שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נולדו העיתונים?
העיתון נולד כבר באימפריה הרומית, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. זה היה מעין עיתון או מגזין, שנקרא "אקטה דיאורנה" ("מעשי היום"). העיתון הזה נתלה בחוצות הפורום של רומא, על גבי פפירוס או אבן. נסקרו בו אז נושאים שונים שהעסיקו את אזרחי האימפריה. על קיומו ידוע להיסטוריונים, על אף שהברברים שפלשו לרומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים של העיתון ולכן לא נותרו שרידים שלו.
אחרי גלגולים שונים, איפה שהוא בימי הביניים, נולד העיתון המודרני הראשון. קראו לו ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת") והוא יצא לאור בשנת 1809 בשטרסבורג, אז עיר גרמנית והיום בצרפת.
העיר שטרסבורג של אותם ימים היא צומת מסחר חשובה ועיר מסחרית ובעלת כלכלה מפותחת. זה הביא לכך שהצלחתו והתפתחותו של העיתון היו מהירים והוא בישר את עידן העיתונים המצליחים שיבואו אחריו וילכו ויתרבו, מאז ועד היום.
בשנים האחרונות מנבאים את סופם של העיתונים, בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, כגון טאבלטים, טלפונים סלולאריים וכמובן המחשבים. גם החינמונים, עיתוני החינם הולכים ומערערים את הקיום הכלכלי של העיתונות הרצינית, שנעשית על ידי עיתונאים מקצועיים ומחייבת לימוד, עיון ותחקיר שהם יקרים למימון.
גם אם נראה לעתים שהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, הציפייה והתקווה היא שבמהדורות דיגיטליות תמשיך העיתונות להתקיים עוד שנים רבות. חשיבותה האדירה לדמוקרטיה, במיוחד אל מול שופרות שלטון המתחזים לעיתונים, מחייבת את הדמוקרטיות האמיתיות בעולם להגן ולשמור על קיומה של עיתונות חופשית ונטולת פניות.
הנה סרטון על התפתחות העיתונים:
http://youtu.be/hG_MPTpIg90
העיתונות אז, היום ובעתיד:
https://youtu.be/lA_HD6g0HE4
מומחה שמספר על תולדות העיתונים (עברית):
https://youtu.be/vqiZArrlteo
וכך מייצרים את העיתון היומי החשוב ביותר בעולם - ניו יורק טיימס:
https://youtu.be/MrWP2z8I0Qk
מה הופך את המגזין ווג למגזין האופנה המשפיע בעולם?
המגזין ווג (Vogue) הוא ווג אחד ממגזיני האופנה והלייף סטייל החשובים בעולם.
המגזין האמריקאי תואר לא פעם כ"מגזין האופנה המשפיע ביותר בעולם". כך גרסה למשל מבקרת הספרות קרוליין וובר שכתבה עליו כך בעיתון הטוב בתבל "ניו-יורק טיימס".
ווג נוסד בסוף המאה ה-19 בתור מגזין שבועי. המייסד היה גבר דווקא, אמריקאי בשם ארתור טרנר, שקיבל חסות וכנראה סיוע במימון מכריסטופר רייט.
המגזין, שהתמקד בעיקר באופנה עילית ואופנה בכלל, פנה אל קהל יעד עיקרי והוא העשירים החדשים והאריסטוקרטיה של ניו יורק. עם השנים הוא התפתח והופץ לשאר מדינות ארצות הברית ובהמשך הוא עתיד גם לצאת ממנה.
רכישת השבועון ב-1905 בידי בית ההוצאה לאור קונדה נאסט (Condé Nast) הפכה את השבועון למגזין דו-שבועי. ההנהלה החדשה אף הרחיבה את פעילותו ותפוצתו למדינות נוספות על ארצות הברית. מהדורות מקומיות של ווג הוקמו בספרד, איטליה ובהמשך בצרפת והתקבלו היטב, מה שבהדרגה גם יהפוך אותו לסמכות של ממש בעולם האופנה.
המינוי של אנה וינטור לעורכת הראשית, בשנת 1988, אפשר לה לשנות את ווג ולהפוך אותו למגזין נגיש וצעיר מבעבר. וינטור, העורכת האגדית של ווג, הפכה אושיית ניהול מפורסמת ואחת המנהלות המצליחות בעולם, גם אם ידועה לשמצה בעולם האופנה, כמנהלת קשוחה וקפדנית במיוחד.
היא, אגב, עתידה להיות ההשראה לספר ולסרט המפורסם "השטן לובשת פראדה". ב-2017 הכתיר אותה המגזין פורבס כאישה החזקה ביותר בעולם התקשורת והבידור.
בשנותיה כמנהלת זוהתה וינטור לחלוטין עם המגזין ובמידה רבה ווג הפך לצלמה ודמותה. היא שינתה את הפוקוס של ווג וחשפה את קוראיו לרעיונות חדשים ונגישים. הוא פנה לזרמי אופנה, קהלים וגילאים מגוונים יותר, מה שהרחיב את קהל קוראיו ואת הצלחתו באופן משמעותי.
כיום ווג הוא ירחון, מגזין אופנה ולייף סטייל היוצא אחת לחודש. בנוסף לכל ארצות הברית הוא יוצא במהדורות מקומיות רבות בעולם, בכמעט 30 מדינות שונות. ביחד עם מהדורת האינטרנט שלו, יש למגזין כמעט מיליארד קוראים.
הנה תולדות המגזין "ווג" בקולה של השחקנית שרה ג'סיקה פרקר:
https://youtu.be/jFZcrADRUxc
הדוגמנית אנוק יי מספרת על עצמה:
https://youtu.be/Z5vAE3mku-c
וראיון וידאו שערכו עם טיילור סוויפט:
https://youtu.be/XnbCSboujF4
מהי עבודתו של העיתונאי ומדוע היא כה חשובה?
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
מהי המלחמה הראשונה שצולמה לעיתונות?
מלחמת קרים (Crimean War), שהתנהלה בשנים 1853–1856, היתה שיאו של מאבק בין מעצמות אירופה, להשתלטות על שטחי האימפריה העות'מאנית המתפוררת.
היא נחשבת המלחמה המודרנית הראשונה.
במלחמת קרים הופעלו לראשונה אמצעים טכנולוגיים חדשניים. רכבות, תקשורת טלגרף ומנועי קיטור שימשו למאמץ המלחמתי וזו גם הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שצולמה ושצילומים ממנה פורסמו בעיתונות.
במלחמת קרים נלחמה האימפריה הרוסית, נגד האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית, שתיהן מעצמות מתועשות ומודרניות שחברו לאימפריה העות'מאנית השוקעת ולממלכת סרדיניה. רוסיה, שהיתה ממלכה מפגרת והתבססה על חקלאות מיושנת, הובסה. אבל גם המעצמות ניהלו מלחמה בעייתית מבחינה צבאית ורשמו אבידות רבות ומיותרות.
מהמלחמה בחצי-האי קרים צמחה גם התקדמות. פלורנס נייטינגייל, אחות שטיפלה בחיילים בריטים פצועים במהלך המלחמה, יצרה בה מה שיהיה הבסיס לתורת הסיעוד המודרנית ולמקצוע האחיות.
שמה של המלחמה נובע משמה של החזית העיקרית שהיתה בחצי-האי קרים, לחופו הצפוני של הים השחור.
הנה סרטון שמספר עלילת ספר שמתרחש בזמן מלחמת קרים:
http://youtu.be/WNCX3fue9wo
משחק מחשב שמדמה קרבות ממלחמת קרים:
http://youtu.be/mp9g6y3JO_g
ומצגת וידאו על המלחמה:
http://youtu.be/F_SMMpUFZT0?t=6s
איך מדפיסים עיתונים?
זה די פשוט.. הכתבים כותבים, העורך בוחר את הכתבות והתמונות הטובות ומחליט כיצד יסודר העיתון ומה ישאר מחוץ לגליון. מומחי לשון שנקראים מגיהים עוברים על הכתבות ומתקנים את שגיאות הכתיב והניסוח שבהן. עתה יושבים האנשים שעורכים את העיתון מבחינה גרפית ומעמדים את עמודי העיתון על מסך המחשב.
העיתון יוצא לדפוס, מכינים תבניות פלסטיק של כל דף בעיתון והן מוכנסות למכונות הדפוס הגדולות שידפיסו את גליונות העיתון בצבעים. גלגלי ענק של נייר מאפשרים הדפסה של עיתונים גדולים. אחרי ההדפסה יוצאים העיתונים לסגירה, הוספת הסיכות לגליונות ואריזה. משם הם יוצאים לאולם ההעמסה, כדי לשלוח אותם אל החנויות ולמנויים.
הנה התהליך המלא של יצירת העיתון היומי:
https://youtu.be/G7zYpvtRAlE
כך מכינים את העיתון היומי:
http://youtu.be/NhjSZE0SLTM?t=34s
ושיר על אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון (עברית):
https://youtu.be/Vev_L4_5_lE
מהי מסיבת עיתונאים ולמה צריך לכנס את העיתונות?
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
מי המציא את צילום העיתונות?
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
מי לא האמין שתקשורת מחשבים תחליף את העיתונות?
כשמדברים היום על קריסת עולם העיתונות הכתובה, מעט עצוב או מצחיק לשמוע שרק לפני 20 שנה העריך קליפורד סטול ש"האמת היא שאף מסד נתונים מקוונים לא יחליף את העיתון היומי שלך".
זה היה בשנת 1995, כשהעיתונות הייתה חזקה והאינטרנט, אותו היה צעיר ועתידו בהחלט לא היה ברור. בתקופתנו קריאת חדשות עברה לרשת האינטרנט כמעט לחלוטין והעיתונים המודפסים נשארו בעיקר נחלתם של מי שאינם מחוברים למחשבים ושל אלה שמקבלים עיתוני חינם ברכבת..
הנה סרטון אנימציה שמראה את מצב העיתונות כשיזמי הייטק מצליחים קונים עיתונים חשובים:
http://youtu.be/jRKAFv8KIq0
איך האינטרנט הורג את העיתונים?
אין ספק שהעיתונות עוברת משבר. המעבר לאינטרנט היה אמור להיות טבעי למי שמיומנותם בכתיבה מקצועית, בטקסטים, בצילום ובהובלת דעות. אבל הוא לא.
העיתונות הגיעה לא מוכנה לעידן האינטרנט, בלי הבנה שהרשת עומדת לשמוט את הקרקע ממקורות ההכנסה שלה. האלף החדש קיבל אותה ללא מודל עסקי מספק ובחוסר יכולת להתאים את עצמה לזמנים האולטרה-מודרניים החדשים, של מדיה חברתית חינמית ופופולרית, של ציבור שמאס בצורך לשלם עבור איכות שחלקו הגדול אפילו לא מעריך.
האם האינטרנט יהרוג סופית את העיתונות?
בשנים האחרונות מנבאים רבים את סופם המתקרב של העיתונים, כי מאז תחילת המאה ה-21, הופכת הזירה הדיגיטלית, זו של האינטרנט, למשמעותית יותר ויותר. בעוד עולם הפרינט, זה של העיתונות והתקשורת המודפסת, רק מצטמצם.
בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, חל מעבר לצריכת חדשות ותוכן על מסכי המחשב, הטבלט וכמובן הטלפון החכם. גם הפרסום, שמממן חלק גדול מהפעילות בעולם העיתונות, עובר לדיגיטל - על חשבון הפרינט כמובן.
