מינימליזם (Minimalism) הוא סגנון מאופק, עם מעט מאד פריטים ומרכיבים. יצירה מינימליסטית מכילה לרוב מעט פריטים והיא סגפנית ומאופקת מאד בכמות המידע שהיא מעבירה. הסגנון המינימליסטי מצמצם את הדימוי החזותי, את כמות הצבעים והמאמץ ביצירה, לטובת תיאור מאופק של מושא היצירה.

אפשר להגדיר את המינימליזם כ"זרם-על" שהפך נפוץ ואומץ על ידי רבים בתחומי אומנות רבים - מהאמנות החזותית, דרך העיצוב, קולנוע, מוסיקה, אדריכלות, שירה ומחול.

אפשר להציג דוגמאות שונות למינימליזם באמנות, כגון עיצוב מינימליסטי למשל, שיכיל מעט פריטים בחלל, ציור מינימליסטי שמכיל מעט קווים, אדריכלות מינימיליסטית שבה לא יהיו קישוטים ועיטורים כבסגנונות קודמים, או יצירה מוסיקלית מינימליסטית שלרוב תאופיין בשינויים מעטים וקטנים לאורכה.


הנה המינימליזם:

https://youtu.be/XEi0Ib-nNGo


המחשה לאמן שמציג את הצמצום לצורה הבסיסית ביותר:

http://youtu.be/CbTL0G3WkGo


לא חסרים במוזיאונים גם מינימליסטים כאלה:

https://youtu.be/9aGRHOpMRUg


הפופולריות של עיצוב פנים מינימליסטי בסגנון הנורדי (עברית):

https://youtu.be/rUpqCa3Dnfs


יש שמנהלים חיים מינימליסטיים ברכוש (עברית):

https://youtu.be/4gUzhoWzCys


שיטה ליצירה מינימליסטית בעזרת מחשב:

http://youtu.be/r1DZXtLZhX4


עקרונות המינימליזם והחיים המינימליסטיים (עברית):

https://youtu.be/oYNp7Gwk604?long=yes


ובעיצוב המודרני נחשב המינימליזם לאבן יסוד, מאז סיסמת ה-Less is More של לודוויג מיס ון דר רוהה:

https://youtu.be/0jEj5cTJzZ0?long=yes

פוטוריזם (Futurism) הוא זרם אמנותי מתקדם ואוונגרדי, שנולד באיטליה ופעל בין השנים 1914-1901. הזרם הזה ראה את היופי הרב דווקא במהירות של העידן המודרני, המכני והטכנולוגי.

הפוטוריזם נוסד על ידי משורר איטלקי בשם פיליפו טומסו מרינטי, שביחד עם עוד 5 חברים ייסד תנועה אמנותית פורצת דרך.

את המניפסט המהפכני הפוטוריסטי שלהם, פרסמו חברי התנועה בשנת 1909, בעיתון הצרפתי "לה פיגארו". הוא עתיד להיות דוגמה ומופת למניפסטים אמנותיים שונים שיבואו בעקבותיו, כמו המניפסט המפורסם של תנועת הדאדא.

במניפסט הפוטוריסטי קרא מרינטי לאמנים הצעירים לצאת למהפכה ולהילחם בנאמנות העיוורת לעבר, נאמנות שמנעה מהם ליצור אמנות חדשה ומקורית שכל כך התבקשה לדעת הפוטוריסטים.

למותר לציין שהמניפסט הזה חולל שערוריה גדולה בעולם האמנות של אותם ימים. השמרנות התנגדה לרעיונות הקיצוניים של מרינטי, שדרש בו להרוס את הספריות והמוזיאונים לחלוטין.

כך יצא שהפעם הראשונה שהציגו הפוטוריסטים את יצירותיהם בתערוכה הייתה בעיר האיטלקית מילנו ורק בשנת 1911.

הזרם הזה הושפע מהקוביזם, כי ממש כמו הקוביסטים, גם הפוטוריסטים גילו עניין רב בעיר וכלל לא מעט מרכיבים אורבניים (עירוניים), לצד מאפייני תנועה דינמית ואלמנטים מהעידן התעשייתי. בנוסף לכך הפוטוריזם הושפע מהזרם הניאו-אימפרסיוניסטי ומהכרונופוטוגרפיה של חלוצי הקולנוע דוגמת מייבריג' ומארי.

הפוטוריזם אמנם פעל תקופה קצרה יחסית אבל הוא השפיע מאוד, במדינות דוגמת בריטניה, מקסיקו וברית המועצות ולמשך שנים. הזרם אמנם התמקד באמנות חזותית, אבל קרא לשינויים בתחומים נוספים, כמו מוסיקה, ספרות, קולנוע, אדריכלות ואף בתחום הפוליטי.

אך הקשר של מנהיגי ומחולליה של התנועה הפוטוריסטית לשוביניזם ולפאשיזם פגע בה מאוד. גם העובדה שהמייסד, מרינטי, היה תומך נלהב של הרודן האיטלקי מוסוליני, לא תרמה לאהדה כלפי התנועה ובהדרגה הלכה השפעתה ופחתה. כך יצא שבשנות השמונים של המאה ה-20, הפוטוריזם והשפעותיו כמעט ונעלמו לחלוטין מעולם האמנות.


