את הדבש מייצרות הדבורים. הדבורים מתחילות בהכנת הדבש בכוורות. הכוורן שולה את חלות הדבש מהכוורת, אחרי שריסס בעשן את הכוורת, כדי להרחיקן.

מכאן עוברות חלות הדבש למפעל הדבש. במפעל מגלחים את חלות הדבש ומוציאים מהן את הדבש כולו. את הדבש הזה ממלאים בצנצנות, שמים תוויות ואורזים בארגזים.

זהו. עוד משלוח דבש טבעי וטעים מוכן לשיווק. מכאן יישלחו ארגזי הדבש היישר למפיצים ולחנויות המזון. בתיאבון!


הנה הדבש וכך הדבורים מייצרות אותו (מתורגם):

https://youtu.be/nZlEjDLJCmg


וכך מגיע הדבש מהדבורים, דרך המפעל ועד אל המטבח שלנו:

http://youtu.be/iT6IQx26eHk

שמן הזית מיוצר כבר אלפי שנים בבתי בד (Olive press). מיד בתום המסיק, לאחר שנמסקו, או נקטפו הזיתים, יובלו פירותיו של עץ הזית אל בית בד, בו יופק מהם השמן.

השיטה שבה פועלים בתי בד מסורתיים היא של עקלים ומכבשים. את השמן מפיקים מזיתים טריים שנקטפים לפני כן מעצי זית.

את הזיתים מוסקים (אוספים) כשהם בשלים ובו ביום מעבירים אותם לבית הבד בכדי להפיק מהם את השמן.

בתי בד מודרניים פועלים בשיטה "דו-פאזית" שבה אין חימום של הפסטה (רסק הזיתים) ואין החדרת מים בתהליך. הזיתים נמסקים בשיא בשלותם ומועברים עוד באותו היום אל בית הבד לשם הפקת השמן.

כדי לשמור על איכותו, נוצר שמן הזית בכבישה קרה, שבה שומרים על הטמפרטורה נמוכה לאורך כל תהליך הכבישה. בכבישה הקרה מפיקים את השמן על ידי לחיצה מכנית על הגרעין או על הפרי. בשיטה זו מופק פחות שמן משיטות אחרות, אך הוא יהיה איכותי יותר, בזכות השמירה בכבישה הקרה על הערכים התזונתיים שבו.

את הכוח להנעת הלחיצה ואבני הריחיים יותרים באנרגיית מים, רוח, או בהמות המסובבות את האבנים.

את השמן שנוצר בבית הבד נוהגים בדרך כלל להעביר לאחסון במיכלי נירוסטה. השמן מאוחסן בתוכם עד למכירתו, לאריזה בבקבוקים או עד השימוש בו בבית הבד.


כך מפיקים את שמן הזית מהעץ ועד בית הבד (עברית):

https://youtu.be/5-fNkrueSO0


בית בד טמפלרי מהמאה ה-19 בשרונה שבתל אביב (עברית):

https://youtu.be/6GsXq3f2MW0


בתי בד עתיקים ניתן למצוא בכל רחבי המזרח התיכון ולצידם בתי בד חדישים כמו זה:

https://youtu.be/2oGTSOIkRk8?t=2m40s


הסבר של הכבישה הקרה (עברית):

https://youtu.be/HnaLcR_Oq50


על הכנת שמן זית:

http://youtu.be/H8Ai8ywrtME


והכנת שמן זית תעשייתי:

https://youtu.be/aieNV3V4b_s

ההיסטוריה של הסוכר (Sugar) היא מרתקת ביותר. זאת משום שהסוכר הוא אחד ממחוללי השינויים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר ונהנה מהם מאד.

זה התחיל מביות הסוכר, כלומר מחקלאות שנועדה לייצר אותו. זה קרה אי שם בגינאה החדשה, באלף ה-8 לפני הספירה. המשך התהליך היה ארוך ובסופו הושלמה התפשטותו, אלפיים שנה אחר-כך, אל איי אינדונזיה ומהם צפונה לסין, מערבה להודו ואחר-כך לעולם כולו.

במאה ה-5 התפשט ייצור הסוכר אל פרס. אירופה של אותה תקופה שקועה בימי הביניים. האירופים כלל לא מודעים לקיומו של המתוק מדבש הזה שגדל בצמח קנה הסוכר.

רק במאה ה-8 תתחיל אירופה לצרוך סוכר מעובד. עד אז כמות הסוכר שצרכו אנשי ימי הביניים בשנה, הייתה זעירה. מה זה זעירה? - עוד מעט תדעו... בינתיים נסביר שהסוכר באותה תקופה הוא נדיר ולכן יקר להחריד.

החקלאים מצדם יגלו די מהר שבגלל האקלים האירופי הקר יחסית, אירופה פשוט לא מתאימה לגידולו של קנה הסוכר. רק באגן הים התיכון, באקלים הטרופי והסאב-טרופי שמתחת לקו הרוחב 36N, ניתן לגדל את קני הסוכר.

לכן, טיפין טיפין, התאזרח הסוכר באירופה בתחילת האלף השני. עדויות של לוחמים במסעי הצלב למזרח התיכון סיפרו על מתיקותו בהערצה. כך כתב ההיסטוריון אלברט מאאכן, במסע הצלב הראשון: ""במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה'. הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן" (ציטוט מתוך ויקיפדיה).

כששלטו הצלבנים במזרח התיכון, החל הסוכר להגיע לאירופה. אך במהלך המאה ה-13, עם נפילת הממלכות הצלבניות, איבדו הנוצרים את מרבית שטחי הגידול של קני הסוכר שהיו להם.

