שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו עיצוב חייזרי ואיך אפילו לגוף הוא הגיע?
במאה ה-21 הולך העיצוב החייזרי (Alien design) ותופס לו מקום בעולם האולטרה מודרני שאנו חיים בו. בגדים, מכשירים, מבנים ומוצרים מתחילים לפתע לאמץ מראות זרים לכל מה שהכרנו, אבל גם מייצבים לאיטם שפה אסתטית חדשה, המאתגרת את מה שיפה בעינינו.
לחלק מהמעצבים הללו זהו רק רצון להביא לנו ד"ש מהעתיד, מעין נבואה על עולם של חייזרים שנפגוש פעם, אי שם בהמשך ההיסטוריה. לאחרים זו הצבה של מראה הפוכה בפני כל מה שמייצג היפה, הנהוג והנכון בעולם אמצע הדרך של ימינו. העולם המערבי, כן?
תרבות ועיצוב החייזרים היא ערעור משמעותי על אלו של המיינסטרים, בו כולם רוצים עיצוב שכולם רוצים. זו עוד בדיקת גבולות או סוג של מרד כנגד התפישות האסתטיות המקובלות, שנוהגים בו אנשים שלא יכולים יותר לסבול את המראה הרגיל ומחפשים דברים יצירתיים יותר ולא פעם קיצוניים במיוחד.
קעקועים בכל הגוף, פירסינג בהגזמות ללא גבול, ניתוחים פלסטיים ליצירת מראה לא אנושי - זה מודל יופי שמתבסס על הקצנה, עד עיוות של סימני ההיכר האנושיים.
בשנות ה-80, שיא עידן שפילברג וסרטי החייזרים המצליחים שלו בקולנוע, הייתה זו גרייס ג'ונס, שנראתה כיצור היברידי, חצי אדם וחצי יצור מהחלל החיצון. היא השתמשה בזה בעיקר להופעות הבמה שלה, אבל הרעיון יצא לדרך והמתין לאינטרנט כדי להתפוצץ.
בשנות ה-90 יצרה טיירי מוגלר דימוי של אישה ביונית, דמות היברידית, קצת אישה וקצת חייזר, עם בגדים מתכתיים ואופנה שיצרה תחושה של אישה לא אנושית, מעין חוצנית לעולם האופנה המוכר באותם ימים.
כיום זה לא פעם בא על הגוף, בתור עיוות והקצנה של מאפיינים וסימני היכר אנושיים. למשל בתור קעקועים בכמות מוגזמת עד אינסופית על גופם של יותר ויותר צעירים בדורנו ושינויים קיצוניים ויצירתיים הרבה יותר.
באיסטגרם מצליחה מאוד סלביה, דמות דראג מפורסמת שהתפרסמה בסגנון החייזרי המוקצן שלה. בזירות החברתיות הללו מסתובבות היום דמויות עם מראה נחש, תנין ועוד. הקיצון הוא המרכז של המגמה הזו.
כמובן שאי אפשר לנתק את המגמה הזו מהקולנוע, בדגש על סרטי הסיי-פיי, המדע הבדיוני. קשה לומר גם שאין יופי ואפילו מאוד מסקרן במראות הללו, על אף הקיצוניות שלהם.
הנה עיצובי החייזרים בסרטי מדע בדיוני:
https://youtu.be/WC_0vbh54XI
לא אחת מאיתנו - גרייס ג'ונס ב"ליבר טנגו" מהאייטיז:
https://youtu.be/nIN3IE3DHqc
אדם שהפך את עצמו לחייזר:
https://youtu.be/j16Z1S_1jRc
עוד חייזר אנושי:
https://youtu.be/rjaSkHX9jTQ
מכונית קונספט חייזרית של מרצדס:
https://youtu.be/ekgUjyWe1Yc
עם חברים - סלביה, דמות דראג מפורסמת הידועה בסגנונה החייזרי:
https://youtu.be/x3ewlqFWJhs
מי עיצב את נברשת העכביש דיר אינגו?
כמו עיצובים מקוריים רבים של מעצבים צעירים וחצופים במיוחד, גם נברשת העכביש (Spider Chandelier) היא עבודה של מעצב צעיר ומקורי. והפתעה גדולה - מדובר בישראלי המוכשר להפליא רון גלעד, שקרא לעבודתו "דיר אינגו" (Dear Ingo).
מנורת העכביש עוצבה ממספר מנורות קריאה קיימות, שמכילות מפרקים ומחוברות כולן לבסיס משותף. היופי שלה נוצר בזכות המפרקים של מנורות הקריאה, בעזרתם ניתן ליצור בה מגוון עצום של אפשרויות דרמטיות ומרתקות.
אבל "דיר אינגו" מעולם לא הפכה למוצר, ככל הנראה זה לא קרה מכיוון שהיא מתבססת על מוצר קיים, שעוצב על ידי אחרים, עוד לפני גלעד.
למעט יצרנים סיניים, שאינם מחוייבים לזכויות יוצרים, איש אינו משווק את נברשת האינגו. זה די חבל מכיוון שהנברשת הזו היא יצירה מרתקת, תיאטרלית ומשעשעת, מוצר שכולו מקוריות וחיבור בין מרכיבים קיימים לכדי תוצר חדש, העומד בפני עצמו.
אין לצערנו ברשת סרטון של נברשת העכביש "דיר אינגו".
אפילו ב"קוביית הזכוכית" שעיצב, לא הציב רון גלעד את שנדליר המנורות דיר אינגו:
https://youtu.be/VZ3Lmx2pGUk
רון גלעד הוא גם אמן שמציג בתערוכות, כמו עבודת "קעקוע הקיר" שלו:
https://youtu.be/N7kXSHNbrRo
למה מסחטת מיץ נראית כמו חללית של חייזרים?
כשפיליפ סטארק קיבל הזמנה מחברת Alessi, לעצב מסחטה למטבח, הוא יכול היה לעצב עוד מוצר רגיל-אך-מעוצב, אך המעצב סטארק החליט להבריק. כך נולדה מסחטת המיץ החייזרית Juicy Salif.
הכל החל כשהוא ישב במסעדה וצייר על מפית סקיצה למסחטת לימון. הוא רצה שהיא תהיה שונה מכל מוצרי המטבח הרגילים שנוצרו עד אז. סטארק חלם על עיצוב מלהיב ומשלהב את הדימיון, משהו שיהיה חייזרי וחיצוני לכל העיצובים הרגילים שנפוצו למסחטות הללו, משהו שלא יהיה דומה לשאר..
ואכן, זה הצליח לו בגדול וקצת בקטן. הוא יצר אייקון עיצובי של ממש והקנה למכשיר מטבח כמעט סתמי את היכולת להיות מושא החשק של חובבי עיצוב בעולם כולו. שכן מרגע צאתה של "ג'וסי סליף" לשוק בשנת 1990 היא נחשבה לדוגמה מצוינת לשימוש של סטארק בצורות אורגניות ובשילובים יחודיים של חומרים לא-שגרתיים. המבנה הארגונומי המדויק שלה מחושב היטב ומבטיח להפוך אותה לשימושית במיוחד. מהצד השני, העיצוב המיוחד שלה הופך אותה ליצירת אמנות.
כך הפכה מסחטת מיץ מפוסלת, מיד עם צאתה לשוק, לפריט אספנות נחשק, מפוסל וחייזרי למשעי. אבל ג'וסי סליף, גם אם אינה סוחטת מיצים מוצלחת מדי ונחשבת היום לקוריוז מקסים ולכישלון בשימושיות שלה - היא דוגמה לחשיבה השונה של סטארק על כיצד יכולים להיראות חפצים שימושיים של היום-יום ולעיצוב תעשייתי שונה מהרגיל.
