בשיר ישראלי עצוב של יהודה פוליקר, שמהדהד במאבק להחזרת החטופים בעזה, מופיעה השורה של הפזמונאי והמשורר בעינינו, יעקב גלעד: "זה לא האש זה הגפרור, זה לא מקטרת זה ציור". האמירה הזו מתוך השיר "איך קוראים לאהבה שלי" מתייחסת לציור של הסוריאליסט הבלגי הנודע, הצייר רנה מגריט.

זה ציור מעניין. רנה מגריט מצייר מקטרת הכי ריאליסטית שאפשר ואז רושם מתחתיה "זוהי לא מקטרת", ובצרפתית Ceci n'est pas une pipe. אבל כשנזכרים שמדובר באחד הסוריאליסטים החשובים בזרם הסוריאליזם אז נזכרים ששם מה שמציאותי הרבה פחות חשוב ממה שלא מציאותי.

שמו הרשמי של ציור המקטרת המפורסם כל כך של מגריט הוא "בגידת הדימויים" (The Treachery of Images). ואכן, הסוריאליזם הבלגי מאוד התעניין באשליות ובקשר הלא מובן מאליו שבין הדימוי המצויר למציאות. הניגוד הוא כמובן הסוריאליזם הצרפתי שהרבה יותר קידש את החלומות. זוכרים את סלבדור דאלי?

מגריט הרבה לעסוק בקשר שבין עצמים לייצוג שלהם. ציור המקטרת הזה צויר בשנת 1929. מגריט אמר אז בהתרסה: "נסו לפטם אותה בטבק!" והתכוון לכך. הוא הראה בכך שגם ייצוג כה ריאליסטי של עצם הוא רק ייצוג. הרי אי אפשר באמת לעשן בעזרת הציור או לפטם אותו בטבק, גם אם הוא ממש דומה למקטרת אמיתית. אזכל ניסיון לפטם או לעשן נדון לכישלון...

מגריט ניסח זאת אז שאם היה מוסיף לציור, כמו שנהוג במוזיאונים, את הכיתוב "מקטרת" - הרי שהיה משקר. העיקרון הזה נוסח שוב ושוב לגבי דימויים, ובציטטה יפה של הסמיולוג ויליאם ג'ונס הוא אמר ש"המילה 'כלב' לא יכולה לנבוח"...

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו גרס שבהצגת הפרדוקס הזה הכריח מגריט את המתבונן ביצירה לחשוב על מושג ה"מציאות".

אגב, בשנת 1966 מגריט שב להציג את המקטרת הזו, בציור בו מופיע כן ציירים, שעליו ציור "בגידת הדימויים", ולצדו מקטרת נוספת. המקטרת המצוירת, כמה מגריט, דומה יותר למקטרת מאשר זו האמיתית...

הציור מוצג היום במוזיאון האמנות המחוזי של העיר לוס אנג'לס, בקליפורניה.


הנה ציור המקטרת של מגריט:

https://youtu.be/k4zKGE6UkVI


ניתוח היצירה:

https://youtu.be/w702yvnip_w


"בגידת הדימויים" הוא הכוכב של התערוכה:

https://youtu.be/JZI_MJg9nKo


והשיר המקסים והעצוב של פוליקר עם ההתייחסות לציור (עברית):

https://youtu.be/IFTqY7LpdIg