ווקר אוונס היה צלם אמריקאי שזכה לתהילה בצילומים שערך בחוות הממשלתיות הגדולות, שהוקמו בעקבות השפל הגדול כדי לסייע לחקלאים לשרוד. הוא היה מהצלמים שנשלחו לתעד את החקלאים העניים ואת מהלך הניסוי החשוב הזה. תיעוד שלוש משפחות עניות בצילומיו של אוונס העביר את תחושת הניכור של המשפחות הללו וגרם לביטול הפרויקט ולסיוע שקיבלו משפחות החקלאים הקטנים, כדי שיוכלו לרכוש ולהחזיק בחוות שלהם.

ההתעקשות של ווקר להנציח את נזקי השפל הגדול בלי לייפות את המציאות הפכה אותו לאחד הצלמים החברתיים החשובים והמוכרים באמריקה. היכולת שלו להפגין תיעוד אמין ומחובר למציאות של המצולם, תרמה למיקומו של הצילום ככלי לעבודה מחקרית. מבחינת צילום עיתונות, הוא לא רצה שהצילום העיתונאי ימחיש את הכתוב, אלא שידבר בעד עצמו.

אוונס זכה להד חשוב גם לסדרת צילומים שעשה ברכבת התחתית של ניו-יורק, שבה צילם נוסעים במצלמה נסתרת שהסתיר במעילו.

אוונס אמר את המשפט המחנך צלמים דגולים: "נעץ מבט, הבט ללא היסוס, זו הדרך לחנך את עינך."


הנה תערוכה מצילומיו של אוונס במוזיאון המטרופוליטן:

http://youtu.be/gSFj3Sd-gqs?t=5s


מצגת מצילומיו של ווקר אוונס:

http://youtu.be/q-ikOhcFsHg


והדיוקנאות של ווקר אוונס:

http://youtu.be/Gqk_l-p_pl4

צילום אחד שהופיע על שער המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנת 1985, הפך את הצלם סטיב מקורי (Steve McCurry) לצלם מוכר בכל העולם כולו. בנסגרת הגיליון שעסק בפליטים בעולם צילם מקורי נערה אפגנית בת 12, בזמן הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן. הצילום היפה להפליא, שהדגיש את עיניה הירוקות של הנערה, הפך לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה.

רבים רואים בתמונה של הנערה האפגנית את "המונה ליזה של הצילום". אחת מהסיבות הברורות לתהילתה של התמונה נעוץ בעיניה הירוקות והיפות להפליא של הילדה האפגנית בת ה-12. אך לא רק יופיין של העיניים אלא העומק שלהן, שמעביר משהו מסיפורה האישי הקשה וההירואי, בצל אירועי המלחמה.

תמונת הנערה זכתה מיד לפרסום עולמי ולסמל של פליטים בעולם, אבל היא נותרה אנונימית במשך כ-17 שנה. איש לא ידע אז מיהי והפרטים היחידים שנודעו עליה הם שמדובר בנערה ממוצא אפגאני-פתאני, שהתייתמה מהוריה במהלך פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. במהלך המלחמה הושמד הכפר שלה בהתקפת אוויר של כוחות הצבא האדום, צבא רוסיה. רוב משפחתה נהרגה במקום. היא נותרה בחיים וצעדה ביחד עם מספר ניצולים במשך שבועיים בהרים של אפגניסטן, כדי למצוא מקלט במחנה פליטים שבפקיסטן השכנה.

בשל חוקי הטליבאן המחמירים במדינה, כמעט ולא ניתן היה לצלם נשים אפגניות. חוקי הצניעות הנוקשים בבית הספר הזמני של מחנה הפליטים אסרו גם הם על התלמידות להצטלם. אבל מקורי בר המזל הבחין בנערה עם המבט החודר וניצל רגע של חסד כדי לצלמה, במה שיהיה צילום חייו.

רק בשנת 2002 יצא צוות של "הנשיונל ג'יאוגרפיק" בראשות מקארי לאפגניסטן, כדי לאתר את הנערה. כשהצליחו לאתרה הם גילו שהיא התבגרה והשתנתה פלאים. בדיקות שנעזרו בטכנולוגיה מתקדמת של זיהוי ביומטרי של קשתית העין הוכיחו להם שהיא הנערה האפגנית ההיא. האישה, שרבט גולה שמה, לא ראתה מעולם את תמונתה שהפכה לאייקון עולמי והיא הסכימה להצטלם שוב. וכך, 17 שנה אחרי שהפכה ל"מונה ליזה של עולם הצילום" היא הופיעה שוב על שער המגזין הנחשב, כשהיא רעולת פנים ומחזיקה את תמונתה המפורסמת כנערה, כשעליה מתנוססת הכותרת "נמצאה".