הנה הסבר קצר על הפוטוריזם:

https://youtu.be/Ntr_Ku7vrI0


תולדות הפוטוריזם:

https://youtu.be/8HDbSXNMl0o


הסבר מקיף על זרם הפוטוריזם:

https://youtu.be/iUyAL8HiZwg


הכירו מקרוב כמה יצירות פוטוריסטיות:

https://youtu.be/lJTzl9ee-0k


הסבר הפוטוריזם:

https://youtu.be/YFPIP9NxU30?long=yes


ותערוכת הפוטוריזם האיטלקי המקיפה בגוגנהיים:

https://youtu.be/WAWjiWqPYR0?long=yes

נראה שהאמוג'י (emoji), שפת האייקונים היפאנית, היא השפה שהתפתחה במהירות הגדולה ביותר בתולדות האנושות. היא הומצאה רק בשנת 1998 וכיום משתמשים בה מאות מיליוני אנשים, השולחים מעל 6 מיליארד אמוג'ים מדי יום.

מאז שהוכנסה לשימוש בשנת 1998, ברשתות הסלולר היפניות, הפכה האמוג'י, שתרגומה הוא משהו כמו "תמונת־דמות", לשפת הסימנים הפופולארית בהיסטוריה.

את האמוג'י הראשון יצר מעצב יפאני בשם שיגטקה קוריטה (Shigetaka Kurita), שהיה חבר בצוות הפיתוח של מערכת אינטרנט סלולרי שנועדה לחברת טלפונים ביפאן.

המילה אימוג'י היא חיבור בין שתי מילים ביפאנית. המלה E פירושה "תמונה", ו"מוג'י" (MOJI) פירושו "סימן".


הנה ההתפתחות המהירה של האמוג'י:

https://youtu.be/SQUNhYw7Sd0


כמה עובדות שימחישו את התפוצה המדהימה שהאמוג'י זכתה לה בשנים האחרונות:

https://youtu.be/Rc_KRZOdly8


וגברת שמנסה להשמיע איך "הוגים" אמוג'ים שונים:

https://youtu.be/repyKZKlAlo

תרבות האינסטנט (Instant Culture) היא תרבות של "מיד" ו"עכשיו". בעידן המודרני אנו מצפים שהכל יהיה מיידי ושלא נחכה או נעבוד על דברים ועל השגה שלהם הרבה זמן.

זמן הוא כסף, אמרו לנו פעם... תרבות האינסטנט נולדה עוד הרבה לפני שהיא זכתה לשם. בעולם של נס קפה, אינסטנט פודינג וארוחות מוכנות, שמוסיפים להן מים רותחים, החל האדם להתמכר לכאן ועכשיו. הדואר החל להיזנח בשנות ה-90 לטובת המייל ואחר-כך הגיעו המסרונים ואז המסרים המיידיים ואחר כל ווטסאפ ואין כבר משהו שהוא לא ממש מיד ולא נשלח ל-30 איש לפחות...

הנגישות המיידית לכל דבר שצריך. הכביש מהיר, המזון מהיר והכל בשאיפה לכאן ועכשיו. גוגל מספק מידע בשניות, הנגישות למוסיקה שנותן אתר יוטיוב היא אינסופית, כך גם הידע שנותנת ויקיפדיה בשניות והגישה המהירה לחברים שלנו, שנותנות הרשתות החברתיות פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם - הכל כאן ועכשיו ומיד. גם תרבות הריאליטי מאפשרת לרוצים להתפרסם לעשות זאת בלי המתנה להבשלה איטית ונכונה. גם הטלוויזיה המפוצצת ביותר ערוצים ממה שאדם צריך. בכל רגע אפשר לראות סרט לפי טעמך באיזה שהוא ערוץ, או בהולו, נטפליקס או סתם להוריד מהטורנט. היכרויות? - מיד. חיפוש עבודה? - עכשיו. אונליין. ספרים אלקטרוניים יורדים מיד ולא צריך ללכת לחנות הספרים רק כדי לגלות שהיא סגורה או שהספר שרצית לא נמצא ברשת כבר 20 שנה. תוכנות כבר לא קונים אלא מורידים ויש כאלה שאפילו תארים אקדמיים מקבלים וקונים מיד. בלי ללמוד, להיבחן או לחקור...

הכל מיד ורצוי אתמול. הכתיבה והגרפומניה מתערבבים בקדחת של עכשיו ומיד. פוסטים מחליפים מאמרים, בלוגרים במקום עיתונאים וטוקבקים במקום "מכתבים למערכת", שמחכים שבועות עד שיתפרסמו. לאף אחד אין סבלנות. כוכבים נוצרים באינטרנט ולא זקוקים לאולפנים או חברות תקליטים. מספיק כישרון, תוכנה וכלי נגינה ואתה בעניין. שירים עולים לרשת מהאולפן הביתי שבחדר השינה ואלבומים הרי כבר כמעט ולא יוצאים. מוכרים וקונים קבצים ברשת. דיסקים? - מי זוכר... הם כבר מתגלגלים בקברם, ביחד עם הקלטות, התקליטים ונגני ה-mp3 שנזרקו לטובת שירותי סטרימינג שנותנים לך בשנייה יותר ממה שפעם נתן ארכיון של תחנת שידור.