לכן במרבית אירופה צרכו סוכר רק האצילים העשירים. ועדיין, מעט קנה סוכר גידלו המקומיים באיים אירופיים, כמו סיציליה, כרתים וקפריסין. גם בדרום ספרד מצליחים לגדלו היטב. אבל הסוכר אז כה יקר מציאות עד שהוא משמש יותר כתבלין ותרופה, מאשר למאכל.

כאן מגיעה ההשוואה שהבטחנו - אדם ממוצע בן ימינו, צורך ביום אחד את כמות הסוכר שאכל אדם בימי הביניים במשך שנה שלמה...

עם כיבושי המוסלמים, החל הסוכר להגיע יותר ויותר לאירופה. הוא עדיין נחשב למותרות, אבל השינוי כבר היה בפתח והוא התממש כשהועבר קנה הסוכר לגידול המוני ב"עולם החדש", אל יבשת אמריקה, שגילה קולומבוס במאה ה-15.

מה שהגדיל את תפוצתו מאד היא העבדות, שהעבירה המוני עבדים מאפריקה כדי לגדלו בכמויות באמריקה ולספקו לאירופים. באופן מסוים ניתן לראות את סיפור העבדות כסיפורו של הסוכר (אבל גם של הכותנה, של מסילות הרכבת למערב ארצות הברית ועוד).

ואכן, ההיצע ההולך וגובר של הסוכר במערב, הוזיל את מחירו. כך החלו השכבות הנמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו יותר ויותר ולהגדיל את הביקוש האירופי לסוכר, שכמובן הפסיק לשמש רק כתבלין או כתרופה והפך למוצר מבוקש בתזונה האירופית. עשירים ועניים, מלכים ופשוטי-עם - כולם צרכו מעתה סוכר. הוא הפך לממתיק חובה בתה, בקפה, בריבות, בעוגות וסירופים.

בימינו תושבי המדינות המודרניות הולכים ומתמכרים לסוכר. בהדרגה התפתח הקפיטליזם, שהמרקסיזם ממש רואה בסוכר את אחד ממחולליו. הנה הגענו לעידן הנוכחי, בו הסוכר הפך להתמכרות הגדולה של האדם המודרני ולמחולל השמנה מבהיל, שהופך אנשים לגדולים ושמנים מאי-פעם.


הנה סקירה היסטורית על מקור הסוכר:

https://youtu.be/p4g6sReVCYQ


הרצאת וידאו קצרצרה על תולדות הסוכר:

https://youtu.be/BrcqjgvgwZE


וראו לכמה מאכלים מפתיעים הסוכר הגיע בתזונה שלנו (מתורגם):

https://youtu.be/Q4CZ81EmAsw

את הסוכר מפיקים מצמחים כמו קנה הסוכר וסלק הסוכר. תחילת התהליך בריסוק הגבעולים של קנה הסוכר, למשל, או פריסת סלק הסוכר לפרוסות.

בתהליכים הללו מייצרים מהם מיץ, שאותו מבשלים. בתהליך הבישול נוצרים גבישי הסוכר ולאחר הייבוש נוצר הסוכר היבש שבו אנו משתמשים.

בסיומו של תהליך ייצור הסוכר במפעל, הוא ייארז בשקים או באריזות לצרכן ויישלח במשאיות גדולות אל החנויות והסופרמרקטים לשיווק.


הנה תהליך ייצור הסוכר (עברית):

https://youtu.be/jAdbXN6Sy1Y


כך מיוצר הסוכר במפעל:

https://youtu.be/jCKt02NGjfM


מייצרים את הסוכר במפעל סוכר:

https://youtu.be/sLocHSh_JBY


ותהליך הייצור של הסוכר בהודו:

http://youtu.be/VG6q5OGUahI

מבין כל דברי המאכל, אין ספק שתפקידו של הלחם (Bread) בתזונה האנושית הוא המרכזי והמשמעותי ביותר.

באלפי השנים האחרונות הפך מרכיב המזון הזה לכל כך הרבה יותר מאוכל והוא משקף מרכיבים מעמדיים, כלכליים ואפילו פוליטיים שונים. הלחם גם מילא את התפקיד המרכזי בתזונה האנושית וגם הפך למרכיב חברתי מרכזי בה.

עוד בימי קדם משתרע מאבקו של האדם להשיג ולייצר את הלחם על פני כל היבשות. האדם הקדמון הכין אותו משעורה ודוחן טחונים. את החיטה הוא גילה כשהיגר מאפריקה לאזור הסהר הפורה.

הערכות החוקרים הן שכבר לפני 30 אלף שנה טחנו בני אדם דגנים שלוקטו ונאספו בשטח, טחנו אותם באמצעות אבנים, הוסיפו מים, לשו לבצק ואפו ממנו לחם.

המקור הגאוגרפי של גידול החיטה, בתקופה הנאוליטית, בסביבות 11 אלף שנה לפני הספירה, לא ברור לחלוטין. אם בעבר נראה היה שהוא מצוי בעיראק של ימינו, כיום מדברים דווקא על צפון ישראל ושכנותיה. אז החל האדם לגדל מיני חיטה ושעורה ולאפות מהם מעין עוגות, שנאפו בתוך אפר חם.

נוסעים וסוחרים העבירו לכל פינות העולם העתיק את סודות גידול החיטה והכנת הלחם. זה הביא לכך שבמהלך תקופה קצרה הפכה החיטה למרכיב מרכזי בתזונה ובכל מקום החלו להכין ממנו לחם.

דגני הבר שבויתו לחקלאות המתהווה אפשרו לאדם אז לחיות בעיקר על לחם ולא פעם אף על הלחם לבדו.

היתרון של הדגנים היה נעוץ ביכולת השימור הגבוהה שלהם, בעושר ובכמות הפחמימות בהם ובערך התזונתי של דגני הבר, שהיה גדול משמעותית מזה של החיטה של ימינו.

