שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו זרם הפוטוריזם באמנות?
פוטוריזם (Futurism) הוא זרם אמנותי מתקדם ואוונגרדי, שנולד באיטליה ופעל בין השנים 1914-1901. הזרם הזה ראה את היופי הרב דווקא במהירות של העידן המודרני, המכני והטכנולוגי.
הפוטוריזם נוסד על ידי משורר איטלקי בשם פיליפו טומסו מרינטי, שביחד עם עוד 5 חברים ייסד תנועה אמנותית פורצת דרך.
את המניפסט המהפכני הפוטוריסטי שלהם, פרסמו חברי התנועה בשנת 1909, בעיתון הצרפתי "לה פיגארו". הוא עתיד להיות דוגמה ומופת למניפסטים אמנותיים שונים שיבואו בעקבותיו, כמו המניפסט המפורסם של תנועת הדאדא.
במניפסט הפוטוריסטי קרא מרינטי לאמנים הצעירים לצאת למהפכה ולהילחם בנאמנות העיוורת לעבר, נאמנות שמנעה מהם ליצור אמנות חדשה ומקורית שכל כך התבקשה לדעת הפוטוריסטים.
למותר לציין שהמניפסט הזה חולל שערוריה גדולה בעולם האמנות של אותם ימים. השמרנות התנגדה לרעיונות הקיצוניים של מרינטי, שדרש בו להרוס את הספריות והמוזיאונים לחלוטין.
כך יצא שהפעם הראשונה שהציגו הפוטוריסטים את יצירותיהם בתערוכה הייתה בעיר האיטלקית מילנו ורק בשנת 1911.
הזרם הזה הושפע מהקוביזם, כי ממש כמו הקוביסטים, גם הפוטוריסטים גילו עניין רב בעיר וכלל לא מעט מרכיבים אורבניים (עירוניים), לצד מאפייני תנועה דינמית ואלמנטים מהעידן התעשייתי. בנוסף לכך הפוטוריזם הושפע מהזרם הניאו-אימפרסיוניסטי ומהכרונופוטוגרפיה של חלוצי הקולנוע דוגמת מייבריג' ומארי.
הפוטוריזם אמנם פעל תקופה קצרה יחסית אבל הוא השפיע מאוד, במדינות דוגמת בריטניה, מקסיקו וברית המועצות ולמשך שנים. הזרם אמנם התמקד באמנות חזותית, אבל קרא לשינויים בתחומים נוספים, כמו מוסיקה, ספרות, קולנוע, אדריכלות ואף בתחום הפוליטי.
אך הקשר של מנהיגי ומחולליה של התנועה הפוטוריסטית לשוביניזם ולפאשיזם פגע בה מאוד. גם העובדה שהמייסד, מרינטי, היה תומך נלהב של הרודן האיטלקי מוסוליני, לא תרמה לאהדה כלפי התנועה ובהדרגה הלכה השפעתה ופחתה. כך יצא שבשנות השמונים של המאה ה-20, הפוטוריזם והשפעותיו כמעט ונעלמו לחלוטין מעולם האמנות.
הנה הסבר קצר על הפוטוריזם:
https://youtu.be/Ntr_Ku7vrI0
תולדות הפוטוריזם:
https://youtu.be/8HDbSXNMl0o
הסבר מקיף על זרם הפוטוריזם:
https://youtu.be/iUyAL8HiZwg
הכירו מקרוב כמה יצירות פוטוריסטיות:
https://youtu.be/lJTzl9ee-0k
הסבר הפוטוריזם:
https://youtu.be/YFPIP9NxU30?long=yes
ותערוכת הפוטוריזם האיטלקי המקיפה בגוגנהיים:
https://youtu.be/WAWjiWqPYR0?long=yes
מה זה דאדא ורעיון האנטי-אמנות?
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
מהן האשליות של האמן ויקטור וסרלי?
ויקטור וסרלי (Victor Vasarely) הוא אמן שנודע בציורים הגיאומטריים המופשטים שלו, בצבע ובשחור-לבן, שמשתמשים באשליות אופטיות בכדי לעניין את המתבונן.
למעשה, וסרלי הוא מראשוני וממוביליה החשובים של תנועת ה"אופ-ארט" - סגנון אמנות העוסק באומנות אופטית, סוג של אמנות חזותית, בעיקר בתחום הציור, העושה שימוש באשליות אופטיות. בציוריו הוא יצר אפקטים מרתקים כמו תחושת תנועה שנוצרה כתוצאה מאשליות אופטיות שיצר, או צורות שמתקדמות ונסוגות, בזכות צבעים וצורות מחושבים היטב.