הנה הג'וסי סאליף:
https://youtu.be/QSk4nC2hjgM
פרסומת נאה למוצר נאה:
http://youtu.be/TteylEa-I08
היא מעוררת מחלוקת:
https://youtu.be/41qp1MnnX3g
בדיקה של סוחט המיץ החייזרי במטבח:
http://youtu.be/J__8lbSsB-Q
סרטון אנימציה שמדגים מה אפשר לעשות עם מוצר מעניין שכזה:
http://youtu.be/Q3a1o_NgDiU?t=43s
ומבט בתלת-מימד במסחטת המיצים היפהפיה הזו:
http://youtu.be/QZD00ynjmPY
מה היה המחשב החייזרי?
עיצוב בעולם המחשבים של שנות ה-80 היה עניין מאד בעייתי. היו יצרנים שהעיזו לעצב עם דמיון ויצירתיות ויצרו מחשבים שנראו אחרת. אבל מסיבה לא ברורה, כל מי מהם שלא קראו להם סטיב ג'ובס פשוט נכחדו.
בין כל המחשבים הייתה חברה שהציגה מראה עיצובי מרהיב ומפתיע. לא קראו לה Apple והיא גם לא הייתה אמריקאית. זה היה היצרן ההולנדי הולבורן, שהמחשבים שלו היו כמו שנהגו לומר באותו עשור... "מדליקים"!
מחשב ההולבורן החייזרי יוצר בעיר ההולנדית הולטן (Holten), אבל נראה כאילו הוא יצא מסרט סיינס פיקשן או מסדרת טלוויזיה של מדע בדיוני.
זוקף את ראשו המסכי למעלה ומביט במשתמש בו בתימהון, המחשב הזה היה ונותר המחשב התיאטרלי ביותר בתולדות המחשוב. היו לו 64k של זכרון RAM וכונן קשיח וגוף בגודל שהגיע לממדים של מקרר.
אז הולבורן שרדה בקושי 4 שנים, עד שפשטה רגל בנחשול של מחשבי ה-IBM PC שלקחו השוק מבלי למצמץ, אבל לתקופה מוגבלת גם הם. כי את העשור הזה ניצחו דווקא החקיינים המשעממים, אלה עם תואמי ה-IBM הזולים מהמזרח הרחוק, שהקפידו להיראות אותו דבר, ולא פחות שעממו מההשראה שלהם בחברת IBM, שהרגה את הקסם של ההולבורן.
אז כן, הולבורן, שעוצב בידי H.M. Polack, מונצח אמנם בבית הקברות של העיצוב, אבל עדיין - בסוף ואחרי הרבה הרפתקאות, מי שניצחה את עולם הטכנולוגיה היא פיית העיצוב של עולם המיחשוב ההוא ומי שתהפוך במילניום החדש גם לחברה העסקית הכי מצליחה בהיסטוריה, חברת Apple.
הנה קיצור סיפורו של מחשב ההולבורן, מוביל המחשבים המוזרים של האייטיז:
https://youtu.be/TXNKkx_ZcaQ
מחשב הולבורן 6100 במשרד:
https://youtu.be/H-xoC5zRjjE
הפעלה ראשונה אחרי 30 שנה:
https://youtu.be/ni7wvCmHqaU
וגם כאן:
https://youtu.be/bb4ojjqBlKY
מהי מנורת הארטישוק?
מנורת הארטישוק (PH Artichoke) היא מנורה תלויה, שעוצבה בידי המעצב פורץ הדרך של עולם התאורה, פול הנינגסן.
המנורה הזו היא דוגמה מובהקת לעיצוב הסקנדינבי, שממנו מגיע הנינגסן. הנינגסן עיצב לאורך כל הקריירה שלו, עבור חברת התאורה הדנית לואי פולסן והחברה מפיצה את המנורה האייקונית הזו עד היום.
המנורה הזו יפה להפליא, בעלת קווים חלקים ויש בה אלגנטיות רבה - אך כל אלה לא מאפילים, תרתי משמע, על האור המיוחד שמפיצה מנורת הארטישוק.
האסתטיקה שלה שואבת מעולם הטבע, במיוחד מירק הארטישוק, שהוא אחד הירקות המעניינים והמיוחדים בטבע, ירק שהוא בעצם פרח. אך בה בעת מנורת הארטישוק היא בעלת מראה מודרניסטי, מהמם וייחודי, שנראה כבר שנים רבות כעיצוב חדשני שנוצר לאחרונה, על ידי מעצב יצירתי ומקדים את זמנו.
כך נראית מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/or9qDuaS8N4
מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/ooiFEwyIAME
כך מרכיבים אותה לקראת תלייה:
https://youtu.be/G6U3cJo4w7Q
מעצבים מאד אוהבים את הדרמה שהיא מוסיפה לחלל, שבו תולים אותה:
https://youtu.be/O-t84GBQChc
מצגת וידאו קצרה של מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/pHkZ2JXqFXM
ופרסומת בת ימינו למנורה הוותיקה:
https://youtu.be/IQIdC2ZHxDw
ויש לה כמה תכונות טובות, בשלל דוגמאות:
https://youtu.be/92xXKEzFV_M
מהו אודיטוריום צ'ארלס קאו החייזרי?
בלב מתחם של טכנולוגיות מתקדמות בהונג קונג ניצב לו מבנה עתידני, מעט חייזרי, שניצב בין מבנים ובניינים רגילים לחלוטין.
המבנה הזה מזכיר חללית שהגיעה מעולם אחר. רק בסרטי מדע בדיוני רואים צורות כאלה ונשאלת השאלה מדוע נבנה מבנה עתידני שכזה כאן ובהונג קונג דווקא.
האודיטוריום החייזרי נקרא על שם המדען והממציא הסיני צ'ארלס קאו (Charles Kao). האיש הגה רעיון טכנולוגי שבמידה רבה היה העתיד, אבל מהווה את ההווה הטכנולוגי של כולנו היום.
לרעיון הזה קוראים לו סיבים אופטיים.
בלעדיו כנראה שלא היו לנו יוטיוב, נטפליקס, ספוטיפיי, ויקיפדיה וגוגל. או לפחות הם היו צל חיוור ופרימיטיבי של השירותים המקוונים והמופלאים שאנו מכירים היום.
הסיפור שלו מתחיל בעובדה ידועה לכל מהנדס מתחיל. גם צ'ארלס קאו ידע, כמו מהנדסים רבים בעולם, שבהעברת אותות בכבלי נחושת, האות החשמלי סובל מניחות גבוה ככל שאורך הכבל, או המרחק, גדלים. כלומר, האות החשמלי לא עובר באופן יעיל למרחקים גדולים וככל שאורך הכבל גדל, האות הולך ונחלש.
קאו היה הראשון שהעלה את הרעיון להשתמש בסיבי זכוכית להעברת מידע כזה. כבר ב-1966 הבחין האיש ביתרונות של שיטה זו, על פני העברת אותות חשמליים בכבלי נחושת.
הוא חישב בזהירות כיצד להעביר אור על פני מרחקים גודלים באמצעות סיבים אופטיים העשויים מזכוכית. בזכות הפיתוח שלו נהיה אפשרי להעביר אותות אור על פני מאה קילומטרים, בהשוואה ל-20 מטרים בכבלים שהיו זמינים עד לשנות השישים.
כלומר, קאו מצא פתרון טכנולוגי שהקפיץ את יעילות ההעברה של מידע פי 5,000.
אוקיי, זה מרשים, אבל איך זה נוגע לעתיד?
כי ההתלהבות של קאו נתנה השראה לחוקרים אחרים לחלוק את החזון שלו, שתורגם לפיתוח מהיר של כבל אופטי, שעבר לייצור המוני רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1970.
