מגפת הצחוק הגדולה בטנזניה (Tanzanian Laughter Epidemic) היא מקרה מרתק במיוחד של צחוק שהדביק עוד ועוד אנשים ולא פסק במשך חודשים. הוא עתיד להפוך לאחד האירועים המוזרים והמסקרנים בהיסטוריה של הרפואה.

הסיפור מתחיל בבוקר שגרתי בינואר 1962 בבית הספר למיסיון קשאשה (Kashasha) שבצפון-מערב טנגניקה. התקף חרדה מביא את אחת התלמידות לצחוק בלתי נשלט ושתי חברותיה נדבקות ומתחילות לצחוק גם הן ללא שליטה.

כמו אש בשדה קוצים, הצחוק מתפשט במהירות לשאר התלמידות. מה שמתחיל כתקרית מוזרה בבית ספר אחד, יוצא אל מחוץ לבית הספר והמחוז, מתפשט אל 14 בתי ספר (שנאלצו לסגור), לאוכלוסיות נוספות בסיכון והופך די מהר לתופעה שהקיפה את כל האזור.

דומה שאיש לא מחוסן מהדבקה בצחוק המתפשט לכל עבר. כאלף איש נדבקים בה. אצל כולם צצים התקפי צחוק ובכי שחוזרים ונשנים ונמשכו או מספר שעות ואצל חלק עד 16 יום... מה שהיה מעניין הוא שההתקפים לוו בחוסר שקט, בריצה חסרת תכלית ולפעמים אפילו באלימות.

התזמון לא מקרי. רק חודש קודם לכן, בדצמבר 1961, קיבלה טנגניקה (שמה הקודם של טנזניה) את עצמאותה מבריטניה. האוויר היה רווי במתח ובציפייה, כשאי ודאות מלווה את המעמד העצמאי שטנגניקה קיבלה אך חודש לפני המקרה. השינויים החברתיים והפוליטיים העמוקים השפיעו במיוחד על הצעירים. בתי הספר, שהיו אמורים להכין את הדור הבא למדינה החדשה, הפכו לכור היתוך של לחצים ותקוות.

נראה שהצחוק לא היה של שמחה או הנאה. היו אלה התקפים של צחוק היסטרי, שלעיתים נמשכו דקות ארוכות ואף שעות, מלווים בבכי, חוסר שקט ולעיתים אף באלימות. מדענים מכנים את התופעה כמחלה המונית פסיכוגנית או סוציוגנית.

התופעה התפשטה במהירות מדאיגה באזור מוקנזה (Bukoba District), עד שארבעה-עשר בתי ספר נאלצו לסגור את שעריהם. ההערכות לגבי מספר האנשים שנפגעו נעות בין אלף לארבעה-עשר אלף איש, כשהתסמינים נמשכו אצל חלקם ימים ואף שבועות.

הרופאים והחוקרים שהגיעו למקום היו המומים. בדיקות דם מקיפות לא העלו דבר. לא נמצא שום וירוס, חיידק או רעל שיכול היה להסביר את התופעה. לאחר מחקר מעמיק, הגיעו המומחים למסקנה שמדובר במקרה קלאסי של היסטריה המונית, או בשמה המדעי "מחלה פסיכוגנית המונית". במילים פשוטות, הלחץ החברתי והפוליטי העצום שחוו התושבים מצא את דרכו החוצה בצורה של צחוק בלתי נשלט.

התופעה המסתורית הזו, שנמשכה כשנה וחצי, מלמדת אותנו שיעור מרתק על הקשר העמוק בין הנפש לגוף. היא מדגימה כיצד מצבי לחץ קיצוניים יכולים להשפיע על קהילות שלמות ולייצר תגובות פיזיות מפתיעות. גם היום, כשישים שנה אחרי, ממשיכים חוקרים להשתמש במקרה הזה כדוגמה קלאסית להשפעה של מתח חברתי על בריאות הציבור.

מגפת הצחוק של טנגניקה נותרה אחת התעלומות הרפואיות המרתקות של המאה העשרים ומזכירה שהמוח האנושי יכול לייצר תופעות מורכבות שחורגות מההבנה המדעית המקובלת. אבל היא לא לגמרי ייחודית.

למעשה, אומרים המדענים, סוג כזה של התנהגות המונית מתרחש בעולם מעת לעת. ממקומות שחווים טלטלות וחיים לא יציבים, כמו אפגניסטן, קוסובו ודרום אפריקה ואפילו באנגליה בבית ספר בלנקשייר בשנת 2015 - הוא לרוב מתקיים באוכלוסיות שנמצאות במצב של לחץ כרוני ומתח מתמיד, אם כי בהתגלמויות שונות ולאו דווקא בצחוק.


