שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו סגנון הפולק רוק במוסיקת הפופ?
עם הצלילים ההרמוניים של הגיטרות והרמוניות קוליות צלולות, הפולק רוק (Folk Rock) הוא סגנון נהדר.
הוא משלב מוסיקה קצבית וקליטה מעולם הרוק'נ'רול, עם טקסטים ישירים, לרוב פשוטים ולעתים קרובות גם עתירי דימויים ואמירות שיריות משמעותיות יותר.
רבים מכירים את מה שנחשב לאחד משירי הפולק רוק הידועים ביותר ומקורו בכלל שיר פולק רגיל. מדובר ב-The House of the Rising Sun, שיר עם אמריקאי עם אינספור ביצועים רבים, שהבולט שבהם הוא של להקת "החיות" (The Animals) הבריטית.
#תולדות הפולק רוק
רבים חושבים שהאב הגאה של הפולק-רוק הוא בוב דילן, אבל לא היא. דילן הוא בפירוש מי שסחף אחרים לסגנון והביא אותו להצלחה מסחררת, תוך שהוא יוצר תנועה של רבים וטובים לנגינת פולק חברתי ואכפתי, עם סאונד רוקיסטי.
אך מקור הפולק-רוק הוא בלהקה אמריקאית שפעלה בשנות ה-60 של המאה ה-20. מדובר כמובן בחברי להקת הבירדס (The Byrds). הם הרבו להקליט ולפרסם את הביצועים שלהם לשיריו של דילן והם עצמם חלוצי הפולק רוק ומי שיצרו ראשונים את המסגרת אליה עתידים להצטרף אמני פולק רוק ולהקות שונות, כולל בוב דילן עצמו.
לקראת סוף הסיקסטיז ידגישו להקות פולק רוק רבות את השורשים האקוסטיים של מוסיקת הפולק שממנה הם ינקו. את הארפג'ו החשמלי שאפיין את "הבירדס" הם יותירו בהדרגה מאחור וחלקם אף ימזגו אל הפולק את הרוק הפסיכדלי שכבר נוצר והפך פופולרי בשנים האחרונות של העשור.
מכאן ייטמעו אל תוך הרוק'נ'רול גם הפולק רוק החשמלי וגם זה שהוא אקוסטי יותר. ההבדלים ביניהם לבין הרוק יהיו פחות ופחות ברורים והפולק-רוק עצמו יהפוך לחלק ממוסיקת הרוק המשתנה והולכת.
זה יבלוט במיוחד אצל יוצרים שימשיכו בו אל תוך שנות ה-70, כמו ג'וני מיטשל, פול סיימון או ניל יאנג ואפילו ברוס ספרינגסטין, מי שהחל כאולטרה רוקר אבל לא מעט משיריו בהמשך הסוונטיז יוכלו להיחשב כשירי פולק רוק.
#אמנים בולטים שיצרו פולק רוק בארצות הברית:
הבירדס
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
בוב דילן
האמהות והאבות
ג'ואן באאז
ג'ניס איאן
ג'וני מיטשל
סיימון וגרפונקל
ניל יאנג
לאונרד כהן
גרייטפול דד
אליוט סמית'
#אמנים בולטים שיצרו פולק רוק בריטי:
סנדי דני
פנטנגל
סטילאי ספאן
פירפורט קונבנשן
הסטרובס
דונובן
ג'תרו טאל
ג'יימס מוריסון
ניק דרייק
קט סטיבנס
אל סטיוארט
שילה מקדונלד
הנה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מבצעים את ''Down By The River'':
https://youtu.be/5icrWZnl_1w
מיסיז רובינסון של סיימון וגרפונקל:
https://youtu.be/5JVPdb6Urhw
קט סטיבנס, שבהמשך יתאסלם והפך ליוסוף איסלאם:
https://youtu.be/Jta56wBl7SM
קירה נייטלי בפולק רוק קולנועי מהסרט Begin Again:
https://youtu.be/sLTRSakuugs
אדם לוין עם סי פארט מעולה באותו שיר Lost" Stars" מהסרט:
https://youtu.be/iKBP3eE0ZHM
שלמה ארצי שהושפע מאמני פולק רוק וממשוררים גם יחד (עברית):
https://youtu.be/ipnRtbQvZdQ
והרצאה קצרה על סגנון הפולק רוק:
https://youtu.be/7FiFeEbgHjY?long=yes
מהי המהפכה החשמלית של בוב דילן?
פסטיבל ניופורט, 25 ליולי 1965. אל הבמה עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, רק 3 שנים מאז הגיח כיורש העצר של וודי גאטרי, מלך הפולק, ושנה אחרי שהוכתר באותו פסטיבל כמלך החדש של הפולק ונביא הדור הרשמי.
היו שני חצאים להופעה שלו. במחצית הראשונה הוא הופיע כמו שנהג עד אז. הופעה אקוסטית, שקטה, רוחנית כמעט ונערצת. אחריה הייתה הפסקה ואז התחילה המחצית השנייה של ההופעה.
וכאן תדהמה - על ההתחלה זכה הדילן בשריקות בוז ובצעקות זעם ממעריציו הנדהמים. זו הייתה גיטרה חשמלית ביד שלו. היא הייתה האקדח המוסיקלי שהוא התעקש להביא איתו אל הבמה וכשהוא החל לנגן הסתבר שזו לא רק פוזה. הדילן חישמל באחת את המוסיקה שלו ואת העצבים של אוהביו ומעריציו הרבים. המוסיקה שלו הפכה פתאום רועשת, חשמלית ורוקית עד אימה. המלך בגד בהם.
וזו לא הייתה רק הגיטרה החשמלית שלו, אלא הרכב חשמלי שהיה איתו. הרכב רוק שלם ליווה אותו והמעריצים העריצים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם צעקו לו ולהתחשמלות שלו בוז.
ואכן, בשנת 1965 בפסטיבל ניופורט עשה בוב דילן מהפכה אדירה, כמעט בלתי נתפסת בסגנונו המוסיקלי. זה התבטא בכך שבמקום הגיטרה האקוסטית שלו והמפוחית ושירת העם הנפלאה שהוא הביא איתו מהמסורת המוזיקלית האמריקאית הנהדרת הזו, דילן הכניס את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית שלו ונתן את האות להולדתו של סגנון חדש במוסיקת הפופ - סגנון הפולק-רוק.
דילן ידע שזה יחולל כעס, אבל ספק אם הוא שיער מראש איזה זעזוע הוא יגרום למעריציו, כשהוא יעלה עם להקה חשמלית להופיע כמו שהופיע באותו יום, שונה כל כך, מרגיז כל כך, אל מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו, את השירים השקטים והחכמים כל כך והמוגשים במגש הפולק שאליו הוא רגיל.
זה לא עזר להם. דילן לא יכול היה לעצור את החיפוש התמידי שלו אחרי התפתחות ועניין. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, רצתה להרחיב את הפופ והרוק ולהפוך אותם מבידור להמונים לכלי ביטוי, לשפה חדשה, אמיתית וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים, הוא הרגיש שנכון לו יותר לשיר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, עם הדמויות הגרוטסקיות וההומור היבש שלו, עם הפואטיקה המופלאה שלו, שתוגש מעתה כשהיא עטופה בסאונד של חשמל צורם ומרעיש. בעיניו לא היה הולם מהצליל החשמלי, התופים הרועשים והגיטרות הצרודות של הרוק, כדי להעביר את המסר שלו אליהם.