מלכתחילה היה הגיון סביבתי רב בעלייה לרשת של העיתונים. הרי במקום לכרות עצים ולייצר נייר שמחר כבר לא רלוונטי ניתן וחשוב להתאים לרוח הזמן. אבל גם כשהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, התקווה הייתה שבמהדורות דיגיטליות הוא ימשיך להתקיים עוד שנים רבות.
רק שהכסף לעיתונות לא הגיע מהרשת ובמקביל הלכו וצנחו מכירות עיתון הנייר. הכל באינטרנט כל כך זול. אצל מרבית הגולשים האיכות לא הכרחית והם מסתפקים בכותרות. בשביל כותרות לא צריך עיתונאים ותחקירים ומקצוענות, אלא זוג עיניים ועכבר שמאפשר לגלוש למקורות פתוחים, להעתיק, לשכתב ולפרסם.
וכך, הידרדרות במספר המנויים, הכנסות שצנחו מפרסום בעיתונים ובאתרים שלהם, לוחות מכירה וקניה שהוחלפו באתרי יד שנייה משוכללים ויעילים - כל אלה תרמו לרווחיות הנשחקת וחייבו שינויים. נסיונות להתאמה למצב החדש - קיצוצים בכוח אדם, העלאת דמי מינוי, חומות תשלום בכניסה לתוכן אקסקלוסיבי, כתבות מוזמנות ותוכן ממומן - שום דבר לא עזר. גרף התוצאות העסקיות הלך וירד.
להכנסות המתדלדלות הללו הייתה עוד תוצאה נגזרת ועגומה עוד יותר - המקצועיות העיתונאית הלכה ונפגעה.
עם הזמן החינם גם יצא מגבולות הרשת אל העולם האמיתי. תחרות חדשה מול חינמונים בבעלות טייקונים שמטפחים יחסים של הון שלטון, הצטרפה לעולם חדש של בלוגרים שאיש לא מחייב אותם בכללים כלשהם ובהמשך רשתות חברתיות שבאמצעות לייקים, לבבות ומדד עוקבים מעודדות מדידה של פוסטים בוויראליות הכמותית ולא באיכות, כל אלה ביחד עם קיצוניות, השתלחות ואובדן רסן. איזה עיתון יכול להתחרות בכל אלה ביחד?
הרשת גם הציעה יותר ויותר מאגרי חדשות מעודכנים תמיד, שאין להם חשש להעתיק מבזקים ולשכתב חומרים שלעיתונות עולה הון לייצר - כל אלה הביאו לכך שבעיקר העיתונים הרציניים נחלשים, מאבדים את יכולתם לשמור על הדמוקרטיה ונסגרים בזה אחר זה.
את השד הזה, הם ידעו, כבר לא יהיה קל להחזיר לבקבוק.
רובנו לא מבינים את ההשפעה של התהליך הזה על חיינו. השיח הציבורי, האלימות המילולית, הקיטוב, תרבות הדיבור הירודה, ההקצנה, הפייק ניוז, סיפורי הקונספירציה, השיסוי ועוד מחלות רקע שעוברות דמוקרטיות בכל העולם - כל אלה הן תופעות שנגזרות ומתחזקות באופן משמעותי מהשינוי הטקטוני הזה בעולם העיתונות והמעבר למרחבים הדיגיטליים.
תוסיפו את הפוסטמודרניזם, בו כל בלוגר, אושיית פוסטים או "מוביל דעה", שהשכלתו או הבנתו נובעת לא פעם בעיקר מהפרסום או היופי ותבינו מה מחליף את העיתונאי המקצועי והאתי, את הכתב, התחקירן, הפרשן והעורך המקצועי והאחראי.
וזה לא שהעיתונות הייתה מושלמת. כולנו זוכרים את "עיתונאי קטן", בו כיוון אריק איינשטיין לעיתונאי ביצה ורכילאים בכסות עיתונות, שזיהמו את המדיה והוציאו לה שם רע. מי שעוקב יכול גם לראות איך אג'נדות של בעלי עיתונים מובילות את הקו של כל עיתון בימינו, במקום מחויבות לאמת, לערכים ולאחריות ציבורית.
אבל עדיין - אומרים שהעיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה. בעידן הנוכחי מחליפים צייצני טוויטר ומשולחי פוסטים בפייסבוק את בעלי המקצוע הללו. אין להם מגבלות או אתיקה, הם יכולים להרשות לעצמם הכל והמדיום מוביל לכך שהם הולכים ומקצינים, כי ברשתות החברתיות אם אתה לא בולט - אתה נעלם והדרך הקלה לבלוט היא להקצין, להשמיץ, להמציא, להאשים, ללעוג ולהתבריין - מלשון בריונות.
נוסיף לזה את ענקיות האינטרנט, כמו גוגל ופייסבוק, שהולכות ולוקחות את מה שנותר מהיכולת ליצור הכנסה ולשלם את משכורותיהם של כתבים, פרשנים ועיתונאים. ענקיות האינטרנט והמדיה החברתית הלכו ונגסו בעסקי הפרסום ברשת וכבר מזמן השתלטו על השוק הזה. לעיתונות לא היה סיכוי נגדן - בעולם שבו ענקיות רשת שולטות על הגישה אליהם, העיתונים מצאו את עצמם במלכוד קשה במיוחד.
ועדיין, נראה שיצרני התוכן וגופי העיתונות החשובים לא הרימו ידיים נגד ענקיות האינטרנט. כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד נרמסות זכויות היוצרים של עיתונים וכלי תקשורת בעידן החדש. בעולם קיו גם רשויות, מחוקקים ומנהיגים פוליטיים אחראיים, שמנסים לשנות את הכללים לגבי השימוש שנעשה בתוכן של האחרונים בפלטפורמות המקוונות. הם הסיכוי האחרון לעצור את קריסת העיתונות ותקשורת ההמונים, החשובות כל כך לדמוקרטיות בעולם.
הנה השינוי העצום שעובר על עולם העיתונות והחשיבות להתאים את עצמנו לו (מתורגם):
https://youtu.be/q-Y-z6HmRgI
מוכר העיתונים שמיטיב לתאר את המצב (עברית):
https://youtu.be/cd2JahghuTk
המעבר לאינטרנט הביא במקביל לצניחת המכירות של עיתוני הנייר (עברית):
https://youtu.be/ckjuZR9wxtY
החינמונים שנותנים עיתון פלוס אינטרסים פוליטיים בחינם (עברית):
https://youtu.be/9A8uQyKCZTM
עיתונאים מספרים על השפעת הרשתות החברתיות על עולם העיתונות:
https://youtu.be/-7esKJDZqzQ
התוצאות האיומות של זה הן גם החדשות המזויפות שיוצאות מהמדיה החברתית ומשנות את העולם (עברית):
https://youtu.be/XiFtw9jRFQU
סגירת בית מעריב בתל אביב (עברית):
https://youtu.be/JFDxWhMKdvE
והרצאה על השינויים בעולם העיתונות (עברית):
https://youtu.be/n2mtbzS2nhU?long=yes
העיתון נולד כבר באימפריה הרומית, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. זה היה מעין עיתון או מגזין, שנקרא "אקטה דיאורנה" ("מעשי היום"). העיתון הזה נתלה בחוצות הפורום של רומא, על גבי פפירוס או אבן. נסקרו בו אז נושאים שונים שהעסיקו את אזרחי האימפריה. על קיומו ידוע להיסטוריונים, על אף שהברברים שפלשו לרומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים של העיתון ולכן לא נותרו שרידים שלו.
אחרי גלגולים שונים, איפה שהוא בימי הביניים, נולד העיתון המודרני הראשון. קראו לו ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת") והוא יצא לאור בשנת 1809 בשטרסבורג, אז עיר גרמנית והיום בצרפת.
העיר שטרסבורג של אותם ימים היא צומת מסחר חשובה ועיר מסחרית ובעלת כלכלה מפותחת. זה הביא לכך שהצלחתו והתפתחותו של העיתון היו מהירים והוא בישר את עידן העיתונים המצליחים שיבואו אחריו וילכו ויתרבו, מאז ועד היום.
בשנים האחרונות מנבאים את סופם של העיתונים, בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, כגון טאבלטים, טלפונים סלולאריים וכמובן המחשבים. גם החינמונים, עיתוני החינם הולכים ומערערים את הקיום הכלכלי של העיתונות הרצינית, שנעשית על ידי עיתונאים מקצועיים ומחייבת לימוד, עיון ותחקיר שהם יקרים למימון.
גם אם נראה לעתים שהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, הציפייה והתקווה היא שבמהדורות דיגיטליות תמשיך העיתונות להתקיים עוד שנים רבות. חשיבותה האדירה לדמוקרטיה, במיוחד אל מול שופרות שלטון המתחזים לעיתונים, מחייבת את הדמוקרטיות האמיתיות בעולם להגן ולשמור על קיומה של עיתונות חופשית ונטולת פניות.
הנה סרטון על התפתחות העיתונים:
http://youtu.be/hG_MPTpIg90
העיתונות אז, היום ובעתיד:
https://youtu.be/lA_HD6g0HE4
מומחה שמספר על תולדות העיתונים (עברית):
https://youtu.be/vqiZArrlteo
וכך מייצרים את העיתון היומי החשוב ביותר בעולם - ניו יורק טיימס:
https://youtu.be/MrWP2z8I0Qk
המגזין ווג (Vogue) הוא ווג אחד ממגזיני האופנה והלייף סטייל החשובים בעולם.
המגזין האמריקאי תואר לא פעם כ"מגזין האופנה המשפיע ביותר בעולם". כך גרסה למשל מבקרת הספרות קרוליין וובר שכתבה עליו כך בעיתון הטוב בתבל "ניו-יורק טיימס".
ווג נוסד בסוף המאה ה-19 בתור מגזין שבועי. המייסד היה גבר דווקא, אמריקאי בשם ארתור טרנר, שקיבל חסות וכנראה סיוע במימון מכריסטופר רייט.
המגזין, שהתמקד בעיקר באופנה עילית ואופנה בכלל, פנה אל קהל יעד עיקרי והוא העשירים החדשים והאריסטוקרטיה של ניו יורק. עם השנים הוא התפתח והופץ לשאר מדינות ארצות הברית ובהמשך הוא עתיד גם לצאת ממנה.
רכישת השבועון ב-1905 בידי בית ההוצאה לאור קונדה נאסט (Condé Nast) הפכה את השבועון למגזין דו-שבועי. ההנהלה החדשה אף הרחיבה את פעילותו ותפוצתו למדינות נוספות על ארצות הברית. מהדורות מקומיות של ווג הוקמו בספרד, איטליה ובהמשך בצרפת והתקבלו היטב, מה שבהדרגה גם יהפוך אותו לסמכות של ממש בעולם האופנה.
המינוי של אנה וינטור לעורכת הראשית, בשנת 1988, אפשר לה לשנות את ווג ולהפוך אותו למגזין נגיש וצעיר מבעבר. וינטור, העורכת האגדית של ווג, הפכה אושיית ניהול מפורסמת ואחת המנהלות המצליחות בעולם, גם אם ידועה לשמצה בעולם האופנה, כמנהלת קשוחה וקפדנית במיוחד.
היא, אגב, עתידה להיות ההשראה לספר ולסרט המפורסם "השטן לובשת פראדה". ב-2017 הכתיר אותה המגזין פורבס כאישה החזקה ביותר בעולם התקשורת והבידור.
