בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, היתה ארץ ישראל בסך הכל חבל קטן, מרוחק ונחשל באימפריה העות'מנית. באותה תקופה חיו בה רק 50 אלף יהודים.

מעטים מבין יהודי ארץ ישראל היו אז חקלאים. הם החלו להקים אז התיישבויות ומושבות יהודיות, שמומנו מתרומות וסיוע מיהודים עשירים.

לעומתם התגורר הרוב המוחלט של היהודים בארבע ערי הקודש. הם התפרנסו מכספי חלוקה וצדקה של יהודים עשירים מחו"ל. ארבע ערי הקודש, שזכו באותה תקופה גם לשם "ארבע ארצות", הוא הכינוי שניתן ל-4 ערי קודש בארץ ישראל, אלה הערים ירושלים, חברון, טבריה וצפת.

מבט לישראל של לפני 100 שנה ויותר הוא מבט מעניין, בעיקר בזכות העובדה שאנו מביטים על מקומות שלעיתים אנו מכירים היום ורואים אותם כפי שהיו פעם, עוד לפני שהבריטים כבשו את הארץ, הרבה לפני שהייתה השואה, המדינה, המלחמות ועוד המון דברים שקרו מאז.


הנה סרטון על ארץ ישראל, שצולם בתחילת המאה ה-20:

http://youtu.be/EFD_o0-1QbQ


וצילום מהרכבת שעוזבת את ירושלים, בשנת 1896. שימו לב כיצד נראית ירושלים התורכית:

http://youtu.be/OhYLtLouWSA

אי שם בשנות ה-80 היה המשקה הלוהט ביותר מים שעורבבו עם אבקה "בטעם תפוזים" או בטעמי פירות, שכל קשר בינם לבין הפרי היה כמובן מקרי.

קראו לו זיפ, מפני שההכנה שלו הייתה מהירה. פשוט נוטלים מהאבקה הצבעונית, בעזרת כפית המדידה מהפלסטיק שהייתה בתוך הקופסה, מכניסים לכוס של מים קרים ומערבבים...

הזיפ הומצא על ידי חוקרי חברת המזון ג'נרל פודס. במשך שנים הם ניסו לפתח תחליף אבקתי למיץ התפוזים הטרי. הכישלון היה מוחלט והטעם של כל מה שרקחו היה מר וממש לא טעים. הם הצליחו לעשות זאת, רק משהחליטו לוותר על המינרלים והוויטמינים הבריאים שבמיץ התפוזים ולייצר פשוט משקה עם טעם טוב.

לא צריך כמובן להיסחף. הטעם של משקה ה"זיפ" היה סביר, הבריאות לא משהו כנראה, כי מרוב צבעי מאכל מסרטנים וכימיקלים לא ראו שם את הפרי או בדל של משהו שמזכיר דבר טבעי. עם הזמן המשקה הכימי הזה הלך ונעלם, בין השאר לטובת משקאות הנקטר שהלכו ותפסו פופולאריות, גם אם היו עמוסי סוכר ולא הרבה יותר בריאים ממנו.

הליצנים אמרו אז שלא סתם נמכר משקה ה"זיפ" בקופסת פח כי זה מה שהוא שווה. אחרים כינו אותו "אבקת סרטן", אבל השגעון היה מוחלט. בשיא ההצלחה, בשנות ה-80, נמכרו בארץ מעל 1200 טונות של אבקת משקה ה"זיפ" בשנה ולהנאת החיילים, אפילו למנות הקרב בצה"ל הכניסו אותו...

משקה ה"זיפ" נמכר בטעמים כמו תפוזים, אשכוליות, מנגו, לימונים, תפוחים ואיך לא -פטל. אבל זיפ התפוזים היה הפופולארי ביותר והבדחנים היו אומרים שהוא קוטל חרקים מצוין...


הנה פרסומת מיתולוגית למשקה, ששאלה "איזה זיפ שותים היום":

https://youtu.be/nRMiLtyBil4

דרייב אין, באנגלית Drive-in, הוא בית קולנוע שנמצא בחוץ, באוויר הפתוח.

בשנות ה-50, שנים בהן צעירים באמריקה המאוד שמרנית רצו להתבודד, הם עשו את זה באוטו - בדרייב אין. שם איש לא יראה אותם מתנשקים ומתגפפים ויספר להורים או לכומר...

הדרייב-אין היה בנוי ממגרש חניה גדול לכלי רכב, בו יושבים הצופים במכוניות שלהם. מאחור יש בו תא הקרנה המקרין את הסרט על מסך הקולנוע הענקי שניצב מולם.

הדרייב-אין הראשון נולד בניו ג'רסי ב-1933, ביוזמתו של ריצ'ארד הולינגשד, אמריקאי שהחליט להקים בחצר ביתו הגדולה "בית קולנוע למכוניות". הוא הציב אז מקרן סרטים על גג הרכב שלו, חיבר מרקע בין שני עצים גדולים ופירסם שהוא מקרין סרטים אילמים ובהמשך גם סרטים מדברים. ההצלחה הייתה מיידית.

גם בשיא השפל הכלכלי בארצות הברית זכה הקולנוע הזה להצלחה גדולה ובתוך 20 שנה היו בארה"ב לבדה 4000 דרייב-אינים כאלה.

