בימי קדם היה השימוש בצבעים ובפיגמנטים מאוד מצומצם. מקור הצבעים באותה תקופה היה בעיקר אורגני, כלומר הצבעים הגיעו מהטבע.

משום כך היה השימוש בצבעים יקר מאוד. רק האצילים והאנשים האמידים יכולים היו להרשות לעצמם לבוש שנתפר מאריגים יקרים וצבעוניים. ייקחו עוד שנים ודורות רבים עד שתעשיית הצבע תתפתח ואריגים צבעוניים יוזלו ויהיו זמינים גם לפשוטי העם.

מעמדות היו בחברה האנושית מאז ומתמיד. אבל בעולם העתיק הותרו בחברות שונות צבעים מסוימים רק למעמדות הגבוהים, בעוד שמעמדות נמוכים יותר לא הורשו ללבוש או להשתמש בהם.

ואכן, כך הבחין הצבע בעולם העתיק בין מעמדות. בסין העתיקה למשל, רק למשפחה המלכותית מותר היה להשתמש בצהוב.

באימפריה הרומית היה הצבע הסגול מותר רק במלבושים של המעמד השליט. הוא היה יקר להחריד וכונה אז "סגול מלכותי".

בתרבויות הים התיכון, הורשו בהמשך גם כוהני הדת ללבוש בגדים בצבע סגול.


הנה צבעים ומעמדות בהיסטוריה:

https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ


הסגול שהיה עלול להביא למותו של מי שלובש אותו, אם הוא לא מהמעמד הנכון:

https://youtu.be/wBXLm162EI0


הבגדים וצבעיהם היקרים הפרידו בין מעמדות עוד ביוון העתיקה.




והיום, בצבעים, אופנה ומגוון עצום, הבגדים משקפים את מי שאנחנו:

https://youtu.be/8da1nXckEy4

מי שמתעניינים בציור ואמנות ודאי הבחינו שכמעט ולא רואים את הצבע הסגול ביצירות אמנות ותיקות. איך זה קרה? האם הצבע הסגול הוא צבע כל כך חדשני שלא הכירו לפני העידן המודרני?

הסיבה שהצבע הסגול (Purple) כמעט ולא היה בשימוש בעולם העתיק היא מחירו היקר. יקר מאוד. הרבה יותר מיקר אפילו... הצבע הכי יקר בעולם.

כי הצבע הסגול, שכה מוכר לנו היום, לא תמיד היה נגיש וזמין כמו שהוא כיום. בעולם העתיק, הוא היה נדיר ויקר ערך, כשהשימוש בו היה נחלתם של מעטים בלבד. אם נצא למסע היסטורי לרגע, נגלה שסיפורו של הסגול מרתק לא פחות מהגוון המלכותי שלו.

המסע שלנו מתחיל בעיר צור, עיר פיניקית קדומה השוכנת באזור לבנון של ימינו. שם, במימי הים התיכון, נמצאה חיה ימית קטנה וטורפת בשם חילזון מורקס. מחילזון זה הפיקו את הצבע הסגול המפורסם של העולם העתיק, המכונה "סגול צורי".

כדי להפיק את הצבע, היו שתי שיטות: האחת, ריסוק החלזונות, שיטה שפגעה ב"יחסי הציבור" עם החלזונות, והשנייה, "חליבה" שלהם על ידי דקירות חוזרות. שיטה זו הייתה אומנם בת קיימא, אך דרשה עבודה רבה.

אם תרצו לדמיין לעצמכם כמה עבודה נדרשה לייצור של צבע סגול, דעו כשכדי לייצר גרם אחד בלבד של צבע, היו צריכים כ-10,000 חלזונות. מכאן גם מובן מדוע הסגול היה יקר כל כך. למעשה, הוא היה שווה את משקלו בזהב.

כך הפך הסגול לסמל של עושר, כוח ומעמד, כשרק העשירים והחזקים ביותר יכולים היו להרשות לעצמם ללבוש אותו. קיסרי רומא, פרעוני מצרים ונסיכי פרס - כולם התהדרו בסגול. קליאופטרה בעצמה ידועה בשימושה בסגול וגם הקיסר יוליוס קיסר הופיע בטוגה סגולה. האגדה מספרת שהוא קבע ברומא שרק הוא רשאי ללבוש צבע זה...

באנגליה של המאה ה-16, אסרה המלכה אליזבת הראשונה גם היא על כל מי שאינו נמנה על משפחת המלוכה ללבוש סגול. אפשר לומר שבאופן מסוים כאן צץ המקור ל"משטרת האופנה" העתיקה.

המחיר הגבוה של הסגול גרם לכך שהוא לא היה בשימוש בדגלי מדינות. כי עד המאה ה-19, כשניתן היה להשיג אותו באופן סינטטי, הוא היה פשוט יקר מדי.

השינוי הגיע ב-1856. כימאי אנגלי צעיר בשם וויליאם פרקין מגלה במקרה כיצד לייצר צבע סגול באופן סינטטי. זה קורה במהלך ניסוי שהוא עורך בניסיון לייצר תרופה למלריה. פרקין ממהר לרשום פטנט על הצבע וקורא לו "טיריאן סגול", אם כי בהמשך הוא עתיד לשנות את שמו ל"סגול".

גילוי זה יחולל מהפכה של ממש ויהפוך את הסגול לנגיש לכלל האוכלוסייה. הצבע הסגול, שהיה פעם נחלתם של מלכים וקיסרים, הופך לפתע להיות צבע נפוץ וזמין.