בשנותיה כמנהלת זוהתה וינטור לחלוטין עם המגזין ובמידה רבה ווג הפך לצלמה ודמותה. היא שינתה את הפוקוס של ווג וחשפה את קוראיו לרעיונות חדשים ונגישים. הוא פנה לזרמי אופנה, קהלים וגילאים מגוונים יותר, מה שהרחיב את קהל קוראיו ואת הצלחתו באופן משמעותי.
כיום ווג הוא ירחון, מגזין אופנה ולייף סטייל היוצא אחת לחודש. בנוסף לכל ארצות הברית הוא יוצא במהדורות מקומיות רבות בעולם, בכמעט 30 מדינות שונות. ביחד עם מהדורת האינטרנט שלו, יש למגזין כמעט מיליארד קוראים.
הנה תולדות המגזין "ווג" בקולה של השחקנית שרה ג'סיקה פרקר:
https://youtu.be/jFZcrADRUxc
הדוגמנית אנוק יי מספרת על עצמה:
https://youtu.be/Z5vAE3mku-c
וראיון וידאו שערכו עם טיילור סוויפט:
https://youtu.be/XnbCSboujF4
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
מלחמת קרים (Crimean War), שהתנהלה בשנים 1853–1856, היתה שיאו של מאבק בין מעצמות אירופה, להשתלטות על שטחי האימפריה העות'מאנית המתפוררת.
היא נחשבת המלחמה המודרנית הראשונה.
במלחמת קרים הופעלו לראשונה אמצעים טכנולוגיים חדשניים. רכבות, תקשורת טלגרף ומנועי קיטור שימשו למאמץ המלחמתי וזו גם הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שצולמה ושצילומים ממנה פורסמו בעיתונות.
במלחמת קרים נלחמה האימפריה הרוסית, נגד האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית, שתיהן מעצמות מתועשות ומודרניות שחברו לאימפריה העות'מאנית השוקעת ולממלכת סרדיניה. רוסיה, שהיתה ממלכה מפגרת והתבססה על חקלאות מיושנת, הובסה. אבל גם המעצמות ניהלו מלחמה בעייתית מבחינה צבאית ורשמו אבידות רבות ומיותרות.
מהמלחמה בחצי-האי קרים צמחה גם התקדמות. פלורנס נייטינגייל, אחות שטיפלה בחיילים בריטים פצועים במהלך המלחמה, יצרה בה מה שיהיה הבסיס לתורת הסיעוד המודרנית ולמקצוע האחיות.
שמה של המלחמה נובע משמה של החזית העיקרית שהיתה בחצי-האי קרים, לחופו הצפוני של הים השחור.
הנה סרטון שמספר עלילת ספר שמתרחש בזמן מלחמת קרים:
http://youtu.be/WNCX3fue9wo
משחק מחשב שמדמה קרבות ממלחמת קרים:
http://youtu.be/mp9g6y3JO_g
ומצגת וידאו על המלחמה:
http://youtu.be/F_SMMpUFZT0?t=6s
עיתונות
זה די פשוט.. הכתבים כותבים, העורך בוחר את הכתבות והתמונות הטובות ומחליט כיצד יסודר העיתון ומה ישאר מחוץ לגליון. מומחי לשון שנקראים מגיהים עוברים על הכתבות ומתקנים את שגיאות הכתיב והניסוח שבהן. עתה יושבים האנשים שעורכים את העיתון מבחינה גרפית ומעמדים את עמודי העיתון על מסך המחשב.
העיתון יוצא לדפוס, מכינים תבניות פלסטיק של כל דף בעיתון והן מוכנסות למכונות הדפוס הגדולות שידפיסו את גליונות העיתון בצבעים. גלגלי ענק של נייר מאפשרים הדפסה של עיתונים גדולים. אחרי ההדפסה יוצאים העיתונים לסגירה, הוספת הסיכות לגליונות ואריזה. משם הם יוצאים לאולם ההעמסה, כדי לשלוח אותם אל החנויות ולמנויים.
הנה התהליך המלא של יצירת העיתון היומי:
https://youtu.be/G7zYpvtRAlE
כך מכינים את העיתון היומי:
http://youtu.be/NhjSZE0SLTM?t=34s
ושיר על אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון (עברית):
https://youtu.be/Vev_L4_5_lE
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
אנרי, או הנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier-Bresson), אבי צילום העיתונות, הפוטו ז'ורנליזם, נהג להשתמש במצלמות קטנות. אבל הצלם הצרפתי הזה היה גם אמן סוריאליסט, מהמשפיעים ומהחשובים באמנות הוויזואלית של המאה ה-20.
הוא צילם מהפכות, מלחמות ודיוקנאות של גדולי המאה ה-20. ברסון נחשב מאבות צילום העיתונות המודרני ומי שנשיא צרפת ספד לו במותו באומרו: "צרפת איבדה צלם גאון ורב-אמן, מהאמנים המוכשרים בדורו ומהמוערכים בעולם".
ברסון הוא הוגה הרעיון של "הרגע המכריע" בצילום, מעין רגע בזמן שבו טען שכל מרכיבי התמונה מביעים את עצמם באופן הטוב ביותר. הוא נהג לתאר את "הרגע המכריע" כהכרה של שבריר שנייה במשמעות של אירוע מצולם, שבריר שנייה שבו מסתדרות הצורות באופן הטוב ביותר ונותנות לאירוע את הביטוי הנכון. ברסון נהג להמתין בסבלנות לאותו הרגע, לחכות לשילוב המבוקש ואז לצלם.
צילומיו הגאוניים צולמו בשחור־לבן ובלי בימוי, עריכה או תאורה. הוא שילב תפיסה אמנותית ויופי מרתקים, ביחד עם אמירה ונקודת מבט מלאה באהבת האדם.
במלחמת העולם השנייה הוא נשבה ע"י הנאצים ולאחר שני נסיונות כושלים להימלט, הוא הצליח והצטרף למחתרת הצרפתית, שנלחמה בהם. התנגדותו לנאצים התאימה לאישיותו הערכית ואהבת האדם שלו.
בשנת 1947 הקים ברסון ביחד עם הצלמים רוברט קאפה ודוויד סימור את חברת "מגנום פוטו". החברה הנהיגה את עולם הצילום העיתונאי בעולם כולו והייתה לסוכנות הצילומים הראשונה בעולם.
הנה סיפורו של ברסון:
https://youtu.be/uLepNuWXeLM
צילומיו של אנרי ברסון:
https://youtu.be/SueN2iDeED0
עוד מצילומי הרגע המכריע של הנרי קרטייה ברסון (ובהמשך גם צלם נוסף, אדאמס):
http://youtu.be/03Z2vF3QGEk
וברסון המצלם, בסרטון שמפרסם את המצלמה שבה השתמש, לייקה:
http://youtu.be/Y8DRwsQJ9hY
כשמדברים היום על קריסת עולם העיתונות הכתובה, מעט עצוב או מצחיק לשמוע שרק לפני 20 שנה העריך קליפורד סטול ש"האמת היא שאף מסד נתונים מקוונים לא יחליף את העיתון היומי שלך".
זה היה בשנת 1995, כשהעיתונות הייתה חזקה והאינטרנט, אותו היה צעיר ועתידו בהחלט לא היה ברור. בתקופתנו קריאת חדשות עברה לרשת האינטרנט כמעט לחלוטין והעיתונים המודפסים נשארו בעיקר נחלתם של מי שאינם מחוברים למחשבים ושל אלה שמקבלים עיתוני חינם ברכבת..
הנה סרטון אנימציה שמראה את מצב העיתונות כשיזמי הייטק מצליחים קונים עיתונים חשובים:
http://youtu.be/jRKAFv8KIq0
אין ספק שהעיתונות עוברת משבר. המעבר לאינטרנט היה אמור להיות טבעי למי שמיומנותם בכתיבה מקצועית, בטקסטים, בצילום ובהובלת דעות. אבל הוא לא.
העיתונות הגיעה לא מוכנה לעידן האינטרנט, בלי הבנה שהרשת עומדת לשמוט את הקרקע ממקורות ההכנסה שלה. האלף החדש קיבל אותה ללא מודל עסקי מספק ובחוסר יכולת להתאים את עצמה לזמנים האולטרה-מודרניים החדשים, של מדיה חברתית חינמית ופופולרית, של ציבור שמאס בצורך לשלם עבור איכות שחלקו הגדול אפילו לא מעריך.
האם האינטרנט יהרוג סופית את העיתונות?
בשנים האחרונות מנבאים רבים את סופם המתקרב של העיתונים, כי מאז תחילת המאה ה-21, הופכת הזירה הדיגיטלית, זו של האינטרנט, למשמעותית יותר ויותר. בעוד עולם הפרינט, זה של העיתונות והתקשורת המודפסת, רק מצטמצם.
בשל התחזקות האינטרנט והמדיה החדשה, חל מעבר לצריכת חדשות ותוכן על מסכי המחשב, הטבלט וכמובן הטלפון החכם. גם הפרסום, שמממן חלק גדול מהפעילות בעולם העיתונות, עובר לדיגיטל - על חשבון הפרינט כמובן.
מלכתחילה היה הגיון סביבתי רב בעלייה לרשת של העיתונים. הרי במקום לכרות עצים ולייצר נייר שמחר כבר לא רלוונטי ניתן וחשוב להתאים לרוח הזמן. אבל גם כשהעיתון המודפס על נייר יגיע אל סופו, התקווה הייתה שבמהדורות דיגיטליות הוא ימשיך להתקיים עוד שנים רבות.
רק שהכסף לעיתונות לא הגיע מהרשת ובמקביל הלכו וצנחו מכירות עיתון הנייר. הכל באינטרנט כל כך זול. אצל מרבית הגולשים האיכות לא הכרחית והם מסתפקים בכותרות. בשביל כותרות לא צריך עיתונאים ותחקירים ומקצוענות, אלא זוג עיניים ועכבר שמאפשר לגלוש למקורות פתוחים, להעתיק, לשכתב ולפרסם.
וכך, הידרדרות במספר המנויים, הכנסות שצנחו מפרסום בעיתונים ובאתרים שלהם, לוחות מכירה וקניה שהוחלפו באתרי יד שנייה משוכללים ויעילים - כל אלה תרמו לרווחיות הנשחקת וחייבו שינויים. נסיונות להתאמה למצב החדש - קיצוצים בכוח אדם, העלאת דמי מינוי, חומות תשלום בכניסה לתוכן אקסקלוסיבי, כתבות מוזמנות ותוכן ממומן - שום דבר לא עזר. גרף התוצאות העסקיות הלך וירד.
להכנסות המתדלדלות הללו הייתה עוד תוצאה נגזרת ועגומה עוד יותר - המקצועיות העיתונאית הלכה ונפגעה.
עם הזמן החינם גם יצא מגבולות הרשת אל העולם האמיתי. תחרות חדשה מול חינמונים בבעלות טייקונים שמטפחים יחסים של הון שלטון, הצטרפה לעולם חדש של בלוגרים שאיש לא מחייב אותם בכללים כלשהם ובהמשך רשתות חברתיות שבאמצעות לייקים, לבבות ומדד עוקבים מעודדות מדידה של פוסטים בוויראליות הכמותית ולא באיכות, כל אלה ביחד עם קיצוניות, השתלחות ואובדן רסן. איזה עיתון יכול להתחרות בכל אלה ביחד?
הרשת גם הציעה יותר ויותר מאגרי חדשות מעודכנים תמיד, שאין להם חשש להעתיק מבזקים ולשכתב חומרים שלעיתונות עולה הון לייצר - כל אלה הביאו לכך שבעיקר העיתונים הרציניים נחלשים, מאבדים את יכולתם לשמור על הדמוקרטיה ונסגרים בזה אחר זה.