אחת הסיבות לפופולריות העצומה של הדרייבי אינים בארה"ב, בשנות ה-50 וה-60 הייתה נעוצה בכך שהמחיר של סרט היה זול ושניתן היה להביא אוכל מהבית או מרשת מזון מהיר זולה, במקום המחירים היקרים של קולנוע רגיל.

בארה"ב ממשיכים עדיין לפעול כמה מאות דרייב-אינים ובשנים האחרונות הם מתחילים אף להיות פופולאריים מחדש. בישראל היה "דרייב אין" אחד שפעל בשיטה זו ונקרא גם "דרייב אין". הוא נסגר בשנת 2000.


הדרייב אין מהאוויר:

https://youtu.be/CWgpHDkceZk


השיר לסנדי בדרייב-אין מהסרט "גריז":

https://youtu.be/NyLKjp-xDWw


הנה סרטון על דרייב אין:

http://youtu.be/DRfgolxV6CY


זכרונות ותמונות מהדרייב-אינז של פעם:

https://youtu.be/z0dtrj1PsbI


וסרט תיעודי על תולדות הדרייב אין באמריקה:

https://youtu.be/GfnTStV-gcQ?long=yes

דאגֶרוׂטִיפִּים (Daguerreotype) הם לוחות צילום מהמאה ה-19, ששימשו בטכנולוגיית הצילום הראשונה שנוצרה. למעשה היו הדגרוטיפים סוג של צילומים עתיקים, מראשית ימי הצילום. הם גם מקודמיו של הפילם.

הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, היה זה שפיתח את הדאגרוטיפ ב-1836. הוא התבסס על ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס.

הדאגרוטיפים היו לוחות כסף ממורקים שהונחו מאחורי "קמרה אובסקורה", סוג של קופסת צילום עתיקה. דרך הקמרה אובסקורה עבר האור ועבר גם הדימוי המצולם, מה ש"ראתה" המצלמה. כך הוטבע הנוף או האדם בדאגרוטיפ, ישירות על ידי קרני אור.

על אף שהדאגרוטיפ לא היה תהליך הצילום הראשון בהיסטוריה, הוא נחשב מהראשונים בתהליכי הצילום שהצליחו לקבע את הדימוי המצולם בצורה יציבה ואיכותית. זו הסיבה שהדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, היה בהישג ידם של ההמונים וקידם את הצילום ואת השפעתו על החברה המודרנית.


הנה הסבר על הדאגרוטיפ:

https://youtu.be/d932Q6jYRg8


סיפורם המלא של הממציא וההמצאה:

https://youtu.be/N0Ambe4FwQk


כך מצלמים היום בדאגרוטיפ:

https://youtu.be/6CiCAe1On_Q


הנה תהליך הצילום והפיתוח, שלב אחרי שלב:

https://youtu.be/sDWyjM7dPY0

רטרו הוא משהו חדש שמעוצב כמו ישן. המושג "רטרו" מופיע בעיצוב, באופנה, תרבות, אמנות, מוסיקה פופולארית ועוד. הוא בא ככל הנראה מתחום האופנה, בה מתייחסים לאופנת רטרו בהקשר של ביגוד חדש שמחקה סגנון אופנה מפעם.

בניגוד לוינטג', שהוא ישן ממש, רטרו הוא חדש בסגנון ישן כלשהו. כך ישנם למשל כלי רכב בסגנון רטרו, שמשחזרים דגמים ישנים אך בטכנולוגיה של היום. או רהיטים מודרניים שמעוצבים כמו פעם, צבעוניים כמו בשנות ה-70 או קלאסיים כמו בשנות ה-30 וכדומה.

המושג בא מלטינית, שבה "רטרו" (retro) פירושו "אחורה" או "בתקופה האחרונה".


הנה למשל סקירה על אופנועי רטרו (עברית):

https://youtu.be/0jmE8GJH4G0


שפופרת טלפון רטרו בסגנון של פעם:

http://youtu.be/WX7gN7gIhP4?t=5s


גופנים וכיתובים בסגנון של פעם:

http://youtu.be/dSqfyN3QmPw


ואופני רטרו שנקראים בטעות אופני וינטג', על אף שהם חדשים לגמרי ורק מעוצבים כמו פעם:

http://youtu.be/kfws7XhaLzI

ארכיון משחקי הרטרו הוא אתר שמציג אלפי משחקי מחשב מפעם, שעברו המרה כדי שניתן יהיה לשחק בהם באינטרנט. מדובר בפרויקט של ארכיון אינטרנט למשחקי העבר, שהשיק מאגר עצום של אלפי משחקים ישנים שניתן לשחק בהם מהדפדפן, ללא צורך בהורדה.

עם משחקים שברובם עובדים מעולה, אפשר ממש להרגיש את הימים של פעם, שחוזרים.. האתר הזה הוא חלק קטן מארכיון האינטרנט, גוף אמריקאי מסן פרנסיסקו, שמפעיל אתר להיסטוריה של המחשבים והאינטרנט. הארכיון מעוניין לשמור את כל תולדות הרשת, כל אתרי האינטרנט שהיו כאן, למען העתיד. קצת כמו הספריה של אלכסנדריה, אבל בגירסה הממוחשבת.