זו לא הייתה רק מהפכה מוסיקלית, אלא גם מהפכה חברתית של ממש. בדיוק כמו שהביטלס הושפעו ממנו לכתוב שירים עם תוכן ומסר עמוק, גם דילן הושפע מהם. הוא התרשם עמוקות ממוסיקת הרוק הסוערת, החדשנית והנמרצת ומהשירים המהירים והקצביים שהם ידעו לייצר. בבת אחת הוא מצא עצמו מאזין וסופג שרשרת השפעות מהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הרוק. הגאון היהודי הצעיר והמקורי בחר להאזין להם ולאמץ את הערכים והמסרים שהם הובילו. הם פשוט התאימו יותר למה שהוא רצה לומר.
הבגידה במעריציו הייתה דילנית לחלוטין. ביום שלפני ההופעה המהפכנית שלו, הוא עוד הופיע כטרובדור עממי בבמת הצהריים של כותבי השירים, נאמן למסורת של תנועת ה"פולק" שהמליכה אותו ונכנעה למוסיקה שלו. אל מול כל קהל הפסטיבל שנהר והתמסר ל"משיח" של הדור, הוא שיחק את תפקידו האחרון כבוב דילן המוכר וה"טוב". אבל בערב שלמחרת הוא כבר היה מוכן לרוקנרול. מוקף בנגנים חדשים, לבוש בחולצת נקודות ומחומש לקרב בגיטרת פנדר סטרוקסטר. בהבעה ריקה, כמעט מזלזלת, הוא החליף למול עיניהם המשתאות את הפולק ברוק והמליך אותו בתור המוסיקה העממית החדשה של הדור שיסיים את המאה ה-20. בכך הוא גם יהפוך את הרוקנרול ממוסיקה חביבה ורומנטית, של שירי אהבה עם תופים, לסגנון פוליטי, בועט, נוזף ומוחה על עוולות. יחי הרוק - הדרך מדילן עברה בהמשך אל ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ודיוויד בואי והיא לגמרי נפתחה!
הנה סיפור המהפכה החשמלית של בוב דילן:
https://youtu.be/p0azcWTluaQ
כך נשמעה ההופעה המפורסמת שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965:
https://youtu.be/G8yU8wk67gY
תגובות המעריצים:
https://youtu.be/bkrauH07MjM
אקוסטי וחמים - כך הוא נשמע שנה קודם באותו פסטיבל:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ
בוב דילן מדבר על הבוז והעזיבה של הקהל את ההופעה החשמלית הראשונה שלו:
https://youtu.be/2138kXVIonY
המעריצים זוכרים את זה שנים רבות אחר כך:
https://youtu.be/nfv5Ksj55iE
ובחיוך פרודי - יש מי שמגיב קשה על השינוי בסגנון שלו:
https://youtu.be/QBAd5LMBq3Q
איך הפך ניל יאנג לסנדק הגראנג'?
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'".
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
עם "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" בוודסטוק:
את כמו הוריקן, "Like A Hurricane" עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
במה הקדימו הגרייטפול דד את האינטרנט?
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
מה הפך את ברוס ספרינגסטין ל"בוס" של אמריקה?
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
הנה הקריירה של ברוס ספרינגסטין:
https://youtu.be/PdJXT0PhRVg
קליפ שלו מהאייטיז:
https://youtu.be/lrpXArn3hII
"הנהר" של הבוס הצעיר מאותה תקופה:
https://youtu.be/lc6F47Z6PI4
והופעה מהשנים האחרונות:
http://youtu.be/fYucko7A-8A
כך נראה אמן שאוהב אנשים:
http://youtu.be/sfk0uMLhXqY
ואותו שיר בעבר הרחוק:
http://youtu.be/129kuDCQtHs
פטריוט אמריקאי ב"נולד בארה"ב":
http://youtu.be/EPhWR4d3FJQ
הנה גירסה אקוסטית ל"אני בלהבות":
http://youtu.be/d5PoIrcyd34
וסקירה על 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/ErfgvqcV3Uc?long=yes
מי היה המשורר היהודי לאונרד כהן?
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
כיצד זכה ניק דרייק לתהילה דווקא כשמת?
אין הרבה מקרים כמו אלה של ניק דרייק (Nick Drake), שיכולים להדגים בכזו קיצוניות כמה קשה להצליח בעולם הפופ. גם עם כישרון ברור, קול ייחודי ויצירה אישית שואבת ומרתקת - אם אינך בולט, מוחצן, כריזמתי, דוחף, מתגלה וגם זוכה לטיפ טיפת מזל שתהפוך אותך להצלחה, אתה או את פשוט לא תגיעו.
בקולו נפלא, הצליח בחייו הסינגר סונגרייטר הנהדר הזה, עם נגינת הגיטרה המקסימה שלו, להיות כישלון מסחרי לחלוטין. בלי סינגלים שזכו להשמעות נלהבות, ללא אהבת במה בטירוף או נרקיסיזם שדוחף אותך להצליח ועם קושי להתמודד אפילו עם קהל שמדבר כשאתה שר - זה פשוט לא עובד.
שירים נוגים היו לו, מורכבים מעט, אמנותיים מדי, קשים לשירה, המהום או נגינה מסביב למדורה. קשה לשיר ניק דרייק וזאת עובדה.
האמן הנשכח משנות ה-70, מי שהיה לא פחות מוצלח מג'יימס טיילור או קט סטיבנס, שיכול היה להפוך לעוד פול סיימון, אולי מהורהר יותר, אולי אף יותר עמוק, פשוט לא עשה את זה.
ב-1974, בחדרו שבבית הוריו, הובילה אותו מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון לאובדן הכרה ובגיל 26 הלך ניק דרייק לעולמו.
הוא היה זמר מופנם ויוצר מופלא ולא זכה בחייו לתהילה. דרייק הותיר אחריו רק 3 תקליטים. מהם נמכרו בחייו בקושי 20 אלף עותקים. לא נותר ממנו אפילו אלבום הופעה אחד, או חומר מצולם שבו הוא מנגן ויחבר את מעריצי "אחרי מותו" למשהו מהאדם שהוא היה.
ברור שהמוסיקה שלו פשוט לא מתאימה לכל אחד. כיום, כשהוא מופץ ומוכר ליותר ויותר אוהבי מוסיקה טובה, הוא משפיע יותר מאי-פעם בחייו. דרייק הוא כבר מזמן סוג של אגדת פולק רוק. מעת לעת יוצאים מארזי דיסקים מחודשים ומאורגנים מחדש של שירים מאלבומיו ורק מדגישים את הכמיהה לעוד מאותם חומרי זהב שהיה אמור להותיר מאחריו אמן כה מוכשר בהמוניו.
וכשהמוסיקה שלו מופצת ומצליחה יותר מאי-פעם, מגלים אותה עוד ועוד צעירים וצעירות רגישים ואוהבי שירה מולחנת. אוהבים אותו מתבגרים, מתלבטים ואנשים בהתהוות, שתוגה מרחפת מעליהם. הוא הפך למזון מוסיקלי מנחם, עבור מיליוני צעירים מתלבטים שמחפשים את הקול שיאמר להם שזה בסדר להיות שונה, קשה, עצוב ואפילו מדוכא.