הלחם מספק אז יותר מחצי מהקלוריות שהמין האנושי צורך. בספר האבן "עלילות גילגמש", שנכתב על גילגמש, מלך שומר שבמזרח התיכון העתיק, סופר על הארוחה הנפוצה שאכל בחייו וכללה רק לחם ובירה. שניהם נוצרו ממחמצת שאור.

במסופוטמיה של אותם ימים, במזרח התיכון העתיק, הגדיר הלחם את החלוקה המעמדית. כל מעמד אכל אז לחם שונה. אצילים ועשירים יאכלו את הלחם האיכותי והקשה יותר לייצור. העניין המעמדי של הלחם יילך ויתפתח בהיסטוריה, כשהלחם הלבן נחשב אז למאכל של אצילים ומלכים, בעוד פשוטי העם נאלצו לאכול רק את הלחם הכהה, לחם שחור.

אפילו אפלטון, מגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה, מנהל בספר "רפובליקה" דיון על העיר האידאלית ועל הלחם שצריך לשמש בה למאכל, האם הוא לחם לבן או לחם מלא, כפרי שכזה.

כך ממשיכה דרכו של הלחם, שהחלה במערות האדם הקדמון, באפייה בין אבנים גדולות, המשיכה בתנורי חצר גדולים ששימשו את הנשים לאפיית הלחם בבית, למטבחי טירות האצילים והתנורים הפשוטים שליד בתי האריסים שלהם ואל מפעלי הענק שמייצרים את הלחם המודרני,

במהלך המאה ה-19 מאפשרת טכנולוגיה חדשה ייצור זול והמוני של לחם תעשייתי והיגייני. המאכל הבסיסי כל כך עובר את השינוי המשמעותי ביותר מאז העולם הקלאסי. שיווק ופרסום הופכים את הלחם התעשייתי החדש, כמעט כולו, אגב, הוא לחם לבן, ללחם המזין הנקי והבריא ביותר מכל סוגי הלחם שהיו.

סוף המאה ה-20 מוליד את המאפיות הקטנות ואנינות הלחם, שאופות, משחזרות וממציאות מיני לחם חדשים וישנים, גובות מחירים מופקעים. בעוד הלחם הכפרי, מהקמח המלא והלא מנופה הופך לבריא החדש, מגובה במחקרים ונחשק על ידי המסודרים, הלחם הלבן, זה שנחשב תקופות ארוכות לבריא והיוקרתי מכל האחרים, הופך מושמץ, משמין, לא בריא ונחות ממנו.


הנה תולדות הלחם בקצרה:

https://youtu.be/qylxpwNhFYI?t=52


כך מכינים לחם כמו לפני 2,000 שנה:

https://youtu.be/DYTuNXq1eBk


הלחם הרומי:

https://youtu.be/B6cACVc-t64


וכך אפו לחם בימי הביניים:

https://youtu.be/7Rt0OR8LalA

זה מתחיל משדות החיטה והדגנים שישמשו לייצור הבצק, עם כל מיני תוספות או בלי. כשהחיטה מגיעה לטחנת הקמח, טוחנים את הדגן לקמח דק מאד. הוא נארז ונשלח למאפיות. מהקמח הזה ייצרו בהמשך את הבצק ללחם.

אחרי שהאופה לש את הקמח, עם מים ושמרים, נוצר בצק. מהבצק הזה, שיתפח ויהפוך אוורירי, ניתן יהיה לקלוע את החלה או להכין את גושי הבצק לצורת הלחם, הלחמניות ושאר המאפים.

כשהן מוכנות בתבניות, יוכנסו כיכרות הלחם אל התנור וייאפו למשך זמן מספיק, עד שיהפכו ללחם חם וטרי.

כשיראו בתנור כיכרות לחם חומים וחמים, יוציאו אותן האופים מהתנור, יארזו בארגזים וישלחו אותן לחנויות. יש מהם שיבצעו פיסה של לחם טרי וחמים לאכילה, או יגישו לשולחן את הלחמים הטריים וטעימים כל כך.

בתיאבון!


הנה פס ייצור של מאפייה גדולה (עברית):

https://youtu.be/goitik-o8d8


תהליך ייצור הלחם במאפייה בישראל (עברית):

https://youtu.be/uHyrHSfFaqI


כך יוצרים את הקמח:

https://youtu.be/y8vLjPctrcU


איך להכין לחמניות בבית (עברית):

https://youtu.be/KWVbDNBnPqE


וייצור לחם במפעלי הלחם הגדולים:

https://youtu.be/9wlJbsNBUgc?t=89&long=yes

בחפירות מצרים העתיקה מצאו למרגלות אחד הפרעונים החנוטים צנצנת עם דבש. הדבש הזה היה אכיל לחלוטין. זה קיבע את התפיסה שלדבש אורך חיים אין סופי, או סביר יותר שארוך כמעט מכל דבר מאכל אחר.

המדענים מעריכים שזה 150 מיליון שנה שהדבורים מייצרות דבש.

בספרד נמצאו ציורי קיר מ-7000 לפני הספירה, המראים שהאדם הקדמון למד כבר אז להפיק תועלת מהדבורה הקדמונית והחל לרדות את הדבש לצרכיו.

בהמשך ההיסטוריה היה הדבש שקול לזהב. שימושים שונים היו לו בידי האדם, ביניהם כמובן דבר מאכל, תרופה למיחושים שונים ומינחה לאלים.

הדבש היה סימן לעושרו של אדם ושימש אפילו כטיהור למצבות קדושות.

אגדות לא חסר וסביר שהן מרמזות על החיים.