הנה מעט ממשחקי הרטרו המקוונים, עם הצלילים האופייניים של פעם:

http://youtu.be/aAJPtJTNa-I


סקירה של הארכיון:

http://youtu.be/Wx4Py7-WK7k


וסיפורו של ארכיון האינטרנט:

http://youtu.be/ArYd01plrPo

סיפולוקס היה בקבוק מתכת שאיפשר הכנה ביתית של מי סודה, לשתייה ולהכנת משקאות מוגזים. הסיפולוקס היה המתקן הראשון שאיפשר להכין מי סודה בבית. קנייה של בלונים קטנים של פחמן דו-חמצני דחוס והחלפתם משהתרוקנו, איפשרו לחובבי הסודה להכינו בעצמם.

הסיפולוקס היה מתקן אהוב מאד בארץ ורבים קיבלו אותו כמתנת חתונה. רבים עוד יותר קיבלו כמה סיפולוקסים בחתונתם... בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נפגעו כמה אנשים מפיצוץ של סיפולוקס, אולם עם הזמן השתפרה איכות המכשיר ובטיחותו. לבסוף נעלמו הסיפולוקסים, כשיצאו לשוק מתקנים משוכללים וחדישים יותר.


כך מכינים סודה בסיפולוקס של פעם:

https://youtu.be/_fROp7BRmU4


המקביל הבריטי של הסיפולוקס:

http://youtu.be/lbuCVAHNR1E


ומוצר מודרני מקביל לו ומאפשר סודה ביתית:

http://youtu.be/kzPSWsDlKtk

"חור תולעת” (Wormhole) הוא מנהרה בחלל, היוצרת "קפיצת דרך” בחלל ומעבירה חומר אל כוכבי לכת אחרים.

אבל מסע במנהרת הזמן הזו יהיה לא רק מסע במרחב אלא גם בזמן.

תיאוריית "חורי תולעת” היא המשך לתורת היחסות הכללית של איינשטיין, כשחור התולעת הוא מעין חור שחור, המקשר באופן עקיף בין שתי נקודות בחלל וחוסך את הצורך במסע רגיל וארוך מאד.

בעצם "חור התולעת” הוא סוג של תעלה בה יישברו חוקי הפיזיקה ותתרחש תנועה בזמן, במהירות גבוהה ממהירות האור. לפי התיאוריה הוא מהווה קיצור דרך או מנהרה דרך החלל והזמן. בכך הוא מציע מעבר מהיר בין גלקסיות מרוחקות.

חלק מהחוקרים גורסים שיש חורי תולעת, המחברים אפילו בין יקומים.

הפיסיקאי סטיבן הוקינג מסביר שחוץ ממסעות אל כוכבי לכת רחוקים דרך חור תולעת, ניתן לקשר את שני הצדדים לאותו המקום בזמנים אחרים. כך תוכל חללית שתעבור דרכו להגיע לעבר הרחוק ויתכן בהחלט שנוסעיה יפגשו דינוזאורים או יחוו עידן אחר בתולדות כדור הארץ.

כנראה שלא נראה בקרוב מכונות זמן, כמו אלה שבספרות המדע הבדיוני או בספריה של גלילה רון פדר, בסדרות כמו "מסע בין כוכבים -חלל עמוק 9” ו”סטארגייט" ובסרטים כמו “בחזרה לעתיד”.

אפילו קיומם של חורי תולעת לא הוכח ואם יימצאו פעם, סביר שהם יהיו קטנים מאד ובני אדם וספינות חלל לא יוכלו כנראה להיכנס לתוכם.

אבל הפיזיקאים מדברים על "חורי תולעת” כתקווה הגדולה למסעות בזמן. דרך השערים המכונים חורי תולעת, הם גורסים, אולי נוכל בעתיד לצאת למסעות של ממש בזמן.


הנה סרטון תיעודי קצר המסביר מהם חורי תולעת (מתורגם):

https://youtu.be/9P6rdqiybaw?long=yes


על האפשרות לקיים מסעות בזמן באמצעות חור תולעת:

http://youtu.be/SLUzJeto0Wo


הסבר נחמד וקצרצר לחור התולעת (עברית):

http://youtu.be/SKXVDkF2svc


והסבר נוסף:

http://youtu.be/egTLqBqQkOM

וינטאג' הוא דבר ישן, מזמנים עברו. בניגוד לרטרו, שהוא חדש בסגנון ישן, וינטג' הוא ישן ממש, אם כי יש הרבה בלבול בתחום הזה והרבה נותנים כינוי שגוי לעסקים ולמוצרים שלהם.

המושג "וינטאג'" מופיע בעיקר בתחום האופנה, אך הוא עבר גם לתחומים אחרים של עיצוב ומוצרים. וינטג' בעולם האופנה הוא איכותי, בזכות הדימוי של התיישנות שמוסיפה לו איכות - מושג שבא מעולם היין.

ואכן, המונח וינטג' (Vintage) בא מתחום היין (Vin או Wine). בעולם היין ישן הוא איכותי. ביין המושג וינטג' קשור לשנת הבציר של הענבים שמהם הכינו את היין. באופנה - לבגדים ישנים ואיכותיים. ואכן, בגדי וינטג' הם כמעט תמיד בגדים משומשים, יד שנייה.