אך למרות הזמינות החדשה של הסגול, דגלי מדינות כמעט ולא מאמצים אותו. הדבר נובע מכך שהצבע כבר היה מקושר למלוכה ולדת, במיוחד לכנסייה הקתולית. המדינות הרפובליקניות, שצמחו לאחר התמוטטות האימפריות, לא רוצות להשתמש בצבע שמסמל עבורן את המשטרים הישנים.

בנוסף, רוב דגלי המדינות עוצבו לפני שהסגול הסינטטי הפך זמין, ולא היה צורך לשנות אותם. כך, למרות יופיו של הסגול, הוא נותר צבע נדיר בדגלים ברחבי העולם. ישנם אמנם מספר דגלים מודרניים שכן משלבים את הסגול, אבל הם היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל.

רוצים לדעת מדוע אנשים לפני כן לא ערבבו כחול ואדום כדי ליצור סגול? - התשובה היא שבניגוד לצבעים מודרניים וסינטטיים שמשתלבים בקלות ביניהם ויוצרים צבעים חדשים, לצבעים הטבעיים שנוצרו בעבר מהחי והצומח לא הייתה יכולת כזו. למעשה, כשניסו לערבב צבעי כחול ואדום טבעיים, התקבלו גוונים עמומים של... צבע חום.


הנה הצבע הסגול שאין דגל או סמל שהשתמש בו:

https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ


מדוע הסגול היה צבע המלכים:

https://youtu.be/hzYAE4Rk1lU


תגליתו של פרקין - הסגול העממי נולד:

https://youtu.be/g7JCMxq7DU8


עוד על הצבע שלא נמצא בדגלי העולם:

https://youtu.be/IFMRtGyuVCo


דוגמאות לדגלי העולם שמדגימות כיצד הסגול נעדר מהם:

https://youtu.be/u7Q3qXRvcHQ


וההיסטוריה של הסגול:

https://youtu.be/QRLL6_CnU4I?long=yes

הסיור הגדול (The Grand Tour), או המסע הגדול, היה מסע חינוכי פופולרי, סיור תיירותי ארוך ומנהג אצולה בקרב בני המעמד הגבוה במאה ה-18 וה-19, שהתחיל בפריז, משם לאיטליה, דרום אירופה ולא פעם גם למזרח התיכון ולעתים נדירות בארצות הברית.

לסיור הזה, טקס מעבר לא רשמי אבל סופר יוקרתי, שיכלול את האתרים התרבותיים העיקריים של אירופה, יצאו בעיקר בני אצילים וצעירים ממשפחות עשירות בתקופה הוויקטוריאנית.

במאה ה-19, מאה שנה לפני שתיירות וטיולים בעולם יהפכו לפופולריים ורווחים בכל שדרות הציבור, יכולים היו רק המבוססים שבצעירים לצאת לטיול של שנתיים שלוש, ארוך ויקר.


#מטרות המסע הגדול
המסע או הסיור הגדול נועד מבחינה חברתית לחשוף את המטיילים לתרבות הקלאסית ולהיסטוריה של העולם, לפתח טעם אמנותי ואת הכישורים החברתיים והלימודיים שלהם.

הטיול סבב סביב מקומות שונים וידועים, בגדר אתרי החובה למטיילים והמסיירים בסיור הגדול הזה. היו בו אפילו שורשים קדומים וספרותיים של "מסע הגיבור" ולא מעט מהמטיילים אף ינציחו בספרים ויומנים את תגליותיהם מהסיור הגדול שעשו.

היסטורית החל הסיור הגדול עוד באמצע המאה ה-18. לשיאו הוא הגיע במאה ה-19, כשהפך לפופולרי במיוחד בקרב בני האצולה והבורגנות. בתקופה בה נולדים עשירים חדשים, בניגוד למשפחות האצולה המסורתיות, רבים מהמטיילים כך והוריהם ראו במסע היקר והממושך אמצעי להפגין את מעמדם החברתי והתרבותי הנבדל מה"עמך".

השפעתו של הסיור הגדול על החברה האירופית הייתה משמעותית. במיוחד הוא עזר להפיץ את הידע על תרבויות ותקופות אחרות, על היסטוריה, אמנות ופילוסופיה.


#גם היום
באופן מסוים, הסיור הגדול נמשך עד היום. אם זה בטיול הגדול של צעירים מכל העולם, שעובדים לפניו כדי לממן אותו. או בטיול אחרי הצבא של משוחררי ישראל מצה"ל, רגע לפני שהם נכנסים למרוץ החיים - של הרשמה ולימודים גבוהים, עבודה, זוגיות, משכנתא, משפחה וכמובן - משבר גיל הארבעים...

כאז גם היום, המסע הגדול היה ונשאר חוויה מעצבת עבור רבים מהמטיילים הצעירים. הוא סיפק להם הזדמנות להתבגר מעט, אך גם ללמוד על תרבויות אחרות ולהעשיר את השכלתם והיכרותם עם העולם. המסע גם סייע להם לפתח כישורים חברתיים ולימודיים, שהיו ונשארו חשובים להצלחה בחיים הבוגרים של כל אדם.


#מה כלל הסיור הגדול?
המסע החל בדרך כלל באיטליה, בה ביקרו המטיילים הצעירים באתרים ההיסטוריים דוגמת רומא, ונציה ופירנצה. הם נהנו וחוו את האמנות והתרבות האיטלקית, הן החזותית, עם ציורים ופסלים) והן את המוזיקה הקלאסית, האופרה והתיאטרון.