את השד הזה, הם ידעו, כבר לא יהיה קל להחזיר לבקבוק.
רובנו לא מבינים את ההשפעה של התהליך הזה על חיינו. השיח הציבורי, האלימות המילולית, הקיטוב, תרבות הדיבור הירודה, ההקצנה, הפייק ניוז, סיפורי הקונספירציה, השיסוי ועוד מחלות רקע שעוברות דמוקרטיות בכל העולם - כל אלה הן תופעות שנגזרות ומתחזקות באופן משמעותי מהשינוי הטקטוני הזה בעולם העיתונות והמעבר למרחבים הדיגיטליים.
תוסיפו את הפוסטמודרניזם, בו כל בלוגר, אושיית פוסטים או "מוביל דעה", שהשכלתו או הבנתו נובעת לא פעם בעיקר מהפרסום או היופי ותבינו מה מחליף את העיתונאי המקצועי והאתי, את הכתב, התחקירן, הפרשן והעורך המקצועי והאחראי.
וזה לא שהעיתונות הייתה מושלמת. כולנו זוכרים את "עיתונאי קטן", בו כיוון אריק איינשטיין לעיתונאי ביצה ורכילאים בכסות עיתונות, שזיהמו את המדיה והוציאו לה שם רע. מי שעוקב יכול גם לראות איך אג'נדות של בעלי עיתונים מובילות את הקו של כל עיתון בימינו, במקום מחויבות לאמת, לערכים ולאחריות ציבורית.
אבל עדיין - אומרים שהעיתונות היא הטיוטה של ההיסטוריה. בעידן הנוכחי מחליפים צייצני טוויטר ומשולחי פוסטים בפייסבוק את בעלי המקצוע הללו. אין להם מגבלות או אתיקה, הם יכולים להרשות לעצמם הכל והמדיום מוביל לכך שהם הולכים ומקצינים, כי ברשתות החברתיות אם אתה לא בולט - אתה נעלם והדרך הקלה לבלוט היא להקצין, להשמיץ, להמציא, להאשים, ללעוג ולהתבריין - מלשון בריונות.
נוסיף לזה את ענקיות האינטרנט, כמו גוגל ופייסבוק, שהולכות ולוקחות את מה שנותר מהיכולת ליצור הכנסה ולשלם את משכורותיהם של כתבים, פרשנים ועיתונאים. ענקיות האינטרנט והמדיה החברתית הלכו ונגסו בעסקי הפרסום ברשת וכבר מזמן השתלטו על השוק הזה. לעיתונות לא היה סיכוי נגדן - בעולם שבו ענקיות רשת שולטות על הגישה אליהם, העיתונים מצאו את עצמם במלכוד קשה במיוחד.
ועדיין, נראה שיצרני התוכן וגופי העיתונות החשובים לא הרימו ידיים נגד ענקיות האינטרנט. כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד נרמסות זכויות היוצרים של עיתונים וכלי תקשורת בעידן החדש. בעולם קיו גם רשויות, מחוקקים ומנהיגים פוליטיים אחראיים, שמנסים לשנות את הכללים לגבי השימוש שנעשה בתוכן של האחרונים בפלטפורמות המקוונות. הם הסיכוי האחרון לעצור את קריסת העיתונות ותקשורת ההמונים, החשובות כל כך לדמוקרטיות בעולם.
הנה השינוי העצום שעובר על עולם העיתונות והחשיבות להתאים את עצמנו לו (מתורגם):
https://youtu.be/q-Y-z6HmRgI
מוכר העיתונים שמיטיב לתאר את המצב (עברית):
https://youtu.be/cd2JahghuTk
המעבר לאינטרנט הביא במקביל לצניחת המכירות של עיתוני הנייר (עברית):
https://youtu.be/ckjuZR9wxtY
החינמונים שנותנים עיתון פלוס אינטרסים פוליטיים בחינם (עברית):
https://youtu.be/9A8uQyKCZTM
עיתונאים מספרים על השפעת הרשתות החברתיות על עולם העיתונות:
https://youtu.be/-7esKJDZqzQ
התוצאות האיומות של זה הן גם החדשות המזויפות שיוצאות מהמדיה החברתית ומשנות את העולם (עברית):
https://youtu.be/XiFtw9jRFQU
סגירת בית מעריב בתל אביב (עברית):
https://youtu.be/JFDxWhMKdvE
והרצאה על השינויים בעולם העיתונות (עברית):
https://youtu.be/n2mtbzS2nhU?long=yes
כיצד הפכה פוטושופ לעניין תרבותי-חברתי?
מהי תוכנת פוטושופ?
אין כמו תוכנת "פוטושופ" (Photoshop) בכדי להדגים עד כמה תוכנה טובה יכולה להפוך לקונצנזוס, משהו שכולם מסכימים עליו, ובו-זמנית גם להפוך לתופעה תרבותית של ממש ולהשפיע על החברה באופן משמעותי.
אדובי פוטושופ היא תוכנת עריכה גרפית שפותחה לצרכי עריכת תמונות ומרכיבים גרפיים. בתור התוכנה הפופולארית ביותר בקרב צלמים, משמשת פוטושופ הכלי העיקרי לליטוש תמונות, תחליף ל"חדר החושך" של צילומי הפילם. בעזרת פוטושופ יכולים הצלמים לשנות את בהירות התמונות, לחדד, לטשטש דברים שראוי להסתיר, לתקן את צבעיהן, לשנות גודל ולחתוך אותן. כך יכול הצלם לתקן בעיות שנוצרו בעת צילום התמונה ובמרכיבים השונים שלה.
אך במהלך השנים הפכה פוטושופ מכלי טכני בלבד לחלק מהתרבות המודרנית, המשפיע על האופן שבו חיים רבים בעולם. "לעשות פוטושופ" כיום הוא מושג מקביל לריטוש של תמונה ושיפור המצולם בה, כך שייראה טוב ממה שהוא באמת. עולם הפרסום משתמש בפוטושופ כדי להציג מוצרים יפים ומושלמים ממה שהם באמת.
כך למשל מעובדות תמונות דוגמנות, כמעט תמיד בפוטושופ או לפחות בתוכנות דוגמת תוכנת ה-Photoshop, כדי להציג דוגמניות רזות, נקיות מפצעונים ופגמי עור או כל סממן אחר של אנושיות. הבעיה היא שהצרת היקפים באופן גרפי יצר דימוי גוף רזה, שגרם לבנות ונשים רבות לדיאטות קשות ולהפרעות אכילה, שלא פעם מסתיימות בנזק בריאותי ואף במוות.
עד כדי כך הוחמרה התופעה, עד שבמספר מדינות בעולם התקבל חוק הדוגמניות, או בשמו העממי "חוק הפוטושופ". זהו חוק האוסר על הצרת ממדי גופן של דוגמניות באופן גרפי.
מפתחי הפוטושופ היו אנשי חברת אדובי מערכות (Adobe Systems), שאחראית למהפכת ה"הוצאה לאור שולחנית", אותה מהפכה שאפשרה לבעלי מחשב אישי להפיק בעצמם פרסומים ומוצרי דפוס, שבעבר נדרשו מערכות יקרות ומסורבלות כדי להפיקם. אגב, "אדובי" הוא שמו של נחל קטן (Adobe Creek) שזורם מאחורי ביתו של אחד ממייסדי החברה והוא נכלל בשמות כל מוצריה.
הנה תוכנת פוטושופ בגרסה 1.0:
https://youtu.be/Bhf8q3THToI
המפתחים המקוריים נזכרים איך הצבע הגיע לפוטושופ:
https://youtu.be/Tda7jCwvSzg
כמה מהדברים שניתן לעשות בפוטושופ:
https://youtu.be/3G7YBBi1s_U
חוק הפוטושופ והדעות לגביו (עברית):
https://youtu.be/z-K6cFNImqs
הנה הסיפור של פוטושופ:
https://youtu.be/Ldr55H3NVIo
כך נולדה פוטושופ:
https://youtu.be/EtzFvRjrvXM?long=yes
אין כמו תוכנת "פוטושופ" (Photoshop) בכדי להדגים עד כמה תוכנה טובה יכולה להפוך לקונצנזוס, משהו שכולם מסכימים עליו, ובו-זמנית גם להפוך לתופעה תרבותית של ממש ולהשפיע על החברה באופן משמעותי.
אדובי פוטושופ היא תוכנת עריכה גרפית שפותחה לצרכי עריכת תמונות ומרכיבים גרפיים. בתור התוכנה הפופולארית ביותר בקרב צלמים, משמשת פוטושופ הכלי העיקרי לליטוש תמונות, תחליף ל"חדר החושך" של צילומי הפילם. בעזרת פוטושופ יכולים הצלמים לשנות את בהירות התמונות, לחדד, לטשטש דברים שראוי להסתיר, לתקן את צבעיהן, לשנות גודל ולחתוך אותן. כך יכול הצלם לתקן בעיות שנוצרו בעת צילום התמונה ובמרכיבים השונים שלה.
אך במהלך השנים הפכה פוטושופ מכלי טכני בלבד לחלק מהתרבות המודרנית, המשפיע על האופן שבו חיים רבים בעולם. "לעשות פוטושופ" כיום הוא מושג מקביל לריטוש של תמונה ושיפור המצולם בה, כך שייראה טוב ממה שהוא באמת. עולם הפרסום משתמש בפוטושופ כדי להציג מוצרים יפים ומושלמים ממה שהם באמת.
כך למשל מעובדות תמונות דוגמנות, כמעט תמיד בפוטושופ או לפחות בתוכנות דוגמת תוכנת ה-Photoshop, כדי להציג דוגמניות רזות, נקיות מפצעונים ופגמי עור או כל סממן אחר של אנושיות. הבעיה היא שהצרת היקפים באופן גרפי יצר דימוי גוף רזה, שגרם לבנות ונשים רבות לדיאטות קשות ולהפרעות אכילה, שלא פעם מסתיימות בנזק בריאותי ואף במוות.
עד כדי כך הוחמרה התופעה, עד שבמספר מדינות בעולם התקבל חוק הדוגמניות, או בשמו העממי "חוק הפוטושופ". זהו חוק האוסר על הצרת ממדי גופן של דוגמניות באופן גרפי.
מפתחי הפוטושופ היו אנשי חברת אדובי מערכות (Adobe Systems), שאחראית למהפכת ה"הוצאה לאור שולחנית", אותה מהפכה שאפשרה לבעלי מחשב אישי להפיק בעצמם פרסומים ומוצרי דפוס, שבעבר נדרשו מערכות יקרות ומסורבלות כדי להפיקם. אגב, "אדובי" הוא שמו של נחל קטן (Adobe Creek) שזורם מאחורי ביתו של אחד ממייסדי החברה והוא נכלל בשמות כל מוצריה.
הנה תוכנת פוטושופ בגרסה 1.0:
https://youtu.be/Bhf8q3THToI
המפתחים המקוריים נזכרים איך הצבע הגיע לפוטושופ:
https://youtu.be/Tda7jCwvSzg
כמה מהדברים שניתן לעשות בפוטושופ:
https://youtu.be/3G7YBBi1s_U
חוק הפוטושופ והדעות לגביו (עברית):
https://youtu.be/z-K6cFNImqs
הנה הסיפור של פוטושופ:
https://youtu.be/Ldr55H3NVIo
כך נולדה פוטושופ:
https://youtu.be/EtzFvRjrvXM?long=yes
האם רובוטים יהיו לעיתונאי העתיד?