הנה סיפור מגפת הצחוק הגדולה:

https://youtu.be/WC696BfV_6k


המגפה של הצחוק הבלתי נשלט:

https://youtu.be/ms7MpUNvAK0


תיאור קולי של התופעה הייחודית:

https://youtu.be/fOZOyXnGudA


וסרטון מעט יותר ארוך על ההקשר ההיסטורי של המגפה הטנזנית:

https://youtu.be/pGVvD7hlYzI?long=yes

האדם הקדמון עשה ניתוחים כבר בימי קדם. כל הניתוחים הללו התבצעו כשהחולה ער לחלוטין. ההרדמה תומצא אלפי שנים אחר-כך.

גולגלות פרהיסטוריות, שבהן התגלו חורים סימטריים ושהעצם בחלקן החלימה לפני שהמנותח מת, מעידות על כך שהחורים בגולגולת נעשו על ידי אדם. היות והידע על הגוף האנושי היה אז מועט ביותר, מעריכים שמטרת החורים בגולגולת הייתה לאפשר יציאה של רוחות רעות מהראש, רוחות שעל פי האמונה גרמו לשגעון ולכאבים.

הרופאים הקדומים ניתחו בני אדם כבר מתקופת האבן. ניתוחי ראש שכללו קדיחה בגולגולות של המנותח בוצעו כבר לפני 7,600 שנה. ידע כירורגי דומה היה גם בהודו, לפני 3,000 שנה.

גם במצרים הקדומה נעשו ניתוחים, כולל ניתוחי ראש, כבר באלף השלישי לפני הספירה. גולגולות מנוקבות או חסרות פלח עצם נמצאו בקברים מצריים עתיקים. ההשערה היא שהניתוחים הללו בוצעו כדי להקל על כאבי ראש ומיגרנות אצל המנותחים. הממצאים מראים שמנתחים מצריים ביצעו גם כריתות גפיים, כנראה בשל פציעות שהובילו לנמק.

כשכבשו הברברים את אירופה היבשת נכנסה לתקופת נסיגה שנקראת ימי הביניים. גם הרפואה סבלה אז מנסיגה איומה. הרופאים הרומיים נעלמו והרפואה נסוגה לאחור. מי שניתחו באירופה של אותם ימים לא היו רופאים אלא גלבים, בעלי מקצוע שעיקר עיסוקם היה בכלל גילוח של הלקוחות... כשהיה צריך לנתח בימי הביניים נהגו להזעיק את הגלב והוא הגיע עם סכין, בו פתחו את גופו של המנותח ועם מסור, אם צריך יהיה לקטוע יד או רגל.

כנראה שכירורגיה הייתה קצת יותר מסובכת בשבילם, שכן הידע המועט שלהם על גוף האדם ודרך הפעולה של איבריו, גרמו לרבים מהמנותחים למות במהלך הניתוחים הללו.

המנתחים גם לא ידעו להקפיד על היגיינה ולכן המנותחים סבלו מזיהומים, איבוד דם וכאבי תופת שהיו הגורמים המקובלים למוות במהלך הניתוח או אחריו. עוד יותר חמור היה שחוסר ההיגיינה הביא לזיהום וממנו להתפרצות של מגפות ומחלות מדבקות אחרות. כתוצאה מאי השמירה על היגיינה בניתוח אחד מתו לא פעם מאות ואף אלפי בני-אדם, בתוך זמן קצר.

קשה אולי להאמין, אבל מצב זה נמשך מהזמן העתיק, דרך ימי הביניים, העת החדשה ועד למאה ה-19. זיהום מקום הניתוח הייתה במשך דורות הבעיה הקשה שעמדה בפני המנתחים.

בעיית הזיהום הכירורגי נפתרה משהתגלו החיידקים ומדענים פיתחו אפשרויות חיטוי יעילות.

גם ההרדמה, שבימי קדם כלל לא הייתה בידי המנתחים ובימי הביניים אפשרה רק טשטוש באמצעות אלכוהול וסמים, התגלתה רק במאה ה-19. חומרים חדשים החלו אז לשמש להרדמת החולה ולמניעת הסבל הרב שכרוך בניתוח הכואב.


הנה הניתוחים של ימי קדם וכיצד התפתחו:

https://youtu.be/ezZf_mOqyFU


גולגלות מנותחות מתקופות קדומות:

http://youtu.be/Xxw8qEIj8-E


הנה התפתחות הניתוחים מאז:

http://youtu.be/dAe4kkNMCpk


ניתוחים במאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית:

http://youtu.be/C8WbrS0O5FE


והרפואה על ניתוחיה בימי הביניים:

https://youtu.be/2p0Z2wNwcf8?long=yes