הורסט פ' הורסט (Horst P. Horst) היה צלם אופנה מפורסם שהחל לפעול במיוחד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. הוא נחשב לצלם האופנה הנודע ביותר במאה ה-20. הורסט היה אמן יליד גרמניה שהתעניין בצעירותו באוונגארד. אחר כך עבר לפאריס, כדי לעבוד אצל האדריכל הנודע לה קורבוזיה. הוא התפרסם בפאריס שבין שתי מלחמות העולם.

בעשורים שלאחר מכן הוא יצר את השפה הצילומית שלו ועשה ניסויים מרתקים וחדשניים בצילום בחשיפה כפולה, בעירום, בקומפוזיציה רדיקלית ועוד. בטכניקות הללו הוא יצר כמה מהצילומים האייקוניים של צילום האופנה. בעבודתו הבוגרת בשביל המגזין "ווג", הוא זכה לכינוי "האלכימאי של הצילום".


הנה שלושה צילומים יפים של הורסט ועליו:

https://youtu.be/f2TLiV9_B4s


מצילומיו היפים של הורסט:

https://youtu.be/u5TP86gQBS4


וראיון ארוך באנגלית עם הורסט פ' הורסט האגדי:

http://youtu.be/Xfz5m6Oj2z8

ווקר אוונס היה צלם אמריקאי שזכה לתהילה בצילומים שערך בחוות הממשלתיות הגדולות, שהוקמו בעקבות השפל הגדול כדי לסייע לחקלאים לשרוד. הוא היה מהצלמים שנשלחו לתעד את החקלאים העניים ואת מהלך הניסוי החשוב הזה. תיעוד שלוש משפחות עניות בצילומיו של אוונס העביר את תחושת הניכור של המשפחות הללו וגרם לביטול הפרויקט ולסיוע שקיבלו משפחות החקלאים הקטנים, כדי שיוכלו לרכוש ולהחזיק בחוות שלהם.

ההתעקשות של ווקר להנציח את נזקי השפל הגדול בלי לייפות את המציאות הפכה אותו לאחד הצלמים החברתיים החשובים והמוכרים באמריקה. היכולת שלו להפגין תיעוד אמין ומחובר למציאות של המצולם, תרמה למיקומו של הצילום ככלי לעבודה מחקרית. מבחינת צילום עיתונות, הוא לא רצה שהצילום העיתונאי ימחיש את הכתוב, אלא שידבר בעד עצמו.

אוונס זכה להד חשוב גם לסדרת צילומים שעשה ברכבת התחתית של ניו-יורק, שבה צילם נוסעים במצלמה נסתרת שהסתיר במעילו.

אוונס אמר את המשפט המחנך צלמים דגולים: "נעץ מבט, הבט ללא היסוס, זו הדרך לחנך את עינך."


הנה תערוכה מצילומיו של אוונס במוזיאון המטרופוליטן:

http://youtu.be/gSFj3Sd-gqs?t=5s


מצגת מצילומיו של ווקר אוונס:

http://youtu.be/q-ikOhcFsHg


והדיוקנאות של ווקר אוונס:

http://youtu.be/Gqk_l-p_pl4

רוג'ר פנטון היה צלם בריטי, מראשוני צלמי המלחמה. הוא היה עורך דין שבשנת 1851 החל להתעניין בצילום. הוא למד צילום בפאריס והחל משנת 1852 פנטון החל לצלם ולהציג צילומים משלו. באותה תקופה הוא צילם בעיקר נופים ואדריכלות.

את עולמו קנה כשנשלח לתעד את מלחמת קרים, בתור צלם מלחמה רשמי, כנראה הראשון בהיסטוריה. הוא קיבל הוראה, שלא לצלם פצועים והרוגים ולצלם רק צילומים שיעודדו תמיכה ציבורית במלחמה. בשל הכובד של ציוד הצילום, הוא לא יכול היה לצלם תמונות משדה הקרב ממש. לכן צילם בעיקר חיילים במדים ועם הציוד המלחמתי שלהם, כשרוב הצילומים הללו בוימו על ידו.

בעזרת המצלמה של הצלם רוג'ר פנטון, נוצרו צילומים שנועדו לעורר תמיכה במלחמה ולהרגיע את העם הבריטי באשר למתרחש בחזית. הצלם השתמש בתהליך צילום שהיה אז חדשני ויעיל מאד, ביחס לשיטות הקודמות. תהליך זה, שזכה לשם "תהליך הקולודיון", אילץ את פנטון לצלם בסמוך לעגלת חדר החושך שלו, שאותה גרר אל החזית, כשהיא רתומה אל סוס. ההכנה הקפדנית של הקולודיון ותהליך הצילום והטיפול בחומרים של הלוחות הרטובים ששימשו בו, הם שמנעו ממנו לצלם בשדה הקרב.