זה היה בשנת 2016 כשהתפרסמה לראשונה כתבה שנכתבה על ידי עיתונאי שהוא בעצם תוכנת מחשב, המצוידת באלגוריתם של בינה מלאכותית. המדהים היה שלא זו בלבד שהמומחים שבחנו את הכתבה לעומק קבעו שהיא כתובה היטב, אלא שכתיבת כל הכתבה הזו, באורך של כ-1,000 מילים (בשפה הסינית, אם זה חשוב...), לקחה דקה אחת בלבד!
ואכן, תוכנות בינה מלאכותית הולכות ומתקדמות לעבר מה שעד לפני עשור נראה כמו עתיד רחוק מאד. ממש בקרוב יתכן שתוכנות כאלה יתחילו להחליף גם את העיתונאים. דמיינו לעצמכם שתוכנה חכמה תבצע בעצמה את התחקיר העיתונאי, תבצע את עיבוד הנתונים וה"הבנה" של המשמעות שלהם ומה ניתן להבין ממנה לגבי ההשפעות על החברה, עולם הטכנולוגיה, ההיסטוריה ועוד. דמיינו את התוכנה "מתיישבת לכתוב" ומנפיקה בתוך שברירי שנייה את הסיפור העיתונאי, כלומר את הכתבה או המאמר שיופיע בעיתון האלקטרוני שלכם..
ועכשיו הפסיקו לדמיין.. כבר היום תוכנות כאלה קיימות והן נקראות "עיתונאים רובוטיים". התופעה מכונה "רובו ג'ורנליזם" והתוכנות הללו הן סוג של מתחרה מפחיד וזול לעיתונאים האנושיים של היום. העיתונאי הרובוטי מהיר מאד באיסוף נתונים, לא ישן אף פעם, מנתח כמויות מידע עצומות ומצויד בידע מעמיק לגבי הקורא שלו, הרגליו וכיצד הוא אוהב לקרוא. כך יכול רובוט עיתונאי לכתוב מאמר שונה לכל אחד מאיתנו (קראו על כך באאוריקה בתגית: "הפצה ליחידים"). בצורה כזו יהיו מי שיקבלו לקריאה מאמר עתיר תמונות, אחרים יקבלו מאמרים קצרים ותכליתיים וחבריהם יקבלו מאמר מפורט ועתיר דוגמאות.
במקום העיתונות הקלאסית שבה אדם אחד כותב מאמר למיליונים, קמו חברות חדשות שפיתחו אלגוריתמים לכריית מידע ורובוטי כתיבה, שנעזרים בבינה מלאכותית ולמידת מכונה. בוטים כאלה יוצרים באופן אוטומטי מיליוני מאמרים ויחידות תוכן המותאמים לקורא הספציפי. בעתיד כל אחד יקרא את מה שמעניין אותו ורק אותו. כלומר במקום לכתוב מאמר אחד למיליונים, מאפשרים עיתונאים רובוטיים כתיבה של המוני מאמרים שונים לכל אדם בנפרד.
אבל יש בכך גם בשורה. התקווה היחידה של העיתונאי האנושי של העתיד, למול מפלצת הכתיבה של הבינה המלאכותית, היא האישיות שלו. כותב שמצויד בחשיבה יצירתית ורב תחומית, ביכולת לספר סיפור, לחשוב בצורה מעניינת, לשפוט ולשקול ולייצר חשיבה מקורית וחדשנית - אדם כזה יוכל גם בעתיד לנצח את הרובוט העיתונאי, המהיר והמצויד להחריד, אבל זה שלא מבין אירוניה או סרקזם והומור. ליצירה עיתונאית אנושית ברמה גבוהה יהיה תמיד מקום. מי שיוחלף הם העיתונאים שהסתפקו בעבודה הבסיסית של הכתב.
הנה הכותבים המתוכנתים של העתיד:
https://youtu.be/dj3EvdOJXMc
ב-2013 כתבו רובוטים כאלו מעל מיליארד כתבות שפורסמו בעיתונות ובאינטרנט:
http://youtu.be/vkrV4MiX4IM
הנה נאום לנשיא טראמפ שכתב מחשב:
https://youtu.be/EFHyzuqjaok
חברת "Automated Insights" שהבוטים שלה כותבים מאמרים מלאכותיים:
http://youtu.be/EEczLkSTSrQ
ובוטי כתיבה חכמים של חברת "נרטיב סיינס" שכותבים מאמרים בתחומים כמו ספורט ועיתונות:
https://youtu.be/inlkQcSjD9w
זה היה בשנת 2016 כשהתפרסמה לראשונה כתבה שנכתבה על ידי עיתונאי שהוא בעצם תוכנת מחשב, המצוידת באלגוריתם של בינה מלאכותית. המדהים היה שלא זו בלבד שהמומחים שבחנו את הכתבה לעומק קבעו שהיא כתובה היטב, אלא שכתיבת כל הכתבה הזו, באורך של כ-1,000 מילים (בשפה הסינית, אם זה חשוב...), לקחה דקה אחת בלבד!
ואכן, תוכנות בינה מלאכותית הולכות ומתקדמות לעבר מה שעד לפני עשור נראה כמו עתיד רחוק מאד. ממש בקרוב יתכן שתוכנות כאלה יתחילו להחליף גם את העיתונאים. דמיינו לעצמכם שתוכנה חכמה תבצע בעצמה את התחקיר העיתונאי, תבצע את עיבוד הנתונים וה"הבנה" של המשמעות שלהם ומה ניתן להבין ממנה לגבי ההשפעות על החברה, עולם הטכנולוגיה, ההיסטוריה ועוד. דמיינו את התוכנה "מתיישבת לכתוב" ומנפיקה בתוך שברירי שנייה את הסיפור העיתונאי, כלומר את הכתבה או המאמר שיופיע בעיתון האלקטרוני שלכם..
ועכשיו הפסיקו לדמיין.. כבר היום תוכנות כאלה קיימות והן נקראות "עיתונאים רובוטיים". התופעה מכונה "רובו ג'ורנליזם" והתוכנות הללו הן סוג של מתחרה מפחיד וזול לעיתונאים האנושיים של היום. העיתונאי הרובוטי מהיר מאד באיסוף נתונים, לא ישן אף פעם, מנתח כמויות מידע עצומות ומצויד בידע מעמיק לגבי הקורא שלו, הרגליו וכיצד הוא אוהב לקרוא. כך יכול רובוט עיתונאי לכתוב מאמר שונה לכל אחד מאיתנו (קראו על כך באאוריקה בתגית: "הפצה ליחידים"). בצורה כזו יהיו מי שיקבלו לקריאה מאמר עתיר תמונות, אחרים יקבלו מאמרים קצרים ותכליתיים וחבריהם יקבלו מאמר מפורט ועתיר דוגמאות.
במקום העיתונות הקלאסית שבה אדם אחד כותב מאמר למיליונים, קמו חברות חדשות שפיתחו אלגוריתמים לכריית מידע ורובוטי כתיבה, שנעזרים בבינה מלאכותית ולמידת מכונה. בוטים כאלה יוצרים באופן אוטומטי מיליוני מאמרים ויחידות תוכן המותאמים לקורא הספציפי. בעתיד כל אחד יקרא את מה שמעניין אותו ורק אותו. כלומר במקום לכתוב מאמר אחד למיליונים, מאפשרים עיתונאים רובוטיים כתיבה של המוני מאמרים שונים לכל אדם בנפרד.
אבל יש בכך גם בשורה. התקווה היחידה של העיתונאי האנושי של העתיד, למול מפלצת הכתיבה של הבינה המלאכותית, היא האישיות שלו. כותב שמצויד בחשיבה יצירתית ורב תחומית, ביכולת לספר סיפור, לחשוב בצורה מעניינת, לשפוט ולשקול ולייצר חשיבה מקורית וחדשנית - אדם כזה יוכל גם בעתיד לנצח את הרובוט העיתונאי, המהיר והמצויד להחריד, אבל זה שלא מבין אירוניה או סרקזם והומור. ליצירה עיתונאית אנושית ברמה גבוהה יהיה תמיד מקום. מי שיוחלף הם העיתונאים שהסתפקו בעבודה הבסיסית של הכתב.
הנה הכותבים המתוכנתים של העתיד:
https://youtu.be/dj3EvdOJXMc
ב-2013 כתבו רובוטים כאלו מעל מיליארד כתבות שפורסמו בעיתונות ובאינטרנט:
http://youtu.be/vkrV4MiX4IM
הנה נאום לנשיא טראמפ שכתב מחשב:
https://youtu.be/EFHyzuqjaok
חברת "Automated Insights" שהבוטים שלה כותבים מאמרים מלאכותיים:
http://youtu.be/EEczLkSTSrQ
ובוטי כתיבה חכמים של חברת "נרטיב סיינס" שכותבים מאמרים בתחומים כמו ספורט ועיתונות:
https://youtu.be/inlkQcSjD9w
מהי הפרדת רשויות ומה הכרחי בה לדמוקרטיה?
דמוקרטיה מאוזנת שבנויה נכון חייבת לכלול "הפרדת רשויות" (Separation of powers). זה אומר שמתקיימות בה שלוש הרשויות מדיניות הכרחיות, חופשיות ובלתי תלויות זו בזו.
למעשה, הפרדת הרשויות היא המימוש של עיקרון ה"איזונים ובלמים" בדמוקרטיה. כל רשות מאזנת את האחרות ובולמת אותה באמצעים דמוקרטיים מצבירת כוח רב מדי, עד כדי השחתה ושימוש אפשרי בו לרעה.
עיקרון הפרדת הרשויות, שהוא מאפיין יסוד במשטר דמוקרטי, קובע שהרשויות הללו מתפקדות במקביל ומפקחות זו על זו, אבל משתדלות שלא להתערב, כל רשות בעבודתה של רשות אחרת.
אלה הן הרשויות, המופרדות זו מזו: הרשות המחוקקת, שהיא הפרלמנט (אצלנו הכנסת היא הפרלמנט), הרשות המבצעת, היא הממשלה והרשות השופטת - בתי המשפט ומערכת המשפט כולה.
לקיומה של הדמוקרטיה חשוב שהרשויות הללו, המחוקקת, המבצעת והשופטת, יפעלו במקביל זו לזו ויפקחו זו על זו, אך ישתדלו להמעיט ככל הניתן בהתערבות זו בעבודתה של זו. זאת כל עוד אין התנגשות בין ערכי היסוד או החוקה של המדינה יבין מעשיהן של הרשויות השונות הללו.
אגב, בציבור רווחת גם התפיסה של קיומה של רשות רביעית. מדובר בעיתונות ובתקשורת החופשית ובחשיבות שלהן לדמוקרטיה. מכאן הכינוי "הרשות הרביעית", כאילו היא רשות נוספת, שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות.
עד כמה הפרדת הרשויות הכרחית לשלטון דמוקרטי יעידו מעשיהם בהיסטוריה של דיקטטורים ומנהיגים של שלטון יחיד. הדבר הראשון שהם מבצעים כשהם עולים לשלטון הוא החלשת והגבלת הרשות המחוקקת והרשות השופטת, כדי שלא "יפריעו" למעלליהם בתור הרשות המבצעת.
הנה הפרדת הרשויות בדמוקרטיה:
https://youtu.be/18FCmLqobmc
והעקרונות עם המושגים בדמוקרטיה (עברית):
http://youtu.be/t0DSlM4cZ0U
דמוקרטיה מאוזנת שבנויה נכון חייבת לכלול "הפרדת רשויות" (Separation of powers). זה אומר שמתקיימות בה שלוש הרשויות מדיניות הכרחיות, חופשיות ובלתי תלויות זו בזו.
