השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:
https://youtu.be/tSXLOQPozOc
נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:
https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ
בימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:
https://youtu.be/LJrUh6ssqdw
וסיסי יוסטון המבצעת המקורית של השיר המקורי "מטוס לילה ליוסטון" אבל בשיר אחר של אלביס:
https://youtu.be/lWL8mris7WM
אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".
השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.
אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.
השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.
בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.
צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.
אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.
הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.
זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".
ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.
את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.
התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...
הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:
https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4
השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:
https://youtu.be/tSXLOQPozOc
נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:
https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ
בימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:
https://youtu.be/LJrUh6ssqdw
וסיסי יוסטון המבצעת המקורית של השיר המקורי "מטוס לילה ליוסטון" אבל בשיר אחר של אלביס:
https://youtu.be/lWL8mris7WM
מי האדם הכי אופטימי בעולם?
כנראה שאת האדם האופטימי ביותר בעולם תראו בעוד כמה שניות. קוראים לו ניק וויצ'יץ' והוא מרגש, נוגע ללב ובעיקר מדבר על כמה שאסור לראות בעצמך מישהו ש"לא שווה", גם אם נראה לך שרע לך, או שקשה לך.
הוא נולד ללא ידיים ועם רגליים זעירות וגם אם לא תבינו את כל מה שהוא אומר, אתם עומדים להתאהב - בנחישות, באופטימיות, באומץ ובחיוך של אדם שהחליט שהחיים הם מה שהוא עושה מהם. ניק מאמין ש"אם לא זכית בנס - היה נס בעצמך!"
הנה ניק וויצ'יץ' מדבר עם ילדים:
http://youtu.be/Gc4HGQHgeFE
שיר וקליפ של ניק וויצ'יץ':
http://youtu.be/GrV_ZvwZRvw?t=10s
וכך הוא מנסה היום לתקן את העולם:
https://youtu.be/H3bQwkABnbs
כנראה שאת האדם האופטימי ביותר בעולם תראו בעוד כמה שניות. קוראים לו ניק וויצ'יץ' והוא מרגש, נוגע ללב ובעיקר מדבר על כמה שאסור לראות בעצמך מישהו ש"לא שווה", גם אם נראה לך שרע לך, או שקשה לך.
הוא נולד ללא ידיים ועם רגליים זעירות וגם אם לא תבינו את כל מה שהוא אומר, אתם עומדים להתאהב - בנחישות, באופטימיות, באומץ ובחיוך של אדם שהחליט שהחיים הם מה שהוא עושה מהם. ניק מאמין ש"אם לא זכית בנס - היה נס בעצמך!"
הנה ניק וויצ'יץ' מדבר עם ילדים:
http://youtu.be/Gc4HGQHgeFE
שיר וקליפ של ניק וויצ'יץ':
http://youtu.be/GrV_ZvwZRvw?t=10s
וכך הוא מנסה היום לתקן את העולם:
https://youtu.be/H3bQwkABnbs
מהו הפחד?
פחד (Fear) הוא רגש שיש לו תפקיד הישרדותי אצל בני אדם. בראש ובראשונה הוא נועד לגרום לאדם להיות זהיר יותר. מקורו ההוא באינסטינקטים החייתיים שלנו והוא מלווה אותנו מעידנים קדומים. גם אם אנו בני אדם משכילים ומתקדמים מהמאה ה-21, במוחנו הפחד מחיית טרף שרודפת אחרינו ממשיך להתקיים גם היום.
הפחד נוכח הסכנה מביא את המוח לתפקוד מותאם. הוא מכין אותנו פיזית להתמודדות מול איום חיצוני, כשבתוך שניות מופעלת מערכת של "הילחם או ברח" (Fight or flight response). מדובר בתגובה של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו. נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הפחד הזה כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח, להילחם, או לקפוא במקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו.