הנה חיפושית וינטג' של פעם ליד דגם הרטרו החדש שלה:

http://youtu.be/H2bUm1T2DEs


רהיטי וינטג':

http://youtu.be/L2KpuHixoyo


אופנת וינטג' בסגנון שנות ה-20 עם שירה וריקודים בסגנון של אז:

http://youtu.be/5iabyEebfCc


ורהיטי וינטג' מדנמרק:

http://youtu.be/rk2H0VjqXaA

פעם, כשלא היו כלי רכב מהירים, מטוסים ומכוניות, היו עושות השיירות את דרכן במדבר לאורך ימים רבים. הם היו חונים בנווי מדבר. נווה המדבר הוא מקום שבו יש מקור מים כמו באר או מעיין וסביבו ניטעו עצים והתיישבו אנשים. במקום כזה יכלו השיירות לחנות וללון, להשקות את הגמלים ולהצטייד במים להמשך המסע.

יש גם מקומות, כמו נווה המדבר סיווה (Siwa) שבמצרים, שהם נמוכים יחסית ומי הגשמים מתרכזים בהם ומצטברים. הם הופכים את הקרקע פוריה ולחה, נוחה לגידולים חקלאיים.

לפעמים, כשאנשי השיירות היו הוזים וחסרים מים והחום היה משפיע עליהם מאד, הם חשבו שהם רואים מרחוק נווה מדבר.. קראו לזה "חיזיון מדבר" (קראו על כך באאוריקה בתגית "פאטה מורגנה").


כך נוצר נווה מדבר:

https://youtu.be/nuJ6QTZdvxM


כך ראו נהגי השיירות בעבר את נווה המדבר:

http://youtu.be/2ny2aIjZA6M?t=16s


נווה מדבר ירוק במדבר סהרה:

http://youtu.be/dZUkZF_bP-g


נווה מדבר מלוח ממי תהום שהמליחות שלהם הפכה אותם קטלניים לבעלי חיים:

https://youtu.be/DlJtxhR34Kg


ומצגת וידאו על נווה מדבר:

http://youtu.be/iD2suNavCzM

במשך שנים רבות רכבת חשמלית הייתה מהצעצועים הנחשקים ביותר שילד יכול היה לרצות. הרכבת החשמלית היא דגם של רכבת אמיתית והוא בנוי על פסי רכבת ונוסע ממש כמו הדבר האמיתי.

רכבות חשמליות משוכללות ויקרות יותר בנויות עם הרבה יותר מרכיבים, שמחקים את כל המתקנים, המבנים והאמצעים שיש במסילת רכבת אמיתית.


הנה המודל הגדול בעולם של רכבת חשמלית:

https://youtu.be/2mNhxi_D5kE


רכבת חשמלית בשולחן קפה:

http://youtu.be/kqRWwa1aC3w


סרטון מתוך תערוכת רכבות חשמליות:

http://youtu.be/-FJ-f8kQgNw


וכך מקימים את התערוכה:

http://youtu.be/FClJBlnpogU

אוטוכרום לומייר (Autochrome Lumière) הייתה טכנולוגיה של צילום צבעוני בצבעים טבעיים, שפותחה ונרשמה כפטנט בידי האחים לומייר בשנת 1903 וזכתה להצלחה גדולה.

בשיטת האוטוכרום הופקו על לוחות זכוכית תמונות צבע פוזיטיביות, כלומר ללא נגטיב. זה היה מסעיר ומהפכני אבל מעניין ודאי לדעת שהתמונות שנוצרו בשיטה זו היו כהות מאוד. מי שהתרגל לצילום מודרני ודאי ירים גבה למראה תמונות האוטוכרום של אז. בגדול, התבסס תהליך האוטוכרום על שימוש בחומר שאנו מכירים כעמילן תפוח אדמה, שהונח על צלחת זכוכית ואפשר את פיזור הצבעים שנקלטו בצילום.

כך או כך, האחים, ממציאי הקולנוע, החלו להפיץ את ה"אוטוכרום לומייר" באופן מסחרי, בשנת 1907. פטנט הצילום הצבעוני שלהם היה, למעשה, המדיה המסחרית הראשונה ששימשה לצילום צבע. כאמור, צילומי האוטוכרום לומייר זכו מהרגע הראשון לפופולאריות רבה ברחבי אירופה ובמיוחד באמריקה.

הטכניקה פורצת הדרך הזמינה רעיונות חדשניים לזמנם. ממיזמים בתחום האמנות ועד פרויקטים של צילום צבאי בצבעים, צילומי אופנה של התקופה ועוד. כך למשל הרבו לצלם אז באוטוכרום, צילומים של חיילים בחזית בעת מלחמת העולם הראשונה. פרויקט מעניין אחר מאותם ימים יזם בנקאי צרפתי בשם אלברט קאהן. במימונו יצרו צלמים רבים אוסף של 72 אלף "תמונות אוטוכרום", שבהן תועדו במשך 20 שנה, אנשים, מנהגים וצורות חיים בכ-50 מדינות סביב העולם.