למעשה, הפרדת הרשויות היא המימוש של עיקרון ה"איזונים ובלמים" בדמוקרטיה. כל רשות מאזנת את האחרות ובולמת אותה באמצעים דמוקרטיים מצבירת כוח רב מדי, עד כדי השחתה ושימוש אפשרי בו לרעה.
עיקרון הפרדת הרשויות, שהוא מאפיין יסוד במשטר דמוקרטי, קובע שהרשויות הללו מתפקדות במקביל ומפקחות זו על זו, אבל משתדלות שלא להתערב, כל רשות בעבודתה של רשות אחרת.
אלה הן הרשויות, המופרדות זו מזו: הרשות המחוקקת, שהיא הפרלמנט (אצלנו הכנסת היא הפרלמנט), הרשות המבצעת, היא הממשלה והרשות השופטת - בתי המשפט ומערכת המשפט כולה.
לקיומה של הדמוקרטיה חשוב שהרשויות הללו, המחוקקת, המבצעת והשופטת, יפעלו במקביל זו לזו ויפקחו זו על זו, אך ישתדלו להמעיט ככל הניתן בהתערבות זו בעבודתה של זו. זאת כל עוד אין התנגשות בין ערכי היסוד או החוקה של המדינה יבין מעשיהן של הרשויות השונות הללו.
אגב, בציבור רווחת גם התפיסה של קיומה של רשות רביעית. מדובר בעיתונות ובתקשורת החופשית ובחשיבות שלהן לדמוקרטיה. מכאן הכינוי "הרשות הרביעית", כאילו היא רשות נוספת, שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות.
עד כמה הפרדת הרשויות הכרחית לשלטון דמוקרטי יעידו מעשיהם בהיסטוריה של דיקטטורים ומנהיגים של שלטון יחיד. הדבר הראשון שהם מבצעים כשהם עולים לשלטון הוא החלשת והגבלת הרשות המחוקקת והרשות השופטת, כדי שלא "יפריעו" למעלליהם בתור הרשות המבצעת.
הנה הפרדת הרשויות בדמוקרטיה:
https://youtu.be/18FCmLqobmc
והעקרונות עם המושגים בדמוקרטיה (עברית):
http://youtu.be/t0DSlM4cZ0U
מה חשיבות הקריאה והכתיבה והאם סיפורים משנים משהו בעולם?
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
סיפורים בעידן המודרני הופכים ומשמשים כלי רב עוצמה בשינוי, ביצירת אמון ובהנעה של תהליכי שינוי.
יותר ויותר מתגלה אמנות הסיפור, גם בעידן המודרני, כמרכיב חשוב בקריירה ובהעברת רעיונות קטנים כגדולים בחברה האנושית - מרמת החבר הבודד, דרך הארגון כולו, מול עובדיו והלקוחות מולם ניצבים נציגיו ועד לאומות, בהן הוכח שוב ושוב בעבר כוחם של הסיפורים שסיפרו מנהיגים ומובילי דעה.
המחקר מנסה למפות ולחקור את הדרכים בהן סיפורים מסייעים בתהליכי שינוי, בריכוך התנגדויות לשינויים, בהנעה של שינוי בקרב פרטים וחברות שלמות, בסגירת עסקאות מסחריות ובגיוס אנשים לקהילות המחוללות שינוי - כל אלו ועוד באמצעות הכוח העצום של סיפורים.
אם בתקופה הקלאסית, כשנולדו במאות שלפני הספירה, נחשבו הספרים להמצאה שעלולה לפגוע בחשיבה וביכולות השכליות של האדם (כמו הטלוויזיה בזמנה, המחשב והאינטרנט היום), היום כבר ברור שהם עשו בדיוק את ההיפך. במקום ליצור את מה שסוקרטס הגדיר כ"שכחה בנשמה", הם פתחו לנשמה עולמות נהדרים וציידו אותה בספינות מטפוריות להפליג בהם.
מאז המשוררת הראשונה, הכוהנת הגדולה של האימפריה השומרית אנהדואנה, מי שכתבה על רגשות ורעיונות בכתב יתדות, ועד ימינו אנו, עם החוגים והפוסטים ברשתות החברתיות, הכתיבה שימשה ככלי ביטוי וחיבור אנושי ראשון במעלה.
יותר מכל גורם אחר, הייתה זו המצאת הדפוס במאה ה-15 שעתידה לאפשר את אגירת הידע האנושי, הפצתו ופיתוחו. במהלך השנים היא עתידה להביא לפריחה אנושית אדירה, שתוליד את תקופת הרנסאנס, המהפכה המדעית, עידן ההשכלה ובהמשך את העידן המודרני.
החשיבות של הקריאה והסיפור בחיינו היא אדירה. אם השעונים המכניים הניעו והניחו את היסודות לחשיבה המדעית, הספרים יצקו את היסודות לנאורות ולהשכלה. הם לימדו את האדם להעמיק בחשיבה ונתנו לו כלים לנתח מצבים ומגמות.
יש משהו מיוחד בשקיעה הזו בקריאה של ספר. דומה שהיא משאירה את הרעש והגירויים של העולם שבחוץ. יותר מכל, היא מאמנת אותנו בריכוז ובחשיבה מעמיקה על דברים, על רעיונות ועל סיפורים שמניעים אותם והמסקנות שהם מייצרים במוחנו.
היטיב לנסח זאת חלוץ חקר התקשורת מרשל מקלוהן, כשאמר ש"המדיום הוא המסר". שיטת המסירה של המסר משפיעה לדבריו לא פחות ואפילו יותר מתוכנו של המסר. אז אולי ניתן לומר בפראפראזה ש"הספר והסיפור הם הרקטות של המסר"?
המדהים הוא שרבים מהאנשים המצליחים, החזקים והעשירים ביותר בעולם הם גם קוראים אובססיביים. אמנם הם אינם נוטים לקרוא מגזינים ועיתונים יומיים או ספרי מדע בדיוני, אלא יותר ביוגרפיות של אנשים גדולים וספרי ידע והשכלה, אבל כך הם קונים את היכולת לספר את הסיפורים שלהם ולתקשר לקהלים גדולים את רעיונותיהם.
רשת האינטרנט, על השינויים שהיא מחוללת, גם היא עושה עתה שירות נהדר לרעיונות העוברים בסיפורים כאלה. אמנים שהצליחו, דרך סטארטאפים קטנים ועד לתאגידי ענק - כולם רוצים למצוא את הסיפור שיהפוך אותם למעניינים מעט יותר מחבורה של אנשים שרוצה לעשות כסף (דוגמאות בתגית "סיפורי חברה"). אז הם מספרים את הסיפור המיוחד שלהם, שיוסיף ריגוש והתרגשות להצלחתם ה"מוצדקת".
ובכיוון אחר, בו אפשר לראות את ה"סטורי טלינג" השולט הזה - אם יש נוסחה שתמיד עובדת בהרצאות האינטרנט בנוסח "Ted", שכל כך נפוצות היום, הרי שהיא כוללת תמיד ולפני הכל סוג של סיפור מעולה.
הנה הסבר מרתק על כוחו של הסיפור וחשיבותו לאנושות:
https://youtu.be/lHZ72NkBueU
הנה הטוב שבספרות:
https://youtu.be/4RCFLobfqcw
על כוחם של ספרים וסיפורים להשפיע על החיים האמיתיים ועל התפיסות החברתיות (מתורגם):
https://youtu.be/ctaPAm14L10
רנדל וואלאס רואה בסיפור את הדרך הטובה ביותר להפיץ אמת:
https://youtu.be/zfJCN9tzClo
המשוררת והסופרת הראשונה בהיסטוריה תקשרה עוד בימי השומרים בכתיבה (מתורגם):
https://youtu.be/XhNw1BhV6sw
פרסומת שמציגה את הכוח הטמון בסיפורים:
https://youtu.be/YuoVnBc7RvE
ובחיוך, הנה הכוח של סיפור טוב בחיים:
https://youtu.be/GdJT5hjRSR4
הקריאה היא התחביב של האנשים המצליחים ביותר בעולם:
https://youtu.be/jrBFyUnJdcA
והנה הרצאה מדהימה שמוכיחה שאמנות הסיפור מוכרת ובגדול ואם תרצו הצלחה כדאי ללמוד לספר את הסיפור הנכון:
https://youtu.be/Nj-hdQMa3uA?long=yes
למה טובה פרסונליזציה ברשת?
פרסונליזציה (Personalization) באתרי אינטרנט, באפליקציות ואפילו במערכות הפעלה, היא התאמה אישית של התוכן המוצג למשתמש, לתחומי העניין האישיים שלו ולמה שהוא מעדיף, מחפש ומתעניין.
כל אחד הוא מיוחד ואף אחד הוא לא כמו כולם.
החשיבות של הפרסונליזציה היא שלכל אדם יש תחומי עניין שונים במקצת, כך שאם יותאמו התכנים במיוחד לכל משתמש, קורא, או צרכן, הוא ייהנה מהם הרבה יותר ויבצע פעולות שישתלמו גם לשירות המקוון. זה יקרה משום שהתוכן שיותאם למשתמש יהיה יותר רלוונטי ובעל משמעות רבה יותר עבורו.
כך יוצא שפרסונליזציה היא טכנולוגיה משבשת, אחד הכלים הכי חזקים בדרך לשיבוש חיובי של שווקים שזקוקים לשיבוש, באנגלית "דיסראפשן" (Distruption), כלומר לחדשנות. על ההמלצות של ספוטיפיי שמעתם? - זו פרסונליזציה שנעשית מצוין.
באתרים רבים ניתן כיום למצוא רמות שונות של פרסונליזציה. דוגמאות לכך לא חסרות. הכי מוכרות הן תוצאות החיפוש של מנוע החיפוש של גוגל, שמותאמות לתחומי העניין של המחפש ולהיסטוריית החיפושים שלו. גוגל לומדת כל אחד מאיתנו ומתאימה לנו תוצאות חיפוש אישיות.
אגב, באותה שיטה היא גם מתאימה לנו פרסומות - היא גם יודעת מה חיפשנו או במה עוסק דף האינטרנט שבו אנו מתעניינים כרגע וגם מכירה אותנו, על תחביבינו, תחומי העניין שלנו ומה אנחנו חולמים לקנות או להכיר.
דוגמאות מוכרות נוספות הן למשל הצעות לחברים אפשריים שפייסבוק מציגה לנו, או הצגת פוסטים מומלצים בפיד של המשתמשים. השירות החברתי הזה לא מציג את אותם פוסטים ותכנים לכלל המשתמשים, כמו בבלוג רגיל, אלא בוחר פוסטים מתאימים ומותאמים לכל אחד ואחד. המטרה של פייסבוק היא להשאיר את המשתמשים כמה שיותר זמן ברשת החברתית שלה. הפרס שלה על השימוש המוגדל שלנו ברשת החברתית הוא הרבה לחיצות וצפיות בפרסומות, כמו גם מידע שהיא צוברת עלינו ושווה לה הון.
עוד דוגמאות הן המלצות על ספרים ומוצרים שיעניינו את המשתמש בחנות המקוונת של אמזון. אלה ניתנות על פי הלימוד של תחומי העניין שלו, כפי שבאו לידי ביטוי בקניות קודמות ובעיון באתר. כשהם מוצגים כך אנו מתפתים לקנות יותר מאשר תכננו. התוצאה היא שורת רווח מוגדלת ועשרות מיליארדי דולרים יותר.
