שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך רכב פאיתון אל מותו במרכבת השמש?
מעניין שהסיפור המפורסם ביותר על הליוס, אל השמש של יוון העתיקה, הוא הסיפור על בנו פאיתון (Phaethon), או פאתון. הוא רכב על מרכבת השמש אל אובדנו.
הסיפור מתחיל, כמו שקורה לפעמים, בעבודה של אבא. בכל בוקר נהג הליוס את מרכבת השמש שלו, לפי המיתולוגיה היוונית, מהמזרח אל המערב. כך הוא מביא אור וחום אל הארץ.
בדמדומי הערב, כשהוא שוקע באוקינוס אל מאחורי האופק, מובלים הליוס והמרכבה בחזרה לארמונו שבמזרח ומתכוננים ליום הבא.
פאיתון, בנו, שמשמעות שמו ביוונית היא "זורח" או "נוצץ", מספר לאביו שחבריו לא מאמינים לו שהוא הבן של אל השמש הנוהג על פני השמיים, במרכבה הרתומה לסוסים גדולים. על שפת נהר סטיקס, הנהר המבדיל בין הארץ לשאול, משביע פאתון את אביו שיעניק לו כל מה שיבקש בכדי להוכיח לחבריו שהוא אכן בנו.
פאתון מבקש את רשותו של אביו לנהוג במרכבת השמש ליום אחד. הליוס שהבטיח שימלא כל בקשה של בנו נאלץ להסכים, אך מזהיר את הבן מהסוסים הפראיים ומתיר לו לנהוג במרכבה בזהירות.
אך למחרת, כשהוא יוצא עם השמש למסע היומי בשמיים, נלחץ הנער ומאבד את השליטה על סוסי המרכבה השועטים קדימה. המרכבה עולה לגובה רב מדי, עד שהיא מותירה שובל של כוכבים, הוא שביל החלב.
בהיעדר השמש, האדמה על הארץ קופאת.
כשמשך פאיתון המבועת במושכות בכל הכוח, בניסיון להשתלט על סוסי המרכבה העולים ומושכים למעלה, צללה המרכבה במהירות לארץ, כשהיא מבעירה אש ביערות, חורכת את הצמחים, העצים והפרחים בכל מקום, מייבשת נהרות והופכת את האדמה למדבר.
זאוס, אבי ומלך האלים, זועם על הצעיר הנמהר וכדי לעצור אותו הוא שולח ברק אל המרכבה. פאיתון צלל באחת אל תוך נהר ארידנוס ומרכבת השמש מיהרה לבדה ונחפזה מערבה.
אחיותיו ההליאדות של פאיתון ביכו את אחיהן המת, כשהן מזילות דמעות נוצצות של ענבר. הן התאבלו כה הרבה עד שהפכו בסופו של דבר לעצי ערבה בוכיה, הגדלים עד היום על גדות נהרות העולם.
כמובן שאחרי מות בנו, לא הרשה יותר הליוס לאיש לנהוג במרכבת השמש.
הנה סיפור רכיבתו של פאיתון על מרכבת השמש (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
והגרסה הרומית, בה הוא בנו של אפולו:
https://youtu.be/SzVulNyvhOY
כיצד פרספונה השפיעה על עונות השנה?
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
פרספונה
מעניין שהסיפור המפורסם ביותר על הליוס, אל השמש של יוון העתיקה, הוא הסיפור על בנו פאיתון (Phaethon), או פאתון. הוא רכב על מרכבת השמש אל אובדנו.
הסיפור מתחיל, כמו שקורה לפעמים, בעבודה של אבא. בכל בוקר נהג הליוס את מרכבת השמש שלו, לפי המיתולוגיה היוונית, מהמזרח אל המערב. כך הוא מביא אור וחום אל הארץ.
בדמדומי הערב, כשהוא שוקע באוקינוס אל מאחורי האופק, מובלים הליוס והמרכבה בחזרה לארמונו שבמזרח ומתכוננים ליום הבא.
פאיתון, בנו, שמשמעות שמו ביוונית היא "זורח" או "נוצץ", מספר לאביו שחבריו לא מאמינים לו שהוא הבן של אל השמש הנוהג על פני השמיים, במרכבה הרתומה לסוסים גדולים. על שפת נהר סטיקס, הנהר המבדיל בין הארץ לשאול, משביע פאתון את אביו שיעניק לו כל מה שיבקש בכדי להוכיח לחבריו שהוא אכן בנו.
פאתון מבקש את רשותו של אביו לנהוג במרכבת השמש ליום אחד. הליוס שהבטיח שימלא כל בקשה של בנו נאלץ להסכים, אך מזהיר את הבן מהסוסים הפראיים ומתיר לו לנהוג במרכבה בזהירות.
אך למחרת, כשהוא יוצא עם השמש למסע היומי בשמיים, נלחץ הנער ומאבד את השליטה על סוסי המרכבה השועטים קדימה. המרכבה עולה לגובה רב מדי, עד שהיא מותירה שובל של כוכבים, הוא שביל החלב.
בהיעדר השמש, האדמה על הארץ קופאת.
כשמשך פאיתון המבועת במושכות בכל הכוח, בניסיון להשתלט על סוסי המרכבה העולים ומושכים למעלה, צללה המרכבה במהירות לארץ, כשהיא מבעירה אש ביערות, חורכת את הצמחים, העצים והפרחים בכל מקום, מייבשת נהרות והופכת את האדמה למדבר.