בשנת 1913 פגש את האחים לומייר ד"ר קארל שמירוס, ממציא שחיפש טכניקה שתאפשר את הדפסת צילומי הצבע שנוצרו בשיטת האוטוכרום על נייר. הוא שמר על קשר עם האחים לומייר, נועץ בהם לא פעם ולבסוף, בשנת 1920, הוא הצליח ורשם פטנט על שיטה שקרא לה "היידרוטייפ" והייתה הראשונה שאפשרה הפקה של תמונות צבע על נייר.

האוטוכרום שלט בצילומי הצבע, עד להמצאת הפילם הצבעוני וההשתלטות שלו על עולם הצילום בצבע.


הנה הסבר ה"אוטוכרום לומייר":

https://youtu.be/lVOU5w8tSXs


צילומים מהתקופה הגדולה של טכנולוגיית האוטוכרום לומייר:

https://youtu.be/BhG3DS1SxuY


פריז של תחילת המאה ה-20 בצילומי אוטוכרום:

https://youtu.be/czCnNEAwy_Y


הסבר על צילומי האוטוכרום של האחים לומייר והדגמה של צילומים כאלה במוזיאון:

https://youtu.be/WGkjNcHkvzY


אנימציה משעשעת שמראה כיצד הופכים תפוחי אדמה לצילומים בצבע:

https://youtu.be/reiY814j2yA


הרצאה קצרה שמדגימה צילומי אוטוכרום מתחילת המאה ה-20 ומספרת כיצד נוצרו:

https://youtu.be/n7eBDh5V-og?long=yes


וסרט תיעודי על הצבע המוקדם בצילום:

https://youtu.be/5CFZxmC_Zbs?long=yes

במידה רבה אורגן האמונד או המונד (Hammond organ) הוא האורגן החשמלי הדו קומתי שאחראי לאופנת האורגנים הדו-קומתיים שפשטה בעולם המערבי בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

ההמונד הראשון פותח בשנת 1934, בתקופת "השפל הגדול", על ידי לורנס האמונד. הוא הוצע לכנסיות כאורגן זול שיחליף את העוגב האקוסטי היקר. רבים מחיילי צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה נחשפו לצליליו היחודיים, מאחר וההאמונד שימש בכנסיות הצבאיות במלחמה.

יש סברה שכששבו החיילים הביתה, הובילה היכרותם עם צליליו של ההמונד למה שיהפוך אותו לאורגן הפופולארי כל כך. ואכן, בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוא פרץ לתרבות הפופולארית, כשמוסיקאים משתמשים בו ככלי מקלדת במגוון סגנונות מוסיקליים, ביחוד בתחום הרוק, הגוספל הכנסייתי, הבלוז והרית'ם אנד בלוז, אך גם מעט בג'אז ובהמשך ברוק המתקדם.

דגם האורגן הנפוץ והפופולארי של אותה תקופה היה המונד B-3. צליליו אפיינו במידה רבה את הרוק של הסיקסטיז. הם פופולאריים עד היום, באורגני המונד דיגיטליים ומשוכללים, שמבוססים על דגימות מדויקות של הדגם ההוא.

הדגם האלקטרו־מכני שייצורו הסתיים באמצע שנות ה-70, היה במידה רבה סופה של תקופה. רק גל הרטרו הוא שהחזיר את האורגן הזה, בגרסה דגומה מודרנית ודגומה שלו, אל הבמות ואולפני ההקלטות במהלך העשורים הבאים.


הנה אורגן המונד:

http://youtu.be/iBjp2ZDA8A0


הסולו וליווי ההמונד המפורסם ביותר בעולם:

http://youtu.be/G2LzSItsQ80


תולדות ההמונד בקצרה:

https://youtu.be/krQbctRqq0c


הסולואים הגדולים של ההמונד בתולדות הרוק:

http://youtu.be/IG5-s_G2csM


ונגן האורגן המיתולוגי ג'ימי סמית מנגן בלוז על ההמונד שלו:

http://youtu.be/i_m-gyi5Fno

סטריאוסקופ (Stereoscope) הוא מתקן צפייה בתמונות סטריאוסקופיות. אלו צולמו במצלמה סטריאוסקופית, בה המרחק בין העדשות מקביל למרחק שבין העיניים של אדם ממוצע.

הסטריאוסקופ מורכב משתי עדשות צפייה, המאפשרות צפייה במוצג הסטריאוסקופי. כל עין רואה שקופית אחת מבין השתיים שצלמה המצלמה, והמוח מאחד את שני הדימויים מהשקופיות לאחד, כך שאנו רואים אותן כתמונה תלת-ממדית בעלת עומק.

תמונות סטריאוסקופיות הפכו להיט ענק במחצית השנייה של המאה ה-19 בצפון אמריקה ובאירופה. סטריאוסקופ היה אז הגאדג'ט האופטי הלוהט והאופנתי של התקופה. במאה ה-20 הוא הפך לשעשוע של ילדים ולאמצעי צפייה בשקופיות מזכרת מאתרי תיירות. המוצר המוכר ביותר בתחום זה היה ה"View master" (ראו בתגית "ויו-מאסטר").