פרסונליזציה עובדת טוב לשביעות הרצון שלנו משירותים נוספים. כך גם ממליצים על סרטים בשירות של נטפליקס, שירות שאגב יש לו המון לאיפה להשתפר. כך ממליצים באפליקציית ספוטיפיי על שירים או מוסיקה שתואמת לטעם המשתמש ובאתר YouTube, על סרטונים שהמשתמש עשוי לאהוב.
בשביל המשתמשים הפרסונליזציה עושה הרבה יותר מסתם המלצות טובות. אם נרצה להבין מדוע העיתונות המודפסת הולכת ונסגרת, כדאי להביט באפליקציה של גוגל ניוז. כשהיא מתאימה לנו הקוראים את החדשות המוגשות לנו מאתרי חדשות שונים, כך שנקבל את החדשות שבהם אנו מתעניינים, היא מבצעת פרסונליזציה.
בעולם המהיר שבו אנו חיים, עם אינספור הסחות דעת וכל כך מעט זמן פנוי, ההתאמה שעושים שירותים כאלה היא הצלה לאדם העסוק. כך ורק כך יקבל מי שחובב פוליטיקה הרבה חדשות מהתחום הפוליטי ופחות רכילות, שאותה יקבלו מי שממש אוהבים רכילות ושונאים חדשות פוליטיות או חדשות מעולם הפלילים, שלא פעם אגב מצטלבות דרכיהן באופן מוזר...
הנה פרסונליזציית התוכן:
https://youtu.be/iZko_YquwjU
איש שיווק מסביר איך פרסונליזציה משמשת להגדלת המכירות (עברית):
https://youtu.be/3wYkgclinDM
גם בחינוך מחפשים את הפיצוח הפרסונלי להוראה (עברית):
https://youtu.be/08zPDkfRnJw
ברור שפרסונליזציה של התוכן היא כלי שיווקי מעולה:
https://youtu.be/U39SZCB_i9w
יש לה המון יתרונות והיבטים:
https://youtu.be/iFgnQ0Uwl1M
אנשים בימינו התרגלו ומעדיפים טיפול אישי באתרים מסחריים, גם אם ברור להם שיש לו גם מטרות מסחריות:
https://youtu.be/fJT4xP1oZNE
והנה סרטון מקיף על הפרסונליזציה שב-2024 הופכת לעניין גדול עוד יותר:
https://youtu.be/6QFlakh8z2M?long=yes
פרסונליזציה (Personalization) באתרי אינטרנט, באפליקציות ואפילו במערכות הפעלה, היא התאמה אישית של התוכן המוצג למשתמש, לתחומי העניין האישיים שלו ולמה שהוא מעדיף, מחפש ומתעניין.
כל אחד הוא מיוחד ואף אחד הוא לא כמו כולם.
החשיבות של הפרסונליזציה היא שלכל אדם יש תחומי עניין שונים במקצת, כך שאם יותאמו התכנים במיוחד לכל משתמש, קורא, או צרכן, הוא ייהנה מהם הרבה יותר ויבצע פעולות שישתלמו גם לשירות המקוון. זה יקרה משום שהתוכן שיותאם למשתמש יהיה יותר רלוונטי ובעל משמעות רבה יותר עבורו.
כך יוצא שפרסונליזציה היא טכנולוגיה משבשת, אחד הכלים הכי חזקים בדרך לשיבוש חיובי של שווקים שזקוקים לשיבוש, באנגלית "דיסראפשן" (Distruption), כלומר לחדשנות. על ההמלצות של ספוטיפיי שמעתם? - זו פרסונליזציה שנעשית מצוין.
באתרים רבים ניתן כיום למצוא רמות שונות של פרסונליזציה. דוגמאות לכך לא חסרות. הכי מוכרות הן תוצאות החיפוש של מנוע החיפוש של גוגל, שמותאמות לתחומי העניין של המחפש ולהיסטוריית החיפושים שלו. גוגל לומדת כל אחד מאיתנו ומתאימה לנו תוצאות חיפוש אישיות.
אגב, באותה שיטה היא גם מתאימה לנו פרסומות - היא גם יודעת מה חיפשנו או במה עוסק דף האינטרנט שבו אנו מתעניינים כרגע וגם מכירה אותנו, על תחביבינו, תחומי העניין שלנו ומה אנחנו חולמים לקנות או להכיר.
דוגמאות מוכרות נוספות הן למשל הצעות לחברים אפשריים שפייסבוק מציגה לנו, או הצגת פוסטים מומלצים בפיד של המשתמשים. השירות החברתי הזה לא מציג את אותם פוסטים ותכנים לכלל המשתמשים, כמו בבלוג רגיל, אלא בוחר פוסטים מתאימים ומותאמים לכל אחד ואחד. המטרה של פייסבוק היא להשאיר את המשתמשים כמה שיותר זמן ברשת החברתית שלה. הפרס שלה על השימוש המוגדל שלנו ברשת החברתית הוא הרבה לחיצות וצפיות בפרסומות, כמו גם מידע שהיא צוברת עלינו ושווה לה הון.
עוד דוגמאות הן המלצות על ספרים ומוצרים שיעניינו את המשתמש בחנות המקוונת של אמזון. אלה ניתנות על פי הלימוד של תחומי העניין שלו, כפי שבאו לידי ביטוי בקניות קודמות ובעיון באתר. כשהם מוצגים כך אנו מתפתים לקנות יותר מאשר תכננו. התוצאה היא שורת רווח מוגדלת ועשרות מיליארדי דולרים יותר.
פרסונליזציה עובדת טוב לשביעות הרצון שלנו משירותים נוספים. כך גם ממליצים על סרטים בשירות של נטפליקס, שירות שאגב יש לו המון לאיפה להשתפר. כך ממליצים באפליקציית ספוטיפיי על שירים או מוסיקה שתואמת לטעם המשתמש ובאתר YouTube, על סרטונים שהמשתמש עשוי לאהוב.
בשביל המשתמשים הפרסונליזציה עושה הרבה יותר מסתם המלצות טובות. אם נרצה להבין מדוע העיתונות המודפסת הולכת ונסגרת, כדאי להביט באפליקציה של גוגל ניוז. כשהיא מתאימה לנו הקוראים את החדשות המוגשות לנו מאתרי חדשות שונים, כך שנקבל את החדשות שבהם אנו מתעניינים, היא מבצעת פרסונליזציה.
בעולם המהיר שבו אנו חיים, עם אינספור הסחות דעת וכל כך מעט זמן פנוי, ההתאמה שעושים שירותים כאלה היא הצלה לאדם העסוק. כך ורק כך יקבל מי שחובב פוליטיקה הרבה חדשות מהתחום הפוליטי ופחות רכילות, שאותה יקבלו מי שממש אוהבים רכילות ושונאים חדשות פוליטיות או חדשות מעולם הפלילים, שלא פעם אגב מצטלבות דרכיהן באופן מוזר...
הנה פרסונליזציית התוכן:
https://youtu.be/iZko_YquwjU
איש שיווק מסביר איך פרסונליזציה משמשת להגדלת המכירות (עברית):
https://youtu.be/3wYkgclinDM
גם בחינוך מחפשים את הפיצוח הפרסונלי להוראה (עברית):
https://youtu.be/08zPDkfRnJw
ברור שפרסונליזציה של התוכן היא כלי שיווקי מעולה:
https://youtu.be/U39SZCB_i9w
יש לה המון יתרונות והיבטים:
https://youtu.be/iFgnQ0Uwl1M
אנשים בימינו התרגלו ומעדיפים טיפול אישי באתרים מסחריים, גם אם ברור להם שיש לו גם מטרות מסחריות:
https://youtu.be/fJT4xP1oZNE
והנה סרטון מקיף על הפרסונליזציה שב-2024 הופכת לעניין גדול עוד יותר:
https://youtu.be/6QFlakh8z2M?long=yes
מהו חופש הביטוי?
חופש הביטוי (Freedom of Speech), אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, היא הזכות השמורה לכל אדם להביע את דעתו ולומר את דבריו, מבלי שיוגבל בכך ובכל דרך או אמצעי שיבחר להשתמש בהם.
מדיבור או כתיבה ועד ציור, צילום, הסרטה או באמצעי תקשורת כלשהם, חופש הביטוי מופשר לאדם לבטא את דעותיו ומצפונו.
ממשלות ורודנים עושים שימוש ברדיפת אזרחים המתנגדים להם, בסתימת פיות ובאמצעים אלימים ואף קטלניים כנגד אנשים המתנגדים להם, למעשיהם או לאידאולוגיה שמובילה אותם.
#העניין הוא גם משפטי
מגילת זכויות האדם קובעת ש"כל אדם זכאי לחופש הדיעה והביטוי". חופש הביטוי נחשב למימוש של המצפון וחירות הדעה של האדם. מי ששוללים את חופש הביטוי שוללים את האפשרות לבטא את הדעות והמצפון שלנו.
מנגד, גם החקיקה הדמוקרטית תנסה להגדיר את הגבולות של חופש הביטוי. על הגבולות הללו מתקיים ויכוח תמידי. דוגמאות להגבלה דמוקרטית וחיובית של חופש הביטוי הם כתיבה או אמירה של דברי גזענות, של הסתה לאלימות או אפילו של הפצת תאוריות קונספירציה, למשל בנושאים כמו הכחשת שואה.
את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מגבילים גם דיני לשון הרע. מטרתם לשמור על שמם הטוב של אנשים ולאפשר למי שכתבו או אמרו עליהם דברים לעשות זאת רק בגבולות סבירים. אם לדוגמה אדם מפרסם על אדם אחר שהוא חולה נפש, עליו להיות בטוח שיוכל להוכיח זאת משפטית, אחרת מדובר בלשון הרע ובפגיעה.
כך גם גם מגביל החוק את חופש הביטוי, במקרה שהוא פוגע בזכות לפרטיות. למשל כשאדם היה מפרסם דברים שאמר לו מישהו, באופן פרטי ולאוזניו בלבד.
הנה חופש הביטוי (עברית):
https://youtu.be/Y9mSI-x9urw
עוד כמה כמה מזכויות האדם (עברית):
http://youtu.be/-ce_WiIxeh0
חופש הביטוי (Freedom of Speech), אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, היא הזכות השמורה לכל אדם להביע את דעתו ולומר את דבריו, מבלי שיוגבל בכך ובכל דרך או אמצעי שיבחר להשתמש בהם.
מדיבור או כתיבה ועד ציור, צילום, הסרטה או באמצעי תקשורת כלשהם, חופש הביטוי מופשר לאדם לבטא את דעותיו ומצפונו.
ממשלות ורודנים עושים שימוש ברדיפת אזרחים המתנגדים להם, בסתימת פיות ובאמצעים אלימים ואף קטלניים כנגד אנשים המתנגדים להם, למעשיהם או לאידאולוגיה שמובילה אותם.
#העניין הוא גם משפטי
מגילת זכויות האדם קובעת ש"כל אדם זכאי לחופש הדיעה והביטוי". חופש הביטוי נחשב למימוש של המצפון וחירות הדעה של האדם. מי ששוללים את חופש הביטוי שוללים את האפשרות לבטא את הדעות והמצפון שלנו.
מנגד, גם החקיקה הדמוקרטית תנסה להגדיר את הגבולות של חופש הביטוי. על הגבולות הללו מתקיים ויכוח תמידי. דוגמאות להגבלה דמוקרטית וחיובית של חופש הביטוי הם כתיבה או אמירה של דברי גזענות, של הסתה לאלימות או אפילו של הפצת תאוריות קונספירציה, למשל בנושאים כמו הכחשת שואה.