ועדיין, דומה שגם היום לא זוכה ניק דרייק להכרה ולהערכה מספיקים ממבקרי ומאמני הפולק-רוק הנחשבים. יש לו עוד דרך רבה ללכת וספק אם מי שבחייו לא הצליח לפסוע על קרקע העמק, יצליח במותו לטפס על ההר.
עיזרו לניק דרייק. האזינו לו, חפשו אותו, הקשיבו למילותיו. הם אולי קודרים, קצת כואבים, אפלוליים או ליליים משהו, אבל אולי תמצאו ביופי הזה את עצמכם.
הנה השיר המקסים של דרייק Things Behind the Sun:
https://youtu.be/T-uBfYkfA9o
סיפורו של דרייק:
https://youtu.be/MYfFY1BLtZs
השיר River Man:
https://youtu.be/idcaRTg4-fM
וסיפורו המלא של ניק דרייק:
https://youtu.be/dT0zdpBKmhM?long=yes
מה השינוי הגדול שהביאו שנות השישים?
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
מהו הסיפור של בית השמש העולה?
אחד השירים האהובים על "ילדי הפרחים" של שנות ה-60 היה "בית השמש העולה" (The House of the Rising Sun). אין חובב גיטרה שלא פורט אותו בהתלהבות ליד איזו מדורה, בליווי החבר'ה ולמול ההיא שהוא מנסה להרשים...
השיר נולד כשיר עם אמריקאי, מה שנקרא "שיר פולק". הוא זכה לפרסום גדול מבעבר לאחר שבוב דילן הקליט את השיר. אבל השיר קצת "נעלם" בין להיטי הברזל שלו. עד שלפתע הוא התפוצץ.
מי שהצליחה עם שיר העם האמריקאי היא באופן מוזר דווקא להקה בריטית בשם "האנימלס" (The Animals). היא הפכה את שיר-העם האמריקאי הזה ללהיט פולק-רוק בינלאומי. הלהקה בחרה בו לפתוח את הופעת החימום הקצרה שנבחרה לעשות, לפני ההופעה של אגדת הרוקנ'רול והחלוץ שלו, צ'אק ברי.
ההצלחה של השיר בביצוע "החיות" הייתה מסחררת. זה הפך להמנון של דורות.
"בית השמש העולה" הוא סיפור על מקום מפוקפק בשם זה, שנמצא בעיר ניו אורלינס. השיר הוא תמרור אזהרה מהסכנות שאורבות לצעירים וצעירות שמגיעים למקומות מסוג זה.
לעתים הוא בית בושת מסוכן לנשים צעירות, כמו ששר בוב דילן בביצוע שלו ולפעמים זו מסבאה עמוסת מהמרים ושתיינים, שעל הגברברים להיזהר מהם, כמו ששרו "החיות".
כי המילים אמנם השתנו בהתאם למי שהשיר מכוון אליו באותו ביצוע, אבל הרעיון תמיד דומה - מי שכבר נפלו מזהירים בשיר אחרים להימנע מהטעות שהם עשו ולהגיע למקומות המפתים הללו, כי מובטח להם להפוך שם לקרבנות האומללים של אנשים רעים.
הסברה המקובלת לגבי מקור השיר, שהפך להימנון נוסף של דור "ילדי הפרחים", היא ששורשיו הם מהמאה ה-19. מקור הלחן הוא ככל הנראה בבלדה אנגלית מסורתית. נראה שהוא הוקלט לראשונה ב-1928, אך ההקלטה הזו לא נמצאה. ההקלטה הישנה ביותר ששרדה שלו היא משנת 1934.
איש לא יודע בוודאות מהו מיקומו ואופיו האמיתי של "בית השמש העולה" המקורי. במהלך השנים הועלו השערות שונות לגבי המקום המיתולוגי הזה. למשל זו שמדברת על בית מלון בשם זה, שהתנהל תקופה קצרה בתחילת המאה ה-19 ברובע הצרפתי של ניו אורלינס.
השערה אחרת דיברה על אולם ריקודים ואירוח בעיר באותה תקופה. אחרים הרחיקו עד לסברה של כלא נשים בשם זה והוזכרה גם מכלאת עבדים שחורים שיתכן ונתנה השראה לסיפור העצוב.
במהלך שנות השישים והשנים שאחריהן, זכה "בית השמש העולה" לאינספור ביצועים נוספים, ביניהם של אמני הרוק הגדולים ביותר, כמו ג'וני קאש, נינה סימון, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, הסטונז ולהקת יו 2.
בזכותו הצליחה להקת "החיות" עצמה להפוך אחרי הביטלס ללהקה הבריטית השנייה שהגיעה לראש מצעד המכירות באמריקה. בכך היא ביססה את מה שלימים ייקרא "הפלישה הבריטית" - הצפת ארצות הברית בלהקות רוק מצליחות מבריטניה.
הנה להקת "החיות" מבצעת את The House of the Rising Sun (מתורגם):
https://youtu.be/4-43lLKaqBQ
"בית השמש העולה" בסגנון העממי של ימים שהיו:
https://youtu.be/yM4bYyC1HU0
בריאליטי שירה:
https://youtu.be/bYH_5Qxo77E
"רחוק רחוק מכאן" הגרסה העברית בביצוע אריק איינשטיין ובמילים של לאה נאור (עברית):
https://youtu.be/sPnh0uzw4UU
והסיפור המלא של השיר "בית השמש העולה":
https://youtu.be/ahnYw3KmX74?long=yes
עם הצלילים ההרמוניים של הגיטרות והרמוניות קוליות צלולות, הפולק רוק (Folk Rock) הוא סגנון נהדר.
הוא משלב מוסיקה קצבית וקליטה מעולם הרוק'נ'רול, עם טקסטים ישירים, לרוב פשוטים ולעתים קרובות גם עתירי דימויים ואמירות שיריות משמעותיות יותר.
רבים מכירים את מה שנחשב לאחד משירי הפולק רוק הידועים ביותר ומקורו בכלל שיר פולק רגיל. מדובר ב-The House of the Rising Sun, שיר עם אמריקאי עם אינספור ביצועים רבים, שהבולט שבהם הוא של להקת "החיות" (The Animals) הבריטית.
#תולדות הפולק רוק
רבים חושבים שהאב הגאה של הפולק-רוק הוא בוב דילן, אבל לא היא. דילן הוא בפירוש מי שסחף אחרים לסגנון והביא אותו להצלחה מסחררת, תוך שהוא יוצר תנועה של רבים וטובים לנגינת פולק חברתי ואכפתי, עם סאונד רוקיסטי.
אך מקור הפולק-רוק הוא בלהקה אמריקאית שפעלה בשנות ה-60 של המאה ה-20. מדובר כמובן בחברי להקת הבירדס (The Byrds). הם הרבו להקליט ולפרסם את הביצועים שלהם לשיריו של דילן והם עצמם חלוצי הפולק רוק ומי שיצרו ראשונים את המסגרת אליה עתידים להצטרף אמני פולק רוק ולהקות שונות, כולל בוב דילן עצמו.
לקראת סוף הסיקסטיז ידגישו להקות פולק רוק רבות את השורשים האקוסטיים של מוסיקת הפולק שממנה הם ינקו. את הארפג'ו החשמלי שאפיין את "הבירדס" הם יותירו בהדרגה מאחור וחלקם אף ימזגו אל הפולק את הרוק הפסיכדלי שכבר נוצר והפך פופולרי בשנים האחרונות של העשור.