לפחד ביטויים פיזיים שונים, כמו קצב לב מואץ המספק יותר דם, הזעה מוגברת, אישונים מתרחבים ונשימה מואצת. אלו מאפשרים הזרמת דם וחמצן מוגברת לשרירים הנמתחים, על חשבון איברים כמו מערכת העיכול, שאינם חיוניים להישרדות.
המעניין הוא שהתגובות האוטומטיות הללו אינן משתנות בין מקרים שבהם הפחד הוא אמיתי ונובע מאיום של ממש, או מקרים של פחד שמקורו בראשנו, כמו פחד במה, פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים וכדומה.
גם בגיל הילדות יש לפחד תפקיד. סוגי הפחד השונים הם שלבי התפתחות אצל הילד והם סוג של מנגנוני שמירה החשובים לרווחתו.
המדהים הוא שעם כל המשמעות המבאסת של הפחד, רובנו מוכנים לשלם ולהשקיע סכומי כסף, לעתים גבוהים מאוד, בכדי לפחד. שמתם לב כמה מאיתנו מטורפים על מתקנים מפחידים בלינה פארק? כמה מוכנים לשלם כדי לטפס על צוקים מטורפים, לעיתים בלי מכשירים או אמצעי הגנה ובטיחות וכמה פעמים אנו עושים דברים אסורים ומפחידים, רק כי זה מרגש אותנו ומציף אדרנלין?
הנה תגובת הגוף לפחד:
https://youtu.be/zSwMn9g4OgQ
הסבר לפחד האנושי מהחושך:
http://youtu.be/Zy0Jkh7V3Jk
מסתבר שהפחד הוא גם כיף, אבל בתנאים מסוימים של חוויה בה הסכנה מבוקרת ונשלטת (מתורגם):
https://youtu.be/oetVvR5RQUs
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
פחד (Fear) הוא רגש שיש לו תפקיד הישרדותי אצל בני אדם. בראש ובראשונה הוא נועד לגרום לאדם להיות זהיר יותר. מקורו ההוא באינסטינקטים החייתיים שלנו והוא מלווה אותנו מעידנים קדומים. גם אם אנו בני אדם משכילים ומתקדמים מהמאה ה-21, במוחנו הפחד מחיית טרף שרודפת אחרינו ממשיך להתקיים גם היום.
הפחד נוכח הסכנה מביא את המוח לתפקוד מותאם. הוא מכין אותנו פיזית להתמודדות מול איום חיצוני, כשבתוך שניות מופעלת מערכת של "הילחם או ברח" (Fight or flight response). מדובר בתגובה של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו. נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הפחד הזה כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח, להילחם, או לקפוא במקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו.
לפחד ביטויים פיזיים שונים, כמו קצב לב מואץ המספק יותר דם, הזעה מוגברת, אישונים מתרחבים ונשימה מואצת. אלו מאפשרים הזרמת דם וחמצן מוגברת לשרירים הנמתחים, על חשבון איברים כמו מערכת העיכול, שאינם חיוניים להישרדות.
המעניין הוא שהתגובות האוטומטיות הללו אינן משתנות בין מקרים שבהם הפחד הוא אמיתי ונובע מאיום של ממש, או מקרים של פחד שמקורו בראשנו, כמו פחד במה, פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים וכדומה.
גם בגיל הילדות יש לפחד תפקיד. סוגי הפחד השונים הם שלבי התפתחות אצל הילד והם סוג של מנגנוני שמירה החשובים לרווחתו.
המדהים הוא שעם כל המשמעות המבאסת של הפחד, רובנו מוכנים לשלם ולהשקיע סכומי כסף, לעתים גבוהים מאוד, בכדי לפחד. שמתם לב כמה מאיתנו מטורפים על מתקנים מפחידים בלינה פארק? כמה מוכנים לשלם כדי לטפס על צוקים מטורפים, לעיתים בלי מכשירים או אמצעי הגנה ובטיחות וכמה פעמים אנו עושים דברים אסורים ומפחידים, רק כי זה מרגש אותנו ומציף אדרנלין?
