אחד המנהגים המעניינים בט"ו בשבט הוא סדר הט"ו בשבט של היהדות הדתית.

זה היה במאה ה-15, כשמקובלים מהעיר צפת הנהיגו סדר ליל ט"ו בשבט. הסדר הזה הפך למנהג מקומי וברבות השנים הטבעה בטקס האווירה המיסטית והמיוחדת של צפת באותם ימים ושל מקובליה, שהעניקו לטקס משמעות קבלית.

השם "סדר" הוא לא מקרי, שכן סדר הט"ו בשבט מזכיר באחדים ממרכיביו את ליל הסדר של ערב פסח.

לאחר שבצפת הפכו את מנהג אכילת הפירות בחג החקלאי דתי לטקס סדור וערוך, התפשט רעיון "סדר ט"ו בשבט" לקהילות יהודיות רבות. הוא אפשר ביטוי טקסי לגעגועים של יהודי הגולה לארץ ישראל ולכיסופיהם הגדולים לשוב אליה. זה שהסדר הזה כלל את הערגה לפירות ארץ ישראל, אפשר לו לתפוס מקום מרכזי באווירת החג.

במהלכו של 'הסדר' אוכלים אם כן את הפירות לפי סדר קבוע מראש, משלבים ברכות ומדרשים ואומרים דברי תורה בשבח ארץ ישראל, בשבח הלכות החקלאות והאקלים שבה וכך הלאה.

אבל בסדר ט"ו בשבט, בין אכילת הפירות בהם התברכה ארץ ישראל, נוצר גם מנהג היין. מנהג השתייה הוא של ארבע כוסות, כשמכוס לכוס צבעו של היין משתנה.

הרעיון הוא שכמו הפריחה בארץ-ישראל, המחליפה גוונים ומשתנה בהדרגה מלובן הנרקיס והחצב של אלול ותשרי, עד לאדום העז של הכלנית, הפרג והנורית של חודשי החורף המאוחרים, כך משתנה בהדרגה צבען של כוסות היין.

כוס היין הראשונה היא של יין לבן, השנייה יין לבן מהול במעט יין אדום. הכוס השלישית עם יין אדום שנמהל במעט יין לבן והכוס הרביעית והאחרונה עם יין אדום.


הנה רב מסביר את הצד הדתי של סדר ט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/uNFNgas4Juk


וסרטון מקיף על הסדר בט"ו בשבט (עברית):

https://youtu.be/1UB_tv0jrjg?long=yes