ואמנות? - כולם צלמים כי הסלולארי שלהם הוא מצלמה והפילטרים מאפשרים ללקק את האצבעות מבלי להתלכלך. התמונות נשמרות מיד אז לא צריך להתלבט ומצלמים הכל והמון. אין פיתוח אז שומרים הכל על הכונן או בענן והכל אינסטנט ומיד. ציירים כבר לא יוצאים למקומות אלא מציירים תמונות מגוגל תמונות או מפליקר. פסלים עדיין עובדים קשה, אבל עכשיו יש "רדי מייד" והוא מהיר, כמו שאנו אוהבים, עם חומרים מוכנים והרבה יותר קצביים להכנה. כולנו דאדא בתרבות האינסטנט, מהפכנים כמוהם - אבל נגד האיטיות, ההבשלה, העומק, התהליך וכל מה שלוקח קצת יותר זמן משנייה...

מאז המהפכה המדעית קידם המדע את האנושות באופן בלתי נתפס והפך אותה להצלחה מסחררת. רבים תוהים מה יש במדע ובמחקר שהופך את ההישגים שלהם למדהימים כל כך.

מעבר להצלחתו לעסוק במגוון אדיר של תחומים ולהניב תגליות שמקדמות את חיינו, הנה כמה דברים שהשילוב ביניהם מאפשר ומניע את ההצלחה העצומה והקידמה של העידן המודרני:

הטלת הספק - המדע מטיל ספק בממצאים המדעיים ובוחן אותם שוב ושוב.

שימוש בתצפיות - לכאורה הפעולה הפשוטה והעתיקה ביותר, שבעולם המדעי הופכת למשוכללת ושיטתית במיוחד.

שיטתיות - דרכי ושיטות המחקר המקובלות הגיעו לרמה גבוהה של דיוק. מניסויים ועד נבירה בנתונים, מתצפיות ועד ניתוחי מקרים - המדענים יוצרים ידע חדש, בודקים זה את ממצאיו של זה, מצטטים מחקרים ומסתמכים על ידע קודם ומקדמים את הידע האנושי בהצלחה.

מתמטיקה - השימוש בכלים מתמטיים מאפשר להשתמש בנתונים המתקבלים מניסויים, מחקרים ותצפיות וליצור מהן את התאוריות המדעיות הבאות.

יישום - התאוריות המדעיות משמשות לפיתוחים טכנולוגיים שונים וליישומים שמשנים את העולם.


הנה סרטון אנימציה קצר שמזכיר נקודות בהתפתחות המדע:

https://youtu.be/cbKH35MqOJc


מדענית מספרת איך זה להיות מדען:

https://youtu.be/ohf8-Mo8iyY


דברים שעושה המדען:

https://youtu.be/de8OzOmUD7c


מגוון התחומים שבהם נוגעים המדענים:

https://youtu.be/JJOOowG7Cwo


וסרט ארוך על המדע ומהותו:

https://youtu.be/3MRHcYtZjFY?long=yes

האמן הנרי מור (Henry Moore) עסק בתחומי אמנות שונים אך עיקר פרסומו הוא בפסלים המופשטים שיצר, שבהם הציג בצורה חדשנית את הגוף האנושי.

סדרה חשובה מפסליו היא סדרת פסלי "דמות מסובה". ברבים מהפסלים שלו יש מוטיבים של אם וילד או משפחה. אלה הפכו בולטים בעבודותיו לאחר הולדת בתו של מור.

פסליו של הנרי מור נעשו בדרך כלל מעץ, ברונזה או שיש.


הנה סרט על הפסל הדגול הנרי מור:

https://youtu.be/Mbvaz0EPK_g


כמה מעבודותיו של הנרי מור:

http://youtu.be/Gl2bWJHBAfc


והנה פסלים מהעבודות המאוחרות שלו:

http://youtu.be/7h64m0bf7eI


יצירות של הנרי מור בתמונות:

https://youtu.be/uH4bOXbPs7Q


וסקירה על תערוכה של יצירותיו בלונדון:

https://youtu.be/1xioYgUWsHg

שרפרף הפרפר (Butterfly stool) הוא עבודה מפורסמת של המעצב היפני סורי יאנאגי (Sori Yanagi) משנת 1954. הוא נבנה משתי יחידות זהות של דיקט מייפל, שחוברו במרכזן זו לזו, באמצעות בורג מתכת אחד.

יש בצורת השרפרף כמה השפעות או התכתבויות, מצורת הקליגרפיה שלו המזכירה אות מסורתית של כתיבה במזרח, דרך כנפי הפרפר שבטבע, זנבות לוויתן, או מבנה הטורי (torii) - צורת הכניסה של מקדשי השינטו ביפאן.

עד היום מכנים רבים את השרפרף המפורסם על שמו של המעצב "Sori Yanagi". שרפרף הפרפר הוא שילוב של צורות ממזרח-אסיה עם העץ הלבוד (טכניקת הסנדביץ'), שפיתח בשנות ה-40 זוג המעצבים האמריקאים הנודע ריי וצ'ארלס איימס (Ray & Charles Eames).

צנוע, שימושי ואפקטיבי, ה"פרפר" מציג שילוב של ישן וחדש וחיבור בין רעיונות מהמזרח ומהמערב. על אף המראה המודרניסטי שלו, נבנה שרפרף הפרפר בשיטות מסורתיות, מהתכנון שנעשה באיור ביד ועד לבנייה הידנית של האבטיפוס.


