עלילת הספר "עלובי החיים" מתרחשת בצרפת של המאה ה-19. ז'אן ולז'אן הוא הדמות הראשית בו ונושאו הוא ביקורת חברתית על ההשלמה עם העוני ויחס החברה הצרפתית לעניים ולמסכנים שבה.

הספר נכתב בשנת 1862 בידי הסופר הצרפתי ויקטור הוגו, ש"עלובי החיים" נחשבת ליצירתו הגדולה ביותר. הוא זכה למחזמר מצליח שהצליח בשלל שפות ובהמון מדינות בעולם. נעשו גם סרטים מצליחים של הסיפור.


הקדימון לסרט שמבוסס על הספר "עלובי החיים" של ויקטור הוגו (מתורגם):

http://youtu.be/C1EnoNPR9jY


מתוך המחזמר המצליח המבוסס על הספר של ויקטור הוגו (עברית):

http://youtu.be/Em8wq7nf6nQ


ושיר מהמחזמר בקולנוע על "עלובי החיים":

http://youtu.be/SDyL1nQQlqw

"כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכולה לעשות טוב יותר!" - כך שרה אנני אשת לפידות במחזמר הידוע והקלאסי שהפך לסרט קולנוע. אבל מי הייתה אותה אנני? בזכות מה היא הפכה לאגדה אמריקאית ונשית כזו?

אנני אוקלי (Annie Oakley), או בשמה האמיתי פיבי אן מוסי, היא אישה אמיתית. היא הייתה מהדמויות הידועות בהיסטוריה של ארה"ב. היא הייתה צלפית ואלופת קליעה למטרה שהפכה לכוכבת במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של "מופע המערב הפרוע" שיצר "באפלו ביל".

בהופעותיה נהגה אוקלי לירות בקלף משחק ממרחק של יותר מ-25 מטרים, לחצות אותו לשניים ולנקב עוד מספר חורים על חצי ממנו, עוד בטרם ינחת על הארץ. היא נהגה להופיע גם בירי על מטרות נעות, כשהיא עומדת על גב סוסים, רוכבת על אופניים, ובירי מאחורי גבה.

כבר בתור ילדה שהתייתמה היא נאלצה לצוד כדי לפרנס את משפחתה. אוקלי פיתחה כישורי צליפה מעולים והרבתה להתערב עם גברים בהתמודדות על צליפות. לרוב היא ניצחה, במיוחד לאור המראה השברירי שלה, שגרם למתחרים לא להאמין שהיא יכולה לנצח אותם. עם אחד מהגברים הללו היא אף נישאה.

המחזמר "אנני אוקלי אשת לפידות" סיפר את סיפור חייה, פירסם אותה בכל העולם וכהפקה הפך להצלחה גדולה.


הנה סרטון על אנני אוקלי ועל היכולת המזהירה שלה בירי, כפי שהופגנה במופעים של באפלו ביל:

http://youtu.be/a24cjGIbBY0


סרטון אמיתי (ואילם) שצולם באולפני אדיסון בשנת 1894 ובו אני אוקלי יורה ופוגעת שוב ושוב:

https://youtu.be/dQSTSNq5dOM


ושיר מתוך המחזמר "אנני אוקלי אשת לפידות" שבו שרה אנני "כל מה שאתה יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב יותר!":

http://youtu.be/WO23WBji_Z0

הם שניים מהרקדנים הגדולים בכל הזמנים. ג'ינג'ר ופרד (Ginger and Fred) היה הכינוי של צמד השחקנים הידועים פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הוא הביא לחיבור ביניהם את המיומנות בריקוד והיא - את הזוהר, רוח הנעורים והשובבות המעט קשוחה שלה.

החיבור ביניהם היה אחד הלהיטים התרבותיים בקולנוע של שיא תקופת המיוזיקלס, סוגת הסרטים המוזיקליים של שנות ה-30 של המאה ה-20.

הצמד נולד כשהשחקנית בת ה-19 ג'ינג'ר רוג'רס פגשה בפרד אסטר. היא הייתה רקדנית, שחקנית וזמרת במחזות זמר וסרטים מוזיקליים. הוא נשכר כדי להדריך את רקדני אחת ההפקות שבהן השתתפה.