הנה סיפורו של הצילום המופלא לאורך השנים:

https://youtu.be/ciXIaCF80ao


סיפורה של הנערה האפגנית:

https://youtu.be/z7dilPE9XtE


הצלם סטיב מקורי חוזר שנים רבות אחר כך, לחפש את הנערה:

https://youtu.be/cK6EnFu3NHc


השוואת הנערה מהתמונות, אז והיום:

https://youtu.be/6XAXLCtlpiU


סטיב מקורי הצלם מספר על הנסיבות של "הצילום הידוע ביותר" בתולדות המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק:

https://youtu.be/BIgx-nkFL6c


וסרט תיעודי על הצלם:

https://youtu.be/EkKUQvZemgw?long=yes

אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.

הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".

ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.

צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.

במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.

בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.


הנה סיפורו של ברסון:

https://youtu.be/uLepNuWXeLM


צילומיו של אנרי ברסון:

https://youtu.be/SueN2iDeED0


עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):

http://youtu.be/03Z2vF3QGEk


וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:

http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY

צילום "ארוחת צהריים על גורד שחקים" (Lunch Atop A Skyscraper) הוא אחד הצילומים המפורסמים והמוכרים בעולם. במהלך המאה ה-20 הוא היה לאחד הסמלים של "התפוח הגדול" וניתן למצוא אותו כמעט בכל מקום בעיר ניו-יורק ובכלל.

לצילום הזה ולפחד הגבהים שהוא מזכיר לאנשים, נעשו מחוות אינספור. הוא הפך לפוסטר שניתן לראות בפרסומות, בסדרות טלוויזיה ובחדרים מעוצבים בכל העולם. לא חסרו גם אינספור ציטוטים, חיקויים ופרודיות שנעשו לצילום המוכר והמדהים הזה.

הצילום שצולם בשמי מנהטן בשנת 1932 התפרסם בעיתון "הניו יורק הארלד טריביון". הוא צולם ככל הנראה במרומי אתר הבנייה של מגדל GE, שנקרא אז RCA. נהוג היה באותה תקופה להזמין צלמי עיתונות לאתרי בנייה של גורדי שחקים, ליום של צילומים וחשיפה של הבניין ההולך ונבנה, שנועד לצורך יחסי הציבור וקידום המכירות של הבניין ובמקרה הזה גם של מרכז רוקפלר, שהוא היה חלק ממנו.

ליום הצילומים בבניין זה הוזמנו צלמים שונים. תחקירים שנעשו עם השנים חשפו שזהות הצלם היא ככל הנראה צלם ששמו צ'ארלס אבטס, אם כי הוויכוחים על עובדה זו מעולם לא הסתיימו.

אבל בצד הפרסום שלו, הצילום הוא גם תעלומה של ממש, חידה בת 80 שנה. לא ברור מיהם הפועלים שצולמו בו, מי צילם אותו ורבים תוהים אם צילום הארוחה על קורה התלויה באוויר הוא בכלל אותנטי, אמיתי. בעיקר מחשידה הנינוחות של הפועלים, היושבים ללא אבטחה בגובה רב ולא נראים מוטרדים מהעובדה שנפילה מגובה כזה היא מוות ודאי. אגב, בסרט התיעודי "Men at Lunch" שנעשה ב-2012 על הצילום, נחשף שאחד הפועלים כתב הביתה שנפילה מהקורה לא הייתה מסוכנת כמו שנדמה, שכן לא נראית בתצלום רצפה שהייתה מעט מתחת לקורה. יתכן שניסה רק להרגיע את משפחתו, אבל חשוב לדעת שהחיפוש הנואש אחר עבודה באותה תקופה, עידן השפל הגדול בארה"ב, הוביל עובדים לעבוד בתנאים קשים ומסוכנים מאד. עבודה בקומות הגבוהות של גורדי שחקים וללא אמצעי בטיחות כמו רתמות או קסדות, הייתה מעשה שבשגרה.

בטיחות, איך לומר זאת בעדינות, לא הייתה אז עניין מהותי מדי...