בשנת 1970 יוצר הסיב האופטי הראשון, על ידי מספר חוקרים בחברת הזכוכית האמריקאית קורנינג. כבר אז היא אפשרה לא מעט, אבל הצורך הגדול באמת בטכנולוגיה הזו היה מעבר לפינה.
שני עשורים אחר-כך יוולד האינטרנט שאנו מכירים וייתן את האות לצורך האינסופי במהירות העברה, ברוחב פס ובמרחקים עולמיים שבהם יעבור המידע. הכבל האופטי הלך ושופר. כבלים הונחו באוקיינוסים וחיברו כמעט כל מקום בעולם לרשת העולמית.
הסיבים האופטיים של היום מאפשרים להעביר את כל התקשורת ולקיים את החברה העולמית והמקושרת בה אנו חיים. הטכנולוגיה שהוא הגה נושאת כיום על גבה את כל תעבורת האינטרנט, הטלפוניה, התמונות, הטקסטים והווידאו - והכל בחלקיקי שניה.
וכך נבנה, על שמו של האיש, אודיטוריום צ'ארלס קאו בפארק המדע של הונג קונג. פארק מדע זה הוא אזור תעשיית היי טק, הממוקם בטריטוריות החדשות של הונג קונג, בסמוך לאוניברסיטה הסינית של הונג קונג. במתחם זה פועלים הרבה חברות הייטק וסטארטאפים ומהמבנה הזה קשה להתעלם. יתכן אף שמי שיוצרים את העתיד הטכנולוגי של העולם המודרני, מקבלים ממנו השראה לפיתוחים הבאים שישנו את העולם.
הנה האודיטוריום על שמו בתוך פארק המדע של הונג קונג:
https://youtu.be/BHmRIcDyi74
והסיב האופטי שהוא המציא ומשנה את העולם (עברית):
https://youtu.be/q633B3EqUhk
מהו מוזיאון "החייזר הידידותי"?
הקונסטהאוס (Kunsthaus Graz) הוא המוזיאון לאמנות חדישה שבעיר גראץ באוסטריה. המוזיאון מאכלס את הגלריה לאומנות מודרנית של העיר. הוא נמצא בשכונה ותיקה ומוקף בבניינים עתיקים ויכול להיחשב כאחת מהיצירות הפוסט מודרניסטיות המרתקות של האדריכלות העכשווית.
בשל צורתו המוזרה וגגו המזכיר מחושים של יצור ענקי, מכנים תושבי העיר את הבניין המשונה והחדשני הזה "החייזר הידידותי". הבניין עוצב בידי האדריכלים פיטר קוק וקולין פורנייה.
ואם המראה של הקונסט האוס לא מספיק מסעיר, אז על הקיר החיצוני שלו נבנתה רשת Bix של נורות פלורסנט שיוצרות צורות מרתקות ונותנות הרגשה של חללית מהחלל החיצון.
הנה הקונסטהאוס שבעיר גראץ:
http://youtu.be/Y1qpgL82LiE
הבניין מבפנים:
http://youtu.be/n3yD4ESDEK0
ה-BIX שעל קיר המוזיאון:
http://youtu.be/Uq1lkrtAJ_0
וסרטון בגרמנית על מבנה המוזיאון המיוחד:
http://youtu.be/tnIJIoTJdfE
איך נולד הקסם של גרייס ג'ונס?
"חד פעמית!", "בלתי נתפסת!", "מעולם אחר!" - אם פעם ינסו לחקור למי חייבות מדונה וליידי גאגא את ההופעות המהממות שלהן, ודאי יגלו שההשפעה הניכרת עליהן ועל רבות אחרות היא הדוגמנית ואייקון הזמרה, בעלת המראה האנדרוגיני, גרייס ג'ונס (Grace Jones).
את ג'ונס ניתן להגדיר בפשטות כאם המייסדת של אמניות הזיקית באשר הן - אחת מהאייקונים הגדולים והמרתקים של תקופה שהייתה קיצונית וטווסית בכל מקרה - שנות ה-80.
היא זמרת, שחקנית, מי שהייתה דוגמנית-על, הפוסטר של מותגים כמו איב סן לורן וקנזו טקדה, מוזה של אמנים ומעצבים ואחת מאושיות התרבות המשפיעות והשערורייתיות של השנים ההן, הסוערות, המהודרות והמפונפנות ביותר.
אבל ההתחלה של גרייס ג'ונס הייתה כילדה בג'מייקה, שנולדה בשנת 1948 בתור בוורלי גרייס מנדוזה. הוריה של גרייס מנדוזה עבדו בארצות הברית ולכן גדלה עד גיל 13 אצל סביה. בת 13 היא עברה ביחד עם משפחתה למדינת ניו יורק.
היא למדה משחק אך ב-1966 היא חותמת כדוגמנית עם וילהלמינה מודלס, עוברת לפריז ב-1970 ומשם היא ממריאה די מהר, עם הופעה נועזת ומראה פורץ דרך. כמובן שהיא מתפרסמת כדוגמנית אבל די מהר מופיעה גם בסרטים ובמהלך שנות ה-70 פותחת גם בקריירת זמרה מצליחה.
גבוהה, רזה ועם לוק שכולל תספורות קצרות, מגולפות, וחליפות גבריות שהקנו לה את המראה האנדרוגיני הנודע שלה, בעשור הבא גרייס ג'ונס היא כבר אושיית האייטיז המרתקת ביותר בעולם. אמנית אמיצה, שהפכה לסמל של עמעום המגדריות וחציית גבולות מיניים. "אני נשית ואני גברית, לא אישה נורמלית!" - היא אמרה פעם בווידוי שלא הבהיר סופית אם זו היא והאישיות שלה, או רק התדמית הציבורית שבנתה, חלק מתג ההצלחה המתמשכת של מי שלא היה גבול שלא עברה.
איש לא נשאר אדיש למראה שלה. מאלה שסברו שהיא בעלת פרצוף חייזרי ומאיים מגלקסיה אחרת, ועד אלה שראו בה את בעלת היופי הכי מיוחד וקיצוני בתעשיית הפופ, כולם ידעו ששום דבר לא יהיה רגיל בשום צילום, קליפ או הופעה שלה אי-פעם. היא תמיד תפתיע בבגדים ביזריים שיפארו את גופה המפואר, החד-פעמי, שנראה שאין כמותו לאף כוכב בעולם כולו, ובחן הבלתי נתפס שלה, זה שמצוי בשמה "גרייס" ונראה כאילו הגיע מעולם אחר.
ואולי זה עולם של כל כך הרבה סמים שהיא צרכה, בשנים שבהן רק הם הצליחו לשמור אותה בשליטה, בתוך רכבת ההרים של הצלחה מסחררת. של הערצה מקהילות כל כך מגוונות, מאוהבי מוסיקת הדיסקו, שבה החלה את הקריירה שלה, דרך הקהילה הגאה, שהיא הייתה מהראשונים שנהנו להופיע בשבילה.
היא גם הצליחה בעולם הקולנוע, בו גילמה דמויות מרושעות ומסתוריות, כולל זו שג'יימס בונד מנסה לתפוס במשך סרט שלם ועד למוזה של מעצבי אופנה, צלמי דוגמניות, אמני פופ-ארט ובימאי וידאו קליפים.
זקנתה עשתה לה טוב ולצד זכייה למקום בצמרת הבילבורד ב-2016 היא המשיכה עם החן האופייני לה, מראה צעיר משנותיה, של אישה גדולה מהחיים ומי שלרגע לא מפסיקה להופיע.