בזכות הישגיו החלוציים של וסרלי, במיוחד בשילוב אשליות אופטיות באמנות, הפכו אותו לאחד האמנים המובילים והמוכרים במאה ה-20.
כבר בשנות ה-30 עסק ויקטור וסרלי, אמן הונגרי שהיגר אז לצרפת, בציור גאומטרי. זאת בהשפעת האמנים קזימיר מלביץ' ופייט מונדריאן - החשובים בזרם המודרני של הציור המופשט גאומטרי. בסדרת הציורים "הרלקינים וזברות" שצייר אז בשחור לבן בלבד, הוא צמצם את הצורות לדגמים שחוזרים על עצמם ובכך יוצרים אשליה של תנועה.
עד שנות ה-50, הבשילו רעיונותיו והוא התמקד ברעיון ליצור אמנות דמוקרטית יותר. החזון שלו היה להפוך את האובייקט האמנותי לדמוקרטי ונגיש לכולם, שכן וסרלי סרב להשאיר את ההנאה מאמנות רק למבינים ולמומחים וגרס שגם להמונים יש זכות ליהנות מאמנות. הוא פרסם אז גילוי דעת, שזכה לשם "המניפסט הצהוב", שבו הציג את האמנות האופטית שלו כ"אמנות חדשה של צורות וצבעים מכניסטיים, שנגזרו על פי סטנדרטים קבועים".
במניפסט הוא הטעים במילים "האמנות של מחר תהיה אוצר לכולם או שתחדל להתקיים." בהמשך הוסיף "זה עצוב לעזוב ערכים ישנים לטובת חדשים מהם. אבל מצבנו השתנה והאתיקה שלנו, כמו גם האסתטיקה, זקוקות לשינוי. המיתוס של היחיד תם והגיע הזמן לשכפול ולהתרחבות".
מעבודותיו של וסרלי:
https://youtu.be/6AkiLQb7eQY
בואו לתערוכה שלו בציריך:
https://youtu.be/PpLTAG9IOQE
האמן משחזר את העבודה המפורסמת שלו "בו 1879":
https://youtu.be/TbNVeBqrayk
עבודות אופ ארט מפורסמות של ויקטור וסרלי ואחרים:
https://youtu.be/Lk2j7lJcGCU
עבודות אנימציה שנעשו על ידי בנו על יצירותיו של וסרלי:
https://youtu.be/ny1C-O37PCY
וסרט תיעודי קצר על הקשר בין סגנונות הפופ ארט והאופ ארט:
https://youtu.be/KV-z4chw7i4?long=yes
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מי היו הפנתרים השחורים?
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
פוטוריזם (Futurism) הוא זרם אמנותי מתקדם ואוונגרדי, שנולד באיטליה ופעל בין השנים 1914-1901. הזרם הזה ראה את היופי הרב דווקא במהירות של העידן המודרני, המכני והטכנולוגי.
הפוטוריזם נוסד על ידי משורר איטלקי בשם פיליפו טומסו מרינטי, שביחד עם עוד 5 חברים ייסד תנועה אמנותית פורצת דרך.
את המניפסט המהפכני הפוטוריסטי שלהם, פרסמו חברי התנועה בשנת 1909, בעיתון הצרפתי "לה פיגארו". הוא עתיד להיות דוגמה ומופת למניפסטים אמנותיים שונים שיבואו בעקבותיו, כמו המניפסט המפורסם של תנועת הדאדא.
במניפסט הפוטוריסטי קרא מרינטי לאמנים הצעירים לצאת למהפכה ולהילחם בנאמנות העיוורת לעבר, נאמנות שמנעה מהם ליצור אמנות חדשה ומקורית שכל כך התבקשה לדעת הפוטוריסטים.
למותר לציין שהמניפסט הזה חולל שערוריה גדולה בעולם האמנות של אותם ימים. השמרנות התנגדה לרעיונות הקיצוניים של מרינטי, שדרש בו להרוס את הספריות והמוזיאונים לחלוטין.
כך יצא שהפעם הראשונה שהציגו הפוטוריסטים את יצירותיהם בתערוכה הייתה בעיר האיטלקית מילנו ורק בשנת 1911.
הזרם הזה הושפע מהקוביזם, כי ממש כמו הקוביסטים, גם הפוטוריסטים גילו עניין רב בעיר וכלל לא מעט מרכיבים אורבניים (עירוניים), לצד מאפייני תנועה דינמית ואלמנטים מהעידן התעשייתי. בנוסף לכך הפוטוריזם הושפע מהזרם הניאו-אימפרסיוניסטי ומהכרונופוטוגרפיה של חלוצי הקולנוע דוגמת מייבריג' ומארי.