הנה שרפרף הפרפר:

http://youtu.be/U3B8r4m1i8U


מבט מקרוב:

http://youtu.be/h9xyA5_xwyU


וכך מוכרים הסינים שלמות מינימליסטית יפאנית:

http://youtu.be/9caXYP_osqI

האמנות הקינטית (Kinetic art) היא אמנות השוברת את ההנחה שפסלים צריכים להיות דוממים, בכך שהיא משלבת בהם תנועה.

אמנות קינטית היא אמנות המבוססת על תנועה הבאה לידי ביטוי בדרך כלל בפסלים סביבתיים. במקום לפסל אותם כפסלים דוממים, כוללים בהם האמנים הרבה חלקים נעים.

יצירותיהם של האמנים הקינטיים מגוונות. מהאשליות של האמן ויקטור וסרלי, דרך מגדלי התאורה הקיברנטיים של שיפר, תפלצות החול של תיאו יאנסן, הפיסול קינטי מפזר האור של מוהולי מוג'י ועד הפסלים הדינמיים של אנטוני הו והמזרקה של יעקב אגם הישראלי - הן מפתיעות, מרתקות ולא פעם מעוררות חיוך גדול.

יש באמנות הקינטית הוספה של ממד הזמן והחלל ליצירת האמנות. הזרם הזה הוא תוצר ברור של החיבור בין הההתפתחות הטכנולוגית והיצירה המודרניסטית.

על אף שמדובר באחד התחומים המודרניים והמוכרים משנות העשרים של המאה הקודמת ועד האמנות החדישה ובת זמננו, מקור השם "קינטית" הוא מהמילה היוונית "קינמה", שפירושה תנועה.

הכוח המניע יכול להיות אמנם מלאכותי, אבל לעיתים קרובות מה שמניע פסלים כאלו היא הרוח והפסלים הקינטיים משתנים לפיה.


#סוגי היצירות הקינטיות
יצירות קינטיות יהיו לא רק דו-ממדיות, כמו הציור, אלא גם תלת-ממדיות, כמו פסלים.

מקור התנועה בהן יכול להיות מגוון. ביצירות הקינטיות נכללות יצירות המונעות באנרגיות חיצוניות דוגמת אנרגיית הרוח, או כל פי עקרונות פיזיקליים כמו כוח הכבידה ועד למנועים ייעודיים.

תפקיד הצופים שונה בהן לא פעם. יש מהן לא מעט יצירות שניתנות לשינוי בידי הצופים ואף כאלה שמזמינות ומעודדות אותם לקחת חלק בהפעלה שלהן.

לעתים תנועת הצופים היא שמחוללת את התנועה - לא מעט יצירות, כמו יצירות האופ- ארט (Op Art) הן סטטיות, אבל כוללות אשליה של תנועה. הן בעצם כוללות אפקטים אופטיים מסוימים שמציגים תנועה. המעניין בהן הוא שהתנועה הזו מתרחשת לא ביצירה עצמה, אלא בעיני הצופים, תוך כדי תנועתם במרחב שמסביב ליצירה ובזוויות הראיה שמהן הם מביטים בה. בולטים בזרם זה הם אמנים כמו וזרלי, סוטו ויעקב אגם.


כך יוצרים את האמנות הקינטית:

https://youtu.be/nxdcj2tLQGE


דוגמאות ליצירות קינטיות המשתנות עם הרוח:

https://youtu.be/NGUqk497JyY


אחת מתפלצות החול הקינטיות של תיאו יאנסן:

http://youtu.be/MYGJ9jrbpvg


הוא מסביר:

https://youtu.be/PIbk4AKFMTc


גן פסלים קינטיים בסנטה פה:

https://youtu.be/HHo04f2a3Wo?long=yes


ועוד אמן קינטי מסביר:

https://youtu.be/ROP45rjvOHg?long=yes

אבסולוט וורלד טאוורס (Absolute World Towers), או מגדלי אבסולוט, הם צמד מגדלים מרשימים ובעלי קימורים שהקנו להם את הכינוי "מרילין מונרו". החיטובים העדינים שמזכירים את רגליה של השחקנית האגדית הפכו את צמד גורדי השחקים למפורסמים בכל העולם.

מגדלי אבסולוט בולטים בקו הנוף של מיסיסוֹגה, הפרבר המתפתח של טורונטו באונטריו שבקנדה. במיוחד למול הבניינים המרובעים הרבים שהשכונה מלאה בהם. הגבוה שבהם מתנשא לגובה 179 מטר, בעוד השני גובהו הוא 161 מטר "בלבד".

מגדלי המגורים הללו נבחרו על ידי מועצת הבניינים הגבוהים והמגורים העירוניים של קנדה לבניינים הגבוהים המוצלחים באמריקה.