משם המשיכו המטיילים ההיסטוריים הצעירים ליוון. כאן הם פקדו אתרים היסטוריים כמו האקרופוליס, חורבות אתונה העתיקה, כף סוניון ועוד. בהם הם למדו והעשירו את ידיעותיהם על ההיסטוריה והתרבות היוונית הקלאסית.

המסע כלל לא פעם גם ביקור במצרים, בה פקדו המטיילים את המוזיאון הבריטי בקהיר ואת הפירמידה הגדולה של גיזה והספינקס המפורסם. הם למדו על התרבות וההיסטוריה של מצרים העתיקה.

לא פעם הסתיים המסע בירושלים, העיר הקדושה לשלושת הדתות האברהמיות. כאן ביקרו המטיילים באתרים היסטוריים כמו הר הבית, הכותל המערבי והרובעים של העיר העתיקה.


הנה הסיור הגדול של המאה ה-18 וה-19 בתקופה הווקטוריאנית:

https://youtu.be/kGu4eQ65h60


הסבר על הסיור הגדול:

https://youtu.be/BF3SJ6qkCJc


ושחזור עדכני של צעירה אירופית את הגרנד טור:

https://youtu.be/Loaylp03CsI

בעוד האיכרים העניים אוכלים מזון דל, בטירות האצילים של ימי הביניים נהגו לערוך משתאות ולאכול ארוחות פאר עמוסות מזון.

גם בארוחות רגילות וגם במשתאות, תמיד הודגשו ההבדלים בין הסועדים. כולם ישבו באולם האוכל על ספסלי עץ. על כיסא ישב רק האביר, בעל הטירה. הכיסא שלו היה בראש השולחן. המעניין הוא שעד היום משתמשים בתואר "יושב ראש" לבכיר היושבים בשולחן, או באנגלית "Chairman", איש הכיסא, מה שאשכרה נולד בטירות האצילים של ימי הביניים.

במשתה נהגו לפאר את הנדיבות של האדון ולהדגיש את העושר והפאר שלו, גם בנגינה ובשירה בשעת הארוחה ואחריה.

לרוב שימש לארוחות כאלה האולם המרכזי של הטירה. האצילים ועוזריהם החשובים ביותר נהגו לשבת על במה מוגבהת, ליד השולחן המרכזי והמפואר. הם נהגו לסעוד בכלים מעוצבים ויקרים.

ליד הבמה, מונמכים בגובהם, ישבו העובדים הפשוטים יותר. הם אכלו מכלי עץ פשוטים וזכו למנות הפשוטות יותר. האכילה רק בכפות וסכינים. המזלגות עדיין לא היו אז.

מדי פעם נהגו להשליך עצמות לחיות הבית וכלבי הטירה שאכלו על הרצפה. המשרתים והעובדים הזוטרים אכלו במטבח או בחדר אוכל קטן למשרתים.


הנה חדר האוכל בטירה מימי הביניים:

https://youtu.be/XCgNPSDXjx4


מה אכלו בימי הביניים? (מתורגם)

https://youtu.be/sccmEFa-O2o


סרטון הומוריסטי אבל מבוסס על ממצאי היסטוריונים, שמראה ארוחה "אופיינית" בטירה:

http://youtu.be/Xff4Z5xMMro


וסרט תיעודי על האוכל בימי הביניים:

https://youtu.be/tTXKAYO6Z80?long=yes

בעוד שמשרתים והעניים של מצרים העתיקה כמעט ולא לבשו דבר, נהגו הגברים בני המעמד הגבוה ללבוש בגד לבן עם קפלים. הבגד הנשי של המצריות הקדומות היה גם הוא לבן, אך ללא קפלים - זו הייתה פשוט שמלה ארוכה וישרה.

את הבגדים הללו יצרו המצרים מבד פשתה. המצרים גידלו פשתה שאותה טוו לחוטים. החוטים הללו נארגו בנול אריגה והפכו לבדים למלבושים קלים ואווריריים, שמתאימים למזג האוויר החם בה.

בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים.


הנה בגדים שונים שלבשו לפי המשוער המצרים הקדמונים:

http://youtu.be/oAyDXJ5ibgs


והסבר קצרצר על הלבוש המצרי הקדום:

https://youtu.be/tSKBOilYBiY?t=3m40s&end=3m57s

בעיני רבים נראים ימי הביניים (Middle ages) כמו תקופה ארוכה של יותר מ-1,000 שנים של חושך ובערות. אבל כדאי לדעת שלצד אמונות, מלחמות, אבירים ומלכים, החיים בה כללו עולם תרבותי מרתק שכלל טקסים, מנהגים ואורח חיים ייחודי שעיצב את התרבות האירופית לדורות.

בתוך העולם הזה היו הבדלים ברורים וקיצוניים בין פשוטי העם, הצמיתים והאריסים, לבין האצילים והאצילות, שחייהם היומיומיים כללו זכויות יתר, הנאות ופינוקים, לצד מערכת חובות וכללים חברתיים ברורים ולא פעם נוקשים למדי.

חיי האצולה והמעמד הגבוה בימי הביניים מתרכזים כמעט תמיד בטירות ובאחוזות והשטחים החקלאיים שלהם. האצילים בימי הביניים מקבלים את הזכויות עליהם מהמלך ובתמורה הם מתחייבים לשרת אותו, בהגנה וביציאה למלחמה תחת דגלו.