מכאן ייטמעו אל תוך הרוק'נ'רול גם הפולק רוק החשמלי וגם זה שהוא אקוסטי יותר. ההבדלים ביניהם לבין הרוק יהיו פחות ופחות ברורים והפולק-רוק עצמו יהפוך לחלק ממוסיקת הרוק המשתנה והולכת.
זה יבלוט במיוחד אצל יוצרים שימשיכו בו אל תוך שנות ה-70, כמו ג'וני מיטשל, פול סיימון או ניל יאנג ואפילו ברוס ספרינגסטין, מי שהחל כאולטרה רוקר אבל לא מעט משיריו בהמשך הסוונטיז יוכלו להיחשב כשירי פולק רוק.
#אמנים בולטים שיצרו פולק רוק בארצות הברית:
הבירדס
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
בוב דילן
האמהות והאבות
ג'ואן באאז
ג'ניס איאן
ג'וני מיטשל
סיימון וגרפונקל
ניל יאנג
לאונרד כהן
גרייטפול דד
אליוט סמית'
#אמנים בולטים שיצרו פולק רוק בריטי:
סנדי דני
פנטנגל
סטילאי ספאן
פירפורט קונבנשן
הסטרובס
דונובן
ג'תרו טאל
ג'יימס מוריסון
ניק דרייק
קט סטיבנס
אל סטיוארט
שילה מקדונלד
הנה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מבצעים את ''Down By The River'':
https://youtu.be/5icrWZnl_1w
מיסיז רובינסון של סיימון וגרפונקל:
https://youtu.be/5JVPdb6Urhw
קט סטיבנס, שבהמשך יתאסלם והפך ליוסוף איסלאם:
https://youtu.be/Jta56wBl7SM
קירה נייטלי בפולק רוק קולנועי מהסרט Begin Again:
https://youtu.be/sLTRSakuugs
אדם לוין עם סי פארט מעולה באותו שיר Lost" Stars" מהסרט:
https://youtu.be/iKBP3eE0ZHM
שלמה ארצי שהושפע מאמני פולק רוק וממשוררים גם יחד (עברית):
https://youtu.be/ipnRtbQvZdQ
והרצאה קצרה על סגנון הפולק רוק:
https://youtu.be/7FiFeEbgHjY?long=yes
פסטיבל ניופורט, 25 ליולי 1965. אל הבמה עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, רק 3 שנים מאז הגיח כיורש העצר של וודי גאטרי, מלך הפולק, ושנה אחרי שהוכתר באותו פסטיבל כמלך החדש של הפולק ונביא הדור הרשמי.
היו שני חצאים להופעה שלו. במחצית הראשונה הוא הופיע כמו שנהג עד אז. הופעה אקוסטית, שקטה, רוחנית כמעט ונערצת. אחריה הייתה הפסקה ואז התחילה המחצית השנייה של ההופעה.
וכאן תדהמה - על ההתחלה זכה הדילן בשריקות בוז ובצעקות זעם ממעריציו הנדהמים. זו הייתה גיטרה חשמלית ביד שלו. היא הייתה האקדח המוסיקלי שהוא התעקש להביא איתו אל הבמה וכשהוא החל לנגן הסתבר שזו לא רק פוזה. הדילן חישמל באחת את המוסיקה שלו ואת העצבים של אוהביו ומעריציו הרבים. המוסיקה שלו הפכה פתאום רועשת, חשמלית ורוקית עד אימה. המלך בגד בהם.
וזו לא הייתה רק הגיטרה החשמלית שלו, אלא הרכב חשמלי שהיה איתו. הרכב רוק שלם ליווה אותו והמעריצים העריצים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. הם צעקו לו ולהתחשמלות שלו בוז.
ואכן, בשנת 1965 בפסטיבל ניופורט עשה בוב דילן מהפכה אדירה, כמעט בלתי נתפסת בסגנונו המוסיקלי. זה התבטא בכך שבמקום הגיטרה האקוסטית שלו והמפוחית ושירת העם הנפלאה שהוא הביא איתו מהמסורת המוזיקלית האמריקאית הנהדרת הזו, דילן הכניס את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית שלו ונתן את האות להולדתו של סגנון חדש במוסיקת הפופ - סגנון הפולק-רוק.
דילן ידע שזה יחולל כעס, אבל ספק אם הוא שיער מראש איזה זעזוע הוא יגרום למעריציו, כשהוא יעלה עם להקה חשמלית להופיע כמו שהופיע באותו יום, שונה כל כך, מרגיז כל כך, אל מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו, את השירים השקטים והחכמים כל כך והמוגשים במגש הפולק שאליו הוא רגיל.
זה לא עזר להם. דילן לא יכול היה לעצור את החיפוש התמידי שלו אחרי התפתחות ועניין. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, רצתה להרחיב את הפופ והרוק ולהפוך אותם מבידור להמונים לכלי ביטוי, לשפה חדשה, אמיתית וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים, הוא הרגיש שנכון לו יותר לשיר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, עם הדמויות הגרוטסקיות וההומור היבש שלו, עם הפואטיקה המופלאה שלו, שתוגש מעתה כשהיא עטופה בסאונד של חשמל צורם ומרעיש. בעיניו לא היה הולם מהצליל החשמלי, התופים הרועשים והגיטרות הצרודות של הרוק, כדי להעביר את המסר שלו אליהם.
זו לא הייתה רק מהפכה מוסיקלית, אלא גם מהפכה חברתית של ממש. בדיוק כמו שהביטלס הושפעו ממנו לכתוב שירים עם תוכן ומסר עמוק, גם דילן הושפע מהם. הוא התרשם עמוקות ממוסיקת הרוק הסוערת, החדשנית והנמרצת ומהשירים המהירים והקצביים שהם ידעו לייצר. בבת אחת הוא מצא עצמו מאזין וסופג שרשרת השפעות מהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הרוק. הגאון היהודי הצעיר והמקורי בחר להאזין להם ולאמץ את הערכים והמסרים שהם הובילו. הם פשוט התאימו יותר למה שהוא רצה לומר.
הבגידה במעריציו הייתה דילנית לחלוטין. ביום שלפני ההופעה המהפכנית שלו, הוא עוד הופיע כטרובדור עממי בבמת הצהריים של כותבי השירים, נאמן למסורת של תנועת ה"פולק" שהמליכה אותו ונכנעה למוסיקה שלו. אל מול כל קהל הפסטיבל שנהר והתמסר ל"משיח" של הדור, הוא שיחק את תפקידו האחרון כבוב דילן המוכר וה"טוב". אבל בערב שלמחרת הוא כבר היה מוכן לרוקנרול. מוקף בנגנים חדשים, לבוש בחולצת נקודות ומחומש לקרב בגיטרת פנדר סטרוקסטר. בהבעה ריקה, כמעט מזלזלת, הוא החליף למול עיניהם המשתאות את הפולק ברוק והמליך אותו בתור המוסיקה העממית החדשה של הדור שיסיים את המאה ה-20. בכך הוא גם יהפוך את הרוקנרול ממוסיקה חביבה ורומנטית, של שירי אהבה עם תופים, לסגנון פוליטי, בועט, נוזף ומוחה על עוולות. יחי הרוק - הדרך מדילן עברה בהמשך אל ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ודיוויד בואי והיא לגמרי נפתחה!