מכאן החלה רוג'רס לרקוד עם פרד אסטר והשניים זכו להצלחה גדולה בארצות הברית של שנות ה-30. אלה היו שנות השפל הכלכלי של טרום מלחמת העולם השנייה. השניים עשו עשרה סרטים. הם ביצעו בהם סך הכל 33 ריקודים זוגיים, אבל הריקודים הללו הפכו לקלסיקה וצוטטו בהמשך בשלל סרטים ומחזות זמר.

בעתיד הוא יעיד על רוג'רס שיותר מתנועות הריקוד שלה, היה לה כישרון טבעי וחן, שאיפשרו לשניים להשתלב באופן מושלם. ההיילייט של ריקודיהם היו תנועות המשיכה-דחייה שחזרו בהם כמוטיב קבוע. אסטר הודה שלא הצליח לשחזר עם שחקניות אחרות, את קסם הריקודים שלו עם רוג'רס.

בדיעבד, השניים יצרו בסרטים הללו סוגת ריקודים ייחודית. בלטה בה ההשלמה ההדדית ביניהם.

החיבור בין ג'ינג'ר ופרד בין 1933 ל-1939, הפך למודל של שיתוף פעולה זוגי בקולנוע. היותם של השניים גם זוג בחייהם הפרטיים, הפכה את רוג'רס ואסטר למושא סיקור קבוע ולוהט של הצהובונים, עיתוני הרכילות.

למעשה, משחקי הרתיעה והמשיכה ביניהם, שהיו אחד הסממנים שאפיינו את קטעי הריקוד של השניים, שיקפו באופן מסוים גם את חייהם. בשנות ה-40 הם נפרדו ורוג'רס החלה לשחק לבדה ואף זכתה באוסקר.

אגב, כיום יש על שם השניים בניין משרדים בפראג שבצ'כיה. כינויו הרשמי של הבניין הוא "בית השיכור", אבל רבים קוראים לו "הבית הרוקד" או "ג'ינג'ר ופרד". יזם את הקמתו נשיא צ'כיה ואצלב האוול.


הנה צמד הרקדנים ג'ינג'ר ופרד:

http://youtu.be/MsS7B8nyw5Y?t=59s


ריקוד סווינג מהמם:

https://youtu.be/mxPgplMujzQ


ו"הבית הרוקד" בפראג, שמעוצב בדמותם וזכה לכינוי "ג'ינג'ר ופרד":

http://youtu.be/hlZA8bTvpiw

המיוזיקל (Musical) הוא מחזה מוסיקלי, מחזמר. המושג התפרסם בעיקר בז'אנר של הסרט ה מוסיקלי (Musical film), סרטים שבהם משולבים שירים וריקודים.

מדובר בז'אנר של סרטים שלאורך העלילה בהם השחקנים שרים שירים ורוקדים. במיוזיקל השירים בדרך כלל משמשים לאפיון הדמויות, לחשיפת של העולם הפנימי, התת-מודע, התשוקות או החלומות שלהם, או לקידום ולתיאור של התפתחות העלילה.

אמנם לשונית ומילולית נהוג לזהות את המיוזיקל והמחזמר כמושג אחד, אבל תרבותית המיוזיקל נתפס בקרב דוברי עברית רבים, או מי שאינם דוברי אנגלית, בצורה מעט שונה מהמחזמר. המחזמר, לפי האבחנה הזו, הוא בעצם המדיום התאטרלי (Musical theatre), בעוד שבעולם הקולנוע מדברים על המיוזיקל (Musical film), אחיו הקולנועי, המפורסם והעשיר יותר באפשרויות התפאורה שבו.

בתחילת ההתפתחות של הסרט המדבר, הוליווד החלה לאבד את הקהל שלה בעולם. בעוד הסרטים האילמים דיברו לכולם, בכל מקום, הסרט המדבר היה לפתע מנוכר לכל מי שלא דיבר אנגלית.

מי שהצילו אז את הוליווד היו המיוזיקלס, מחזות הזמר הקולנועיים. באותה תקופה נוצרו בקולנוע המיוזיקלס הצבעוניים ומלאי הריקודים והמוסיקה, שהכניסו הון לאולפנים שיצרו אותם. הם חשפו כוכבים חדשים, שמטבע הדברים התאימו לעולם של ה"טוקיז", הסרטים המדברים ובמקרה הזה גם מזמרים.