הטירה אז היא הרבה יותר מסתם מבצר בנוי מאבן. היא מהווה את המרכז התוסס של השלטון המקומי, על התרבות, הפוליטיקה וחיי החברה של המעמד הגבוה. החיים בחצר האצולה היו מורכבים ורבי-רבדים, עם מעמדות שונים, בחובות ובזכויות.

היו הבדלים משמעותיים בין האצולה הגבוהה (High Nobility), שכללה את הדוכסים, הרוזנים והברונים הגדולים - לבין האצולה הנמוכה (Lesser Nobility) שכללה אבירים ובעלי אחוזות קטנות יותר. העולם של האצולה הכיל ניגודים מרתקים: בין פאר ועושר לאידיאלים נוצריים של צניעות, בין כוח צבאי גס לתרבות מעודנת של שירה ואמנות.

הלבוש מילא תפקיד מכריע בהצגת המעמד החברתי. במאות ה-12 וה-13, השלב האחרון של ימי הביניים, האצילים והאצילות לבשו גלימות ארוכות מבדים יקרים שיובאו ממרחקים. המעבר למאה ה-14 הביא עמו מהפכה של ממש בלבוש האירופי. אז הופיע ה"הופלנד" (Houppelande), בגד מרשים שנלבש הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים, עם שרוולים רחבים ועיטורים מורכבים.

האופנה שיחקה בחיי האצולה תפקיד מרכזי. בגדי האצילים נתפרו מבדים יקרים כמו משי ופרווה ונצבעו בצבעים עזים שבלטו אז בהיותם סמל למעמדם. במיוחד בחטו כסמל מעמדי הגוונים של סגול וארגמן, שהופקו בתהליך יקר מרכיכות-ים והופיעו רק על בגדי העשירים ביותר מקרב האצולה.

חיי המשפחה באצולה נעו בין מחויבויות פוליטיות לרגשות אישיים. נישואים באותה תקופה היו בראש ובראשונה עסקה פוליטית וכלכלית. יחד עם זאת, מכתבים ויומנים מהתקופה מגלים לנו שלצד הסידורים הפוליטיים, רבים מצאו דרכים לפתח קשרים אינטימיים ומשמעותיים. ועדיין, המתח בין האינטרסים המשפחתיים לרגשות האישיים יצר לא פעם קונפליקטים מורכבים.

תפקידי הגברים והנשים היו מוגדרים היטב, אם כי מעניין לגלות שנשים אצילות רבות תפסו עמדות כוח משמעותיות. בעוד שהגבר האציל עסק בענייני מלחמה, פוליטיקה ומשפט, האישה האצילה ניהלה את היום יום של האימפריה המשפחתית עצמה: את הטירה, על מאות משרתיה ואת החינוך הראשוני של הילדים. לעתים קרובות, כשבעלה יצא למסעות צבאיים, היא ניהלה את כל ענייני האחוזה.

ההיררכיה החברתית הייתה ברורה וקפדנית. האציל ומשפחתו חיו בחדרים הפרטיים המפוארים ביותר. לעומתם התגוררו המשרתים, האומנים והחיילים בקומות התחתונות. ארוחות בטירה היו אירועים מורכבים של טקס וראווה, כשהמאכלים המשובחים ביותר מוגשים לשולחן האדון, בעוד המנות הורדו בהדרגה במורד ההיררכיה החברתית.

חינוך הילדים השתנה, מן הסתם, לאורך התקופה ובין אזורים שונים. בשנים הראשונות, כל הילדים גדלו תחת השגחת אימם והמטפלות. בגיל מבוגר יותר, חלק מהבנים, בעיקר באצולה הגבוהה, נשלחו לטירות אחרות ללמוד את אמנות האבירות, קריאה וכתיבה בלטינית, לצד אמנויות לחימה וציד - שנחשב לא רק לספורט אלא גם לאימון צבאי חשוב. האחרים קיבלו את חינוכם בבית. הבנות למדו ניהול משק בית, אך גם, במיוחד במאות המאוחרות יותר, ספרות, מוסיקה, ריקוד, רקמה ושפות. בשעות הפנאי בטירה שיחקו משחקי לוח מתוחכמים כמו שחמט ומדי פעם היו בדחנים, ג'וקרים, משעשעים את אנשי הטירה במופעים מצחיקים.

התרבות בטירה הייתה עשירה ומגוונת. באולם הגדול התקיימו אירועי תרבות שונים. הופיעו בה זמרים נודדים. בדרום צרפת הם נקראו טרובדורים (Troubadours) ובצפונה טרוברים (Trouvères). מקביליהם, שנדדו עם שירים וסיפורים ברחבי אירופה, נקראו מיניסטרלים (Minstrels). במהלך החגים והפסטיבלים, הייתה הטירה למרכזן של חגיגות ראוותניות שנמשכו ימים ארוכים.

טורנירי האבירים התקופתיים שילבו ספורט, בידור ופוליטיקה, כשמשפחות אצולה הפגינו את כוחן וקשרו בריתות. פשוטי העם הכפריים היו מגיעים לקרבות שבהם אבירים התחרו זה בזה, כדי להריע לאדונם המנצח אבירים אחרים וללעוג למפסידים שאתגרו אותו. בטורנירים המרהיבים נמכר גם אוכל והתקיימו הופעות של להטוטנים ומוסיקאים נודדים.