המרגלים שנשלחו על ידי יהושע בן נון לתור את הארץ המובטחת מדווחים שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". התיאור של ארץ ישראל, כמקום פורה, שופע ועתיר תנובה מתייחס לדבש כמדד לכל התכונות הללו.

היה זה שלמה המלך, למשל, שדבורה סייעה לו במבחן שערכה לו מלכת שבא.

הדבש הוא גם חומר שימור של גופות לזמן ארוך, חומר משונה אבל ככל הנראה עובד. ארגז מלא דבש שימש להעברת גופתו של אלכסנדר מוקדון משדות המלחמה הרחוקים שלו שבמזרח, בחזרה אל מולדתו.

הרומים גם הם החשיבו את הדבש ולא פעם נהגו לשלם את המיסים בדבש.



טבחית שמכינה סוכריות דבש מספרת על תולדות הדבש (מתורגם):

https://youtu.be/UhLJSAB9iXU

שמן זית הוא שמן המופק מזיתים, שמן בריא ועשיר בדרך כלל בנוגדי חמצון, הידועים כבריאים לגוף ולמוח.

יצור שמן הזית נעשה בבית הבד, שהוא מתקן או מקום בו מכינים את שמן הזית. כמובן שזה קורה לאחר המסיק, בו מוסקים את הזיתים, כלומר קוטפים אותם מהעצים.

אז הזיתים מגיעים לבית בד וכאן ממצים מהם את שמח הזית. זה נעשה על ידי מעיכה של הזיתים וסחיטת השמן הזך מתוכם.

מיצוי השמן מהזיתים נעשה כיום ממש כמו בימים עברו. הוא מתקיים בתהליך בו ממיינים את הזיתים, שוטפים אותם, סוחטים ומועכים את הזיתים.

בעידן המודרני זה נעשה לרוב באמצעות מכונות, בעוד שבעבר עשו זאת על ידי אבנים גדולות שמעכו את הזיתים באמצעות סיבובם, זו מעל זו.

לאחר שהזיתים נמעכו, מפרידים את השמן מהעיסה שנקראת גפת. התוצאה היא שמן זית זך וטעים להפליא.

אגב, ההפקה של השמן מהזיתים, שמתבצעת על ידי דחיסה והידוק בלחץ, נקראת כבישה. אם מבצעים זאת בטמפרטורות גבוהות, אפשר להפיק הרבה יותר שמן מהזיתים. אבל החימום מזיק לשמן ומאוד פוגם באיכות שלו.

לכן המציאו את הכבישה הקרה, המתבצעת באמצעים מכניים ובטמפרטורה שלא עולה על 32 מעלות. תוצאתה היא השמן המובחר ביותר, שמן זית הנקרא שמן כתית, כלומר שמן זית שמופק בכבישה קרה.

מכל מקום, לאחר מיצוי שמן הזית מהזיתים, מכניסים את השמן למיכלים או לבקבוקים והם נשלחים למכירה לחנויות.

בתיאבון ולבריאות!


כך מייצרים שמן זית (עברית):

https://youtu.be/sCsiA9zG9BY


מפס הייצור של שמן הזית (ללא מילים):

http://youtu.be/H8Ai8ywrtME


ייצור שמן זית באופן תעשייתי:

http://youtu.be/aieNV3V4b_s


פרסומת לשמן זית (עברית):

https://youtu.be/Rqn4T1jrrf4


ומשפחה שמייצרת שמן זית בארץ (עברית):

https://youtu.be/bYzapb7Aa-o?long=yes

חלזונות ושבלולים (Snails) משמשים חומר מאכל ובסיס למעדני תאווה של ממש. כבר מימי קדם אהבו הקדמונים לאכול אותם וברחבי העולם כולו יש גם תרבויות שלא מתחברים לאכילתם ו"מרגישים שזה מגעיל" ותרבויות שמאכלי תאווה מרכזיים שלהם מבוססים על חלזונות ושבלולים.

בפורטוגל, למשל, החלזונות פופולריים מאוד. אלפי טונות של חלזונות נאכלים שם בכל שנה. בין השאר מוגשים שם לשולחנות שיפודי חלזונות בגריל, לצד תבשילי חלזונות שהפורטוגלים אוכלים עם צ'וריסו ועשבי תיבול.

בספרד השכנה צולים אותם בתוך הקונכייה, על גריל, או מגישים אותם ברוטב עגבניות ושום.

בגרמניה ובבלגיה החלזונות מוגשים במרקים. הראשונה אהוב מאוד מרק היער השחור הסמיך, שבתוכו צפים לא מעט חלזונות. בבלגיה השכנה הם מוגשים בתוך מרק הנמכר ברחוב, כאוכל רחוב מן השורה.

בדרום אפריקה מגישים חלזונות מעושנים וביוון מגישים לשולחן חלזונות שטוגנו בשמן זית, עם לימון בצד. לטובת מאכל יווני מסורתי אחר, מבשלים אותם בתיבול של חומץ יין.

אבל כמובן שבולט במיוחד המטבח הצרפתי, בו מככבת מנת האסקרגו הקלאסית, מנה שמקורותיה צרפתים-איטלקיים וכוללת חלזונות בחמאה עם עשבי תיבול ושום.

בשביל מנת האסקרגו המפורסמת כל כך המציאו הצרפתים צלחות הגשה מיוחדות. בצלחות הללו שקעים המיועדים להכיל את הקונכיות הממולאות באוכל. לצד הצלחת פותחו גם כלי אוכל מיוחדים, כמו המזלגות המוארכים שמאפשרים לחלץ את החלזונות מהקונכיות ומלקחיים מיוחדים שמקלים על האחיזה של השבלולים.