על התמונות שצילם רוג'ר פנטון במלחמת קרים:

http://youtu.be/bvByEkPz-8o


וצלמת המדגימה את שיטת הקולודיון ששימשה את פנטון והכנת חומרי הצילום:

https://youtu.be/BXlGG3oTMOA

אם היא הייתה ממתינה 30 שנה, להולדת האינטרנט, דִיאן אַרְבּוּס (Diane Arbus) הייתה יכולה להפוך להצלחה מסחררת גם בציבור הרחב. הצלמת של המצוקה, הסבל, המוזרות והעיוות הייתה מתאימה היטב לתרבות הפוסט-מודרנית שמחפשת את אותם הדברים בדיוק. לא מסיבות אמנותיות, אבל עדיין...

כי בתרבות של היום, ארבוס הייתה אולי הצלמת הכי לא "פוליטיקלי קורקט" שניתן להיות. ארבוס זכתה לפרסום בזכות דימויי הכיעור והעיוות האנושיים שהנציחה. היא תיעדה בעיקר אנשים חריגים, מעוותים, פגועי נפש, חולי רוח, בעלי מום או מוזרות חיצונית ודמויות משולי החברה האמריקאית. כך הפכה לאחת הצלמות המפורסמות במאה ה-20.

כבר מגיל צעיר הייתה מורדת. היא הפנתה את הגב למשפחתה היהודית האמידה שבה גדלה ובחרה דרך משלה. הדרך הזו כללה נישואין בגיל 18 ובחירה בקריירה של צלמת, במקומות הכי דחויים וברבעים הכי נוקשים של העיר. כילדה טובה מבית טוב, אסרו עליה להביט בדברים ובאנשים ש"אינם נורמליים" וכשגדלה, היא נדחפה דווקא אליהם. לאחר שהתגרשה היא עמדה ברשות עצמה והחלה עוד יותר לחפש דמויות תלושות, גרוטסקיות, שוליות ומעוותות. היא הרבתה לצלם גמדים, ענקים, שיכורים, פריקים בכוונה ונשות מקצוע מהרחוב. הם היו דמויות שכמו לקוחות מהסיוטים של האמריקאים המהוגנים. ארבוס שכנעה אותם להצטלם והפכה אותם לקו אמנותי מרשים וחזק, הפוך מה"חלום האמריקאי" המהוגן. זה היה לכאורה הכי נמוך, אבל נעשה באופן מכבד ואוהד.

בשנת 1971 הלכה דיאן ארבוס לעולמה. צעירה ורק בת 48, תלושה ממשפחה וממקורבים, היא איבדה את עצמה לדעת. ללא ספק דיכאון שלא טופל בזמן היה הגורם למעשה. פספוס גדול, הן שלה בעצמה והן של עולם הצילום. היא שברה כמעט את כל המוסכמות והגבולות של הנכון והראוי בחברה שבה היא חיה ובדיעבד הסתבר שבעצמה לא עמדה בשבר הפנימי, שמשך אותה לשם. בהיפוך מטריד מה"פריקים" שצילמה, הנכים ברובם בגופם אך בריאים בנפשם, הסתובבה היא עם נפש שבורה ומצולקת קשות. כך הלך השבר שבה והתרחב, הלך ונפער.


הנה מצילומיה של דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/qoKAhER5K6Y


מצגת וידאו של צילומיה:

https://youtu.be/_d08Lr16AUY


וסרט תיעודי על חייה ופועלה של הצלמת דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/Q_0sQI90kYI?long=yes

הצלמת האמריקנית הלן לויט (Helen Levitt) התפרסה בצילומיה המתעדים את חיי הרחוב של העיר ניו-יורק. היא נחשבת אחת מהצלמות החשובות במאה ה-20. בזכותה של לויט החלה תנועת צילום הרחוב, או הצילום האורבאני, שמצאה יופי בתמונות האנשים מהעיר הגדולה ובחיים העירוניים בכרך.