הנה תגובת הגוף לפחד:
https://youtu.be/zSwMn9g4OgQ
הסבר לפחד האנושי מהחושך:
http://youtu.be/Zy0Jkh7V3Jk
מסתבר שהפחד הוא גם כיף, אבל בתנאים מסוימים של חוויה בה הסכנה מבוקרת ונשלטת (מתורגם):
https://youtu.be/oetVvR5RQUs
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
מהי אופטימיות?
אופטימיות (Optimism) גורמת לאנשים להאמין בטוב שבבני-אדם ולתפוס מאורעות בחיים כמבשרי טוב. האופטימיות היא לאו דווקא לראות הכל בוורוד או כחול, אלא אמונה שאנו יכולים להתמודד עם בעיות וקשיים ולהיות מסוגלים לשנות את חיינו, אם צריך לשפר אותם.
ידוע מזמן שהאופטימיות היא עניין מולד. או שאדם הוא אופטימי או שלא. אפשר לשפר מעט את תפיסת המציאות של אדם וללמד אותו לראות מעט טוב יותר את הטוב, אבל בלתי אפשרי להפוך אדם לאופטימיסט. הרי כולנו מכירים את אלה שיודעים לחייך ולצחוק על כל מה שקורה להם, כולל נפילות וכשלונות בחיים.
האופטימיסטים לא נותנים לקשיים ולבעיות לפגוע בחייהם ולהרוס אותם. האירועים היומיומיים בחייהם נתפסים באופן חיובי משל הפסימיסטים.
מסתבר שיש הטייה בחברה האנושית לטובת אופטימיות ו-80 אחוזים מהאוכלוסיה נוטה להיות אופטימית לגבי חייה. מחקרים גם מוצאים שוב ושוב שאופטימיסטים משיגים יותר מפסימיסטים בכל תחום. ואגב, הם גם חיים יותר זמן.
מסתבר שזו נבואה שמגשימה את עצמה - כשאנו מאמינים שנצליחו, אנחנו מתאמצים הרבה יותר ומצליחים יותר ממי שמאמינים פחות שההצלחה בדרך.
מחקרים נוספים הראו שאופטימיות היא לא תכונה שאנו נולדים עימה, אלא תכונה שניתן לרכוש. רבים רוכשים אותה בילדות, בזכות הורים שמטמיעים בהם תפיסה אופטימית, אבל גם בגיל בוגר ניתן ללמוד ולחשוב בצורה אופטימית. יש מאמנים שמסייעים לאנשים ללמוד להיות אופטימיים ומעניקים להם את היכולת להאמין בטוב, לדמיין עתיד חיובי ובכך גם ליצור אותו.
ואגב, על פי המחקר אנשים אופטימיים גם חיים בממוצע 8 שנים יותר מאנשים פסימיים, מה שאומר שממש כדאי לאמץ גישה אופטימית לחיים..
המושג אופטימיות, אגב, נולד במאה ה-18 כשהפילוסוף והמתמטיקאי גוטפריד לייבניץ גזר אותו מהמילה הלטינית "אופטימוס" (optimus), שפירושה "הטוב ביותר". מילים קרובות שנולדו מאותה מילה הן אופטימום ואופטימלי, ביטויים לטוב ביותר האפשרי.