מעניין במיוחד לראות כיצד השתנתה רמת האוריינות והתרבות האינטלקטואלית לאורך התקופה. בעוד שבמאות המוקדמות של ימי הביניים, רוב האצילים היו אנאלפביתים, המאות ה-12 וה-13 הביאו עמן התעוררות תרבותית. בטירות החלו להופיע ספריות קטנות, כשיותר ויותר אצילים ואצילות למדו קרוא וכתוב, לא רק בשפתם המקומית אלא גם בלטינית.

מסדרי האבירים הדתיים, שצמחו בעקבות מסעי הצלב, השפיעו עמוקות על התרבות האצילית. הם יצרו אידיאל חדש, של אבירות המשלבת כוח צבאי עם אדיקות דתית והשפיעו על הקוד המוסרי והחברתי של האצולה כולה.


הנה החיים בימי הביניים:

https://youtu.be/yHughcfloZM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


החיים בטירות האצילים של ימי הביניים:

https://youtu.be/aYMNbLxnEMU


השוו אותם לחיי המעמדות הנמוכים בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

על פי ההינדואיזם, הדת העיקרית בהודו, קאסטות (Caste) הן השכבות החברתיות של הודו. לא מדובר בדבר קל ערך. קאסטה היא מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד לתוכו וכמעט שאינו יכול להשתחרר ממנו. ישנן קאסטות עליונות וקאסטות נחותות. הללו אינן מתערבות ביניהן בכלל. הקאסטה קובעת במידה רבה את זהותו של אדם, את המנהגים, הסמלים והטקסים שבהם ינהג, הנורמות שאליהן הוא מחויב ואת עיסוקיו האפשריים.

גם אם בשפת הדיבור לעיתים מכנים אותן כך, הקאסטה אינה כת, ושיטת הקאסטות אינה מערכת של כתות. עם זאת, השתייכותו של הודי לקאסטה שלו, מחייבת אותו בדפוסי התנהגות מוקפדים.

יש יחסים מותרים ואסורים, אם בין חברי הקאסטה לבין עצמם ואם ביניהם לבין חברי קאסטות אחרות. באופן כזה, יש למשל קאסטות המחויבות בלבישת מלבושים מסוימים או בצבעים הכרחיים. קאסטות מסוימות אוסרות על אכילת מאכלים שונים, המגע הגופני עם בני קאסטות אחרות אסור גם הוא לחלק מהקאסטות ועל חברי הקאסטה העליונה חל איסור להינשא לאלמנות.

שיטת הקסטות היא שיטה עתיקה מאד. היסטוריונים גורסים שאת שיטת הקאסטות הביאו להודו הארים, שהם גם הביאו את ה"וודות", כתבי הדת שתומכים בשיטה זו.

החלוקה הראשית או העיקרית של מערכת הקאסטות היא למעמדות חברתיים הקרויים "וארנות". פירוש המילה וארנה הוא "צבע". בראש ההיררכיה החברתית הזו נמצאים, כצפוי, הצבעים הבהירים יותר, בעוד שהצבעים הכהים נמצאים בתחתיתה.

בנוסף לווארנות, יש גם חלוקה משנית לאלפי "ג'אטי", שהם המקצועות השונים בכל וארנה. הווארנה העליונה כוללת את ה"ברהמינים", שהם הכוהנים, המנהיגים הרוחניים ופרשני הוודות, כתבי הקודש ההינדואיסטיים. בווארנה השנייה נמצאים הקשטריה, שהם הלוחמים והשליטים. וארנה שלישית היא של סוחרים ואמנים והיא נקראת "הוואישיה" והפועלים השחורים נמצאים בווארנה הרביעית, של ה"סודרה".

בתחתית מדרג הווארנות נמצאת מעין וארנה נוספת - היא וארנת הטמאים, שידועים כיום כ"דלית". בני קסטת הדליט מקבלים יחס בזוי בהודו ומתייחסים אליהם כאסורים במגע. גם בתוך הטמאים יש קאסטות נפרדות, לפי מקצועות, כמו קאסטה של מלקטי זבל, קאסטה של פושטי עורות וכדומה.

מאז הוקמה הודו העצמאית, עושות הממשלות מאמצים, בהצלחה חלקית בלבד, לטשטש את החלוקה לכתות בהודו ולהפחית את האפליה האיומה שחווים בני הקסטות הנמוכות במדינה. היו אף נסיונות שונים ליצור אפליה מתקנת לטובת ה"טמאים", בני הקאסטה הנמוכה והמושפלת ביותר מכול. ואולם המצב לא השתנה משמעותית. בני הקאסטה הנמוכה, ה"דליט", ממשיכים לקבל בהודו יחס בזוי וההתייחסות אליהם כאסורים במגע וכטמאים לא נראית כמשתנה.

ההודים משלימים עם משטר הקאסטות, משום שהם מאמינים בגלגול נשמות. לפי אמונתם, הקאסטה היא חלק ממחזור ארוך, שבו בכל פעם שמת גופו של האדם, נשמתו עוברת לעולם האלים ומשם תתגלגל לגוף אחר, של אדם או בעל חיים. לכן הם מייחסים את הסבל או האושר של בני-אדם בעולם הזה, למעשיהם בגלגול הקודם. הקסטות שעליהן ההודים נמנים, הן למעשה התמורה להתנהגותם בגלגול חיים קודם.