הנה גרייס ג'ונס ב"ליבר טנגו" - להיטה הגדול הידוע כ-I've Seen That Face Before:
https://youtu.be/nIN3IE3DHqc
"עבד של הקצב" בהופעה מטורפת שלא מראה את פניה:
https://youtu.be/OXn4mUQIJzk
הקליפ של "Pull Up To The Bumper":
https://youtu.be/Tc1IphRx1pk
ראיון עם אגדה:
https://youtu.be/0GtmHKPfk3Y
"Demolition Man" מ-1981:
https://youtu.be/WwUsuf15P3A
"לא מושלמת, אבל מושלמת בשבילך":
https://youtu.be/EMypXV1YJfw
הקאבר המדהים ל"אהבה היא הסם":
https://youtu.be/CdJiIP3KQfo
הופעה חיה בשנים האחרונות:
https://youtu.be/YMCKj6LDZ2U
וסרט תיעודי על הקריירה שלה:
https://youtu.be/feApc7yWtBU?long=yes
מהם רמקולי הנאוטילוס?
במאה ה-21 הולך העיצוב החייזרי (Alien design) ותופס לו מקום בעולם האולטרה מודרני שאנו חיים בו. בגדים, מכשירים, מבנים ומוצרים מתחילים לפתע לאמץ מראות זרים לכל מה שהכרנו, אבל גם מייצבים לאיטם שפה אסתטית חדשה, המאתגרת את מה שיפה בעינינו.
לחלק מהמעצבים הללו זהו רק רצון להביא לנו ד"ש מהעתיד, מעין נבואה על עולם של חייזרים שנפגוש פעם, אי שם בהמשך ההיסטוריה. לאחרים זו הצבה של מראה הפוכה בפני כל מה שמייצג היפה, הנהוג והנכון בעולם אמצע הדרך של ימינו. העולם המערבי, כן?
תרבות ועיצוב החייזרים היא ערעור משמעותי על אלו של המיינסטרים, בו כולם רוצים עיצוב שכולם רוצים. זו עוד בדיקת גבולות או סוג של מרד כנגד התפישות האסתטיות המקובלות, שנוהגים בו אנשים שלא יכולים יותר לסבול את המראה הרגיל ומחפשים דברים יצירתיים יותר ולא פעם קיצוניים במיוחד.
קעקועים בכל הגוף, פירסינג בהגזמות ללא גבול, ניתוחים פלסטיים ליצירת מראה לא אנושי - זה מודל יופי שמתבסס על הקצנה, עד עיוות של סימני ההיכר האנושיים.
בשנות ה-80, שיא עידן שפילברג וסרטי החייזרים המצליחים שלו בקולנוע, הייתה זו גרייס ג'ונס, שנראתה כיצור היברידי, חצי אדם וחצי יצור מהחלל החיצון. היא השתמשה בזה בעיקר להופעות הבמה שלה, אבל הרעיון יצא לדרך והמתין לאינטרנט כדי להתפוצץ.
בשנות ה-90 יצרה טיירי מוגלר דימוי של אישה ביונית, דמות היברידית, קצת אישה וקצת חייזר, עם בגדים מתכתיים ואופנה שיצרה תחושה של אישה לא אנושית, מעין חוצנית לעולם האופנה המוכר באותם ימים.
כיום זה לא פעם בא על הגוף, בתור עיוות והקצנה של מאפיינים וסימני היכר אנושיים. למשל בתור קעקועים בכמות מוגזמת עד אינסופית על גופם של יותר ויותר צעירים בדורנו ושינויים קיצוניים ויצירתיים הרבה יותר.
באיסטגרם מצליחה מאוד סלביה, דמות דראג מפורסמת שהתפרסמה בסגנון החייזרי המוקצן שלה. בזירות החברתיות הללו מסתובבות היום דמויות עם מראה נחש, תנין ועוד. הקיצון הוא המרכז של המגמה הזו.
כמובן שאי אפשר לנתק את המגמה הזו מהקולנוע, בדגש על סרטי הסיי-פיי, המדע הבדיוני. קשה לומר גם שאין יופי ואפילו מאוד מסקרן במראות הללו, על אף הקיצוניות שלהם.
הנה עיצובי החייזרים בסרטי מדע בדיוני:
https://youtu.be/WC_0vbh54XI
לא אחת מאיתנו - גרייס ג'ונס ב"ליבר טנגו" מהאייטיז:
https://youtu.be/nIN3IE3DHqc
אדם שהפך את עצמו לחייזר:
https://youtu.be/j16Z1S_1jRc
עוד חייזר אנושי:
https://youtu.be/rjaSkHX9jTQ
מכונית קונספט חייזרית של מרצדס:
https://youtu.be/ekgUjyWe1Yc
עם חברים - סלביה, דמות דראג מפורסמת הידועה בסגנונה החייזרי:
https://youtu.be/x3ewlqFWJhs
כמו עיצובים מקוריים רבים של מעצבים צעירים וחצופים במיוחד, גם נברשת העכביש (Spider Chandelier) היא עבודה של מעצב צעיר ומקורי. והפתעה גדולה - מדובר בישראלי המוכשר להפליא רון גלעד, שקרא לעבודתו "דיר אינגו" (Dear Ingo).
מנורת העכביש עוצבה ממספר מנורות קריאה קיימות, שמכילות מפרקים ומחוברות כולן לבסיס משותף. היופי שלה נוצר בזכות המפרקים של מנורות הקריאה, בעזרתם ניתן ליצור בה מגוון עצום של אפשרויות דרמטיות ומרתקות.
אבל "דיר אינגו" מעולם לא הפכה למוצר, ככל הנראה זה לא קרה מכיוון שהיא מתבססת על מוצר קיים, שעוצב על ידי אחרים, עוד לפני גלעד.
למעט יצרנים סיניים, שאינם מחוייבים לזכויות יוצרים, איש אינו משווק את נברשת האינגו. זה די חבל מכיוון שהנברשת הזו היא יצירה מרתקת, תיאטרלית ומשעשעת, מוצר שכולו מקוריות וחיבור בין מרכיבים קיימים לכדי תוצר חדש, העומד בפני עצמו.
אין לצערנו ברשת סרטון של נברשת העכביש "דיר אינגו".
אפילו ב"קוביית הזכוכית" שעיצב, לא הציב רון גלעד את שנדליר המנורות דיר אינגו:
https://youtu.be/VZ3Lmx2pGUk
רון גלעד הוא גם אמן שמציג בתערוכות, כמו עבודת "קעקוע הקיר" שלו:
https://youtu.be/N7kXSHNbrRo
כשפיליפ סטארק קיבל הזמנה מחברת Alessi, לעצב מסחטה למטבח, הוא יכול היה לעצב עוד מוצר רגיל-אך-מעוצב, אך המעצב סטארק החליט להבריק. כך נולדה מסחטת המיץ החייזרית Juicy Salif.
הכל החל כשהוא ישב במסעדה וצייר על מפית סקיצה למסחטת לימון. הוא רצה שהיא תהיה שונה מכל מוצרי המטבח הרגילים שנוצרו עד אז. סטארק חלם על עיצוב מלהיב ומשלהב את הדימיון, משהו שיהיה חייזרי וחיצוני לכל העיצובים הרגילים שנפוצו למסחטות הללו, משהו שלא יהיה דומה לשאר..
ואכן, זה הצליח לו בגדול וקצת בקטן. הוא יצר אייקון עיצובי של ממש והקנה למכשיר מטבח כמעט סתמי את היכולת להיות מושא החשק של חובבי עיצוב בעולם כולו. שכן מרגע צאתה של "ג'וסי סליף" לשוק בשנת 1990 היא נחשבה לדוגמה מצוינת לשימוש של סטארק בצורות אורגניות ובשילובים יחודיים של חומרים לא-שגרתיים. המבנה הארגונומי המדויק שלה מחושב היטב ומבטיח להפוך אותה לשימושית במיוחד. מהצד השני, העיצוב המיוחד שלה הופך אותה ליצירת אמנות.