בעיר האורות פאריס אוכלים חלזונות במסעדות היוקרתיות ביותר:

https://youtu.be/VPP3KT03AfU


בקולומביה הקים בעל שדה שפלשו אליו חלזונות חברה לייצוא שלהם למסעדות:

https://youtu.be/lpwGiqq7wgc


מנסים לאכול שבלולים... וזה לא קל:

https://youtu.be/A0t26w1zXiQ


האם הילדה שאוכלת שבלולים אכן נהנית:

https://youtu.be/mBhnGgyhEcc


ושבלולים הם מזון אהוב גם בווייטנאם:

https://youtu.be/Zqagaz2WHxU?long=yes

תמרינדי (Tamarind או Tamr Hendi) הוא פרי שבא מעץ התמרינד ההודי (TAMARINDUS INDICA), הוא עץ גדול שממנו בא פרי ממשפחת הקטניות. נופו של העץ גדול ועליו מנוצים. מקורו בסודן וביערות מדגסקר, כמו גם בסוואנה האפריקאית. עצים רבים כאלו גדלים באיי סיישל.

מעץ התמרינד יוצרים את התמרינדי, אחד המשקאות העתיקים והפופולריים ברחובות המזרח. כי משקה התמרינדי הקר והמתוק הוא נווה מדבר בחום הקיץ המזרח תיכוני.

כבר במאה ה-4 לפני הספירה הפרי היה ידוע במצרים הפרעונית וביוון העתיקה. הוא הגיע עד הודו וממנה נפוץ אל פרס ואל חצי האי הערבי. בערב ובמזרח התיכון הוא זכה לשם המסלף את מקורו, "תמר הינדי". שם שאומץ בשאר מדינות העולם.

עצי התמרינדי מאוד נפוצים כיום בדרום הודו. הם משמשים כיום לא רק כעצי פרי אלא גם לנוי והצללה בצידי הדרך. בקליפת העץ משתמשים לרפואה עממית, מבעיות עיכול וקיבה ועד תרופה נגד מלריה.

כמשקה טעים וזול, הוא כאמור להיט עממי. לעיתים הוא נקרא ארק סוס (Erk Sous) ובמקומות אחרים קוראים לו ליקוריץ (Licorice).

הפרי הזה הוא הבסיס להכנת משקה התמרהינדי הפופולרי, אבל הוא לא רק משקה נהדר, אלא גם בסיס לרטבים ולהוספת טעמים לאוכל מוקפץ, לממולאים ולתבשילי בשר נהדרים.

לפרי עצמו תרמילים גדולים, עם זרעים גדולים, עטופים בציפה חומה, עסיסית בטעם חמוץ מתוק. מסביבם קליפה אבנית. מהציפה שמסביב לזרעים מכינים את המשקה הטעים של התמרינדי, כמו גם ממתקים עתיקים שעשויים ממנו.

הפרי הטרי והירוק מריר וחומצי. הוא אורח של קבע במאכלים מלוחים ומתובלים. הפרי הבשל, לעומת זאת,הרבה יותר מתוק אבל עדיין חמוץ מאוד. הוא משמש לקינוחים, חטיפים ולמשקאות ממותקים. בתאילנד יש מיני תמרינדי מתורבתים, עם מרירות נמוכה מאוד. את אלה אוכלים שם גם בתור פרי טרי.


#אפשר מתכון?
את התמרינדי אפשר לקנות כיום באריזת ואקום ובה התרמילים דחוסים בחתיכות.

הכנת תרכיז תמרינדי היא פשוטה: השריה של 200 גרם תמרינדי לכל הלילה, הרתחה בסיר ואז הוספה של 3 כוסות סוכר וערבוב מדי פעם. הנמכה לאש בינונית ובישול של עוד 15 דקות ואז צינון לטמפרטורת החדר. סינון מהיר במסננת והכנסה לקירור במקרר. מגישים בכוס, ביחס של 1/3 תרכיז ו-2/3 מים קרים וכמה קוביות קרח. לרוויה!


הנה דבריו של מוכר התמרינדי באילת (עברית):

https://youtu.be/2wXhQPgbdLI?t=8


מוכרי רחוב בקהיר מספרים על מכירת ה"ארק סוס":

https://youtu.be/5gyig-Z41Z0


מוכרי התמרינדי ברחוב הם לא פעם אטרקציה של ממש:

https://youtu.be/aYDQiaCkFpc?t=14


על פרי התמרינדי:

https://youtu.be/PQCjpyVHn7M


גם הטעם של הפרי עצמו הוא נפלא:

https://youtu.be/CPtEd0o_zaU


מתכון לתמרינדי ביתי:

https://youtu.be/cq7_jbHpCV8


והמתחרה - מוכר הליקוריץ ברחוב:

https://youtu.be/lrgKZdeUS0E

החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.

רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.

גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.

ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".

מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.


#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.

פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.

את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.

עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.

הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.


#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.

אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.

מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.

בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.

באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.

כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.

אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.


הנה ליקוט החרובים (עברית):

https://youtu.be/xA80D4vAOlk


מטעי חרובים באוסטרליה:

https://youtu.be/nFcpStnOm4A


קציר החרובים:

https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY


כך מייצרים סירופ חרובים:

https://youtu.be/-KVcz_iFuZY


והכנת משקה חרובים (עברית):

https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng

רוזטה (Orgeat syrup) הוא משקה שקדים ממותק, בצבע לבן חלבי, המבוסס על רכז שקדים.

הרוזטה, הנקרא גם אורזטה או אורצטה, מוכר כמשקה רחוב פופולרי בחלק ממדינות צפון אפריקה. בארצות כמו תוניסיה ולוב, כמו גם אצלנו, נהוג להגיש אותו קר.