הנה סרטון על הקסטות בהודו:

https://youtu.be/HyCQDIwHlXY


הסבר לילדים:

https://youtu.be/SV78-ad8tpw


בין הקאסטות שבהודו נמצאים הטמאים - שאין לאחרים קשר אליהם:

https://youtu.be/LD3HrIRPVhw


שיטת הקסטות היא רק חלק מהמורשת הארית וההודית (מתורגם):

https://youtu.be/8Nn5uqE3C9w?long=yes


וסרט תיעודי על האופן שבו משתלבות הקאסטות בתרבות ההודית (עברית):

https://youtu.be/3x9PJzvJkJ8?long=yes

פאה (Wig) היא אחד מפריטי האופנה העתיקים בהיסטוריה. יש עדויות על חבישת פאות כבר במאה ה-11 לפני הספירה. לאירופה הגיעה הפאה הרבה יותר מאוחר.

לפריט אופנתי הן הפכו ככל הנראה בימי הביניים. באותה התקופה היו הכינים אחת הצרות המעיקות של תושבי אירופה. הפתרון הסטרילי של בני האצולה, בעלי הממון, היה לגלח את הראש ולחבוש פאות מסוגננות על ראשיהם. כך הפכה אז הפאה לפריט אופנתי של בני המעמד הגבוה באירופה. בציורים ובפסלים מאותה התקופה אנו רואים בדרך כלל את האצילים חבושי פאות גנדרניות.

במאה ה-16 הגיע עידן המלוכה האבסולוטית באירופה. ממש במקביל לה חזרו הפאות לאופנה. מלכי ומלכות אירופה התהדרו בפאות מפוארות וגדולות באופן מוגזם. ברבים מבתי המלוכה הללו המשיכו להשתמש בפאות הללו עד למאה ה-19.

גם האופנה הצרפתית של אצילי צרפת במאות האחרונות הכילה את הפאה כפריט חובה. המלך לואי ה-13 היה הראשון שחבש פאה ושוב היא הפכה אופנתית ורווחת בקרב אצילי צרפת, עד לתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. כמובן שרק האצילים יכולים היו להרשות את הפאות היקרות כל כך, בעוד העניים המשיכו להתגרד ולקנא..

בדרך כלל האצילים גם בזקו על פאות האצילים הללו אבקות ריחניות. הריחות הכבדים של האבקות הללו נישאו למרחק והשניאו את האצולה על העם העני עוד יותר. הצדק הפואטי יגיע די מהר, כשבמהפכה הצרפתית יובאו רבים מהאצילים הללו אל הגיליוטינה ויאבדו את הפאות שלהם, ביחד עם הראש..

בממלכות אחרות הפאות המשיכו לשרת את האצולה עוד זמן רב ורק במאה ה-20 איבדו הפאות את תפקידן האופנתי והמעמדי. בעולם המודרני הן הפכו להיות בעיקר כיסוי ראש למתקרחים ולנשים המחוייבות בכיסוי ראש ומעדיפות את מראה השיער, על פני המטפחת.


כך נראו הפאות האירופיות של בני המעמד העליון:

http://youtu.be/prMwslgrtfI


גם לאמריקה הן הגיעו עם האירופים:

http://youtu.be/n57NZCjOAKI


כך נולדו הפאות של המצרים הקדמונים:

http://youtu.be/zM12-NzIDS0


וכך מייצרים אותן היום:

http://youtu.be/dv5wXwuApK4

השיטה הפיאודלית הייתה שיטת שלטון שבה העניק המלך לאציליו ודרכם לאביריו שטחים, עבור התמיכה בו.

תמורת השטחים הללו, שבהם זכו לשלוט, הם נלחמו בשבילו בשדה הקרב וסייעו לו בהגנה על הממלכה.

בנחלות הללו של האבירים עבדו איכרים שנקראו צמיתים, או וסאלים (Vasall). הווסאלים פרנסו את האביר ואת כל צרכיו וצרכי משפחתו. הם עצמם הסתפקו במה שנשאר לאחר שהפיאודל, האביר השולט, קיבל את חלקו הגדול.

השיטה הפאודלית, השיטה החברתית הנפוצה באירופה של ימי הביניים, לא דגלה בכלכלה חופשית ואנשים לא יכולים היו לבחור במה לעבוד והיכן. במסגרת הפאודליזם זכו העניים בהגנה מצד האדון ובזכות לחיות על אדמותיו - תמורת נאמנות לו ועבודה עבורו.

בשיטה הפאודלית היו האדמות שייכות למלך ולמשפחת המלוכה בלבד. כשהמלך העניק אדמות לאצילים ששירתו אותו בנאמנות או הנהיגו את הצבא בהצלחה, הוא קנה את תמיכתם והשתתפותם בהגנה על מלכותו.

האצילים הללו נהגו להשכיר את אדמותיהם לאבירים ואדונים, ששילמו להם עבור שכירות. הם עצמם העסיקו בעבודה באדמתם איכרים שנקראו "אריסים".

האריסים היו איכרים שעבדו את האדמה וחייהם היו קשים למדי. תמורת העבודה הקשה שלהם לא זכו להרבה, אך הם קיבלו בכל זאת שכר נמוך כלשהו וחלקת אדמה קטנה, שבה גידלו מזון לבני משפחתם.

מעמדות ימי הביניים קצת מזכירים את הקאסטות של הודו בימינו. בני הצמיתים, כלומר מי שנולדו לצייתים, היו צמיתים גם הם, בעוד בני האבירים היו אבירים. במקרים נדירים שיחרר האציל צמית והוא הפך לאדם חופשי.


הנה סיפורו של הפיאודליזם (מתורגם):

https://youtu.be/QRLYwEklgzY


על הצמית, וסאל ימי בייניימי שמעמדו נחות והוא תלוי בפיאודל (מתורגם):

https://youtu.be/p-h_VU6wzp4


חיי האנשים הפשוטים בימי הביניים:

https://youtu.be/lUme01ZA714


השיטה הפאודלית של ימי הביניים:

https://youtu.be/zO-8f3XpNMg


וסקירת וידאו של הפאודליזם:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE

החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.

בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.

לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.

במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.

וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.

אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.


#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.

תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.

בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.


#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.

הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.


#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.

השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.


#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.

בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.


הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:

https://youtu.be/PuwaXWcX1L8


שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:

https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q


המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:

https://youtu.be/n5A0QXk_oUM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


והחיים בכלל בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

הטמאים, או הדלית (Dalit), הם בני המעמד הכי נמוך בשיטת הקאסטות (Caste) שנהוגה בהודו. הקאסטות הן השכבות החברתיות של הודו. הן חלק משיטה עתיקה, ששורשיה בני אלפי שנים. מקורותיה הם איפה שהוא בכיבוש הארי של הודו, סביב שנת 1500 לפני הספירה. אז נוצרו המעמדות בהודו, הקיימים עד היום.

אגב, הארים שמוזכרים כאן הם לא נאצים, אלא לבנים שהגיעו מהקווקז.

היסטוריונים גורסים שאת שיטת הקאסטות, הביאו איתם להודו הארים. הם גם הביאו את ה"וודות", כתבי הדת שתומכים בשיטה זו. החלוקה הראשית או העיקרית של מערכת הקאסטות היא למעמדות חברתיים הקרויים "וארנות". פירוש המילה וארנה הוא "צבע". בראש ההיררכיה החברתית הזו נמצאים, כצפוי, הצבעים הבהירים יותר, בעוד שהצבעים הכהים נמצאים בתחתיתה.

בנוסף לווארנות, יש גם חלוקה משנית לאלפי "ג'אטי", שהם המקצועות השונים בכל וארנה. כך כוללת הווארנה העליונה את ה"ברהמינים", שהם הכוהנים. בווארנה השנייה נמצאים הלוחמים, וארנה שלישית - סוחרים, כשהפועלים בווארנה הרביעית.

מחוץ ובתחתית מדרג הווארנות נמצאת מעין וארנה נוספת - היא וארנת הטמאים, שידועים כיום כ"דלית". גם בתוך הטמאים יש קאסטות נפרדות, לפי מקצועות, כמו קאסטה של מלקטי הזבל, קאסטה של פושטי עור וכדומה.

השתייכותו של הודי לקאסטה מסוימת מחייבת אותו בדפוסי התנהגות מוקפדים. יש גם יחסים מותרים ואסורים, גם בין חברי הקאסטה לבין עצמם וגם ביניהם לבין חברי קאסטות אחרות. באופן כזה, יש למשל קאסטות המחויבות בלבישת מלבושים מסוימים או שנדרש מבני הקאסטה ללבוש בגדים בצבעים מסוימים. קאסטות מסוימות אוסרות על אכילת מאכלים שונים, המגע הגופני עם בני קאסטות אחרות אסור גם הוא לחלק מהקאסטות ועל חברי הקאסטה העליונה חל איסור להינשא לאלמנות.

מאז הוקמה הודו העצמאית, עושות הממשלות מאמצים, בהצלחה חלקית בלבד, לטשטש את החלוקה לכתות בהודו ולהפחית את האפליה האיומה שחווים בני הקסטות הנמוכות במדינה. היו אף נסיונות שונים ליצור אפליה מתקנת לטובת ה"טמאים", בני הקאסטה הנמוכה והמושפלת ביותר מכול. ואולם המצב לא השתנה משמעותית. בני הקאסטה הנמוכה, ה"דליט", ממשיכים לקבל בהודו יחס בזוי וההתייחסות אליהם כאסורים במגע וכטמאים לא נראית כמשתנה.

ההודים משלימים עם משטר הקאסטות, משום שהם מאמינים בגלגול נשמות. לפי אמונתם, הקאסטה היא חלק ממחזור ארוך, שבו בכל פעם שמת גופו של האדם, נשמתו עוברת לעולם האלים ומשם תתגלגל לגוף אחר, של אדם או בעל חיים. לכן הם מייחסים את הסבל או האושר של בני-אדם בעולם הזה, למעשיהם בגלגול הקודם. הקסטות שעליהן ההודים נמנים, הן למעשה התמורה להתנהגותם בגלגול חיים קודם.


הנה הטמאים - שאין לאחרים קשר אליהם:

https://youtu.be/LD3HrIRPVhw


אישה שפרצה את תקרת הזכוכית של הקאסטה הטמאה והתעשרה, גאה בהשתייכות שלה:

https://youtu.be/eubC-B9_NQA


ראיון עם הודי מקאסטת הטמאים (מתורגם):

https://youtu.be/RYC1xOJypMA


ותיאור של הטמאים מפי הארכיבישוף דזמונד טוטו:

https://youtu.be/0-AH5ShYjX0?long=yes

פאה נכרית (Wig) מוכרת לאורך ההיסטוריה כפריט אופנתי, דמוי שיער, שעשוי משיער אנושי וטבעי או משיער סינתטי, מלאכותי.

בעוד נשים מסורתיות ודתיות מחליפות באמצעותה את המטפחת או את כיסוי הראש, גברים מניחים אותה כבר מאות שנים, על הראש המקריח או המגולח.