זאוס, אבי ומלך האלים, זועם על הצעיר הנמהר וכדי לעצור אותו הוא שולח ברק אל המרכבה. פאיתון צלל באחת אל תוך נהר ארידנוס ומרכבת השמש מיהרה לבדה ונחפזה מערבה.
אחיותיו ההליאדות של פאיתון ביכו את אחיהן המת, כשהן מזילות דמעות נוצצות של ענבר. הן התאבלו כה הרבה עד שהפכו בסופו של דבר לעצי ערבה בוכיה, הגדלים עד היום על גדות נהרות העולם.
כמובן שאחרי מות בנו, לא הרשה יותר הליוס לאיש לנהוג במרכבת השמש.
הנה סיפור רכיבתו של פאיתון על מרכבת השמש (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
והגרסה הרומית, בה הוא בנו של אפולו:
https://youtu.be/SzVulNyvhOY
סיפורנו מתחיל בדמטר, אלת החקלאות, הצמחים והעצים של המיתולוגיה היוונית.
ביוון העתיקה, בכל שנה, כשזרעו את הזרעים שלהם וטיפלו בעצי הפרי, נהגו החקלאים היוונים להלל ולשבח את דמטר, בתקווה ליבול טוב ולשפע של אוכל. דמטר מצידה, אכן דאגה לתנובה טובה לעצים ולשדות.
היא נהגה להביט בפרספונה (Persephone), בתה האהובה וגם בתו של זאוס, מלך האלים. פרספונה הייתה נערה יפה שכולם אהבו. היא הייתה בחורה צעירה ונבונה, שירשה את תחביבי אמה וביחד עם חברותיה העבירה את הימים כשהיא קוטפת פרחים ונוטעת עצים.
אבל פרספונה, שבניגוד להוריה לא חיה על הר האולימפוס, לא ידעה שהַדֵּס (Hades), אל המתים והשאול, התאהב בה וחומד אותה לעצמו. הוא כבר החליט לחטוף ולהביא את פרספונה אל השאול, ממלכתו השחורה שמתחת לאדמה.
ואכן יום אחד, בשעה שפרספונה בילתה באחו עם סיאני חברתה, נימפת המים המתוקים, פרץ הַאדֵּס מבקע באדמה, כשהוא רכוב על מרכבתו השחורה. הוא חטף במהירות את פרספונה ההמומה, ודהר איתה למעמקי האדמה, לשאול תחתיות. הפתח באדמה נסגר והשניים נעלמו מאחריו.
איש לא הבחין בחטיפה, חוץ מזאוס מלך האלים ומהליוס, אל השמש הרואה את הכול.
עד שדמטר הגיעה למקום בחיפושיה אחרי בתה, בכתה סיאני, חברתה של פרספונה. מרוב בכי, היא התמוססה וזרמה אל הנהר הגדול.
מרוב צער, דמטר לא ידעה את נפשה. השמועות מספרות שהיא קיללה את החברות של בתה, שלא מנעו את החטיפה והפכה אותן לסירנות.
דמטר לא ידעה שזאוס, אביה של פרספונה, הרשה להאדס להינשא לבתם. היא מיהרה להר האולימפוס לעזרה, אבל לא השיגה דבר.
ביאושה ובגעגועים לבתה, הזניחה דמטר את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה. היבולים נבלו כולם ורעב השתרר בארץ. כשראו שבני האדם החלו למות בהמוניהם מרעב, החלו האלים לחשוש. הם ראו שהסגידה אליהם והזבחים שהציעו בני האדם הלכו ונעלמו גם הם.
בינתיים בעולם השאול, מעבר לנהר הדמעות סטיקס, דחתה פרספונה את ניסיונותיו של האדס להאכיל אותה. חוץ מכמה גרגרי רימון היא לא נגעה בכלום מהשאול.
דמטר המשיכה בחיפושים ומתוך כבוד וסימפטיה לסבלה, סיפר לה הליוס על בגידתו של זאוס, הרשות שנתן להאדס ועל חטיפת פרספונה על ידו. דמטר התעמתה עם זאוס ונשבעה שאם לא תתאחד עם פרספונה, לעולם היא תשאיר את השדות ללא תנובה.
זאוס מיהר לשלוח אל האדס את שליח האלים, הרמס, כדי שישיב את פרספונה אל האולימפוס ולאם המתגעגעת. אך מכיוון שפרספונה אכלה ולו עמה גרגרי רימון בשאול, לא ניתן היה להחזירה לכל השנה ולהשיב את הגלגל לאחור. לדרישת האדס לחלק מהשנה שבה פרספונה אל עולם החיים, אבל למספר חודשים היא תשוב אל עולם המתים.
החודשים הללו, ודאי ניחשתם, הם חודשי החורף. על פי המיתוס, כבר בסתיו יורדת פרספונה אל מתחת לאדמה ואימה העצובה לא מטפלת באדמה וביבולים. בחורף העולם קר וחשוך, האם המתגעגעת בוכה ומזילה דמעות של גשם, האדמה מתקשה ולא נותנת ירק או פרי.
רק כששבה הנערה מן השאול אל האולימפוס, אז מגיעים חודשי האביב והקיץ ודמטר מפרה את האדמה ונותנת בה יבול.
הנה סיפורם של האדס ופרספונה (מתורגם):
https://youtu.be/zLAYGZeVTPQ
סיפורה של פרספונה ועונות השנה באנגלית:
https://youtu.be/khpjQZ693Q4
ועוד מסיפור אהבתו החשוכה של האדס אל השאול לפרספונה היפה:
https://youtu.be/46MFoZmJp3g?long=yes