בארץ נמכר משקה הרוזטה בחנויות וברשתות השיווק, לצד יצרנים ואנשים פרטיים, המייצרים אותו בהכנה מסורתית בבית ומוכרים בחנויות קטנות ובשווקים.

יוצאי לוב ומי שעלו מתוניסיה נהגו לשתות את משקה הרוזטה בארצותיהם, הן בימי הקיץ החמים והן בחגים ובאירועים מיוחדים.

את הרוזטה הקלאסית יוצרים מתרכיז שמופק מתערובת של שקדים מרים ומתוקים שנסחטו יחד.

אגב, יש גם משקה דומה ומסחרי שמפיקים משקדים מתוקים בלבד, שדומה בטעמו למרציפן וכפיצוי על הטעם המעט מריר שחסר, מוסיפים לו תוספי טעם.

במקומות שונים יש גם מי שמפיקים משקה המזכיר אותו, אבל מגלעיני משמש.


הנה משקה רוזטה (עברית):

https://youtu.be/EeF3nTZlXXQ

מיץ קנה סוכר (Sugarcane Juice), או מיץ קנה, הוא משקה טבעי, מרענן ומתוק שנעשה בארצות רבות מקנה סוכר טרי שנדחס ונסחט היטב. לתרמילאים ומטיילים בעולם שתיית המיץ הזה היא חלק בלתי נפרד מהטיול לארצות כמו מצרים, הודו, ברזיל וכדומה.

קנה הסוכר ידוע בתכולת הסוכר הגבוהה שלו. זהו עשב גבוה ורב שנתי. משום צריכת המים הגבוהה שלו, הוא גדל בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.

בדוכנים בכל רחבי אסיה מוכרים את המשקה הקר. במדינות רבות המיץ מופק ונסחט במקום, מקני סוכר גבוהים. אלה שצומחים ליד נהרות גדולים, כמו הנילוס במצרים ונהרות דומים ברחבי אסיה, כולל בתאילנד, הודו, קמבודיה ועוד.

ההכנה פשוטה. בתחילה קוטפים את גבעולי הצמח, כלומר את קני הסוכר. מעבירים אותם למכונת ריסוק, המחלצת מהם את המיץ. לאחר מכן מוציאים מהמיץ את הלכלוך, על ידי סינון.

במקומות רבים מוסיפים למיץ קנה סוכר מעט מיצים המוסיפים לו טעם. ביניהם מיץ ליים, ג'ינג'ר או נענע שמעניקים לו טעמים ייחודיים. עוד מפיקים בעולם מקנה הסוכר משקאות אלכוהוליים כמו רום וקשאסה.

המדהים הוא מיץ קנה הסוכר הטבעי ידוע כבריא. הערכים התזונתיים שלו גבוהים, הוא עשיר בוויטמינים, נוגדי חמצון ובמינרלים כמו ברזל, סידן ואשלגן. ואם כל הטוב הזה לא מספיק, אז הוא גם משקה דל שומן בשל תכולת הסוכר הגבוהה שבו הוא גם מקור אנרגיה מצוין לגוף.


הנה הכנת משקה הקנה המצרי:

https://youtu.be/U7MrUXfkl0A


משקה קנה בתאילנד (עברית):

https://youtu.be/Q__DWRv7X3Q


על משקה הקנה בעולם:

https://youtu.be/l_Q2bFDogFM


מסחטת קנה בהודו (עברית):

https://youtu.be/AA4duXg3jaY


בהמה סוחטת קנה:

https://youtu.be/dXWAIwjQWZI


משקה קנה בסינגפור:

https://youtu.be/8JBeUx4XoS4


סוחטת קנה סוכר בקמבודיה:

https://youtu.be/hkgNAZ6HO8Y


וסוחטי קנה בתאילנד:

https://youtu.be/JfGKqkfvHZY

מובן לכולנו שאכילת הבשר (Meat) היא הסיבה העיקרית להיווצרות הציד, נכון?

היו כמובן גם הפרווה המחממת וחומרים שונים, כמו שנהב שבקרניים או עור שניתן לעבד לביגוד, אבל בתחילה התחרה האדם הקדמון עם חיות הטרף על הנבלות של בעלי החיים, בעיקר לצורך של השגת בשר.

זה היה קל יחסית ובשר הנבלה היה די טעים. אבל תוך זמן קצר ובדרכים כואבות ואולי אף קטלניות למדו שוכני המערות שיש במזון שכזה סכנה. מזון מבשר של בעל חיים מת הוא לא פעם בשר שכבר הרקיב ועלול לגרום לאוכלים אותו כאבים, מיחושים ומחלות, לפעמים אף למוות.

ברור היה לאבותינו הקדמונים שהם ייאלצו ללמוד לצוד את בעלי החיים בעצמם ולזכות כך בבשר טרי ובריא ואל מול הרבה פחות מתחרים מבעלי החיים ואוכלי הנבלות הטורפים את בשר החיה המתה.

ואכן, בתחילה נעשה הציד באמצעים פשוטים למדי. ענפים ומקלות שמשו קבוצה של ציידים בכדי להכות ולהכניע את החיה הניצודה. אבל כל ציד כזה היה מורכב וקשה לתיאום בין כל הציידים ולציד בעלי חיים גדולים הם נזקקו למספר רב של ציידים.

הפתרון של הציידים היה לייצר לעצמם כלי ציד יעיל יותר, שבעזרתו יוכלו צייד אחד או שניים לצוד, מבלי להזדקק לקבוצת ציידים גדולה.

כך הם גילו בתקופה הפלאוליתית שאבן היא החומר המתאים ביותר לייצור של כלי ציד חדים ויעילים. בהמשך הם ילמדו להשתמש באבנים וסלעים שיצליחו לסתת ולחדד בעצמם, בכדי ליצור כלי ציד יעילים.