כך הפכה מסחטת מיץ מפוסלת, מיד עם צאתה לשוק, לפריט אספנות נחשק, מפוסל וחייזרי למשעי. אבל ג'וסי סליף, גם אם אינה סוחטת מיצים מוצלחת מדי ונחשבת היום לקוריוז מקסים ולכישלון בשימושיות שלה - היא דוגמה לחשיבה השונה של סטארק על כיצד יכולים להיראות חפצים שימושיים של היום-יום ולעיצוב תעשייתי שונה מהרגיל.
הנה הג'וסי סאליף:
https://youtu.be/QSk4nC2hjgM
פרסומת נאה למוצר נאה:
http://youtu.be/TteylEa-I08
היא מעוררת מחלוקת:
https://youtu.be/41qp1MnnX3g
בדיקה של סוחט המיץ החייזרי במטבח:
http://youtu.be/J__8lbSsB-Q
סרטון אנימציה שמדגים מה אפשר לעשות עם מוצר מעניין שכזה:
http://youtu.be/Q3a1o_NgDiU?t=43s
ומבט בתלת-מימד במסחטת המיצים היפהפיה הזו:
http://youtu.be/QZD00ynjmPY
עיצוב בעולם המחשבים של שנות ה-80 היה עניין מאד בעייתי. היו יצרנים שהעיזו לעצב עם דמיון ויצירתיות ויצרו מחשבים שנראו אחרת. אבל מסיבה לא ברורה, כל מי מהם שלא קראו להם סטיב ג'ובס פשוט נכחדו.
בין כל המחשבים הייתה חברה שהציגה מראה עיצובי מרהיב ומפתיע. לא קראו לה Apple והיא גם לא הייתה אמריקאית. זה היה היצרן ההולנדי הולבורן, שהמחשבים שלו היו כמו שנהגו לומר באותו עשור... "מדליקים"!
מחשב ההולבורן החייזרי יוצר בעיר ההולנדית הולטן (Holten), אבל נראה כאילו הוא יצא מסרט סיינס פיקשן או מסדרת טלוויזיה של מדע בדיוני.
זוקף את ראשו המסכי למעלה ומביט במשתמש בו בתימהון, המחשב הזה היה ונותר המחשב התיאטרלי ביותר בתולדות המחשוב. היו לו 64k של זכרון RAM וכונן קשיח וגוף בגודל שהגיע לממדים של מקרר.
אז הולבורן שרדה בקושי 4 שנים, עד שפשטה רגל בנחשול של מחשבי ה-IBM PC שלקחו השוק מבלי למצמץ, אבל לתקופה מוגבלת גם הם. כי את העשור הזה ניצחו דווקא החקיינים המשעממים, אלה עם תואמי ה-IBM הזולים מהמזרח הרחוק, שהקפידו להיראות אותו דבר, ולא פחות שעממו מההשראה שלהם בחברת IBM, שהרגה את הקסם של ההולבורן.
אז כן, הולבורן, שעוצב בידי H.M. Polack, מונצח אמנם בבית הקברות של העיצוב, אבל עדיין - בסוף ואחרי הרבה הרפתקאות, מי שניצחה את עולם הטכנולוגיה היא פיית העיצוב של עולם המיחשוב ההוא ומי שתהפוך במילניום החדש גם לחברה העסקית הכי מצליחה בהיסטוריה, חברת Apple.
הנה קיצור סיפורו של מחשב ההולבורן, מוביל המחשבים המוזרים של האייטיז:
https://youtu.be/TXNKkx_ZcaQ
מחשב הולבורן 6100 במשרד:
https://youtu.be/H-xoC5zRjjE
הפעלה ראשונה אחרי 30 שנה:
https://youtu.be/ni7wvCmHqaU
וגם כאן:
https://youtu.be/bb4ojjqBlKY
עיצוב חייזרי
מנורת הארטישוק (PH Artichoke) היא מנורה תלויה, שעוצבה בידי המעצב פורץ הדרך של עולם התאורה, פול הנינגסן.
המנורה הזו היא דוגמה מובהקת לעיצוב הסקנדינבי, שממנו מגיע הנינגסן. הנינגסן עיצב לאורך כל הקריירה שלו, עבור חברת התאורה הדנית לואי פולסן והחברה מפיצה את המנורה האייקונית הזו עד היום.
המנורה הזו יפה להפליא, בעלת קווים חלקים ויש בה אלגנטיות רבה - אך כל אלה לא מאפילים, תרתי משמע, על האור המיוחד שמפיצה מנורת הארטישוק.
האסתטיקה שלה שואבת מעולם הטבע, במיוחד מירק הארטישוק, שהוא אחד הירקות המעניינים והמיוחדים בטבע, ירק שהוא בעצם פרח. אך בה בעת מנורת הארטישוק היא בעלת מראה מודרניסטי, מהמם וייחודי, שנראה כבר שנים רבות כעיצוב חדשני שנוצר לאחרונה, על ידי מעצב יצירתי ומקדים את זמנו.
כך נראית מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/or9qDuaS8N4
מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/ooiFEwyIAME
כך מרכיבים אותה לקראת תלייה:
https://youtu.be/G6U3cJo4w7Q
מעצבים מאד אוהבים את הדרמה שהיא מוסיפה לחלל, שבו תולים אותה:
https://youtu.be/O-t84GBQChc
מצגת וידאו קצרה של מנורת הארטישוק:
https://youtu.be/pHkZ2JXqFXM
ופרסומת בת ימינו למנורה הוותיקה:
https://youtu.be/IQIdC2ZHxDw
ויש לה כמה תכונות טובות, בשלל דוגמאות:
https://youtu.be/92xXKEzFV_M
בלב מתחם של טכנולוגיות מתקדמות בהונג קונג ניצב לו מבנה עתידני, מעט חייזרי, שניצב בין מבנים ובניינים רגילים לחלוטין.
המבנה הזה מזכיר חללית שהגיעה מעולם אחר. רק בסרטי מדע בדיוני רואים צורות כאלה ונשאלת השאלה מדוע נבנה מבנה עתידני שכזה כאן ובהונג קונג דווקא.
האודיטוריום החייזרי נקרא על שם המדען והממציא הסיני צ'ארלס קאו (Charles Kao). האיש הגה רעיון טכנולוגי שבמידה רבה היה העתיד, אבל מהווה את ההווה הטכנולוגי של כולנו היום.
לרעיון הזה קוראים לו סיבים אופטיים.
בלעדיו כנראה שלא היו לנו יוטיוב, נטפליקס, ספוטיפיי, ויקיפדיה וגוגל. או לפחות הם היו צל חיוור ופרימיטיבי של השירותים המקוונים והמופלאים שאנו מכירים היום.
הסיפור שלו מתחיל בעובדה ידועה לכל מהנדס מתחיל. גם צ'ארלס קאו ידע, כמו מהנדסים רבים בעולם, שבהעברת אותות בכבלי נחושת, האות החשמלי סובל מניחות גבוה ככל שאורך הכבל, או המרחק, גדלים. כלומר, האות החשמלי לא עובר באופן יעיל למרחקים גדולים וככל שאורך הכבל גדל, האות הולך ונחלש.
קאו היה הראשון שהעלה את הרעיון להשתמש בסיבי זכוכית להעברת מידע כזה. כבר ב-1966 הבחין האיש ביתרונות של שיטה זו, על פני העברת אותות חשמליים בכבלי נחושת.