הלן לויט גדלה בשכונת ברוקלין העניה בניו יורק, בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא החלה את דרכה כמורה לאמנות ובהמשך התפתחה לקריירה של אמנית יוצרת בתחום הצילום. בנוסף לצילומי הסטילס שלה (תמונות שאינן נעות) היא עשתה גם שני סרטים דקומנטריים שמתארים את הווי החיים העירוני. לפרנסתה היא גם עסקה בצילום סטילס באתרי הצילומים של סרטים ידועים, תחום הנקרא "סינמוגרפיה".

אחת הסדרות הידועות של הלן לויט הייתה של צילומי ילדים בניו יורק. הסדרה צולמה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 וזכתה לפרסום עולמי ולהכרה בה כאחת הצלמות בעלות טביעת העין והמעניינות ביותר. היא נחשבה לצלמת גאוגרפית מרתקת, על אף שצילמה בעיר הולדתה, ממש ליד הבית..


על האמנות המצולמת של הלן לוויט:

http://youtu.be/vx2VVwBP0gU


וצילומי רחוב רבים נוספים של הלן לוויט:

http://youtu.be/vzCQgiANayA

האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes

הצלם האמריקני ספנסר טוניק מקדיש את חייו ליצירת צילומי מיצג המוניים של אנשים בעירום. הוא עושה זאת במקומות מגוונים, בטבע ובערים, ובונה בצילומיו מיצגים גדולים שבהם הגוף העירום הוא חומר היצירה או מרכיב פיסולי.

בכל מקום שבו הוא מצלם כיום, מגיעים אלפי אנשים כדי להשתתף בצילומים שהוא עורך ובחלק מהמקומות, כולל ישראל, גם משלמים על הזכות להצטלם מולו.

במקסיקו השתתפו 18 אלף אנשים בצילומים שלו!

בשנים הראשונות הוא נעצר בכל פעם שצילם בערים שונות באמריקה, בשל ההתערטלות (הסרת הבגדים בציבור) שגרם למצולמים שלו, אבל כיום הוא אמן מוערך ומוכר והוא מתקבל בכבוד בכל מקום שאליו הוא מגיע.

סרטונים על ספנסר טוניק וצילומיו כוללים עירום אמנותי אך מוגבלים לצפייה בגיל מתאים.

אם אתם עייפים מעבודה פעם ולא בא לכם לעצור לצד הדרך ולצפות במשהו שמסקרן אתכם, חשוב שתדעו שהדברים המסעירים ביותר בחיים, יכולים לבוא ממש במקרה..

צילומיה של דורותיאה לאנג הפכו אותה לאחת המתעדות החברתיות המוכרות של ארצות הברית, בתקופת השפל הגדול. היא עבדה באותה התקופה בצילום ותיעוד עבור גוף ממשלתי שפעל לסייע לאזורי הכפר העניים שנפגעו קשות בשפל הכלכלי. תמונותיה הביאו את הטרגדיה האנושית של השפל הגדול לכל פינה והיו בעלי השפעה רבה על הצילום התיעודי המתפתח.

התמונה של לאנג, אם נודדת (Migrant Mother) היא תמונתה הידועה ביותר. היא צולמה כחלק מסדרת תמונות שצילמה בשנת 1932, במחנה עניים לצד הדרך. את התמונה הזו היא צילמה כמעט במקרה. לאנג הייתה אחרי יום עבודה רגיל ונסעה בדרך הביתה. כשראתה מחנה זמני בצד הדרך, חשבה אם לרדת ולחפש נושאים מעניינים לצילום. העייפות גרמה לה להמשיך בנסיעה, אבל אחרי כמה קילומטרים החליטה לחזור ולצלם. במחנה ראתה את "האם הנוודית", שאותה צילמה עם ילדיה, בפתח האוהל הזמני שלה.

הצילום שהתפרסם הפך לאחד הסמלים של השפל הגדול בארצות הברית. הוא זה שהעניק ללאנג את עיקר הפרסום, כצלמת חברתית אמריקאית. התצלום המיוחד הזה גם סייע לבסס את השפעת הצילום כמתעד של המצב החברתי האנושי.

אגב, במשך שנים רבות לא היה ידוע מי האישה המצולמת והיא נותרה אנונימית. בשנת 1978 הצליח עיתונאי למצוא אותה. שמה היה פלורנס אוונס תומפסון. בראיון שנערך איתה היא סיפרה שהייתה בת 32 בעת שהתמונה צולמה. היא סיפרה שכעסה על פרסום התמונה וחשה בושה על שהפכה לסמל של עוני. לאנג הבטיחה לה לדבריה שהתמונה לא תפורסם.