הנה מגדלי אבסולוט המכונים "מרילין מונרו":

https://youtu.be/BmZ9c8KmxOM


מבט מפורט:

https://youtu.be/kKjO0VFmRp0


פנים הבניינים והדירות:

https://youtu.be/aO8YBVSlaJc


מצגת וידאו של בנייני מרילין מונרו:

https://youtu.be/XDzMgMkAcZE


וצילום נוסף:

https://youtu.be/vqxAWYuF7kE

יצירתיות, מקוריות, שעשוע ומבט אחר על דברים של יום יום - האמן הבריטי המכונה סלינקאצ'ו (Slinkachu) הוא יוצר בריטי שמרבה להציב דמויות מזעריות על גבי ובסמיכות לאובייקטים שונים, לצלמם ולהעלות חיוך על שפתי המתבוננים בהומור האמנותי שלו.

האמן, ששמו האמיתי הוא סטיוארט פנטול, חי בלונדון ויוצר בסטודיו שלו מיצגים אמנותיים מיניאטוריים. לעתים הוא צובע דמויות קנויות ולא פעם הוא יוצר אותן מאפס. רבים מהמרכיבים של יצירותיו הוא בכלל מוצא בשיטוטיו בעיר.

לאחר מכן הוא בוחר היכן למקמם באנגליה ובעולם, מצלם ואז "זונח" אותם במקומם, מניחן לנפשן, לא מודע לגורלן. בין אם התגלו ונשמרו על ידי עובר אורח או פוספסו ונמעכו בנעליו של אחר.

גם אם מרבית האנשים לא מבחינים במיניאטורות שהוא מותיר, סלינקאצ'ו נרגש מעצם המחשבה על אותו אחד שיעבור וכן יבחין בדמויות שלו. במיוחד ילדים, הוא מעיד, נוטים להיות מרותקים מעבודותיו. הדמיון אצלם, אתם יודעים, עוד לא הוכחד עדיין.

בין המיני יצירות שהוא הותיר במקומו לאחר הצילום זכו חלק מהן לפרסום עולמי. רבים נתקלו ודאי ברשת בצילומים כמו אלה של האיש הזעיר הנאבק לשלוח מעטפה התקועה בחריץ תיבת הדואר, בנזירה המתפללת בחזית כנסייה העשויה מפחית של קוקה קולה, של גולש קליפת הקלמנטינה, של הנדנדה שעל ענף זעיר, של האיש הלכוד בתוך מסטיק לעוס, המבט אל מפל הבקבוק המשפחתי, זה שמנסה להיחלץ ממכסה הביוב או חבורת משכשכי הג'קוזי המיניאטוריים, שהג'קוזי שלהם הוא בעצם פקק של בקבוק.

בימי הסגר והבידוד של הקורונה, זכה לפרסום, כמחווה לאנשי המרפסות, צילום האיש הזעיר המנופף מהמרפסת, שצילם ב-2009.

בבסיס יצירותיו הזעירות והעדינות עומד המבט על האנשים הקטנים בעיר הגדולה. ממש כמו מי שנאבקים לשרוד בחיים האמיתיים, הוא מציב את הדמויות הקטנטנות שלו בנסיבות דומות, בהן הם מוקפים תמיד באנשים רבים, אבל עדיין בודדים, כמעט שקופים ואפילו אבודים.

בעבודתו סלינקאצ'ו משלב טכניקות ורעיונות שונות, מפיסול, אמנות רחוב וצילום, ועד אמנות מיצג ומיניאטורות.

את צילומיו המרהיבים והמקוריים הוא מרבה להעלות אונליין לרשת ואנשים אף משתעשעים בניסיונות לגלות את מיקומן. לא פעם הוא קיבל בתגובה צילום שהציג את המיצג שהותיר ושרד גם שבועות מספר לאחר הצילום.

רבות מעבודותיו מוצגות כיום בשלל מוזיאונים וגלריות בעולם. רבים מהם אף פורסמו בספרי האמנות שהוציא ושהפכו רבי מכר.


הנה עבודות המיניאטורה המצולמות של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/zrLBJDPHL_Y


סלינקצ'ו מספר ומראה כיצד הוא יוצר:

https://youtu.be/VqTSqUOHTtg


והאנשים הזעירים של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/kRNDs1fsgnE

ביצירה "לובסטר טלפון" (Lobster telephone) חיבר האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי (Salvador Dali) בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר במציאות והשיג תוצאות מעניינות ואפילו מוזרות. בכך הוא גרם לאנשים לחשוב באופן שונה על דברים ואיך הם מתחברים ומתייחסים אחד לשני.

דאלי תמיד התפלא ש"במסעדות מעולם לא הציעו לי טלפון מבושל"... הוא יצר 5 עבודות של "לובסטר טלפון". הוא כל כך אהב את הנושא שהוא גם הכין 6 גירסאות של טלפון לובסטר בצבע שמנת.


משימה יצירתית
==========
נסו לגזור מעיתון או מגזין כל מיני פריטים מצולמים ולחבר ביניהם בצורות מעניינות. אפשר לסובב, להפוך, לחבר בצורה מצחיקה ויצירתית. הפכו אותם ליצירת אמנות קטנה.


הנה לובסטר טלפון, עם שיר מעצבן ברקע:

https://youtu.be/oMvLJx49oMY

ועוד מהיצירות הסוריאליסטיות והמשונות של דאלי:

https://youtu.be/tuADrA-3N6g

"כשמבקשים ממישהו לקפוץ, הוא חושב על הקפיצה וכל המסכות שלו נופלות. אז מתגלה האני האמיתי שלו" אמר פעם הצלם פיליפ הלסמן. הוא היה צלם הבית של המגזין "לייף" וצילם מעל מאה שערים של המגזין הנחשב. רבים ראו בו צלם מצוין ובעל טביעת עין מיוחדת ומקורית.