את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מגבילים גם דיני לשון הרע. מטרתם לשמור על שמם הטוב של אנשים ולאפשר למי שכתבו או אמרו עליהם דברים לעשות זאת רק בגבולות סבירים. אם לדוגמה אדם מפרסם על אדם אחר שהוא חולה נפש, עליו להיות בטוח שיוכל להוכיח זאת משפטית, אחרת מדובר בלשון הרע ובפגיעה.
כך גם גם מגביל החוק את חופש הביטוי, במקרה שהוא פוגע בזכות לפרטיות. למשל כשאדם היה מפרסם דברים שאמר לו מישהו, באופן פרטי ולאוזניו בלבד.
הנה חופש הביטוי (עברית):
https://youtu.be/Y9mSI-x9urw
עוד כמה כמה מזכויות האדם (עברית):
http://youtu.be/-ce_WiIxeh0
כיצד גידל מגזין Mad את צעירי תרבות הנגד של אמריקה?
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
בתקופת המלחמה הקרה, ברוח המלחמה הקרה שהתנהלה בין הפיפטיז, שנות ה-50, לאייטיז, פרחה הצנזורה העצמית בארצות הברית.
אבל מגזין אחד לא הסכים ללכת עם הזרם והשחיז את הקולמוס שלו על כל מה שזז באימפריה החוששת.
קראו למגזין הזה "מד" (Mad), מלשון "משוגע". מאז נוסד ב-1952, לא חדלו לרגע כותביו והעורך המיתולוגי הארווי קורצמן, לייצר קומיקס חד ועוקצני, סאטירי ומרגיז, כזה שאין לו בושה ואין לו אלוהים, לפחות בעיני המיינסטרים האמריקאי.
היה שם הכל - מדמויות שאומרות בבועות את מה שאיש לא רצה או פחד אז לומר בגלוי ועד נונסנס על בסיס יומיומי שבעידן האינטרנט לא מרגש כבר איש, אבל אז היה חידוש מרענן ובועט, שבעיקר צעירים ומורדים צרכו ואפילו הם צרכו בזהירות מסוימת.
היה ב-Mad לגלוג מובנה כלפי העולם המבוגר. מלעג ופרודיה קבועים על סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריים שטיפחו תמימות וקונפורמיזם המוני ועד עמוד האמצע המקופל, מסמר בעין למגזיני הסקס של אותם ימים, אבל שבמקום תמונת עירום הציב באמצע שאלה ולאחר פתיחת הקיפול נתן תשובה מפתיעה וצובטת.
אולי הסממן הבולט של המהפכנות האמיתית של מי שכונו על ידי הממסד "חבורת האידיוטים", או בשפה פשוטה כותבי וציירי Mad, בלטה בכך שהעיזו לפנות גם לנוער ולא חששו או היססו להציג את המדיה ואת עולם המבוגרים כולו כחבורת צבועים אינטרסנטיים, ששכחו את מה שחשוב באמת. בפינה הקבועה שלו נהג למשל דייב ברג ללעוג בסאטירה נשכנית ולתקוף בשנינות את אורח החיים הקפיטליסטי של שוכני הפרוורים באמריקה, תוך הדגשה מגחכת-הורים של פער הדורות באימפריה הצומחת.
זה מאפשר לומר ש-Mad היה המצע שעליו גדלו והתפתחו מנהיגי דור הביט, הביטניקים ואחריהם ההיפים או ילדי הפרחים שאחריהם.
כי הקומיקס של Mad היה בעל מודעות עצמית, של מגזין הרואה את עצמו חלק מהתעשייה שבו זמנית הוא גם שופך עליה קיתונות של ביקורת.
קחו לדוגמה דרנולד דאק, שכבר משמו ברור את מי הוא מייצג. הוא זועם על כך שהוא חייב ללבוש כפפות לבנות, רק מפני שהוא דמות קומיקס, ואז הוא הולך לשחוט את דמויות דיסני האחרות...
אגב, מגזין Mad נמנע מתוך עיקרון מפרסומות. ההצהרה של וויליאם גיינס, המו"ל המקורי שלו שהיה בעברו מורה לכימיה, שהוא מתכוון בכך לתרום לשינוי התרבות החומרנית של אמריקה. אילו ידע גיינס, אמרו מבקרים רבים בפרוץ המילניום, שבשנת 2001 יוכנסו למגזין המדמם פרסומות, הוא בטח היה מתהפך בקברו. העורכים החדשים ענו על כך אז בקרירות יבשה: "מזל ששרפו את גופתו..."
סיפורו של המגזין החתרני שתפס את מקומו בחברה האמריקאית:
https://youtu.be/GJSCELqAKBs
על ברכי המגזין הזה גדלו אנשים יצירתיים ומבריקים:
https://youtu.be/4ryp7FerDlI
המערכת:
https://youtu.be/0o06qL84LMQ
הסימפסונים שומרים על המסורת ובועטים במד:
https://youtu.be/qjlDDZkGONs
קווים לדמותו של המגזין שהמציא מחדש את הקומדיה:
https://youtu.be/1yTHeU2wFck?long=yes
והאמנות הוויזואלית של היוצרים בעשורים הראשונים שלו:
https://youtu.be/0CrHe7XI_uA?long=yes
האם היופי בפרסומות הוא אמיתי?
היופי שבפרסומות הוא במידה רבה המצאה של הפרסומאים, האנשים שמייצרים את הפרסומות. פעמים רבות אנו חושבים שהנשים היפות והגברים המדהימים שבפרסומות הם אנשים כל כך יפים, אבל האמת היא קצת שונה.
כשהם מוקפים ומאורגנים מראש לצילומים, על ידי אנשי מקצוע מעולים ומיומנים, דוגמת מאפרים, מעצבי שיער, צלמים, תאורנים ומעצבים, הדוגמנים והדוגמניות הם יפים, אבל הרבה יותר ממה שהם ביום יום שלהם.
לא מאמינים? - אז ברור שאיפור ושיער אתם יודעים להעריך, אחרי הכל מי לא מתאפקת והולכת לספר טוב מדי פעם. אבל אתם לא משערים אפילו מה יכולים לעשות ליופי מרכיבי צילום אולפן כמו כיוון או שינוי של תאורה והצללה.
וגם אחרי שצולמו מאות צילומים ומתוכם נבחר הצילום המוצלח ביותר, לא הסתיימה עבודת ה"מישלום" (מלשון מושלם) של הדוגמנים והדוגמניות. כי אחרי האיפור והתסרוקות המרהיבים והמאוד מתוחכמים, אחרי בבימוי, התאורה, הצילום ועיצוב התמונה, עכשיו מוכנסים לצילום המושלם שינויים בלתי אפשריים בעזרת תוכנות מחשב כמו "Photoshop" - שינויים, תיקונים, שיפוצים ופילטרים רבים, שיכולים להפוך אנשים למושלמים.
הבעיה היא שאחרי שאנו רואים פרסומות כאלה, עם דוגמנים כל כך יפים, יש לנו ודאי הרגשה שאנחנו לא מספיק יפים. אם רק נבין שזו אינה מציאות אלא המצאה של פרסומאים, או נגזרות של האנשים שצולמו שם - נוכל לאהוב את עצמנו הרבה יותר.
חשוב לזכור שיופי אנושי קיים, אבל הוא לעולם אינו הכל בחיים. לכל אדם יש את הצדדים היפים שלו ועל כל אחד מאיתנו למצוא ולטפח את היפה שבנו. לא רק האנשים היפים מבחינה חיצונית הם יפים וגם הם לא יישארו תמיד יפים. היופי החיצוני דינו להעלם ואז מתחילים לחפש בנו את היופי הפנימי, האופי והתכונות המיוחדות שהופכים אנשים למיוחדים ואהובים. הבה נשקוד גם על תכונות אלה ואחרים יראו את היופי שבנו גם אם מבחינה חיצונית איננו כה יפים כמי שהיינו אולי רוצים להיות.
הנה אישה רגילה שהופכת באמצעים הללו לאישה מושלמת:
https://youtu.be/rOoI8sN0bTM
100 שנות יופי בסרטון קצר אחד:
https://youtu.be/LOyVvpXRX6w
והרצאת טד של דוגמנית יפהפיה שמספרת בכנות על ההפרש שבין המראה שלה בחיים ובין המציאות ועונה על שאלות ששואלים אותה הרבה (מתורגם):
https://youtu.be/KM4Xe6Dlp0Y?long=yes
היופי שבפרסומות הוא במידה רבה המצאה של הפרסומאים, האנשים שמייצרים את הפרסומות. פעמים רבות אנו חושבים שהנשים היפות והגברים המדהימים שבפרסומות הם אנשים כל כך יפים, אבל האמת היא קצת שונה.
כשהם מוקפים ומאורגנים מראש לצילומים, על ידי אנשי מקצוע מעולים ומיומנים, דוגמת מאפרים, מעצבי שיער, צלמים, תאורנים ומעצבים, הדוגמנים והדוגמניות הם יפים, אבל הרבה יותר ממה שהם ביום יום שלהם.
לא מאמינים? - אז ברור שאיפור ושיער אתם יודעים להעריך, אחרי הכל מי לא מתאפקת והולכת לספר טוב מדי פעם. אבל אתם לא משערים אפילו מה יכולים לעשות ליופי מרכיבי צילום אולפן כמו כיוון או שינוי של תאורה והצללה.
וגם אחרי שצולמו מאות צילומים ומתוכם נבחר הצילום המוצלח ביותר, לא הסתיימה עבודת ה"מישלום" (מלשון מושלם) של הדוגמנים והדוגמניות. כי אחרי האיפור והתסרוקות המרהיבים והמאוד מתוחכמים, אחרי בבימוי, התאורה, הצילום ועיצוב התמונה, עכשיו מוכנסים לצילום המושלם שינויים בלתי אפשריים בעזרת תוכנות מחשב כמו "Photoshop" - שינויים, תיקונים, שיפוצים ופילטרים רבים, שיכולים להפוך אנשים למושלמים.
הבעיה היא שאחרי שאנו רואים פרסומות כאלה, עם דוגמנים כל כך יפים, יש לנו ודאי הרגשה שאנחנו לא מספיק יפים. אם רק נבין שזו אינה מציאות אלא המצאה של פרסומאים, או נגזרות של האנשים שצולמו שם - נוכל לאהוב את עצמנו הרבה יותר.
חשוב לזכור שיופי אנושי קיים, אבל הוא לעולם אינו הכל בחיים. לכל אדם יש את הצדדים היפים שלו ועל כל אחד מאיתנו למצוא ולטפח את היפה שבנו. לא רק האנשים היפים מבחינה חיצונית הם יפים וגם הם לא יישארו תמיד יפים. היופי החיצוני דינו להעלם ואז מתחילים לחפש בנו את היופי הפנימי, האופי והתכונות המיוחדות שהופכים אנשים למיוחדים ואהובים. הבה נשקוד גם על תכונות אלה ואחרים יראו את היופי שבנו גם אם מבחינה חיצונית איננו כה יפים כמי שהיינו אולי רוצים להיות.
הנה אישה רגילה שהופכת באמצעים הללו לאישה מושלמת:
https://youtu.be/rOoI8sN0bTM
100 שנות יופי בסרטון קצר אחד:
https://youtu.be/LOyVvpXRX6w
והרצאת טד של דוגמנית יפהפיה שמספרת בכנות על ההפרש שבין המראה שלה בחיים ובין המציאות ועונה על שאלות ששואלים אותה הרבה (מתורגם):
https://youtu.be/KM4Xe6Dlp0Y?long=yes