כך צילמו את "ארוחת צהריים על גורד שחקים":

https://youtu.be/7QCYDzsQ_yM


עבודה בגבהים כאלה וללא מתקני בטיחות הייתה הסטנדרט:

https://youtu.be/gDN4c2wnx3E


עוד על הצילום:

https://youtu.be/nEKNt4831b4


קדימון של הסרט התיעודי מ-2012, על האנשים שמצולמים בתמונה הנודעת:

https://youtu.be/QKaBMy8cjIU


מצגת וידאו שמראה שתמונות כאלה היו ממש לא נדירות באותה תקופה:

https://youtu.be/qBTEe-I16Po


ועוד אחת:

https://youtu.be/1i_wNJWSsPs

צלם העיתונות האמריקאי אלפרד אייזנשטאדט היה גרמני ממוצא יהודי. בשבילו, כמו בשביל יהודים רבים אחרים, הייתה מלחמת העולם השנייה עניין אישי. צילומו המפורסם ביותר היה "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס", שבו הנציח את הניצחון על בנות בריתה של גרמניה הנאצית, כפי שהשתקף בחגיגות השמחה ברחובות אמריקה. תמונת הנשיקה המפורסמת שלו הפכה לסמל המוכר ביותר של סוף מלחמת העולם השנייה.

אייזנשטאדט נולד למשפחה יהודית בגרמניה. הצילום עניין אותו מילדות והחל מגיל 12 הוא החל לצלם. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני ונפצע. לאחר עלית הנאצים לשלטון הוא צילם את אדולף היטלר נפגש עם מוסוליני באיטליה ובצילום אחר גם את שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שהזעיף את פניו לאחר שגילה שהוא יהודי.

בעקבות שנאת היהודים בגרמניה הנאצית היגר אייזנשטאדט לניו יורק. הוא הפך לצלם במגזין האמריקאי "לייף" והיה לאחד הצלמים המוכרים בארה"ב ובהמשך, בזכות תמונה זו, בעולם כולו.


הנה סרטון על אלפרד אייזנשטדט:

http://youtu.be/Sjq1iKVr2Es


מצגת וידאו עם תמונותיו הידועות של אלפרד אייזנשטדט:

https://youtu.be/EgFHehxuthI


וסרט ארוך יותר על הצלם אלפרד אייזנשטאדט:

http://youtu.be/xdfOo4yh6c0?long=yes

רוברט קאפה לא רק היה מחלוצי צילום המלחמה, אלא אולי צלם המלחמה המפורסם ביותר במאה ה-20. צילומי המלחמה שלו הקפיאו רגעים גדולים בהיסטוריה המלחמתית של המאה ה-20. הוא היה בעל כשרון גדול ללכוד אנשים יחידים או קבוצות קטנות ברגעים מיוחדים בשדה הקרב. קאפה גם ניחן באומץ לב נדיר, שאפשר לו להימצא במקומות המסוכנים ביותר בחזית ולצלם את מה שצולם לעתים נדירות לפני כן - את המוות.

את כל חייו המקצועיים בילה קאפה, שהיה דווקא פציפיסט (שוחר שלום) בשדה הקרב. הוא תמיד אחז בידו מצלמה, במקום רובה. אך בעוד רוברט קאפה היה איש מוכר שבילה עם אנשים מפורסמים וכוכבי-על בתקופתו, הוא הירבה לצלם דווקא את האנשים הפשוטים והאנונימיים. הם היו גיבוריו המצולמים ואת כאבם, חייהם ולצערו גם את מותם, היטיב להעביר בצילומיו. ניתן ממש לומר שהוא המציא את המושג "פוטו ג'ורנליזם", צילום העיתונות.

גם בשדה הקרב הוא הרבה ללכוד דווקא את רגעי היומיום של הלוחמים ואזרחים בעת מלחמה. משתיית קפה אנושית בלונדון המופגזת ועד מנוחת לוחמים זה על כתפו של זה.

התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט", הציג לוחם רפובליקני נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב. הצילום צולם בשנת 1936, בעת מלחמת האזרחים בספרד. מאז פורסם היו ויכוחים אינספור האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי, אבל זה לא ממש שינה לצילום להפוך לאייקון מייאש של רגע המוות של אדם. בכך הוא המציא את טכניקת "תפיסת הרגע", של לכידת רגע האירוע בצילום אחד.

קאפה מת תוך כדי עבודתו, כשבמהלך מלחמת הודו-סין הוא ירד כדי לצלם, מחוץ לשיירת כלי הרכב שבה נסע, ועלה על מוקש נגד אדם.


הנה סרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ


מצגת וידאו של צילומיו של קאפה ממלחמת העולם השנייה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


ומצגת מרגשת של תמונות המלחמה המפורסמות של רוברט קאפה:

http://youtu.be/erOxpumg7JA

כשרוברט קאפה צילם את התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט" (The Falling Soldier), הוא לא ידע שהוא מצלם את צילום המלחמה שיהיה בקרוב הצילום הכי מפורסם בעולם. הצילום הציג לוחם רפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב.

הצילום היה מהפכני בכך שיישם את הטכניקה שהגה רוברט קאפה וקרא לה "תפיסת הרגע". הרעיון בה היה ללכוד את רגע האירוע בצילום אחד. היום זה נשמע בנאלי, אבל בשנות ה-30 זה היה רעיון חדשני מאד.