הוא חישב בזהירות כיצד להעביר אור על פני מרחקים גודלים באמצעות סיבים אופטיים העשויים מזכוכית. בזכות הפיתוח שלו נהיה אפשרי להעביר אותות אור על פני מאה קילומטרים, בהשוואה ל-20 מטרים בכבלים שהיו זמינים עד לשנות השישים.
כלומר, קאו מצא פתרון טכנולוגי שהקפיץ את יעילות ההעברה של מידע פי 5,000.
אוקיי, זה מרשים, אבל איך זה נוגע לעתיד?
כי ההתלהבות של קאו נתנה השראה לחוקרים אחרים לחלוק את החזון שלו, שתורגם לפיתוח מהיר של כבל אופטי, שעבר לייצור המוני רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1970.
בשנת 1970 יוצר הסיב האופטי הראשון, על ידי מספר חוקרים בחברת הזכוכית האמריקאית קורנינג. כבר אז היא אפשרה לא מעט, אבל הצורך הגדול באמת בטכנולוגיה הזו היה מעבר לפינה.
שני עשורים אחר-כך יוולד האינטרנט שאנו מכירים וייתן את האות לצורך האינסופי במהירות העברה, ברוחב פס ובמרחקים עולמיים שבהם יעבור המידע. הכבל האופטי הלך ושופר. כבלים הונחו באוקיינוסים וחיברו כמעט כל מקום בעולם לרשת העולמית.
הסיבים האופטיים של היום מאפשרים להעביר את כל התקשורת ולקיים את החברה העולמית והמקושרת בה אנו חיים. הטכנולוגיה שהוא הגה נושאת כיום על גבה את כל תעבורת האינטרנט, הטלפוניה, התמונות, הטקסטים והווידאו - והכל בחלקיקי שניה.
וכך נבנה, על שמו של האיש, אודיטוריום צ'ארלס קאו בפארק המדע של הונג קונג. פארק מדע זה הוא אזור תעשיית היי טק, הממוקם בטריטוריות החדשות של הונג קונג, בסמוך לאוניברסיטה הסינית של הונג קונג. במתחם זה פועלים הרבה חברות הייטק וסטארטאפים ומהמבנה הזה קשה להתעלם. יתכן אף שמי שיוצרים את העתיד הטכנולוגי של העולם המודרני, מקבלים ממנו השראה לפיתוחים הבאים שישנו את העולם.
הנה האודיטוריום על שמו בתוך פארק המדע של הונג קונג:
https://youtu.be/BHmRIcDyi74
והסיב האופטי שהוא המציא ומשנה את העולם (עברית):
https://youtu.be/q633B3EqUhk
הקונסטהאוס (Kunsthaus Graz) הוא המוזיאון לאמנות חדישה שבעיר גראץ באוסטריה. המוזיאון מאכלס את הגלריה לאומנות מודרנית של העיר. הוא נמצא בשכונה ותיקה ומוקף בבניינים עתיקים ויכול להיחשב כאחת מהיצירות הפוסט מודרניסטיות המרתקות של האדריכלות העכשווית.
בשל צורתו המוזרה וגגו המזכיר מחושים של יצור ענקי, מכנים תושבי העיר את הבניין המשונה והחדשני הזה "החייזר הידידותי". הבניין עוצב בידי האדריכלים פיטר קוק וקולין פורנייה.
ואם המראה של הקונסט האוס לא מספיק מסעיר, אז על הקיר החיצוני שלו נבנתה רשת Bix של נורות פלורסנט שיוצרות צורות מרתקות ונותנות הרגשה של חללית מהחלל החיצון.
הנה הקונסטהאוס שבעיר גראץ:
http://youtu.be/Y1qpgL82LiE
הבניין מבפנים:
http://youtu.be/n3yD4ESDEK0
ה-BIX שעל קיר המוזיאון:
http://youtu.be/Uq1lkrtAJ_0
וסרטון בגרמנית על מבנה המוזיאון המיוחד:
http://youtu.be/tnIJIoTJdfE
"חד פעמית!", "בלתי נתפסת!", "מעולם אחר!" - אם פעם ינסו לחקור למי חייבות מדונה וליידי גאגא את ההופעות המהממות שלהן, ודאי יגלו שההשפעה הניכרת עליהן ועל רבות אחרות היא הדוגמנית ואייקון הזמרה, בעלת המראה האנדרוגיני, גרייס ג'ונס (Grace Jones).
את ג'ונס ניתן להגדיר בפשטות כאם המייסדת של אמניות הזיקית באשר הן - אחת מהאייקונים הגדולים והמרתקים של תקופה שהייתה קיצונית וטווסית בכל מקרה - שנות ה-80.
היא זמרת, שחקנית, מי שהייתה דוגמנית-על, הפוסטר של מותגים כמו איב סן לורן וקנזו טקדה, מוזה של אמנים ומעצבים ואחת מאושיות התרבות המשפיעות והשערורייתיות של השנים ההן, הסוערות, המהודרות והמפונפנות ביותר.
אבל ההתחלה של גרייס ג'ונס הייתה כילדה בג'מייקה, שנולדה בשנת 1948 בתור בוורלי גרייס מנדוזה. הוריה של גרייס מנדוזה עבדו בארצות הברית ולכן גדלה עד גיל 13 אצל סביה. בת 13 היא עברה ביחד עם משפחתה למדינת ניו יורק.
היא למדה משחק אך ב-1966 היא חותמת כדוגמנית עם וילהלמינה מודלס, עוברת לפריז ב-1970 ומשם היא ממריאה די מהר, עם הופעה נועזת ומראה פורץ דרך. כמובן שהיא מתפרסמת כדוגמנית אבל די מהר מופיעה גם בסרטים ובמהלך שנות ה-70 פותחת גם בקריירת זמרה מצליחה.
גבוהה, רזה ועם לוק שכולל תספורות קצרות, מגולפות, וחליפות גבריות שהקנו לה את המראה האנדרוגיני הנודע שלה, בעשור הבא גרייס ג'ונס היא כבר אושיית האייטיז המרתקת ביותר בעולם. אמנית אמיצה, שהפכה לסמל של עמעום המגדריות וחציית גבולות מיניים. "אני נשית ואני גברית, לא אישה נורמלית!" - היא אמרה פעם בווידוי שלא הבהיר סופית אם זו היא והאישיות שלה, או רק התדמית הציבורית שבנתה, חלק מתג ההצלחה המתמשכת של מי שלא היה גבול שלא עברה.
איש לא נשאר אדיש למראה שלה. מאלה שסברו שהיא בעלת פרצוף חייזרי ומאיים מגלקסיה אחרת, ועד אלה שראו בה את בעלת היופי הכי מיוחד וקיצוני בתעשיית הפופ, כולם ידעו ששום דבר לא יהיה רגיל בשום צילום, קליפ או הופעה שלה אי-פעם. היא תמיד תפתיע בבגדים ביזריים שיפארו את גופה המפואר, החד-פעמי, שנראה שאין כמותו לאף כוכב בעולם כולו, ובחן הבלתי נתפס שלה, זה שמצוי בשמה "גרייס" ונראה כאילו הגיע מעולם אחר.
ואולי זה עולם של כל כך הרבה סמים שהיא צרכה, בשנים שבהן רק הם הצליחו לשמור אותה בשליטה, בתוך רכבת ההרים של הצלחה מסחררת. של הערצה מקהילות כל כך מגוונות, מאוהבי מוסיקת הדיסקו, שבה החלה את הקריירה שלה, דרך הקהילה הגאה, שהיא הייתה מהראשונים שנהנו להופיע בשבילה.