אבל נראה לפעמים שכל הקריירה של צלם האופנה הלסמן התגמדה לנוכח פרוייקט צילום "המפורסמים המקפצים" שלקח על עצמו. מכוכבי סרטים, דרך מוסיקאים דגולים, נשיאים אמריקניים, אמנים וספורטאים - את כולם הוא הקפיץ וצילם ואז פרסם במגזינים ומאוחר יותר ברב המכר המפורסם שלו "ספר הקפיצות של פיליפ הלסמן". שיטת הצילום הזו אפילו זכתה למונח בעולם הצילום - ה"ג'מפולוגיה".

פעם ערכה איתו עיתונאית ראיון ובסיומו ביקש ממנה לקפוץ. לאחר שצילם קפיצות רבות שלה, הוא קבע נחרצות ש"גם אם את כותבת נהדר, לעולם לא תהיי סופרת!" - ההסבר שהוא נתן לקביעה המוזרה הזו היה ש"יש לך רק קפיצה אחת"..

אז אם אמא תשאל אתכם פעם "ואם כולם יקפצו, אז גם אתם תקפצו?", תוכלו לענות לה שכולם כבר קפצו - מול פיליפ הלסמן..


הנה סרטון על הקריירה של פיליפ האלסמן וצילומיו למגזין לייף:

http://youtu.be/vIcJA3LKMX4


מצגת של צילומיו המפורסמים של הלסמן:

http://youtu.be/eHWvY_xnmWI?t=13s


וצילומי הקפיצות של פיליפ הלסמן:

http://youtu.be/jZIuNdiyd7g

זה היה עוד בשנת 1938, הרבה לפני האורבניזציה המטורפת, האינטרנט, הכפר הגלובלי, הטלפון הסלולרי והרשתות החברתיות. כבר אז טבע החוקר והפילוסוף היהודי (ובסוף חייו גם ישראלי) מרטין בּוּבֶּר, בסדרת הרצאות שלו, את המושג “משבר האדם המודרני”.

אותו "משבר האדם המודרני" (The modern human crisis), אליו כיוון בובר, נבע מהגילוי שכבר בתקופתו הלכה ונוצרה בעיה חמורה, או לפחות כזו שבעולם המתקדם של אז, נראתה חמורה.

הבעיה שהוא אבחן, במידה רבה של ראיית הנולד, תוארה אז על ידו כמשבר שמתהווה במין האנושי כולו.

ומה המשבר הזה? - אל מול העולם הטכנולוגי, התפתחות מוסדות המדינה המודרנית והמערכות הכלכליות הגדולות, הצביע בובר על מה שנראה כבר אז כהתפוררות של צורות החיים והחברה המסורתיות דוגמת השבט, החמולה ובמידה רבה גם של מוסד המשפחה.

היעלמות המסגרות החברתיות העתיקות כמו השבט והחמולה והיחלשותו הניכרת של מוסד המשפחה בעידן המודרני, הולכים ושומטים את הקרקע היציבה שמתחת לרגלי האדם הפרטי. פעם המסגרות הללו היו אלה שתמכו, חיזקו וסיפקו צרכים חברתיים ראשוניים.

אז הן היוו נקודות של יציבות בחיי האדם. אבל בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת ראה בובר בבהירות את היעלמותן של חלק מהמסגרות הנכחדות הללו ובחולשתן של אחרות.

כאז גם היום, לאחר שהלכו, השאירו החמולה והשבט אחריהם ואקום של ממש ואותנו הן משאירות לבד. בחברות רבות המשפחה נחלשה גם היא וכשאדם לא מתגורר בקרבתה וחי ללא חיים מסורתיים ומשפחתייים, הוא נותר רק עם עצמו.

רבים מסתדרים עם זה, בונים להם מסגרות חליפיות, אפילו מקוונות, או אפילו מתרגלים לחיים לבד, אבל לאחרים זה גורם למצוקה קשה, ל"ניכור חברתי" ו"בדידות קוסמית". מדכאונות והפרעות נפשיות ועד התאבדויות ומחלות נפש, דומה שהגדלת תוחלת החיים בעידן המודרני מגדילה אף את הקושי להתמודד עם הבדידות והמחסור של מסגרת והשתתפות עוטפת ליחיד.

אז נראה שטענתו העתיקה של בובר על "משבר האדם המודרני" והשיא הקשה וחסר התקדים של המצוקה שהוא ראה בתקופתו, היו אז סוג של כתובת על הקיר, שבדיעבד נראית כמו שבריר של המשבר הנוכחי, אם תרצו "המשבר הפוסט מודרני", בעיה מחרידה ואימתנית, שהיום מתממשת במלוא עוצמתה.