הנה סיפורה של "אם נודדת":

https://youtu.be/3RBewhoQu34


עוד מצילומיה והתיעוד החשוב של לאנג את התקופה:

http://youtu.be/kvOEE1rJR2I


מילותיה של דורותיאה לנג על רקע צילומיה שלה:

http://youtu.be/KQPS3KI5-yM


וסרט תיעודי על עבודתה וחייה של דורותיאה לאנג:

https://youtu.be/yrODn0f1z0g?long=yes

צילום של דיוקנו של המהפכן המרקסיסטי והמורד הקובני ממוצא ארגנטיני ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה", הפך לאחד האייקונים המוכרים בעולם. הצילום הוא כנראה אחד מהמועתקים ביותר בתולדות הצילום, אם לא התמונה הנפוצה ביותר בעולם. יש לו סיפור מעניין...

אז מהו סיפור הצילום של צ'ה גווארה? - הצילום, ששמו המקורי הוא "לוחם הגרילה ההירואי", הוא של צלם בשם אלברטו קורדה. הצילום המפורסם מושתת על תמונה ספונטנית, שצולמה כמעט במקרה, במהלך עצרת זיכרון שערך פידל קסטרו לאחר התפוצצות של אוניית מטען בנמל הוואנה, שהביאה למותם של עשרות בני אדם.

קורדה, הצלם הרשמי של קסטרו, צילם את גווארה בעת שהאזין לנאום של קסטרו בפני אלפי הצועדים. הבעת פניו של הלוחם המפורסם תפסה את הצלם והוא צילם את התמונה בחטף, כשברקע היה במקור עץ דקל ועוד משתתף בעצרת, לצדו של גווארה.

העורך של העיתון "הרבולוסיון", שעבורו צילם קורדה, לא השתמש בתמונה לצורך הכתבה שפורסמה על העצרת. אבל הצלם אהב את התמונה וניקה את התמונה מהעץ ומהדמות הנוספת שברקע. לאחר שיצר ממנה את הגרסה הנקייה, האייקונית, הוא תלה אותה בביתו והעניק עותקים ממנה לידידים ובני משפחה.

ב-1967 קיבל פעיל שמאל איטלקי את הזכויות לפרסום יומן השבי של גווארה וחיפש תמונה. הוא הופנה לקורדה, אהב את התמונה וכ"ידיד המהפכה", הוא קיבל אותה ללא תשלום. בעניין שנוצר לאחר שצ'ה הוצא להורג הפכו הספר עם התמונה שעל הכריכה שלו, לפרסום רב באיטליה ובעולם כולו.

התמונה לכדה את עינו של אמן מאירלנד בשם ג'ים פיצפטריק והוא יצר ממנה כרזה, בעלת רקע אדום כשהכוכב שעל כובע שלו צהוב. פיצפטריק הגביה מעט את עיניו של גווארה וכדי לסמן את שמו, הוא הוסיף F הפוכה על הכתף של הדמות. הכרזות הופצו בקרב ארגוני שמאל ברחבי אירופה וזכו לפרסום רב במהומות הסטודנטים בצרפת ב-1968.

די מהר קיבלו הכרזות מעמד בעולם האמנות כשאנדי וורהול הפיץ יצירה שהתבססה על הכרזות הללו. גם בקובה זכתה התמונה למעמד אייקוני, כשבחזית בניין משרד הפנים הוצב דיוקן פלדה שהתבסס עליה, ותחתיו הכיתוב "Hasta la Victoria Siempre" ("עד הניצחון תמיד").

עם השנים התמונה שבה והופיעה על שטרות ומטבעות קובניים, על חולצות טי במערב ובכלל הפכה לסמל, לוגו ונחלתם של מורדים במוסכמות ברחבי העולם. לא מעט בזכותה הפך צ'ה גווארה לאייקון המהפכני האולטימטיבי, שמייצג שינוי וחשיבה מחוץ למסגרת ומשמש בידי רבים למחאה וקריאת תיגר על הממסד, הרגיל, המסואב או המנצל.


הנה אלברטו קורדה, מי שידוע במשך שנים רבות כצלם של צ'ה:

https://youtu.be/Q2FFhYT-A_k


קורדה מספר כיצד נוצר הצילום:

https://youtu.be/Znb4xk5hldk


סיפורו של מי שקרא תיגר על קורדה:

https://youtu.be/aLJ7metgLSI


וקטע מסרט תיעודי על קורדה והצילום שיצר במקרה:

https://youtu.be/PKA1YZeJnPo?long=yes

הצלמת אנני ליבוביץ' (Annie Leibovitz) היא מהצלמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. את צילומיה אתם מכירים כבר שנים רבות, מבלי לדעת שהיא הלוחצת על ההדק של המצלמה. היא אולי צלמת הפורטרטים הידועה בעולם.