הפאה הגברית (Men Wig) ידעה במהלך ההיסטוריה עליות וירידות. בתרבויות המזרח תיכון העתיקות של ימי קדם, היא נחשבה לסמל סטטוס משמעותי. אבל במצרים העתיקה למשל, היא גם הפתרון שמאפשר לאצילים ובני המלוכה, בני שני המינים, לגלח את שיערם ולמנוע כינים ובעיות היגיינה בשיער.

בתחילת ימי הביניים ובהמשך להתמוטטות האימפריות הגדולות של העולם העתיק, בדגש על האימפריה הרומית, הלכה הפאה ונעלמה. אבל המחלות של המאה ה-15 ואילך יחזירו אותה לאופנה ובגדול. הפאה הגברית זכתה לעדנה מחודשת באירופה של העת החדשה ובמאות האחרונות היא הפכה לסמל מעמד מתבקש.

היה זה לואי ה-13 שבשנת 1624 החל לאבד את שיערו. הוא שהכניס את הפאה הנוכרית לאופנה של אצילי צרפת. בנו, לואי ה-14 ירש את הקרחת של אביו והפך אותה לפריט אופנתי בכל אירופה של אותם ימים. מכאן ואילך הפכה הפאה לתקן אופנתי מעמדי בצרפת ובהדרגה בכל אירופה.

באירופה של המאה ה-17 היה כיסוי הראש ידוע בשמות פרוק (peruke) או פריוויג (periwig), כלומר "פאות אבקה" (powdered wigs). פאות ה"פריוויג" פודרו בפודרה, אבקה לבנה עם עמילן וריחות של תפוז או לבנדר. האבקה הזו נועדה להרחיק מזיקים שנמשכו לריחות החזקים שהדיפו שערות בעלי החיים שמהן יצרו את הפאות הללו. הפודרה היא שנתנה לפאות הללו את הצבע האופייני של לבן קרם, אוף ווייט.

מכאן עתידה הפאה להפוך לסמל מעמדי ולסוג של עדות ליכולותיו הכספיות של בעליה. גברים נהגו לצאת לציבור אז כשהם חובשים פאה ענקית על ראשם - כגודל הפאה, ידעו הסובבים אותם, כן גודל הונם ועושרם, שהודגמו באמצעותה.

לצבעה הלבן של הפאה במאה ה-18 אחראי המלך המזדקן ששערו האמיתי, או מה שנשאר ממנו הלבין והוא הזמין פאה לבנה. הצבע המלכותי הזה הפך את המראה הזקן למראה הנכון והאופנתי של אותם ימים.

גם אם בני המעמד הגבוה השתמשו בה יותר, החלה הפאה הנכרית לשמש בהדרגה את כלל האוכלוסייה. עם עידן הנאורות, או תקופת ההשכלה, רבים מההוגים ואנשי הרוח והדת, כולל רבנים אגב, חבשו את הפאה הנכרית לראשם, ללא ואף במקום כיסוי הראש המסורתי.

את העובדה שאיננו חובשים פאות נוכריות בימינו אנו חייבים למהפכה הצרפתית, שהפילה בסוף המאה ה-18 את האצולה הצרפתית, כמו גם למס הפאות שהוטל בבריטניה על חובשיהן.

אגב, פריט מתקופת לואי ה-14, שלא נעלם אז ביחד עם הפאה מהאופנה, הוא העניבה. איכשהו שרד הפריט הזה ולא נעלם ביחד עם האופנות המגוחכות דוגמת הפאה הגברית. בעוד צנחו לבור הנשייה ונעלמו במחשכי ההיסטוריה - העניבה ממשיכה לככב עד ימינו ודומה שביחד עם החליפה הגברית היא היום יוקרתית מאי-פעם.

באירופה של תחילת המאה ה-20 הלכה הפאה הגברית ונעלמה. אצלנו, בעולם של היום, גם אם יש עדיין תעשיית פאות ברחבי העולם, הפאה הגברית חדלה להיות נפוצה כבעבר. כיום היא משמשת בעיקר כיסוי ראש למתקרחים וגם בכך היא פחות שכיחה ונוכחת ברחוב - במיוחד כשטרנד המראה הקירח הופך בתחילת המאה ה-21 יותר ויותר פופולרי ולגיטימי אצל גברים מצליחים ואף בקרב הצעירים.

בעולם ממשיכים, לצד ייצור של פאות עבור קירחים, לייצר אותן גם לציבור היהודי, אך בדגש על הקהילה החרדית. כאן מכסות נשים חרדיות רבות, את ראשן ב"פאה נכרית", כינוי שניתן לפאה עשוית שיער, אך שיער של אישה נוכרית, אישה אחרת - ששערה החשוף אינו פוגע בצניעות ובכבוד של החרדית העוטה אותה.

בכך מאפשרת הפאה לקיים את חובת כיסוי שערות הראש ועדיין לא לפגוע בצניעותה של האישה, אבל זה כבר נושא אחר.


הנה תולדות הפאה הגברית בהיסטוריה:

https://youtu.be/0evWBettLBE


למה הגברים עטו עליהם את הפרוק, הפאה הגברית? - למשל באמריקה

https://youtu.be/_F0b_KcWRFE?t=19


כך מייצרים פאות עבור דראג קווינס - גברים המשחקים נשים:

https://youtu.be/8-QMeYvSKp0


פאות ממצרים העתיקה תוכלו לראות היום במוזיאון המצרי בקהיר:

http://youtu.be/fRlQEmumk5s


ומודל יופי מצרי עתיק שנוצר מהכינים שתקפו כל ראש אפשרי:

https://youtu.be/lKVh7CuPUQk