ואכן, בתקופת האבן למדו ציידים קדמונים שאבן הצור היא האבן הטובה ביותר לסיתות וחידוד. האבן הקשה, שניתן לסתת לחדות מרבית, התגלתה במהירות כשימושית גם לחיתוך בשר, גם ככלי נשק נגד קדמונים שכנים וגם ככלי ציד מעולה.

לצורך הציד נהגו הציידים ולקשור את האבן החדה לענף עץ וכך ליצור לעצמם גרזן (Axe) ראשוני. העיצוב יילך וישתפר עם הזמן ודי מהר יהפוך הגרזן הזה לאחד מכלי הציד היעילים ביותר להשגת בשר טרי. בהמשך יצטרפו אליו גם החץ והקשת וכשהאדם ילמד לאלף עופות דורסים וכלבי ציד ולקבל מהם סיוע, הציד יהפוך ליעיל ופורה אף יותר. ציד נעים אבל רק אם חייבים!


הנה הבשר והמזונות האחרים של האדם הקדמון:

https://youtu.be/9kafuTmY-YA


כך למד האדם לסתת אבני צור לכלי ציד ועבודה (עברית):

http://youtu.be/SasVGcBupDU?t=2m26s


למה נהגו לבשל אותו?

https://youtu.be/Wpfwu__PF7Y


כך צדו בתקופת האבן:

https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM


על הצד הבריאותי של הבשר (מתורגם):

https://youtu.be/NxvQPzrg2Wg?long=yes


וכמה הבשר בריא?

https://youtu.be/ouAccsTzlGU?long=yes

בימי קדם, בתקופה הפרהיסטורית, למדו קדמוני האדם שהציד הוא הדרך להשיג בשר. במקום להתחרות עם חיות הטרף על נבלות בעלי החיים ולהסתכן במזון שכבר הרקיב וגורם לכאבים ומחלות, הם למדו לצוד את החיות בעצמם.

בתחילה, הציד נעשה באמצעים פשוטים, כשענפים ומקלות משמשים קבוצת ציידים להכות ולהכניע את החיה הניצודה, או לדחוק אותה על ידי הפחדתה, היישר אל התהום. אחר כך היו יורדים אל גופתה ומבתרים אותה בכדי לאסוף את הבשר.

אבל ציד כזה היה מסוכן, מורכב מאוד וקשה לתיאום בין כל הציידים.

הפתרון הגיע כשלמדו הקדמונים לייצר לעצמם כלי ציד יעילים יותר, שבעזרתם יוכלו לצוד בקבוצות קטנות ואף לבדם. כך גם יכולים היו הגברים להתפצל לצוותי ציד רבים ולהשיג יותר בשר.

הם למדו לייצר ראשי כלי ציד מאבן וקשרו אותם לחניתות, גרזנים ועם המצאת החץ והקשת גם לראשי חיצים. התקופה אכן זכתה לשם "תקופת האבן".

וכך סיפק הציד בתקופת הפרהיסטוריה את עיקר התזונה והביגוד של האדם. בנוסף להם שימשו הפרוות והעורות של בעלי החיים גם לבניית אוהלים, בעוד קרניים ועצמות היו לחומרי גלם מצוינים שמהם יצר האדם הקדמון כלי אוכל ועבודה.

עם המהפכה החקלאית, המהפכה הנאוליתית, החל ביות של בעלי חיים. כשיש לך חיות שאתה מגדל למאכל ולשימוש בעורם, בפרווה ובצמר שלהן, הצורך לצוד להשגת מזון יורד משמעותית.

מצד שני, למי שממשיכים לצוד משמש הביות של בעלי חיים הזדמנות ענקית. בתרבויות שונות מבינים שאפשר לנצל תכונות של בעלי חיים כדי לשפר את הציד. בהדרגה מתחילים להשתמש בבעלי חיים לצורך עזרה בציד. כך הופך העיט למסייע בציד במונגוליה, כלבים מאולפים לסייע בציד באירופה, עופות כמו הקורמורן מסייעים במזרח הרחוק לדיג וכך הלאה.

באירופה של ימי הביניים צדים רק בני משפחות המלוכה והאצולה. באחוזות שלהם ומסביב לארמונותיהם שטחי ציד נרחבים, שבהם צדים הם ומקורביהם, לשירות המשפחה ולסעודות הארמון.

בהמשך האלף השני מפסיק הציד להיות צורך קיומי, אך הוא נמשך. ציידים מקצועיים משפרים את יכולתם לצוד, לומדים להשתמש בכלי נשק משוכללים ומספקים בשר לאצילים. אבל גם בני האצולה ממשיכים לצוד, כסוג של ספורט בו הם מפיגים את השעמום שלהם, שהרי הם אינם צריכים לעבוד, ובמקביל מפגינים את האומץ והיכולות שלהם כציידים.

המנהג הרווח, החל מהמאה ה-19, הוא להציג את שלל הציד על ידי הצבת פוחלצים של חיות מרשימות שצד בעל הבית, או תלייה של ראשים מפוחלצים על הקיר. גם הפרוות והעורות משתמשים לא פעם כשטיחים המדגימים את יכולתו המדהימה של בעל הבית להשתחץ בציד שלו.

וכך, במאה ה-20 יוצאים מתעשרים ועשירים רבים לציד במסעות ספארי באפריקה ובשלל מקומות אקזוטיים בעולם. אין כאן יותר צרכים קיומיים. הציד הוא לשם ההנאה שבציד והכבוד בשלל ובהישגים של הציד העשיר.