הנה סיפורו של הפילוסוף מרטין בובר:

https://youtu.be/e8C1liIDIM0


כך נראית פגישה בשנות ה-60, בין אדם מודרני לאדם פרימיטיבי מהג'ונגלים:

https://youtu.be/_JXcWwHxCBE


הדרך שבא מציג צ'ארלי צ'פלין את אחד מצדדיו של המשבר הזה:

https://youtu.be/DfGs2Y5WJ14


גם החקלאות תצטרך להשתנות (מתורגם):

https://youtu.be/xFqecEtdGZ0


הטכנולוגיה המתקדמת כל כך מנערת את החברה עם שינויים עצומים בכל תחום (עברית):

https://youtu.be/0ZoEh-x3LvM?long=yes


והבדידות, הו הבדידות (מתורגם):

https://youtu.be/n3Xv_g3g-mA?long=yes

בשנת 1945 פנתה אדית' פארנסוורת', רופאה עשירה משיקאגו וביקשה מאדרריכל גרמני שהיגר לארצות הברית לתכנן לה בית ביער. לודוויג מיס ון דר רוהה, שלפני מלחמת העולם השנייה היה מנהל בית ספר הבאוהאוס המפורסם, החליט ליישם גישה שפיתח עם תלמידיו באותה עת, של בנייה מינימליסטית מזכוכית ופלדה.

בית פארנסוורת' (Farnsworth house) שהוא תכנן עבורה, הוא בית מזכוכית ופלדה. מכיוון שתוכנן לבנייה בלב יער שנוטה להצפות, מיקם לודוויג מיס ון דר רוהה את המבנה כולו על גבי 8 כלונסאות שמרימות אותו מעל פני האדמה. המבנה הוא לבן ומורם בגובהו מכל פני האדמה. לכן הוא מובחן מהסביבה הירוקה, אך הוא עדיין משתלב בה מבלי להפריע. קירותיו מזכוכית ועליהם וילונות בלבד.

כמו כל המבנים של מיס ון דר רוהה, גם העיצוב של בית פארנסוורת' הוא נקי ואלגנטי. יש בו חלל אחד, כפי שביקשה הרופאה, שביקשה לעצמה מקום מבודד בטבע, כדי להתבודד ולעבוד בתרגום שירים. עם סיומו, הגישה הלקוחה תביעה משפטית נגד האדריכל, אך הוא זכה בה. לימים הסתבר שהיא כעסה לאחר שהתאהבה בו והוא לא החזיר לה אהבה..

עד היום נחשב בית פארנסוורת' לאחת מיצירות המופת של האדריכלות המודרנית ולמופת של צימצום ומינימליזם מדויקים. זהו בית שהוא פילוסופיה שלמה באדריכלות.


הנה סיפורו של בית פארנסוורת':

http://youtu.be/8M3p9iKITaA


תמונות מסביבתו:

http://youtu.be/_CKprbSHZoE


הבית כשהיער מוצף:

http://youtu.be/iqKc73STUuE


וכך ניתן היה למקם אותו במקומות שונים:

http://youtu.be/N7TzeVVXJjE

ג'ף קונס (Jeff Koons) הוא אולי אמן הקיטש המוכר בעולם וללא ספק אחד האמנים המודרניים המפורסמים בעולם. האמן, שהיה בעבר מנהל השקעות והחליט להיות אמן, מציג בעבודותיו תמיהות ואולי אף ביקורת על תרבות הצריכה והאסתטיקה שמקיפים אותנו. בעבודותיו הוא מצביע על ההרגל שלנו לקבל כמובן מאליו כל מיני דברים וחפצים שהאסתטיקה זועקת מהם, אבל אנחנו לא מבחינים בה.

מצד שני, קונס הוא אמן שיווק בלתי-נתפס שיודע לייצר עבודות שימשכו תשומת לב בינלאומית. הוא מצליח שוב ושוב לזכות בכותרות ענק בכל אמצעי התקשורת ושמו עולה שוב ושוב והפך אותו לאחד האמנים העשירים בתולדות האמנות.

יש שמבקרים את האמנות שלו ורואים בו משווק מצוין ולא דווקא אמן מוצלח, מישהו שהחליף מסחר במניות בתחום רווחי הרבה יותר - אמנות מודרנית ומכניסה במיוחד. אחרים רואים בו יוצר מוכשר ובעל תפיסה אמנותית פוסט-מודרנית מוצקה, שעומד לצד יוצרים גדולים כמו דמיאן הירסט, אנדי וורהול ואחרים.


הנה ג'ף קונס מציג את עצמו:

http://youtu.be/jJLneVEmgu8


עבודותיו מוצגות במוזיאון בילבאו שבספרד:

http://youtu.be/FfHLluhVkkw


כך הוא עובד:

http://youtu.be/nNb4Z-yzzCo


עוד מעט על הקונצים של קונס:

http://youtu.be/oN_kxFmznhY


מצגת וידאו של רבות מעבודותיו:

http://youtu.be/SXgi_CQQ8sI


וסרט ארוך על האמן השנוי במחלוקת ועל דרכו כאמן:

https://youtu.be/-27B8gngS4g?long=yes

הצלמת אנני ליבוביץ' (Annie Leibovitz) היא מהצלמות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. את צילומיה אתם מכירים כבר שנים רבות, מבלי לדעת שהיא הלוחצת על ההדק של המצלמה. היא אולי צלמת הפורטרטים הידועה בעולם.

משחקני הוליווד, דרך מוסיקאים, דוגמניות וכוכבי רוק ועד לפוליטיקאים, מנהיגים ואנשי הגות - עם דיוקנות פורצי דרך, שבהם בדרך כלל נחשפו המצולמים באופן חסר תקדים, אנני הפכה לכוכבת-על בצילום העולמי.