הנה סרטון על האופטימיות, היתרונות והסיכונים שבה (מתורגם):
http://youtu.be/9n2tmNWn1ec
הנה מה שאנשים ברחוב אומרים על אופטימיזם:
http://youtu.be/pbjH9d4h6GQ
על האופטימיות שחשובה להצלחה, למרות הקשיים:
http://youtu.be/mODb5993yhg
מצגת וידאו על חינוך ילדים לאופי אופטימי שמסייע ביותר להצלחה בחיים:
http://youtu.be/_ueaIlbHdqo
אין כמו השיר הזה כהמנון של האופטימיים - "מחר" מתוך המחזמר "אנני" (מתורגם):
https://youtu.be/ERB3Ru0fw-E
והרצאת טד של מישהו שיש לו אופטימיות מדהימה (מתורגם):
http://youtu.be/36m1o-tM05g?long=yes
אופטימיות (Optimism) גורמת לאנשים להאמין בטוב שבבני-אדם ולתפוס מאורעות בחיים כמבשרי טוב. האופטימיות היא לאו דווקא לראות הכל בוורוד או כחול, אלא אמונה שאנו יכולים להתמודד עם בעיות וקשיים ולהיות מסוגלים לשנות את חיינו, אם צריך לשפר אותם.
ידוע מזמן שהאופטימיות היא עניין מולד. או שאדם הוא אופטימי או שלא. אפשר לשפר מעט את תפיסת המציאות של אדם וללמד אותו לראות מעט טוב יותר את הטוב, אבל בלתי אפשרי להפוך אדם לאופטימיסט. הרי כולנו מכירים את אלה שיודעים לחייך ולצחוק על כל מה שקורה להם, כולל נפילות וכשלונות בחיים.
האופטימיסטים לא נותנים לקשיים ולבעיות לפגוע בחייהם ולהרוס אותם. האירועים היומיומיים בחייהם נתפסים באופן חיובי משל הפסימיסטים.
מסתבר שיש הטייה בחברה האנושית לטובת אופטימיות ו-80 אחוזים מהאוכלוסיה נוטה להיות אופטימית לגבי חייה. מחקרים גם מוצאים שוב ושוב שאופטימיסטים משיגים יותר מפסימיסטים בכל תחום. ואגב, הם גם חיים יותר זמן.
מסתבר שזו נבואה שמגשימה את עצמה - כשאנו מאמינים שנצליחו, אנחנו מתאמצים הרבה יותר ומצליחים יותר ממי שמאמינים פחות שההצלחה בדרך.
מחקרים נוספים הראו שאופטימיות היא לא תכונה שאנו נולדים עימה, אלא תכונה שניתן לרכוש. רבים רוכשים אותה בילדות, בזכות הורים שמטמיעים בהם תפיסה אופטימית, אבל גם בגיל בוגר ניתן ללמוד ולחשוב בצורה אופטימית. יש מאמנים שמסייעים לאנשים ללמוד להיות אופטימיים ומעניקים להם את היכולת להאמין בטוב, לדמיין עתיד חיובי ובכך גם ליצור אותו.
ואגב, על פי המחקר אנשים אופטימיים גם חיים בממוצע 8 שנים יותר מאנשים פסימיים, מה שאומר שממש כדאי לאמץ גישה אופטימית לחיים..
המושג אופטימיות, אגב, נולד במאה ה-18 כשהפילוסוף והמתמטיקאי גוטפריד לייבניץ גזר אותו מהמילה הלטינית "אופטימוס" (optimus), שפירושה "הטוב ביותר". מילים קרובות שנולדו מאותה מילה הן אופטימום ואופטימלי, ביטויים לטוב ביותר האפשרי.
הנה סרטון על האופטימיות, היתרונות והסיכונים שבה (מתורגם):
http://youtu.be/9n2tmNWn1ec
הנה מה שאנשים ברחוב אומרים על אופטימיזם:
http://youtu.be/pbjH9d4h6GQ
על האופטימיות שחשובה להצלחה, למרות הקשיים:
http://youtu.be/mODb5993yhg
מצגת וידאו על חינוך ילדים לאופי אופטימי שמסייע ביותר להצלחה בחיים:
http://youtu.be/_ueaIlbHdqo
אין כמו השיר הזה כהמנון של האופטימיים - "מחר" מתוך המחזמר "אנני" (מתורגם):
https://youtu.be/ERB3Ru0fw-E
והרצאת טד של מישהו שיש לו אופטימיות מדהימה (מתורגם):
http://youtu.be/36m1o-tM05g?long=yes