הנה משקפי הסטריאוסקופ:

https://youtu.be/TAE0nqj7KcU


הסבר על מצלמות סטריאוסקופיות:

https://youtu.be/AN34QUEayzQ


כיום משתמשים בעיקרון הזה בסרטי תלת-ממד חדישים:

https://youtu.be/aZQYqgQxxwI


וסרטון תיעודי על הצילום הסטריאוסקופי:

https://youtu.be/K-0PCmtROKY?long=yes

מצלמת הפולרואיד הומצאה ב-1947 והפכה מאד פופולארית. זו הייתה מצלמת אינסטנט (מצלמה מיידית) שהדפיסה את התמונות באופן מיידי. פיתוח התמונה התרחש בתוך דקות אחדות והמצלמה הוציאה אותה על נייר - הישר מגוף המצלמה. המצלמה השתמשה בשכבות צבע מיוחדות לפיתוח מיידי והכילה בתוכה מנגנון שהוציא תמונה במהירות. זו הייתה המצאה מרגשת שאיפשרה לקבל את התמונה מיד ולא להמתין למעבדת פיתוח התמונות.

לא רבים יודעים שמצלמת הפולרואיד היא רעיון שהגיע משאלה של בתו של הממציא, יצרן עדשות למשקפיים. כשהילדה שאלה את אביה מדוע אי אפשר לראות את התמונה מיד, הוא חשב רגע ועוד רגע ורעיון נבט בראשו..

כיום החברה עדיין פעילה, אך מצבה לא ממש טוב. היא מייצרת מוצרים אלקטרוניים כמו מחשבי לוח (טאבלטים), מסכי טלוויזיה וכמובן מצלמות, כולל מצלמת אקשן, שמזכירה את הגו-פרו הפופולארית בתחום זה.


על מצלמות פולארויד וההיסטוריה שלהן:

http://youtu.be/We6WzeVLWHU


סיפור ההמצאה של מצלמת הפולרואיד:

http://youtu.be/82ZiQP0f7rs


והדור החדש שלהן, זה שעושה קאמבק למצלמות הפולארויד:

https://youtu.be/HNdZwpt2sK0

בשמים נוצרו עוד בימי המקרא, מצמחים כמו מור ולבונה. גם בתקופה הרומית נוצרו בשמים שאותם כינו הרומאים "פרפיום". גם כיום רובנו משתמשים בבשמים מפורסמים שכל העולם מכיר.

אבל פעם היו קונים לא מעט גם מי קולון. אלו היו מי בושם ריחניים שקיבלו את שמם מהעיר הגרמנית קלן. בקלן יוצרו מי הבושם הללו לראשונה במאה ה-18 והיותם בעלי ריכוז נמוך יותר של כוהל הפך אותם לשימושיים וזולים יחסית. בארץ היו מי הקולון עם הסמל 4711 מאד פופולאריים ורבים השתמשו בהם.


הנה המצאת מי הקולון בקלן שבגרמניה במאה ה-18:

http://youtu.be/tsUZRJ3Z-20

"סוסיתא" היא מכונית מתוצרת ישראל, שיוצרה על ידי חברת אוטוקרס בין השנים 1960-1975. היא הייתה מכונית זולה ויעילה, שאפשרה לאזרחים "רגילים" בישראל לרכוש רכב למשפחה גם ללא תקציב גבוה למכונית מיבוא.

היא החלה כמכונית די גרועה ובנוייה רע, עם מנוע אנגלי ממוצע. בהמשך היא השתפרה אך על אף שהייתה מכונית ממוצעת ולא מיוחדת בשום דבר, זכתה הסוסיתא במהלך השנים למעמד מיתולוגי בישראל.

אבל המעמד הזה לא התפתח תודות לנהגים שנהגו בה. הסוסיתא הייתה רכב מועד לתקלות ולא איכותי כמו המכוניות היקרות מתוצרת חוץ. לעגו לה ולבעלים הגאים שרכשו אותה אז, באמירות כמו "סוסיתא קנית - על הכסף בכית!" או "סע וטייל בקרטוני ישראל".

אחד הדברים המעניינים שנקשרו בסוסיתא היא האגדה על כך שגמלים אוהבים לאכול אותה. בניגוד למכוניות שעשויות ממתכת, גופה של הסוסיתא היה עשוי מפיברגלס. לא ידוע מי עשה זאת, אולי מתחרה עסקי, אבל מישהו הפיץ שמועה שגמלים אוהבים ללעוס את הפיברגלס של הסוסיתא. אם זה נכון, הרי שככל הנראה הוא ניסה להניא את הרוכשים מלקנות רכבים כאלה ולהעבירם לטובת המכוניות שהוא מייצר.. האמת היא כמובן שאין שום דבר בשמועה ומעולם לא הזמין שום גמל סוסיתא לארוחת הצהריים שלו..

את השם "סוסיתא" בחרה יצרנית המכונית לאחר שערכה משאל וזכתה לאלפי הצעות לשמות למכונית הישראלית הראשונה. השם, אגב, הוצע בידי 7 אנשים שונים. הוא שילוב של הר סוסיתא שמשקיף על הכנרת, עם כוח הסוס של מנוע הרכב.