היא גם הצליחה בעולם הקולנוע, בו גילמה דמויות מרושעות ומסתוריות, כולל זו שג'יימס בונד מנסה לתפוס במשך סרט שלם ועד למוזה של מעצבי אופנה, צלמי דוגמניות, אמני פופ-ארט ובימאי וידאו קליפים.
זקנתה עשתה לה טוב ולצד זכייה למקום בצמרת הבילבורד ב-2016 היא המשיכה עם החן האופייני לה, מראה צעיר משנותיה, של אישה גדולה מהחיים ומי שלרגע לא מפסיקה להופיע.
הנה גרייס ג'ונס ב"ליבר טנגו" - להיטה הגדול הידוע כ-I've Seen That Face Before:
https://youtu.be/nIN3IE3DHqc
"עבד של הקצב" בהופעה מטורפת שלא מראה את פניה:
https://youtu.be/OXn4mUQIJzk
הקליפ של "Pull Up To The Bumper":
https://youtu.be/Tc1IphRx1pk
ראיון עם אגדה:
https://youtu.be/0GtmHKPfk3Y
"Demolition Man" מ-1981:
https://youtu.be/WwUsuf15P3A
"לא מושלמת, אבל מושלמת בשבילך":
https://youtu.be/EMypXV1YJfw
הקאבר המדהים ל"אהבה היא הסם":
https://youtu.be/CdJiIP3KQfo
הופעה חיה בשנים האחרונות:
https://youtu.be/YMCKj6LDZ2U
וסרט תיעודי על הקריירה שלה:
https://youtu.be/feApc7yWtBU?long=yes
אילו רמקולים מעוצבים כקונכיית נאוטילוס?
קונכיית הנאוטילוס היא אחד היצורים המיוחדים בעולם. מדובר באחד מבעלי החיים הקדומים על פני כדור הארץ. היצור המופלא הזה זכה למקום מכובד בתרבות המערבית, מסיפורי ז'ול ורן ועד לשמות של צוללות אמיתיות בעבר ובהווה.
גם בעולם המוסיקה משתמשים בעיצוב הטבעי של הנאוטילוס. רמקולי הנאוטילוס (Nautilus speakers) המעולים והיקרים להחריד, הם רמקולים מעוצבים ומודרניים, ששאבו את העיצוב שלהם מהיצור הקדום ולא זו בלבד שהם איכותיים ובעלי צליל שניתן להגדיר בפשטות כחלומי, הם גם נראים שונים מכל רמקול אחר בעולם.
הנאוטילוס הם רמקולים למי שיודעים להעריך מוצרי יוקרה איכותיים. הם עולים "רק" 200,000 ש"ח.. הרמקולים היוקרתיים הללו נבנים בעבודת יד מוקפדת ומשלבים עיצוב נועז ששואב מהטבע, טכנולוגיה מובילה וסאונד עילאי.
הנה רמקולי הנאוטילוס:
https://youtu.be/9cYFCpEPqnc
כך הם נשמעים:
https://youtu.be/6eY8BMH0mvA
גם כך:
https://youtu.be/j9vKkpzCPNE
והסבר עליהם בגרמנית:
https://youtu.be/1gPL38hA448
קונכיית הנאוטילוס היא אחד היצורים המיוחדים בעולם. מדובר באחד מבעלי החיים הקדומים על פני כדור הארץ. היצור המופלא הזה זכה למקום מכובד בתרבות המערבית, מסיפורי ז'ול ורן ועד לשמות של צוללות אמיתיות בעבר ובהווה.
גם בעולם המוסיקה משתמשים בעיצוב הטבעי של הנאוטילוס. רמקולי הנאוטילוס (Nautilus speakers) המעולים והיקרים להחריד, הם רמקולים מעוצבים ומודרניים, ששאבו את העיצוב שלהם מהיצור הקדום ולא זו בלבד שהם איכותיים ובעלי צליל שניתן להגדיר בפשטות כחלומי, הם גם נראים שונים מכל רמקול אחר בעולם.
הנאוטילוס הם רמקולים למי שיודעים להעריך מוצרי יוקרה איכותיים. הם עולים "רק" 200,000 ש"ח.. הרמקולים היוקרתיים הללו נבנים בעבודת יד מוקפדת ומשלבים עיצוב נועז ששואב מהטבע, טכנולוגיה מובילה וסאונד עילאי.
הנה רמקולי הנאוטילוס:
https://youtu.be/9cYFCpEPqnc
כך הם נשמעים:
https://youtu.be/6eY8BMH0mvA
גם כך:
https://youtu.be/j9vKkpzCPNE
והסבר עליהם בגרמנית:
https://youtu.be/1gPL38hA448
מהי כוננית תולעת הספרים?
כוננית "תולעת הספרים" (Bookworm) של מעצב-העל הישראלי רון ארד, היא מכונניות הספרים המודרניות והמעניינות ביותר מבחינה עיצובית ומרגע שהחלו לשווק אותה, היא הפכה כמעט מידית לאייקון בעולם העיצוב ולסנסציה שעשתה ממש מהפיכה בעולם העיצוב.
המעצב, שבצעירותו היגר ללונדון כדי ללמוד אדריכלות, היה סטודנט תפרן בעיר יקרה ולא היו ברשותו המשאבים לקנות ריהוט לבית. מחומרי מתכת שמצא ברחוב הוא בנה לעצמו כוננית ספרים וקרא לה ""This Mortal Coil". הכוננית שנראתה כמו תולעת זכתה לכינוי הדו-משמעי "תולעת ספרים" ועוררה התלהבות בקרב כל מי שראה אותה. בהמשך, "תולעת הספרים" הפכה למוצר חשוב בשוק העיצוב המודרני והיא מיוצרת כיום מפלסטיק ומשווקת בכל רחבי העולם, בהצלחה רבה ומרשימה.
רון ארד המעצב מספר על תולעת הספרים:
https://youtu.be/GqgeWK9atLY
כך היא משווקת:
https://youtu.be/n-yi7Iv3dtI
מרכיבים אותה:
https://youtu.be/7xfQp3EkN60
מורכבת על הקיר:
http://youtu.be/bo5s_9-tdAc
קפיצות זמן של הרכבת "תולעת הספרים" על הקיר:
http://youtu.be/zal32oYCIqM
וסרטון תיעודי על תולעת הספרים של רון ארד:
https://youtu.be/ottMjbjOufY?long=yes
כוננית "תולעת הספרים" (Bookworm) של מעצב-העל הישראלי רון ארד, היא מכונניות הספרים המודרניות והמעניינות ביותר מבחינה עיצובית ומרגע שהחלו לשווק אותה, היא הפכה כמעט מידית לאייקון בעולם העיצוב ולסנסציה שעשתה ממש מהפיכה בעולם העיצוב.
המעצב, שבצעירותו היגר ללונדון כדי ללמוד אדריכלות, היה סטודנט תפרן בעיר יקרה ולא היו ברשותו המשאבים לקנות ריהוט לבית. מחומרי מתכת שמצא ברחוב הוא בנה לעצמו כוננית ספרים וקרא לה ""This Mortal Coil". הכוננית שנראתה כמו תולעת זכתה לכינוי הדו-משמעי "תולעת ספרים" ועוררה התלהבות בקרב כל מי שראה אותה. בהמשך, "תולעת הספרים" הפכה למוצר חשוב בשוק העיצוב המודרני והיא מיוצרת כיום מפלסטיק ומשווקת בכל רחבי העולם, בהצלחה רבה ומרשימה.