משחקני הוליווד, דרך מוסיקאים, דוגמניות וכוכבי רוק ועד לפוליטיקאים, מנהיגים ואנשי הגות - עם דיוקנות פורצי דרך, שבהם בדרך כלל נחשפו המצולמים באופן חסר תקדים, אנני הפכה לכוכבת-על בצילום העולמי.

יש לה צילומים שמספרים סיפור. מבעד לעדשה שלה צולמו לא מעט מהצילומים שהפכו אייקוניים. את ג'ון לנון היא צילמה עם יוקו אונו, שברירי ועירום, שעות ספורות לפני שנרצח. זה היה לתצלומו האחרון והמפורסם ביותר של מי שנחשב למנהיג הביטלס וליוצר היותר מעניין בה.

את השחקנית דמי מור צילמה אנני לייבוביץ' כשהיא הרה ובעירום, בצילום יפה להפליא, עם בן זוגה המסמן בידיו שעל בטנה לב. מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות לשעבר, הצטלם אצלה בתור דוגמן של אופנת לואי ויטון, הרקדן הנודע מיכאיל ברישניקוב מצולם בידיה על חוף הים וזה רק חלק קטן מתצלומיה הנודעים.

בעולם של צלמים טובים רבים, שלא מצליחים לייצר שפה אישית המזהה אותם אל מול צלמים אחרים, היא הייתה מהיחידים שהטביעו את החותם האישי שלהם על כל צילום. עורכת המגזין הנודע "ווג", שמשלם לה סכומי עתק כדי שתצלם עבורו, אמרה עליה ש"אין סיכוי שלא תזהה תמונה שאנני ליבוביץ צילמה."

לא רק מפורסמים ומנהיגים כמו הנשיא ביל קלינטון, המלכה אליזבת השנייה והדלאי למה, היו בצילומיה הנודעים. אנני ליבוביץ ידעה לצלם אנשים כך שהצילום יעביר לצופה משהו מהאמת שלהם. היא הרבתה לצלם את סוזן סונטאג, אהובתה ומי שהייתה סופרת והוגה מהגדולות של זמננו. בספר קורע לב היא תיעדה את מאבקה של בת זוגה במחלה סופנית, ממש עד יום מותה.

היא עצמה, אולי הסלבריטאית הגדולה של הצלמים, גדלה במשפחה שנדדה, בעקבות האב ששירת בחיל האוויר האמריקאי. היא בילתה המון בנסיעות וטענה לא פעם שמי שגדל כך הופך אמן, זאת משום שהוא "ראה את העולם דרך מסגרת, או תמונה מוכנה, שהיא חלון הרכב".

בשנות ה-70 היא החלה לצלם במגזין "רולינג סטון", שרק נולד. תוך 3 שנים היא הפכה לצלמת הראשית של המגזין והחלה לצלם את מפורסמי התקופה. לצד הצלחת המגזין, לא מעט אגב בזכותה, היא הצליחה לבנות לעצמה שם של ממש, בתור צלמת מעולה וחדת-מבע.

מעבודתה ב"וואניטי פייר" משתכרת ליבוביץ יפה. למעשה, היא אחת מהצלמות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם, אם לא הגבוה שבהם. זה לא הפריע להתנהלותה הכלכלית להביאה לפשיטת רגל בשנים האחרונות. ככה זה כשאתה אמן והעין שלך תקועה עמוק במצלמה.


הנה סיפורה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/8jxbnjQg7vU


מהפורטרטים המפורסמים של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/CBeX_ffmDbg


הנה הצלמת הידועה בעולם אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/aqa2y2j3OCk


כך היא מצלמת צילומים לקמפיין פרסומי באיסלנד:

https://youtu.be/sfdXUM7n9ZI


מדבריה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/hpj9uaHFN1Q


הסבר של צילומים אייקוניים של ליבוביץ':

https://youtu.be/1cG_w896Z2g


תערוכה של צילומיה:

https://youtu.be/6Q9H-l0oI5I


וסרט תיעודי מ-1993 על חייה ופועלה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/f2lbAN-_0A0?long=yes

צלם העיתונות האמריקאי אלפרד אייזנשטאדט היה גרמני ממוצא יהודי. בשבילו, כמו בשביל יהודים רבים אחרים, הייתה מלחמת העולם השנייה עניין אישי. צילומו המפורסם ביותר היה "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס", שבו הנציח את הניצחון על בנות בריתה של גרמניה הנאצית, כפי שהשתקף בחגיגות השמחה ברחובות אמריקה. תמונת הנשיקה המפורסמת שלו הפכה לסמל המוכר ביותר של סוף מלחמת העולם השנייה.