הנה סיפורה של הסוסיתא והאם הגמלים באומת אוכלים לה את הפיברגלס (עברית):

https://youtu.be/fjrxc1R_BbE


נסיעה בתוך סוסיתא (עברית):

https://youtu.be/GjhlE-ykPO4


היא נוסעת עד היום (עברית):

https://youtu.be/e1HHgp_FozM


כתבת טלוויזיה מרתקת על הסוסיתא ואספנים אוהבים (עברית):

https://youtu.be/4EI5mIZNzCU?long=yes


ותכנית טלוויזיה משעשעת שהוקדשה לה (עברית):

https://youtu.be/L0ONvpMtRng?long=yes

לדברי האוהבים אותם, הדברים המיוחדים בתקליטים הם דווקא מה שעשןי להיתפס כחולשות שלהם. הרחש שהשמיעו התקליטים של פעם ושנעלם בעידן התקליטורים וקבצי האודיו של המחשב, מעורר געגועים אצל חובבי התקליט הישן והטוב.

גם העטיפות הגדולות, שהיו יצירות אמנות ביחס לעטיפות המיקרו הלא - נחשבות של הדיסקים, או ביחס לכלום של הקבצים והתמונית הקטנטנה של ספוטיפיי. הן היו מרגשות מעניינות ועתירות פרטים על האמנים והיצירות, תמונות ומאחורי הקלעים ומה לא.

ודפי המילים, הו דפי המילים. גם הם מעוררים סוג של געגוע, אפילו שהוחלפו על ידי חוברות של ממש בעידן הדיסקים. ספוטיפיי הנהדרת הלכה בעקבות אפל מיוזיק והוסיפה לשירים רבים אפשרות להציג את המילים, אבל משהו שם בכל זאת מרגיש אחרת.

ועדיין, הכי מרגש היה הצליל החם של התקליט האנלוגי, שהצליל הקר והמושלם מדי של התקליטור הדיגיטלי פשוט החמיץ.

חובבי הסאונד של פעם עוד מחזיקים את הפטיפונים הישנים או שהחליפו לחדשים ועדיין נהנים מהתקליטים של פעם, שנשמעים מצויין או מתקליטים חדשים, שממשיכים להימכר בכמויות קטנות ובשנים האחרונות אף מתגברים מחדש.

נכון לתחילת שנות העשרים של המאה ה-21, כמעט כל האמנים שמכבדים את עצמם מוציאים את המוסיקה שלהם גם על גבי תקליטים. החדשים שבהם יקרים יותר ממנוי חודשי לספוטיפיי אבל הם מוחשיים ומרגשים ובקהילות מסוימות והיפסטרים צעירים התקליטים הם ללא ספק גם סמל סטטוס.


הנה סרט תיעודי מקסים על התקליטים ומה הם גורמים למי שאוהב אותם:

http://youtu.be/RJ0ZYlIDE10


קליפ שכולו סגידה ל"שירת התקליטים":

https://youtu.be/WR4QKAib3sM


חוויית חיות התקליטים (עברית):

https://youtu.be/LXyylqO_c1c


וכך הגיע אז סופו של האלבום (עברית):

https://youtu.be/pREu6urcI8k

דאונים הם מטוסים ללא מנוע. אלו הם כלי טיס כבדים מן האוויר, שלא כוללים מנוע או אמצעי הנעה אחר משלהם. הדאון ממריא בעזרת מטוס או כלי רכב שגוררים אותו, כדי להתחיל את הטיסה, או גולש ממישור גבוה ומשופע לעבר עמק.

הדאון שומר על יכולתו להמשיך ולעוף בזכות משקלו הקל ויכולתו של הטיס לתפוס זרמי אוויר חם. אוויר חם תמיד שואף לעלות למעלה ולכן זרמי האוויר החמים הללו הם שמעלים את הדאון כלפי מעלה ומאפשרים לו לטוס כך זמן רב ולמרחקים ארוכים יחסית.

לדאונים יש כנפיים גדולות ביחס לגוף הדאון. מבנה זה מאפשר לדאון לנסוק למעלה, על אף מהירותו הנמוכה. על אף המסורת, מוצעים כיום גם דאונים חדישים עם מנוע קטן שמאפשר להמריא או לסייע לדאון בטיסות ארוכות.

במלחמת העולם השנייה השתמשו בדאונים כדי לשלוח אספקה לכוחות המנותקים מהכוח העיקרי או כדי להנחית חיילים בשטח אויב. אך הדאון התגלה ככלי טיס מוגבל ביכולותיו הצבאיות והסתבר שקל לאויב לפגוע בו. החיילים נהגו אז לכנות אותו "ארון קבורה מעופף". לכן לא משתמשים בימינו בדאונים בצבא וכיום הם משמשים בעיקר לספורט והנאה.


הנה כתבה על חובבי הדאונים בישראל (עברית):

http://youtu.be/jt8nwED1vxo


סרטון שמראה כיצד מרימים את הדאון לאוויר:

http://youtu.be/KlovGBcJSBA


טיסה בדאון מודרני:

http://youtu.be/kqawMYEHW2c


הדאון במלחמת העולם השנייה:

http://youtu.be/YpttD-LXYuo


וכך נראית הטיסה בתוך דאון:

http://youtu.be/vLAbjLFnw6E

מצלמת הפוקט המתקפלת של חברת איסטמן קודאק (Folding Pocket Kodak) הייתה בין המצלמות הקומפקטיות הראשונות בהיסטוריה של הצילום והראשונה מביניהן שנמכרה כמצלמת מיינסטרים מתקפלת ל"אנשים רגילים".