הפוטוריזם אמנם פעל תקופה קצרה יחסית אבל הוא השפיע מאוד, במדינות דוגמת בריטניה, מקסיקו וברית המועצות ולמשך שנים. הזרם אמנם התמקד באמנות חזותית, אבל קרא לשינויים בתחומים נוספים, כמו מוסיקה, ספרות, קולנוע, אדריכלות ואף בתחום הפוליטי.
אך הקשר של מנהיגי ומחולליה של התנועה הפוטוריסטית לשוביניזם ולפאשיזם פגע בה מאוד. גם העובדה שהמייסד, מרינטי, היה תומך נלהב של הרודן האיטלקי מוסוליני, לא תרמה לאהדה כלפי התנועה ובהדרגה הלכה השפעתה ופחתה. כך יצא שבשנות השמונים של המאה ה-20, הפוטוריזם והשפעותיו כמעט ונעלמו לחלוטין מעולם האמנות.
הנה הסבר קצר על הפוטוריזם:
https://youtu.be/Ntr_Ku7vrI0
תולדות הפוטוריזם:
https://youtu.be/8HDbSXNMl0o
הסבר מקיף על זרם הפוטוריזם:
https://youtu.be/iUyAL8HiZwg
הכירו מקרוב כמה יצירות פוטוריסטיות:
https://youtu.be/lJTzl9ee-0k
הסבר הפוטוריזם:
https://youtu.be/YFPIP9NxU30?long=yes
ותערוכת הפוטוריזם האיטלקי המקיפה בגוגנהיים:
https://youtu.be/WAWjiWqPYR0?long=yes
כששאלו את מצדדי הדאדא, הדאדאיסטים, מה זה דאדא, הם נהגו לענות "אתה דאדא כשאתה חי" או "דאדא היא הרגשה". ואכן, היה משהו בתנועה האמנותית הזו שסרב לקבל את ההגדרות המקובלות של האמנות.
היא הייתה בעצם "אנטי אמנות".
דאדא היה זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. אפשר להגדיר את תנועת הדאדא כ"אמנות נגד האמנות". למעשה, זו גם הייתה "תנועה ללא תנועה". ואפילו השם שבחרו אמני הדאדא לעצמם היה לא ברור.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ומצבם של הסופרים והאמנים היה קשה. ההרגשה הכללית באירופה הייתה שהעולם יצא מדעתו. באווירה זו החלו אמנים לדחות את העולם האינטלקטואלי והתרבותי ואת המדע והטכנולוגיה, כל הגורמים שהובילו לדעתם לטרגדיה האיומה הזו.
ב"קברט וולטר", בית קפה בציריך, החלה ב- 1916 תנועת ה"דאדא" את דרכה. במהלך קיומה יפעלו בה אמנים כמו האנה הוך, מרסל ינקו (שבהמשך יעלה לארץ ויקים את כפר האמנים עין הוד), מאן ריי וגם פבלו פיקסו, בימים שלפני עידן הקוביזם שלו.
אמני הדאדא רצו לזעזע את החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה ולהביא למודעות שהמוסכמות החברתיות והערכים שנחשבו מקובלים אז, אינם ראויים עוד. הם יצרו טכניקות כמו מיצגים וקולז'ים, כתבו שירה דאדאיסטית, השתמשו בחומרים חדשים ויצרו לא מעט פרובוקציות אמנותיות. חלק מהם פנו כנגד האמנים שהתעקשו להמשיך וליצור בכלים הישנים.
אבל הם היו כל כך נגד שאפילו פנו כנגד עצמם, אם לשפוט לפי האמירה המפורסמת של פעיל מרכזי שאמר: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
אפילו מקור השם דאדא לא ברור. הכי קרוב שניתן היה לפרשו הוא משהו כמו הקשקוש שתינוקות נוהגים למלמל "דאדאדאדא"..
מבחינת טכניקות, הרבו אמני הדאדא להשתמש בטכניקות כמו רדי נייד, שימוש בעצמים או חפצים יומיומיים ליצירת אמנות, אסמבלאז', כמו קולאז' אך מרכיבים בו חפצים שונים ליצירת אובייקט תלת ממדי מסקרן. קולאז' - יצירה של יצירות דו ממדיות מגזירי עיתונים שגזרנו, עם ניירות ואריגים, פוטומונטז' - טכניקה בה משלבים או מרכיבים צילומים ליצירה ויזואלית, שירה פונטית, המורכבת מהברות וצלילים חסרי משמעות במובן המקובל ועוד.