הנה עולם המיוזיקל, הסרט הקולנועי:

https://youtu.be/Y58MBY7Jqp8


גדול הכוריאוגרפים של המיוזיקל היה באזבי ברקלי:

https://youtu.be/K6xsBD4ZmOU


שניים מהגדולים - פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס

https://youtu.be/mxPgplMujzQ


אחד המיוזיקלס המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע - גריז:

https://youtu.be/7JW05NMUBHs


מחווה ל-25 מהמיוזיקלס הגדולים

https://youtu.be/vdapEFiyTdY


מתוך Across the Universe מחזמר מודרני בקולנוע, המבוסס על שירי הביטלס:

https://youtu.be/SSnw1JaL2uA


וסצנה נפלאה מתוך צ'ריטי המתוקה:

https://youtu.be/rw_M-ai1I0k

הספר "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס מתאר את החיים בלונדון של המאה ה-19. אבל אלה חיי עליבות, אימה ואומללות שהיא נחלתם של ילדים יתומים, שמועסקים בעבודות קשות. היתומים בספר מתבקשים לבצע פשעים כדי לאכול וזוכים לתזונה לא מספקת.

הספר מספר על נער יתום כבן עשר בשם אוליבר טוויסט, שחי בבית יתומים. יום אחד הוא מעז לבקש מעט תוספת לדייסה והבקשה ה"חצופה" הזו מרגיזה את מנהלי בית היתומים, עד שהם מסלקים אותו משם. אוליבר שמועבר בו ביום לבית הקברן, זוכה להתעללות והשפלה מאשתו המרשעת והוא מחליט לברוח אל העיר הגדולה לונדון.

בדרכו אל המנוחה והנחלה, נתקל אוליבר בנער חביב ומוזר, שמזמין אותו להצטרף אליו לביתו של פייגין. אותו פייגין מתגלה כמי שעומד בראש חבורת נערי רחוב. הנערים הללו נאלצים לגנוב עבורו וגם אוליבר לומד לכייס. אחרי האימונים בגנבת מטפחות, שולח אותו פייגין למשימה אמיתית, אבל אוליבר נתפס ומובל למשטרה. הוא מתעלף והאיש העשיר שתפס אותו, מרחם עליו. לאחר שמסתבר שאוליבר אינו הגנב, האיש העשיר מאמץ אותו ומעניק לו טיפול מסור בביתו. אך פייגין אינו מוכן לוותר על הנער שלפתע חמק ממנו וממשיך להתעקש.. את המשך הסיפור כמובן שלא נספר...

"אוליבר טוויסט" הוא מהספרים הקלאסיים והמפורסמים ביותר בספרות הילדים לאורך הדורות. הסופר צ'ארלס דיקנס היה מראשוני הסופרים שספריהם נהפכו לרבי מכר. ספריו נחשבים עד היום מהפופולאריים ביותר בתולדות הספרות. דורות של קוראים מתוודעים לסיפוריו שאיך שנראה שהם תמיד נשארים מעניינים, במיוחד כשהם עוסקים במצב הילדים בתקופה ודנים בלי חשש ועם רגישות ואהבה, במצבם של אנשים בחברה המודרנית, הן של אז והן של היום.


הנה קדימון לסרט שמבוסס על הספר "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס:

http://youtu.be/BKWy_dEAL2A


שיר מהגירסה הקולנועית משנת 1968 למחזמר "אוליבר!":

http://youtu.be/-HazQlWgdzg


וגירסה של ילד שערך קדימון משלו לספר:

http://youtu.be/Hpzbgmh_h6g

את ריקוד הסטפס (Steps או Tap dance) רוקדים בנעלי סטפס המפיקים מקצבים שונים, ברקיעות על הרצפה. אבל איך הוא נולד והלהיב כה רבים באמריקה?

די ברור היום שריקוד הסטפס הוא הריקוד הכי אמריקאי שיש. יש לו אפילו יום משלו בלוח השנה של האומה האמריקאית, ה-25 במאי. זהו יום ההולדת של מי שנחשב אבי הסטפס, ביל "בוג'נגלס" רובינסון.

אבל הסטפס נולד הרבה לפני מיסטר בוג'נגלס. מקורו היה ככל הידוע במופעי המינסטריל של אמצע המאה ה-18. במקורו הוא הגיע משילוב בין ריקודים איריים, בריטיים וסקוטיים, הורנפיפס וג'יגס. אלה התחברו באמריקה לריקודי העבדים שמקורם במורשת הריקוד של שבטי אפריקה המקוריים, שמהם הם נלקחו לעבדות.