המתכנן והמעצב שלה פרנק בראונל (Frank Brownell) עשה עבודה מצוינת. היא הייתה צרה, קומפקטית באמת ונוחה יחסית להפעלה. בכך היא פתחה את העידן של המצלמות המתקפלות הניידות, שישלטו בעולם הצילום, עד שנות ה-30 ויהיו אף פופולאריות למדי גם בשנות ה-40 של המאה ה-20.

בין מצלמות הפילם שמור מקום של כבוד כמצלמה שיצאה בשנות 1897-98 והפכה את הצילום לנייד וקל מבעבר. מצלמת הכיס המתקפלת של קודאק אפשרה אמנם לצלם צילומים בפורמט פשוט וקטן יחסית, אך היא הייתה ניידת וזמינה מבחינת המחיר. הדגם שלישי שלה יצא ב-1903, נמכר במחיר של 10 דולר והניב תמונות בגודל של גלויה.

מצלמה מתקפלת היא סוג מצלמה שניתן לשאת כמצלמה קומפקטית מאד וכשצריך - היא פשוט נפתחת למצלמה מלאה. הסוד שלה הוא מפוח מתקפל שמחבר בין העדשה והתריס לגוף המצלמה. פרישת המצלמה במלואה סיפקה את מרחק המיקוד הנכון מהסרט, בעוד סגירתו הקטינה את המצלמה ואפשרה את האחסון שלה בתיק.

אגב, את התוספת של דגם 1, קיבל הדגם המקורי שלה, רק לאחר שיצא דגם 1A והיה חשוב להבחין ביניהם. עד אז היא נקראה פשוט "Folding Pocket Kodak".


הנה מצלמת הפוקט המתקפלת של קודאק:

https://youtu.be/TZlah2vTPRM


הדגם המקורי שלה:

https://youtu.be/Rx0qVlTpWW8


פתיחת דגם 1A המתקדם מעט יותר:

https://youtu.be/KAbvwsGU-08


הדגם השני:

https://youtu.be/mOBYTB63H6w


והדגם השלישי:

https://youtu.be/I68tIjJkckw

צילום הלוח הרטוב או הקולודיון (Wet Plate Collodion) הם שמות שונים לשיטת צילום שהפכה, במחצית השנייה של המאה ה-19, להצלחה מסחררת. שיטת "הלוח הרטוב" החליפה כמעט לחלוטין את שיטות הצילום האחרות. בשיטה זו צולמו הדמויות על גבי לוח זכוכית שעליו נמשחו והוצמדו באמצעות חומר הקולודיון, חומרים רגישים לאור, כמו הלידי כסף.

לתהליך הקולודיון שפותח ב-1851, היו יתרונות ברורים - הוא היה מהיר וזול הרבה יותר מהדגרוטיפ, התשלילים היו חדים ואיכותיים ממנו, זמן החשיפה היה קצר מאד ונמשך כ-5 שניות והשימוש בו היה חופשי ולא מוגבל בפטנט.

כך יצרה שיטת הקולודיון מהפכה בעולם הצילום. בתוך שנים ספורות היא העלימה את כל שיטות הצילום הישנות שהיו נהוגות עד אז. זה נמשך כ-30 שנה, עד להמצאת שיטת "הלוח היבש", ב-1880. העידן הזה כונה על ידי היסטוריונים "עידן הקולודיון".

לממציא השיטה, אגב, זה לא תרם הרבה. למרות שההמצאה שלו הפכה להצלחה והביאה לפריחה עצומה של הצילום, הממציא שלה, פרידריך סקוט ארצ'ר, לא זכה לתגמולים או לתהילה והוא מת עני וחסר כל. אמנם זוכרים את שמו, אבל גם בהיסטוריה של הצילום הוא לזכה להכרה מספקת.

השימוש בקולודיון הכניס לראשונה את המצלמה לזירת המלחמה, כמו שקרה במלחמת קרים. בשנת 1855 תועדה המלחמה הזו, לראשונה בהיסטוריה, בעזרת המצלמה של הצלם רוג'ר פנטון. הוא השתמש בצילומיו כדי לעורר תמיכה במלחמה ולהרגיע את העם הבריטי, באשר למתרחש בחזית. השימוש בתהליך החדש של הקולודיון במסעו, אילץ את פנטון לצלם בסמוך לעגלת חדר החושך שלו, שאותה גרר אל החזית, כשהיא רתומה לסוס. ההכנה הקפדנית שחייבה שיטת הצילום הזו מנעה ממנו לצלם בשדה הקרב.


הנה הסבר על הקולודיון:

https://youtu.be/nE5_vyqSTXs


כך צילמו בשיטת "הלוח הרטוב":

https://youtu.be/TKtE_j9jmtk


הפיתוח של הלוחות הרטובים:

https://youtu.be/5rVo-dy65SM?t=14s