אייזנשטאדט נולד למשפחה יהודית בגרמניה. הצילום עניין אותו מילדות והחל מגיל 12 הוא החל לצלם. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ונפצע. לאחר עלית הנאצים לשלטון הוא צילם את אדולף היטלר נפגש עם מוסוליני באיטליה ובצילום אחר גם את שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שהזעיף את פניו לאחר שגילה שהוא יהודי.

בעקבות שנאת היהודים בגרמניה הנאצית היגר אייזנשטאדט לניו יורק. הוא הפך לצלם במגזין האמריקאי "לייף" והיה לאחד הצלמים המוכרים בארה"ב ובהמשך, בזכות תמונה זו, בעולם כולו.


הנה סרטון על אלפרד אייזנשטדט:

http://youtu.be/Sjq1iKVr2Es


מצגת וידאו עם תמונותיו הידועות של אלפרד אייזנשטדט:

https://youtu.be/EgFHehxuthI


וסרט ארוך יותר על הצלם אלפרד אייזנשטאדט:

http://youtu.be/xdfOo4yh6c0?long=yes

אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.

הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".

ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.

צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.

במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.

בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.


הנה סיפורו של ברסון:

https://youtu.be/uLepNuWXeLM


צילומיו של אנרי ברסון:

https://youtu.be/SueN2iDeED0


עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):

http://youtu.be/03Z2vF3QGEk


וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:

http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY

רוברט קאפה לא רק היה מחלוצי צילום המלחמה, אלא אולי צלם המלחמה המפורסם ביותר במאה ה-20. צילומי המלחמה שלו הקפיאו רגעים גדולים בהיסטוריה המלחמתית של המאה ה-20. הוא היה בעל כשרון גדול ללכוד אנשים יחידים או קבוצות קטנות ברגעים מיוחדים בשדה הקרב. קאפה גם ניחן באומץ לב נדיר, שאפשר לו להימצא במקומות המסוכנים ביותר בחזית ולצלם את מה שצולם לעתים נדירות לפני כן - את המוות.

את כל חייו המקצועיים בילה קאפה, שהיה דווקא פציפיסט (שוחר שלום) בשדה הקרב. הוא תמיד אחז בידו מצלמה, במקום רובה. אך בעוד רוברט קאפה היה איש מוכר שבילה עם אנשים מפורסמים וכוכבי-על בתקופתו, הוא הירבה לצלם דווקא את האנשים הפשוטים והאנונימיים. הם היו גיבוריו המצולמים ואת כאבם, חייהם ולצערו גם את מותם, היטיב להעביר בצילומיו. ניתן ממש לומר שהוא המציא את המושג "פוטו ג'ורנליזם", צילום העיתונות.

גם בשדה הקרב הוא הרבה ללכוד דווקא את רגעי היומיום של הלוחמים ואזרחים בעת מלחמה. משתיית קפה אנושית בלונדון המופגזת ועד מנוחת לוחמים זה על כתפו של זה.

התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט", הציג לוחם רפובליקני נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב. הצילום צולם בשנת 1936, בעת מלחמת האזרחים בספרד. מאז פורסם היו ויכוחים אינספור האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי, אבל זה לא ממש שינה לצילום להפוך לאייקון מייאש של רגע המוות של אדם. בכך הוא המציא את טכניקת "תפיסת הרגע", של לכידת רגע האירוע בצילום אחד.

קאפה מת תוך כדי עבודתו, כשבמהלך מלחמת הודו-סין הוא ירד כדי לצלם, מחוץ לשיירת כלי הרכב שבה נסע, ועלה על מוקש נגד אדם.


הנה סרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ


מצגת וידאו של צילומיו של קאפה ממלחמת העולם השנייה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


ומצגת מרגשת של תמונות המלחמה המפורסמות של רוברט קאפה:

http://youtu.be/erOxpumg7JA

"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.

אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".

פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..

אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..


הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:

http://youtu.be/vIcJA3LKMX4


מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:

http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s


וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:

http://youtu.be/jZIuNdiyd7g