הנה סיפור המהפכה החשמלית של בוב דילן:
https://youtu.be/p0azcWTluaQ
כך נשמעה ההופעה המפורסמת שלו בפסטיבל ניופורט ב-1965:
https://youtu.be/G8yU8wk67gY
תגובות המעריצים:
https://youtu.be/bkrauH07MjM
אקוסטי וחמים - כך הוא נשמע שנה קודם באותו פסטיבל:
https://youtu.be/OeP4FFr88SQ
בוב דילן מדבר על הבוז והעזיבה של הקהל את ההופעה החשמלית הראשונה שלו:
https://youtu.be/2138kXVIonY
המעריצים זוכרים את זה שנים רבות אחר כך:
https://youtu.be/nfv5Ksj55iE
ובחיוך פרודי - יש מי שמגיב קשה על השינוי בסגנון שלו:
https://youtu.be/QBAd5LMBq3Q
הוא אחד היוצרים המשפיעים ביותר של עולם הפופ. איש מוכשר, אמיתי, יחודי ואמין, שר ברגיסטר, גובה מוסיקלי שבעיקר נשים שרות בו ולא רואה את השנים ממטר - ניל יאנג (Neil Young) הוא אולי דינוזאור, אבל אם הוא כזה אז הוא בטח הכי טי רקס שיש, זה שכולם יודעים שהוא הכי.
כי עם הקול הייחודי שלו, יאנג מעולם לא הסתפק בלהיות כוכב. האיש הוא אב טיפוס של סינגר-סונגרייטר. כבר 60 שנה שהוא כותב, מקליט וכמובן מלחין בעצמו את כל שיריו. הוא גם מופיע תמיד כשהוא מנגן, בעיקר גיטרה אבל מדי פעם הוא גם יושב על הפסנתר או מנגן כמו דילן במפוחית שתלויה מול פיו ומאפשרת לו ללוות בגיטרה.
כבר בסיקסטיז, בתחילת דרכו, היה יאנג אחד הקולות המעניינים בפולק רוק. עם "קרייזי הורס", להקתו בהמשך הדרך, הוא עוד יעשה את זה בגדול.
את החשיפה הגדולה שלו הוא קיבל עם הלהקה שלו, כשהשתתף בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי. הלהקה היא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הרכב קולי שמתקיים פעם בדור וברבות השנים ייחשב לסופר גרופ הווקאלי הגדול של שנות ה-60.
בשנות ה-80 יאנג "מגלה" את הדיסטורשן ומתחיל להקליט שירים חדשניים, בסגנון ה"הארד רוק" אבל עם הצבע הייחודי שלו. השירים הללו היו שילוב מרתק של מלודיות מרגשות ונוגעות, טקסטים אישיים כמו תמיד וליווי "טוחן" וחדש אצלו, של גיטרת דיסטורשן.
מעל הכל המשיך להתנוסס כמו תמיד הקול האותנטי והייחודי של ניל, סימן ההיכר שאי-אפשר היה לטעות בו ושהפיל דורות של מעריצים לרגליו
מפריטת האקורדים החזקה וצליל הגיטרה ה"מלוכלך" שפיתח לעצמו באייטיז יצא שעשור אחר כך, בשנות ה-90 הרועשות, הושפעו ממנו לא מעט יוצרים צעירים ומוכשרים. בזכות השפעתו הענקית על להקות כמו נירוונה ופרל ג'ם, הוא זכה בהמשך אותו עשור לכינוי המחמיא "סנדק הגראנג'".
אבל גם במילניום החדש האריה הזקן לא נרגע. ניל יאנג ממשיך לפוצץ את המעריצים באלבומים משובחים, כשחברתית ובמקביל הוא נלחם במנהיגים כסילים כמו ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ. הוא נאבק כדי להעלות את המודעות למשבר האקלים באמריקה ומעיף את עצמו מספוטיפיי, כשהם חותמים עם סטאנדאפיסט מטריד.
כי אחרי הכל האיש הוא אגדה שנולדה בסיקסטיז וממשיכה בשלה. קול חברתי צלול ומדויק וכזה שלא מפסיק להשתמש בהשפעתו כדי ליצור עולם טוב יותר, רגוע, חכם ושומר שלום ואהבה. היפי, אבל בקטע הכי טוב שיש ועם הכישרון הכי גדול ברחוב.
הנה הקריירה של ניל יאנג:
https://youtu.be/4Q1aI7xPo0Y
ה-Harvest Moon המיתולוגי שלו:
https://youtu.be/n2MtEsrcTTs
עם "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" בוודסטוק:
את כמו הוריקן, "Like A Hurricane" עמוס הדיסטורשן:
https://youtu.be/qmKrcOB7udA
"Keep On Rockin' in the Free World", ממשיך עם הרוק בעולם החופשי:
https://youtu.be/TnAgc1kgvLc
ו"היי היי מיי מיי" - עוד ניל יאנג בהופעה מהאייטיז:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
פולק רוק
זה היה ב-1974, כשאחרי הופעתו הכריז מבקר המוסיקה ג'ון לנדאו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול והשם שלו הוא ברוס ספרינגסטין". ציפיות כל כך גדולות יכולות גם להביא לאכזבה גדולה, אבל ספרינגסטין הצדיק את כל המחמאות והפך לכוכב הרוק החשוב ביותר של אמריקה.
בקריירה מפוארת ואחראית, של אמן מוכשר אבל גם איש עבודה חרוץ, ברוס היה לקול של אמריקה. והוא לא היה סתם מצליח, חשוב ונערץ - ספרינגסטין התגלה ככוכב הכי חברתי והכי רגיש לאמריקה האמיתית, זה שתמיד שר על חייהם של האמריקאים הפשוטים, העובדים המתפרנסים למחייתם, אלו שלא זוהר ולא הדר הם חייהם.
הוא מילא אצטדיונים באנשים שבאו אחרי יום עבודה כדי לשמוע אותו שר את חייהם ולהאזין לו מספר את שירם. ספרינגסטין הכוכב מעולם לא הבליט את כספו ולא חי חיי זוהר מעוררי קנאה. הוא היה ונשאר אמריקאי פטריוט, שלא חשש לומר ולשיר נגד מה שאמריקה חוותה ממנהיגים לא טובים ובעד מה שהיא צריכה הייתה לדעתו להיות.
הם מכנים אותו "הבוס" והם יודעים בדיוק למה. האיש שבמידה רבה החליף את בוב דילן בתור המצפון של אמריקה מנהל קריירה ארוכה ומבריקה, של אינספור אלבומים מוצלחים והמון שירים חשובים. הוא לא מפסיק לחדש ויודע לומר את מה שנכון בעיניהם, אבל הוא קודם כל נאמן לברוס ספרינגסטין הצעיר, זה שהיה בצדק "העתיד של הרוק".
ספרינגסטין, ממשיכם של דילן וקאש, מגדלור של ערכים, אמנות מחויבת, בהירות וחדות כוונות, הוא גם הממשיך שלהם בדמות האמן האמריקאי הגברי והסמכותי, אך גם ההומני והבוער, שמצליח לעשות שימוש בפופולריות העצומה שלו כדי למחות ולסמן את הקו שאמריקה צריכה להיזהר מלחצות.