הציד הזה מוסיף להכחדת המינים בעולם ומשבש את שרשרת המזון. אבל למי זה אכפת, כשאתה יכול להראות תמונות מופלאות שלך, עם ראש של צבי או רעמה של אריה שצדת במסע הציד האחרון?


ההיסטוריה של הציד מתחילה בקבוצות גדולות התוקפות חיות פרא:

https://youtu.be/QGV3PpGgH5I


המעבר מציד פרימיטיבי לציד עם כלי ציד ראשונים:

https://youtu.be/zAVwqnizKfI


הכנת כלי ציד קדומים עם אבני צור:

https://youtu.be/qqGNE3tQs0Y


ציידים-לקטים מטנזניה שצדים בימינו ממש כמו אז:

https://youtu.be/E_Q5LnNlwZs


כך שיפר סיתות של אבני צור את הציד בתקופת האבן:

https://youtu.be/ucwqR3Pt-LM


בעלי חיים דוגמת העיט צורפו לציד, מה שעד היום נהוג במונגוליה:

https://youtu.be/bNreRZyGVZQ


וספארי ציד של עשירים במאה ה-20:

https://youtu.be/nlL2VGFAY_k

רבים לא מודעים לכך שהתירס הוא הגידול הנפוץ ביותר בעולם, אפילו יותר מהחיטה והאורז הנפוצים כל כך. התירס מהווה מרכיב ראשון במעלה בתפריט המזון העולמי.

ממנו מכינים קמח תירס ושלל מוצרי מזון, מדגני בוקר ועד חטיף הפופקורן - מהחטיפים האהובים בעולם ומהיותר בריאים שבהם.

מקורו של התירס במרכז אמריקה. רק עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15 הוא הועבר ליבשת אירופה וממנה הופץ באדיבות הקולוניאליזם האירופי לכל רחבי העולם.

במקומות רבים בעולם נחשב התירס למאכל רחוב פופולרי ופשוט להכנה וקמח התירס הוא מוצר יסוד בהרבה מטבחים. מגרעיני תירס עשוי הקורנפלקס, המשמש מרכיב מרכזי בארוחת הבוקר של מיליונים בעולם המערבי, במיוחד הצעירים שבהם.

באולמות הקולנוע נחשב הפופקורן, שמכינים מגרגרי התירס המופרדים ומיובשים, לחטיף בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרטים. למעשה, הפופקורן אהוב כל כך באולמות הקולנוע, עד שהוא הפך לסמל העולמי של המסך הגדול.

מובילת גידול התירס בעולם כיום היא ארצות הברית. גידולי התירס של ארה"ב מהווים חצי מכלל התוצרת העולמית. בשנת 2009 ארצות הברית יצרה לבדה מעל 300 מיליון טונות של תירס.


הנה ההיסטוריה של התירס (מתורגם):

https://youtu.be/i6teBcfKpik

רבים יתקשו להאמין ודאי שניתן לאכול את החיה הרירית והדוחה למדי ולהכין ממנה מעדני מלכים, אך בצרפת, מולדת המזון המשובח, אוכלים בתאווה ובהנאה רבה את ה"אסקרגו" (Escargot), מאכל החלזונות הקלאסי שלהם.

למעשה, החלזונות הם מהמאכלים הקדומים המוכרים לאדם. האסקרגו, שאכן נחשב למעדן במסעדות צרפת, מוגש גם בלא מעט מסעדות יוקרה ברחבי העולם, כשבשר החילזון מקבל בקלות מגוון של טעמים וצורות הכנה.

זהו מאכל צרפתי מסורתי המבושל מהחלזונות הקטנים של החילזון היבשתי. באמצעות צום של 5 ימים, מנקים את גופם של החלזונות שמיועדים לבישול.

את האסקרגו מכינים בדרך כלל על ידי הרתחת החלזונות במים, עם תבלינים כמו שום, פטרוזיליה, בצל, לימון ויין לבן. בהמשך מופרדים החלזונות מקליפתם ומוגשים לשולחן, עם חמאה, עשבי תיבול ותוספות, כמו גבינה או ביצים.


#איך אוכלים חלזונות?
יש כמה דרכים לאכול אסקרגו. הדרך המסורתית היא להשתמש במזלגות מוארכים שבעזרתם שולפים את החלזונות מתוך הקונכיות. המזלג הזה, המיועד לאסקרגו, נקרא "פורקיה".

לפורקיה יש שתי שיניים ארוכות, אחת לכל צד של החלזון. כדי לאכול את האסקרגו, מוציאים אותו באמצעותה מקליפתו ואז אוכלים את החלזון, אם באמצעות הפורקיה או בסכין ומזלג.

למנה יצרו עם השנים צלחת הגשה מיוחדת, הכוללת שקערוריות, מעין שקעים שבהם מניחים את החלזונות. יש גם מלקחיים מיוחדים המאפשרים להחזיק אותם.

למי שלא רגילים לטעם של האסקרגו, כדאי להתחיל בכמות קטנה ומומלץ שלא להיבהל מהמרק המצטבר בתוך הקליפה שלו. מדובר בחלק מהטעם של האסקרגו ועבור רבים הוא טעם נרכש.

ניתן לאכול אסקרגו גם בעזרת קיסם. כדי לאכול כך מוציאים את החלזון בעזרת הקיסם מקליפתו, ואז לאכול את החלזון היישר מהקיסם.


הנה שף צרפתי מציג ומסביר על הסקרן שלו:

https://youtu.be/pEQ7_6ZE_Yw


איסוף האסקרגו ובישולו לארוחה:

https://youtu.be/wTnqY5O9IkM


כך אוכלים שבלולים בצרפת:

https://youtu.be/7SAmjzWbg7c


אוכלים אסקרגו:

https://youtu.be/VPP3KT03AfU