מרגע שהצילום פורסם, בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא הפך לסמל האכזריות של המלחמה. עד אז מעולם לא תועד רגע מותו של אדם במלחמה כלשהי. זה היה ביטוי מצמרר לתחושות הכעס והתסכול של שוחרי השלום בעולם כולו.

ואולם, בצד ההצלחה של הצילום, התנהלו ויכוחים אינספור לגבי אמינותו התיעודית. איש לא ידע האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי ורבים חשבו שקשה להאמין שצילום כזה הושג באופן טבעי, בתוך קרב אמיתי. זה אמנם לא הפריע לצילום להפוך לאייקון של צילומי המוות במלחמה ואולי אף הגביר את הפרסום שלו.


הנה סיפור הצילום "מותו של חייל לויאליסט"

https://youtu.be/_ABQEU_WuzA


מבקרת אמנות מנתחת אותו:

https://youtu.be/jBG5BsIHa60


הנה הוא באסופת צילומיו של קאפה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


וסרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ

קרב איוו ג'ימה היה קרב קשה, שנמשך חודש שלם והתנהל בשלהי מלחמת העולם השנייה, על האי היפני איוו ג'ימה.

האי הזה, הממוקם כ-1200 קילומטרים מטוקיו, בירת יפן, ראה את אחד הקרבות המפורסמים במלחמת העולם השנייה, קרב עקוב מדם, שהנצחון בו היה הכרחי לשני הצדדים.

הקרב היה גם קרב סמלי, שהנצחון האמריקאי בו בישר את מפלתה הטוטלית של יפן במלחמה נגד ארה"ב ואת הסיום הקרוב של מלחמת העולם השנייה. הקרב סימן את סוף המלחמה, בניצחון מוחלט של הדמוקרטיות על הציר הפשיסטי שהקים היטלר, ביחד עם מוסוליני האיטלקי והקיסר היפני.

אבל בקרב הזה גם צולמה אחת התמונות הידועות בעולם. זה היה צילום שזכה לשם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (Raising the Flag on Iwo Jima).

בצילום הנפת הדגל הנציח הצלם ג'ו רוזנטל את סופו של הקרב, שהתפרסם בזכות ציחום המלחמה הזה בעולם כולו.

התמונה צולמה ב-23 בפברואר 1945 והונצח בה האירוע הסמלי שבו מניפים חיילים אמריקאים את הדגל על הר סוריבאצ'י שבאי היפאני איוו ג'ימה. רק שלושה מששת הלוחמים המצולמים בו שבו מהמלחמה.

האי איוו ג'ימה הוא אי שנחשב בתחום השיפוט של הבירה היפאנית טוקיו, מה שהפך אותו לחשוב מאד עבור היפאנים. גם האמריקאים ראו בו חשיבות רבה. ההתקפה עליו הייתה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי שהוא חלק מהמולדת היפאנית.

הדימוי ההרואי שהונצח בצילום תרם רבות להאדרת יוקרתו של הצבא האמריקאי. בעיני הציבור האמריקני, הוא גם התצלום המסמל יותר מכל את הניצחון במלחמת העולם השנייה

לא רבים יודעים, אך הנפת הדגל שמוצגת בתצלום היא בעצם ההנפה השנייה על ההר. היא התבצעה לאחר שפוליטיקאי שהגיע לאי רצה לקבל את הדגל הראשון שהונף על ההר, בידיעה שהוא יהיה בעל חשיבות היסטורית.

אז ההנפה הראשונה תועדה על ידי צלם אחר בשם לואיס לווארי. תצלומו לא התפרסם ומעטים מכירים אותו. לעומתו, זכה רוזנטל באותה שנה בפרס פוליצר, עבור הצילום השני, על הדרך הוא גם היה לבעל התצלום הראשון שזכה בפוליצר באותה שנה שבה הוא פורסם.

ברבות השנים, בגלל אי הבנת שאלה שנשאל על ידי עיתונאי, הושמעו טענות כלפי רוזנטל שהתמונה שהתפרסמה בעצם בוימה. הוא חזר והכחיש זאת בעקשנות, עד יום מותו.


הנה הצלם ג'ו רוזנטל וסיפור הצילום הנודע:

https://youtu.be/hT-nVMnr-Fo


סיפורו של הצילום המפורסם של "הנפת הדגל באיוו ג'ימה":

https://youtu.be/Dokr9fNFsa8


וסרט תיעודי שמנציח את הקרב על האי ואת הרגעים שאותם מנציח הצילום:

https://youtu.be/9E3uBWn7e8U?long=yes