האופן שבו הוא מתרגם את הנוכחות שלו, כדי לדוור את המטענים התרבותיים והמוסריים שלו ולהיות לטריבון עממי של סיפורים מאמריקה שכמעט ולא מדוברת ברוק האמריקאי, ודאי לא בהקשרים מוסריים, הוא לא פחות מרשים מזה של דילן. אגב, אם לקחת בחשבון את האכפתיות והתקשורת שלו עם הקהל, תכונות שדילן לא מצטיין בהן, אז הוא אפילו עולה עליו.
הנה הקריירה של ברוס ספרינגסטין:
https://youtu.be/PdJXT0PhRVg
קליפ שלו מהאייטיז:
https://youtu.be/lrpXArn3hII
"הנהר" של הבוס הצעיר מאותה תקופה:
https://youtu.be/lc6F47Z6PI4
והופעה מהשנים האחרונות:
http://youtu.be/fYucko7A-8A
כך נראה אמן שאוהב אנשים:
http://youtu.be/sfk0uMLhXqY
ואותו שיר בעבר הרחוק:
http://youtu.be/129kuDCQtHs
פטריוט אמריקאי ב"נולד בארה"ב":
http://youtu.be/EPhWR4d3FJQ
הנה גירסה אקוסטית ל"אני בלהבות":
http://youtu.be/d5PoIrcyd34
וסקירה על 10 השירים הגדולים שלו:
https://youtu.be/ErfgvqcV3Uc?long=yes
באחרונה מת אייקון וענק תרבות של ממש, שבחמישים השנים האחרונות תרם את החלק הנוגה והמעמיק של פסקול חיינו.
קראו לו לאונרד כהן (Leonard Cohen) ומאז התפרסם, בשנות ה-60, הוא היה לאחד מגדולי האמנים במוסיקת הפופ. קשה להאמין בכמה תחומים פעל וכמה כישרון יכול להתקבץ לאדם אחד. בתחילה הוא התפרסם כסופר ומשורר בקנדה. אז הוא קיבל עידוד מהזמרת ג'ודי קולינס, שהקליטה ב-1967 את שירו "סוזן" ועודדה אותו להלחין ולשיר את שיריו. מיד כשהפך למוסיקאי ומבצע, הוא זכה להצלחה גדולה וכל העולם התרגש מהזמר-יוצר החדש, המבצע את שיריו, עוד סינגר-סונגרייטר יהודי מהליגה של בוב דילן.
מאז ניהל כהן, שגדל בקנדה למשפחה ממוצא פולני, קריירה מופתית. הוא יצר אלבומים נהדרים, עם שירים אישיים ומלנכוליים שנגעו בלב רבים. לצידם כתב ספרי שירה ופרוזה, חלקם מעוטרים ברישומיו המיוחדים ורבי הכישרון.
אמנם הדביקו לו תווית של זמר אינטימי ומהורהר שמדבר אל אינטלקטואלים אומללים, אבל הוא עצמו סבל מדיכאון של עשרות שנים והרבה "לחפש את עצמו". לא פעם הוא יצא לתקופות פרישה, הגות והתעסקות בתורות רוחניות שונות, עד כדי התנזרות של חמש שנים במנזר והתבודדות בו.
שירתו הייתה מעט אפלה, קצת חתרנית, עם קורטוב של מסתורין ותנועה פילוסופית בין בשר ורוח ותכנים שבהם מככבים דת, אהבה, מיניות חמקמקה ורבת פנים, הרבה יהדות וקורטוב של נצרות וישו, אם להזכיר עוד יהודי שהצליח בעולם הגדול.
הוא היה כותב ומשורר שהרבה לעסוק באלוהים ובנשים, לאו דווקא בסדר הזה. בין להיטיו של לאונרד כהן זכו להצלחה רבה היו "Suzanne" שהקדיש לידידתו סוזאן ורדל, "So Long, Marianne" שהוקדש למריאן איהלן, נורבגית שהכיר באי היווני הידרה והפכה לבת זוגו, התגוררה איתו בהידרה במשך שנים ארוכות ולה כתב רבים משיריו. היו גם "Sisters Of Mercy" המצמרר, "Everybody Knows" המאוחר, "Who By Fire" שנכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף", מפיוטי הימים הנוראים שלפני יום כיפור, הלהיט שאיתו התעדכן לאייטיז "First we take Manhattan", שיר הרומנטיקה שלו "Dance me to the end of love", השיר האלמותי "Famous Blue Raincoat" וכמובן "Chelsea Hotel #2" שהקדיש לג'ניס ג'ופלין, שאותה אהב במלון בשם זה בניו יורק.
הוא כתב את "Tower of Songs" שבו הוא מתאר את גדולי הפזמונים הנמצאים בקומות שהרבה מעליו. וכמובן שיש את "Hallelujah" - מהשירים שזכו למספר הביצועים הגדול בהיסטוריה של הפופ ובמולדתו של כהן קנדה נחשב לשיר הגדול בכל הזמנים. את אותו הללויה, אגב, הוא כתב במשך 6 שנים. הוא לא כתב בקלות כמו דילן - אצלו כל שיר נכתב בייסורים.
רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל בפופ העולמי וזכו לאלפי ביצועים וגרסאות כיסוי. הוא זוהה בקול הבריטון העמוק שלו ובעיסוק הרב שלו באהבה, רוחנית וגופנית, וכמובן דת. אפרופו דת, הוא לא היה סתם יהודי, אלא יהודי חם שבמלחמת יום הכיפורים בא לארץ והופיע לאורך כל המלחמה בפני חיילי צה"ל.
מצחיק לדעת שאז אמרו שאת החיילים הוא דיכא עם השירים המלנכוליים שלו. ואגב, הוא עצמו הודה פעם שהמצב הזוגי שלו בבית היה מלא מתח וריבים עם בת זוגו באותה תקופה ולכן הוא החליט לבוא להירגע במלחמת יום כיפור...
הנה סיפורו של ענק השירה והטרובדור הגלובלי היהודי (עברית):
https://youtu.be/4WR54sIVP74?end=298
שנות ה-60 והנה הלהיט הראשון של לאונרד כהן:
https://youtu.be/6o6zMPLcXZ8
השיר שכתב למריאן אהובתו, כשחי איתה באי היווני הידרה:
https://youtu.be/aLOnQmmmlkw
בשנות ה-70 הוא כבר היה לוהט:
https://youtu.be/IVJImYNGqwk
המשמעויות הנסתרות בשיריו מרתקות לא פעם:
https://youtu.be/YNoBpDoQOOg
"מי באש" בהשפעה יהודית:
https://youtu.be/jtMi8PpyTvc
לאונרד כהן לוקח את מנהטן ואז את ברלין:
https://youtu.be/JTTC_fD598A
את הללוייה שלו הפכו אלפי ביצועים להמנון בינלאומי:
https://youtu.be/YrLk4vdY28Q
וזקנתו כיבדה אותו מאד, כמו הביצוע הזה של אחד מלהיטיו הראשונים:
https://youtu.be/DgEiDc1aXr0
אין הרבה מקרים כמו אלה של ניק דרייק (Nick Drake), שיכולים להדגים בכזו קיצוניות כמה קשה להצליח בעולם הפופ. גם עם כישרון ברור, קול ייחודי ויצירה אישית שואבת ומרתקת - אם אינך בולט, מוחצן, כריזמתי, דוחף, מתגלה וגם זוכה לטיפ טיפת מזל שתהפוך אותך להצלחה, אתה או את פשוט לא תגיעו.