רון ארד המעצב מספר על תולעת הספרים:
https://youtu.be/GqgeWK9atLY
כך היא משווקת:
https://youtu.be/n-yi7Iv3dtI
מרכיבים אותה:
https://youtu.be/7xfQp3EkN60
מורכבת על הקיר:
http://youtu.be/bo5s_9-tdAc
קפיצות זמן של הרכבת "תולעת הספרים" על הקיר:
http://youtu.be/zal32oYCIqM
וסרטון תיעודי על תולעת הספרים של רון ארד:
https://youtu.be/ottMjbjOufY?long=yes
מהם בתי הפוטורו שהופצו מפינלנד לעולם?
בתולדות האדריכלות המודרנית לא חסרים מיזמים שניסו לדמיין ולייצר את עתיד המגורים או בתי העתיד בהווה. איש לא יודע כיצד ייראו בתי העתיד ולכן כל התייחסות ניסיון לתכנן אותו בהווה כלשהו, דינה להיות מושפעת גם מהטרנדים של עולם העיצוב של התקופה.
יצא שלא מעט אדריכלים ומתכננים ניסו לייצר אמירות לגבי העתיד של המגורים ועשו זאת לא פעם ברוח עידן החלל.
אחד הניסיונות המעניינים לתכנן מגורים בנוסח העתיד הוא של בתי ה"פוטורו" (Futuro), שתכנן בפינלנד של שנות ה-70 האדריכל מאטי סורונן. התכנון היה עבור חברו מילדות, הד"ר ג'אקו הידנקארי, שביקש שיתכנן לו "בקתת סקי", מעין בקתת הרים שתשרוד באקלים ובתנאי מזג האוויר הקיצוני באזור.
סורונן עשה את עבודתו ואיכשהו לא היה שום קשר בין היצור החללי שהגיש לו האדריכל המוכשר לבין בקתות הרים פיניות. אבל ה"פוטורו" הזה הפך די מהר מעיצוב לאדם אחד לפרויקט אדריכלי מקומי בפינה רחוקה בפינלנד למיזם שניסה להיות עולמי ולייצר ולמכור כמה שיותר ממנו גם בחו"ל.
העיצוב היה של בית חלל, עגלגל, אליפטי, מרחף מעל ארבע רגלי מתכת ואווירודינמי בלי סיבה. העיצוב היה של מעין "צלחת מעופפת", כמו שהיה אז אופנתי לומר. הוא היה נייד, קומפקטי, קל משקל ודי זול. פחות מ-15 אלף דולר ליחידה, לא כולל דמי משלוח.
ה"פוטורו" היה עשוי פיברגלס ופוליאוריתן מוקצף, חומרים פלסטיים ומתקדמים לאותם זמנים ומצויד בילט-אין, במכשירי חשמל מופעלי שלט-רחוק, רהיטים מעוצבים בעיצוב עתידני ודלתות הזזה חשמליות.
בשנת 1978 ירד מפס הייצור בית ה"פוטורו" האחרון ומכאן הפכו הבתים הללו בהדרגה לפריטי אספנות. סוג של קלאסיקת וינטג' מהעיצוב של עידן החלל, עם ניחוחות של זיגי סטארדאסט והנחיתה על הירח.
בימינו לא נותרו הרבה בתי "פוטורו" כאלה בעולם. מעריכים שנותרו בעולם פחות מ-85 מהם, מתוך כ-100 יחידות שהספיקו לפי ההערכות לייצר.
ניסיון מוכר נוסף לבתים דומים הוא זה של "בתי הכדור" בהולנד, שנבנו בצורה של שכונה שלמה, עם כמה עשרות בועות מגורים, סוג שנראה היה שייתכן ויהפוך לבתי המגורים שייבנו בעתיד על כוכבים רחוקים.
הנה סיפורם של בתי הפוטורו:
https://youtu.be/EZ8jnR09eLE
כתבת טלוויזיה מהתקופה:
https://youtu.be/Yy-oxyphwWs
הם מפוזרים היום בעולם:
https://youtu.be/Oal5oxDSG5g
דייר מאושר שקנה בימינו:
https://youtu.be/tFUTeiED9KM
פוטורו נטוש ביפן:
https://youtu.be/yHJYnN5zNUM
והוא לא לבד - הנה שכונת בתי הכדור בהולנד:
https://youtu.be/JXjqy5RNugA
בתולדות האדריכלות המודרנית לא חסרים מיזמים שניסו לדמיין ולייצר את עתיד המגורים או בתי העתיד בהווה. איש לא יודע כיצד ייראו בתי העתיד ולכן כל התייחסות ניסיון לתכנן אותו בהווה כלשהו, דינה להיות מושפעת גם מהטרנדים של עולם העיצוב של התקופה.
יצא שלא מעט אדריכלים ומתכננים ניסו לייצר אמירות לגבי העתיד של המגורים ועשו זאת לא פעם ברוח עידן החלל.
אחד הניסיונות המעניינים לתכנן מגורים בנוסח העתיד הוא של בתי ה"פוטורו" (Futuro), שתכנן בפינלנד של שנות ה-70 האדריכל מאטי סורונן. התכנון היה עבור חברו מילדות, הד"ר ג'אקו הידנקארי, שביקש שיתכנן לו "בקתת סקי", מעין בקתת הרים שתשרוד באקלים ובתנאי מזג האוויר הקיצוני באזור.
סורונן עשה את עבודתו ואיכשהו לא היה שום קשר בין היצור החללי שהגיש לו האדריכל המוכשר לבין בקתות הרים פיניות. אבל ה"פוטורו" הזה הפך די מהר מעיצוב לאדם אחד לפרויקט אדריכלי מקומי בפינה רחוקה בפינלנד למיזם שניסה להיות עולמי ולייצר ולמכור כמה שיותר ממנו גם בחו"ל.
העיצוב היה של בית חלל, עגלגל, אליפטי, מרחף מעל ארבע רגלי מתכת ואווירודינמי בלי סיבה. העיצוב היה של מעין "צלחת מעופפת", כמו שהיה אז אופנתי לומר. הוא היה נייד, קומפקטי, קל משקל ודי זול. פחות מ-15 אלף דולר ליחידה, לא כולל דמי משלוח.
ה"פוטורו" היה עשוי פיברגלס ופוליאוריתן מוקצף, חומרים פלסטיים ומתקדמים לאותם זמנים ומצויד בילט-אין, במכשירי חשמל מופעלי שלט-רחוק, רהיטים מעוצבים בעיצוב עתידני ודלתות הזזה חשמליות.
בשנת 1978 ירד מפס הייצור בית ה"פוטורו" האחרון ומכאן הפכו הבתים הללו בהדרגה לפריטי אספנות. סוג של קלאסיקת וינטג' מהעיצוב של עידן החלל, עם ניחוחות של זיגי סטארדאסט והנחיתה על הירח.
בימינו לא נותרו הרבה בתי "פוטורו" כאלה בעולם. מעריכים שנותרו בעולם פחות מ-85 מהם, מתוך כ-100 יחידות שהספיקו לפי ההערכות לייצר.
ניסיון מוכר נוסף לבתים דומים הוא זה של "בתי הכדור" בהולנד, שנבנו בצורה של שכונה שלמה, עם כמה עשרות בועות מגורים, סוג שנראה היה שייתכן ויהפוך לבתי המגורים שייבנו בעתיד על כוכבים רחוקים.
הנה סיפורם של בתי הפוטורו:
https://youtu.be/EZ8jnR09eLE
כתבת טלוויזיה מהתקופה:
https://youtu.be/Yy-oxyphwWs
הם מפוזרים היום בעולם:
https://youtu.be/Oal5oxDSG5g
דייר מאושר שקנה בימינו:
https://youtu.be/tFUTeiED9KM
פוטורו נטוש ביפן:
https://youtu.be/yHJYnN5zNUM
והוא לא לבד - הנה שכונת בתי הכדור בהולנד:
https://youtu.be/JXjqy5RNugA