עוד אחד מאבות סגנון הסטפס היה רקדן שחור בשם וויליאם הנרי ליין הנקרא גם "מאסטר ג'ובה". הוא נהג להופיע עם שחקנים לבנים ולחבר בין המסורות.

עם הזמן ירדה, כשהפופולריות של מופעי המינסטריל הלכה וירדה, החלו לעלות על במות הבידור מופעי סטפס. חוק גזעני אסר באותה תקופה על מופעי סולו של אמנים שחורים, שהיום נוהגים לקרוא להם "אפרו-אמריקאים". התוצאה שהחוק הזה יצר הם צמדים של רקדנים, שחור ולבן, שאפיינו אז את מרבית מופעי הוודוויל.

את המנהג של רקדני סטפס לרקוד סטפס כשהם לבושים בטוקסידו מהודר החל באותה תקופה הצמד המפורסם "באק ובאבלס".

בוג'נגלס, מי שהיה חצי מצמד רקדנים מפורסם, ביחד עם ג'ורג' דאבליו קופר, התפצל ממנו ב-1908 והיה לרקדן הסולו השחור הראשון. למרבה ההפתעה, לא זו בלבד שהוא לא הוכנס לכלא, אלא ההיפך המוחלט. הוא זכה להצלחה עולמית וכיכב בשלל סרטים, כולל בתפקידים ראשיים.

היום זוכרים לו בעיקר את התפקיד לצד שירלי טמפל, הילדה-רקדנית שהייתה הכוכבת הגדולה של התקופה. אבל את בוג'נגלס כדאי לזכור דווקא בתור הרקדן שאיחד בתחילת המאה ה-20 רקדנים לבנים ושחורים לריקוד הסטפס והפך אותו לריקוד כל אמריקאי.

השילוב בין הסטפס לריקוד האירי המפורסם מגיע בשנות ה-20, כשבצורת באירלנד מביאה לגל של הגירה אירית לארצות הברית. הסטפס, שעד אותו זמן הושפע בעיקר מריקודי שבטים באפריקה ומכוריאוגרפיה של הבידור האמריקאי, מקבל משנה מרץ ושפה מורחבת ומרתקת.

בשנות ה-30 הסטפס מושפע ומשפיע מסגנון שנקרא "לינדי הופ". הוא מופיע באינספור סרטי מיוזיקל, מחזות זמר מצליחים. העתיד שלו נראה מובטח ומי שרוקד על במה - רוקד אותו.

אבל התפוצצות והצלחה מסחררת של שני סגנונות אופנתיים וצעירים עתידה להעיב בעוד שני עשורים על ההצלחה שלו.

מצד אחד עלה סגנון חדש ומלהיב, סגנון הרוקנ'רול של שנות ה-50. מצד שני הגיע למרכז הבמה ריקוד הג'אז, שהיו לו צעדי ריקוד משותפים עם הסטפס. ריקוד הג'אז התפתח מסגנון הסטפס, אבל בשלב מסוים הוא נפרד ממנו והפך בעצמו לסגנון ריקוד מצליח.

וכך, כששני הסגנונות הללו הופכים יותר ויותר פופולריים, הם הלכו ודחקו את הסטפס ממרכז הבמה. הסטפס נשאר ריקוד סנטימנטלי אמריקאי, שריד מפואר ומתקתק של תקופה בה שחורים החלו את המסע למרכז הבמה והיו לאמנים לגיטימיים, גם אם עדיין לא לגמרי שווי זכויות.

שנים אחר כך, בתחילת האלף הבא, יגיעו ימים של נשיאים וסגני נשיא שחורים. ביל "בוג'נגלס" רובינסון, זכה כבר לשיר מרגש משלו והוכר כאבי הסטפס.


הנה סיפורו של ריקוד הסטפס בארצות הברית (מתורגם):

https://youtu.be/XzgT4xcFNNo


ביל רובינסון "בוג'נגלס", אבי הסטפס, ב-1932:

https://youtu.be/vj1KYaCIA5o


ה"אחים ניקולאס" שהדהימו את הקהל בסטפס אקרובטי ומיומן, כאן בסרט "Stormy Weather" שנצבע בשנים האחרונות:

https://youtu.be/IoMbeDhG9fU


אמני רחוב רוקדים סטפס, או טאפ:

https://youtu.be/d8g2n2XeAeA


ואדם שגילה את הסטפס מאוחר בחייו ומאז הולך עם לוח עץ ורוקד בכל מקום:

https://youtu.be/mUFJxZST9sc