בקולו נפלא, הצליח בחייו הסינגר סונגרייטר הנהדר הזה, עם נגינת הגיטרה המקסימה שלו, להיות כישלון מסחרי לחלוטין. בלי סינגלים שזכו להשמעות נלהבות, ללא אהבת במה בטירוף או נרקיסיזם שדוחף אותך להצליח ועם קושי להתמודד אפילו עם קהל שמדבר כשאתה שר - זה פשוט לא עובד.
שירים נוגים היו לו, מורכבים מעט, אמנותיים מדי, קשים לשירה, המהום או נגינה מסביב למדורה. קשה לשיר ניק דרייק וזאת עובדה.
האמן הנשכח משנות ה-70, מי שהיה לא פחות מוצלח מג'יימס טיילור או קט סטיבנס, שיכול היה להפוך לעוד פול סיימון, אולי מהורהר יותר, אולי אף יותר עמוק, פשוט לא עשה את זה.
ב-1974, בחדרו שבבית הוריו, הובילה אותו מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון לאובדן הכרה ובגיל 26 הלך ניק דרייק לעולמו.
הוא היה זמר מופנם ויוצר מופלא ולא זכה בחייו לתהילה. דרייק הותיר אחריו רק 3 תקליטים. מהם נמכרו בחייו בקושי 20 אלף עותקים. לא נותר ממנו אפילו אלבום הופעה אחד, או חומר מצולם שבו הוא מנגן ויחבר את מעריצי "אחרי מותו" למשהו מהאדם שהוא היה.
ברור שהמוסיקה שלו פשוט לא מתאימה לכל אחד. כיום, כשהוא מופץ ומוכר ליותר ויותר אוהבי מוסיקה טובה, הוא משפיע יותר מאי-פעם בחייו. דרייק הוא כבר מזמן סוג של אגדת פולק רוק. מעת לעת יוצאים מארזי דיסקים מחודשים ומאורגנים מחדש של שירים מאלבומיו ורק מדגישים את הכמיהה לעוד מאותם חומרי זהב שהיה אמור להותיר מאחריו אמן כה מוכשר בהמוניו.
וכשהמוסיקה שלו מופצת ומצליחה יותר מאי-פעם, מגלים אותה עוד ועוד צעירים וצעירות רגישים ואוהבי שירה מולחנת. אוהבים אותו מתבגרים, מתלבטים ואנשים בהתהוות, שתוגה מרחפת מעליהם. הוא הפך למזון מוסיקלי מנחם, עבור מיליוני צעירים מתלבטים שמחפשים את הקול שיאמר להם שזה בסדר להיות שונה, קשה, עצוב ואפילו מדוכא.
ועדיין, דומה שגם היום לא זוכה ניק דרייק להכרה ולהערכה מספיקים ממבקרי ומאמני הפולק-רוק הנחשבים. יש לו עוד דרך רבה ללכת וספק אם מי שבחייו לא הצליח לפסוע על קרקע העמק, יצליח במותו לטפס על ההר.
עיזרו לניק דרייק. האזינו לו, חפשו אותו, הקשיבו למילותיו. הם אולי קודרים, קצת כואבים, אפלוליים או ליליים משהו, אבל אולי תמצאו ביופי הזה את עצמכם.
הנה השיר המקסים של דרייק Things Behind the Sun:
https://youtu.be/T-uBfYkfA9o
סיפורו של דרייק:
https://youtu.be/MYfFY1BLtZs
השיר River Man:
https://youtu.be/idcaRTg4-fM
וסיפורו המלא של ניק דרייק:
https://youtu.be/dT0zdpBKmhM?long=yes
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
אחד השירים האהובים על "ילדי הפרחים" של שנות ה-60 היה "בית השמש העולה" (The House of the Rising Sun). אין חובב גיטרה שלא פורט אותו בהתלהבות ליד איזו מדורה, בליווי החבר'ה ולמול ההיא שהוא מנסה להרשים...
השיר נולד כשיר עם אמריקאי, מה שנקרא "שיר פולק". הוא זכה לפרסום גדול מבעבר לאחר שבוב דילן הקליט את השיר. אבל השיר קצת "נעלם" בין להיטי הברזל שלו. עד שלפתע הוא התפוצץ.
מי שהצליחה עם שיר העם האמריקאי היא באופן מוזר דווקא להקה בריטית בשם "האנימלס" (The Animals). היא הפכה את שיר-העם האמריקאי הזה ללהיט פולק-רוק בינלאומי. הלהקה בחרה בו לפתוח את הופעת החימום הקצרה שנבחרה לעשות, לפני ההופעה של אגדת הרוקנ'רול והחלוץ שלו, צ'אק ברי.
ההצלחה של השיר בביצוע "החיות" הייתה מסחררת. זה הפך להמנון של דורות.
"בית השמש העולה" הוא סיפור על מקום מפוקפק בשם זה, שנמצא בעיר ניו אורלינס. השיר הוא תמרור אזהרה מהסכנות שאורבות לצעירים וצעירות שמגיעים למקומות מסוג זה.
לעתים הוא בית בושת מסוכן לנשים צעירות, כמו ששר בוב דילן בביצוע שלו ולפעמים זו מסבאה עמוסת מהמרים ושתיינים, שעל הגברברים להיזהר מהם, כמו ששרו "החיות".
כי המילים אמנם השתנו בהתאם למי שהשיר מכוון אליו באותו ביצוע, אבל הרעיון תמיד דומה - מי שכבר נפלו מזהירים בשיר אחרים להימנע מהטעות שהם עשו ולהגיע למקומות המפתים הללו, כי מובטח להם להפוך שם לקרבנות האומללים של אנשים רעים.
הסברה המקובלת לגבי מקור השיר, שהפך להימנון נוסף של דור "ילדי הפרחים", היא ששורשיו הם מהמאה ה-19. מקור הלחן הוא ככל הנראה בבלדה אנגלית מסורתית. נראה שהוא הוקלט לראשונה ב-1928, אך ההקלטה הזו לא נמצאה. ההקלטה הישנה ביותר ששרדה שלו היא משנת 1934.
איש לא יודע בוודאות מהו מיקומו ואופיו האמיתי של "בית השמש העולה" המקורי. במהלך השנים הועלו השערות שונות לגבי המקום המיתולוגי הזה. למשל זו שמדברת על בית מלון בשם זה, שהתנהל תקופה קצרה בתחילת המאה ה-19 ברובע הצרפתי של ניו אורלינס.
השערה אחרת דיברה על אולם ריקודים ואירוח בעיר באותה תקופה. אחרים הרחיקו עד לסברה של כלא נשים בשם זה והוזכרה גם מכלאת עבדים שחורים שיתכן ונתנה השראה לסיפור העצוב.
במהלך שנות השישים והשנים שאחריהן, זכה "בית השמש העולה" לאינספור ביצועים נוספים, ביניהם של אמני הרוק הגדולים ביותר, כמו ג'וני קאש, נינה סימון, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, הסטונז ולהקת יו 2.
בזכותו הצליחה להקת "החיות" עצמה להפוך אחרי הביטלס ללהקה הבריטית השנייה שהגיעה לראש מצעד המכירות באמריקה. בכך היא ביססה את מה שלימים ייקרא "הפלישה הבריטית" - הצפת ארצות הברית בלהקות רוק מצליחות מבריטניה.