פעילות התנועה שהתרכזה בברלין בירת גרמניה, הלכה והסתיימה בתחילת שנות ה-20. זה קרה לאחר שהבינו חברי הדאדא שהם חוזרים על עצמם ואיש כבר אינו מזדעזע מהם. תנועת הדאדא התפרקה בכדי שלא להתמסד.
הדובר שלהם טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, הקריא "תפילת אשכבה לדאדא" והתנועה התפוגגה.
הנה הדאדא בקצרה:
http://youtu.be/cx_ilOM_n9A
כל סגנון הדאדא:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
סקירה מקיפה יותר על הדאדא:
http://youtu.be/8yxBLrEhdHk
הסבר של עקרונות ותולדות תנועת הדאדא:
http://youtu.be/oB2e9CNsId4
מוזיאון הדאדא בכפר האמנים עין הוד (עברית):
https://youtu.be/uErkTGL8_p0
ותכנית קצת משעשעת עם אחד ממייסדי הדאדא (עברית):
https://youtu.be/x9hgSc4278I?long=yes
ויקטור וסרלי (Victor Vasarely) הוא אמן שנודע בציורים הגיאומטריים המופשטים שלו, בצבע ובשחור-לבן, שמשתמשים באשליות אופטיות בכדי לעניין את המתבונן.
למעשה, וסרלי הוא מראשוני וממוביליה החשובים של תנועת ה"אופ-ארט" - סגנון אמנות העוסק באומנות אופטית, סוג של אמנות חזותית, בעיקר בתחום הציור, העושה שימוש באשליות אופטיות. בציוריו הוא יצר אפקטים מרתקים כמו תחושת תנועה שנוצרה כתוצאה מאשליות אופטיות שיצר, או צורות שמתקדמות ונסוגות, בזכות צבעים וצורות מחושבים היטב.
בזכות הישגיו החלוציים של וסרלי, במיוחד בשילוב אשליות אופטיות באמנות, הפכו אותו לאחד האמנים המובילים והמוכרים במאה ה-20.
כבר בשנות ה-30 עסק ויקטור וסרלי, אמן הונגרי שהיגר אז לצרפת, בציור גאומטרי. זאת בהשפעת האמנים קזימיר מלביץ' ופייט מונדריאן - החשובים בזרם המודרני של הציור המופשט גאומטרי. בסדרת הציורים "הרלקינים וזברות" שצייר אז בשחור לבן בלבד, הוא צמצם את הצורות לדגמים שחוזרים על עצמם ובכך יוצרים אשליה של תנועה.
עד שנות ה-50, הבשילו רעיונותיו והוא התמקד ברעיון ליצור אמנות דמוקרטית יותר. החזון שלו היה להפוך את האובייקט האמנותי לדמוקרטי ונגיש לכולם, שכן וסרלי סרב להשאיר את ההנאה מאמנות רק למבינים ולמומחים וגרס שגם להמונים יש זכות ליהנות מאמנות. הוא פרסם אז גילוי דעת, שזכה לשם "המניפסט הצהוב", שבו הציג את האמנות האופטית שלו כ"אמנות חדשה של צורות וצבעים מכניסטיים, שנגזרו על פי סטנדרטים קבועים".
במניפסט הוא הטעים במילים "האמנות של מחר תהיה אוצר לכולם או שתחדל להתקיים." בהמשך הוסיף "זה עצוב לעזוב ערכים ישנים לטובת חדשים מהם. אבל מצבנו השתנה והאתיקה שלנו, כמו גם האסתטיקה, זקוקות לשינוי. המיתוס של היחיד תם והגיע הזמן לשכפול ולהתרחבות".
מעבודותיו של וסרלי:
https://youtu.be/6AkiLQb7eQY
בואו לתערוכה שלו בציריך:
https://youtu.be/PpLTAG9IOQE
האמן משחזר את העבודה המפורסמת שלו "בו 1879":
https://youtu.be/TbNVeBqrayk
עבודות אופ ארט מפורסמות של ויקטור וסרלי ואחרים:
https://youtu.be/Lk2j7lJcGCU
עבודות אנימציה שנעשו על ידי בנו על יצירותיו של וסרלי:
https://youtu.be/ny1C-O37PCY
וסרט תיעודי קצר על הקשר בין סגנונות הפופ ארט והאופ ארט:
https://youtu.be/KV-z4chw7i4?long=yes
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מניפסטים
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