הנה להקת "החיות" מבצעת את The House of the Rising Sun (מתורגם):
https://youtu.be/4-43lLKaqBQ
"בית השמש העולה" בסגנון העממי של ימים שהיו:
https://youtu.be/yM4bYyC1HU0
בריאליטי שירה:
https://youtu.be/bYH_5Qxo77E
"רחוק רחוק מכאן" הגרסה העברית בביצוע אריק איינשטיין ובמילים של לאה נאור (עברית):
https://youtu.be/sPnh0uzw4UU
והסיפור המלא של השיר "בית השמש העולה":
https://youtu.be/ahnYw3KmX74?long=yes
מי הזמר שעשה מהפכה במוסיקת הפופ וזכה בפרס נובל?
בוב דילן הוא אחד מגדולי הפופ ואולי המוסיקאי הבודד החשוב ביותר במאה ה-20. כשפורסם שהוא זכה בפרס נובל אמר על כך לאונרד כהן ש"לתת לדילן פרס נובל זה כמו לתלות מדליה על האוורסט ולומר שהוא ההר הגבוה בעולם". או בשפה פשוטה, העולם לא זקוק לפרס שבא מאוסלו כדי לדעת שדילן הוא האיש המשמעותי ביותר למוסיקת הפופ במאה האחרונה. העולם יודע זאת היטב.
בוב דילן פרץ לתודעה בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא היה האיש שהכניס למוסיקת הפופ תכנים חדשים, מסרים חברתיים נועזים וחשובים ותכנים נעלים של שירה ופילוסופיה ברמה הגבוהה ביותר. שיריו של דילן הפכו להמנונים של שינוי ושל זכויות אזרח ודמוקרטיה בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. הוא הפך את המוסיקה לשפה של הדור הצעיר, שיש לו מה לומר.
גם שירתו המשונה, לא דומה לשום זמר שקדם לו, שינתה את עולם הביטוי של הפופ האמריקני והעולמי. הוא לימד את אוהבי המוסיקה שכדי להיות נערצת, זמרה לא חייבת להיות יפה, אלא מוכרחה להיות אמיתית ואמינה.
והמהפכה שעשה קשורה גם בצליל שלו. כי דווקא כשזכה להערצת כולם, כזמר פולק אמריקאי מובחר, העז בוב דילן ועשה מהפכה עוד יותר קשה - הוא הכניס גיטרות חשמליות ורוק רעשני למוסיקת הפולק שלו.
כשעשה זאת בפסטיבל ניופורט ב-1965 הוא עורר עליו את זעם מעריציו. אבל הוא עמד על דעתו האמנותית שהמוסיקה שלו חייבת להתפתח ולהתעדכן. כך הוא פרץ את הדרך לרוק העולמי, בדרך להפוך למוסיקה משמעותית ועמוקה, עם מסרים חברתיים וגישה רצינית מבעבר.
המעניין שעולם הרוק כולו עבר את המהפך בעקבות דילן. גם משום כך היה דילן לאחד האמנים המוערכים בעולם. גם היום ועל אף גילו המבוגר מאוד, הוא נחשב לאחד מהיוצרים המעניינים בפופ העולמי.
הנה דילן כשלידו לאונרד כהן - מגדולי הכותבים של המאה העשרים (בעברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
סיפורו של בוב דילן:
https://youtu.be/VWgJzOzbKQ4
הופעה של דילן הצעיר בתחילת דרכו:
http://youtu.be/OeP4FFr88SQ
השיר "התשובה נישאת ברוח" שהפך להמנון "התנועה לזכויות האזרח":
http://youtu.be/vWwgrjjIMXA
"בפקעת של עצבות" (Tangled Up In Blue):
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
גרסה אקוסטית של "נוקש בשערי שמיים" (Knockin' On Heaven's Door):
https://youtu.be/cJpB_AEZf6U
ניתוח מבריק של האיכויות הליריות שלו:
https://youtu.be/In6gCrGeZfA
והשיר הוריקן:
https://youtu.be/pm6xCwNKtnQ?long=yes
בוב דילן הוא אחד מגדולי הפופ ואולי המוסיקאי הבודד החשוב ביותר במאה ה-20. כשפורסם שהוא זכה בפרס נובל אמר על כך לאונרד כהן ש"לתת לדילן פרס נובל זה כמו לתלות מדליה על האוורסט ולומר שהוא ההר הגבוה בעולם". או בשפה פשוטה, העולם לא זקוק לפרס שבא מאוסלו כדי לדעת שדילן הוא האיש המשמעותי ביותר למוסיקת הפופ במאה האחרונה. העולם יודע זאת היטב.
בוב דילן פרץ לתודעה בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא היה האיש שהכניס למוסיקת הפופ תכנים חדשים, מסרים חברתיים נועזים וחשובים ותכנים נעלים של שירה ופילוסופיה ברמה הגבוהה ביותר. שיריו של דילן הפכו להמנונים של שינוי ושל זכויות אזרח ודמוקרטיה בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. הוא הפך את המוסיקה לשפה של הדור הצעיר, שיש לו מה לומר.
גם שירתו המשונה, לא דומה לשום זמר שקדם לו, שינתה את עולם הביטוי של הפופ האמריקני והעולמי. הוא לימד את אוהבי המוסיקה שכדי להיות נערצת, זמרה לא חייבת להיות יפה, אלא מוכרחה להיות אמיתית ואמינה.
והמהפכה שעשה קשורה גם בצליל שלו. כי דווקא כשזכה להערצת כולם, כזמר פולק אמריקאי מובחר, העז בוב דילן ועשה מהפכה עוד יותר קשה - הוא הכניס גיטרות חשמליות ורוק רעשני למוסיקת הפולק שלו.
כשעשה זאת בפסטיבל ניופורט ב-1965 הוא עורר עליו את זעם מעריציו. אבל הוא עמד על דעתו האמנותית שהמוסיקה שלו חייבת להתפתח ולהתעדכן. כך הוא פרץ את הדרך לרוק העולמי, בדרך להפוך למוסיקה משמעותית ועמוקה, עם מסרים חברתיים וגישה רצינית מבעבר.
המעניין שעולם הרוק כולו עבר את המהפך בעקבות דילן. גם משום כך היה דילן לאחד האמנים המוערכים בעולם. גם היום ועל אף גילו המבוגר מאוד, הוא נחשב לאחד מהיוצרים המעניינים בפופ העולמי.
הנה דילן כשלידו לאונרד כהן - מגדולי הכותבים של המאה העשרים (בעברית):
https://youtu.be/BZem7AUfUlA
סיפורו של בוב דילן:
https://youtu.be/VWgJzOzbKQ4
הופעה של דילן הצעיר בתחילת דרכו:
http://youtu.be/OeP4FFr88SQ
השיר "התשובה נישאת ברוח" שהפך להמנון "התנועה לזכויות האזרח":
http://youtu.be/vWwgrjjIMXA
"בפקעת של עצבות" (Tangled Up In Blue):
https://youtu.be/YwSZvHqf9qM
גרסה אקוסטית של "נוקש בשערי שמיים" (Knockin' On Heaven's Door):
https://youtu.be/cJpB_AEZf6U
ניתוח מבריק של האיכויות הליריות שלו:
https://youtu.be/In6gCrGeZfA
והשיר הוריקן:
https://youtu.be/pm6xCwNKtnQ?long=yes