יש לה צילומים שמספרים סיפור. מבעד לעדשה שלה צולמו לא מעט מהצילומים שהפכו אייקוניים. את ג'ון לנון היא צילמה עם יוקו אונו, שברירי ועירום, שעות ספורות לפני שנרצח. זה היה לתצלומו האחרון והמפורסם ביותר של מי שנחשב למנהיג הביטלס וליוצר היותר מעניין בה.

את השחקנית דמי מור צילמה אנני לייבוביץ' כשהיא הרה ובעירום, בצילום יפה להפליא, עם בן זוגה המסמן בידיו שעל בטנה לב. מיכאיל גורבצ'וב, מנהיג ברית המועצות לשעבר, הצטלם אצלה בתור דוגמן של אופנת לואי ויטון, הרקדן הנודע מיכאיל ברישניקוב מצולם בידיה על חוף הים וזה רק חלק קטן מתצלומיה הנודעים.

בעולם של צלמים טובים רבים, שלא מצליחים לייצר שפה אישית המזהה אותם אל מול צלמים אחרים, היא הייתה מהיחידים שהטביעו את החותם האישי שלהם על כל צילום. עורכת המגזין הנודע "ווג", שמשלם לה סכומי עתק כדי שתצלם עבורו, אמרה עליה ש"אין סיכוי שלא תזהה תמונה שאנני ליבוביץ צילמה."

לא רק מפורסמים ומנהיגים כמו הנשיא ביל קלינטון, המלכה אליזבת השנייה והדלאי למה, היו בצילומיה הנודעים. אנני ליבוביץ ידעה לצלם אנשים כך שהצילום יעביר לצופה משהו מהאמת שלהם. היא הרבתה לצלם את סוזן סונטאג, אהובתה ומי שהייתה סופרת והוגה מהגדולות של זמננו. בספר קורע לב היא תיעדה את מאבקה של בת זוגה במחלה סופנית, ממש עד יום מותה.

היא עצמה, אולי הסלבריטאית הגדולה של הצלמים, גדלה במשפחה שנדדה, בעקבות האב ששירת בחיל האוויר האמריקאי. היא בילתה המון בנסיעות וטענה לא פעם שמי שגדל כך הופך אמן, זאת משום שהוא "ראה את העולם דרך מסגרת, או תמונה מוכנה, שהיא חלון הרכב".

בשנות ה-70 היא החלה לצלם במגזין "רולינג סטון", שרק נולד. תוך 3 שנים היא הפכה לצלמת הראשית של המגזין והחלה לצלם את מפורסמי התקופה. לצד הצלחת המגזין, לא מעט אגב בזכותה, היא הצליחה לבנות לעצמה שם של ממש, בתור צלמת מעולה וחדת-מבע.

מעבודתה ב"וואניטי פייר" משתכרת ליבוביץ יפה. למעשה, היא אחת מהצלמות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם, אם לא הגבוה שבהם. זה לא הפריע להתנהלותה הכלכלית להביאה לפשיטת רגל בשנים האחרונות. ככה זה כשאתה אמן והעין שלך תקועה עמוק במצלמה.


הנה סיפורה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/8jxbnjQg7vU


מהפורטרטים המפורסמים של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/CBeX_ffmDbg


הנה הצלמת הידועה בעולם אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/aqa2y2j3OCk


כך היא מצלמת צילומים לקמפיין פרסומי באיסלנד:

https://youtu.be/sfdXUM7n9ZI


מדבריה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/hpj9uaHFN1Q


הסבר של צילומים אייקוניים של ליבוביץ':

https://youtu.be/1cG_w896Z2g


תערוכה של צילומיה:

https://youtu.be/6Q9H-l0oI5I


וסרט תיעודי מ-1993 על חייה ופועלה של אנני ליבוביץ':

https://youtu.be/f2lbAN-_0A0?long=yes

מרסל דושאן (Marcel Duchamp) היה אולי גדול המהפכנים של האמנות המודרנית. גם במאה ה-20 על שלל המהפכות ושבירות המסגרת שלה, הוא מתנשא מעל כולם בחדשנות ובמקוריות המחשבה והאמנות שלו. לא פעם נדמה שאפילו לעצמו הוא לא הירשה להתרגל לקו מחשבה "רגיל". הוא אמר פעם ש"אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". ואכן, רבים רואים בו את הממציא המתמיד של עולם האמנות המודרנית.

האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר... בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", שמתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.

יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם משתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא ההחלטה האמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.

ככל שהדבר נראה מופרך לאמנים ולחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית ופורצת דרך, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.

בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).

אבל דושאן יצר יצירות מעניינות נוספות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.


60 שניות על מרסל דושן ו"המזרקה" שלו:

https://youtu.be/zDPn6PwUANk


עבודותיו המפורסמות של דושאן בתערוכה מרוכזת:

https://youtu.be/7O9c-wjNW8E


"גלגל האופניים" המפורסם שלו:

https://youtu.be/63yYbOnJt-o


עוד הסבר על ה"מזרקה":

https://youtu.be/ieVw3Mey5GQ


ותכנית חינוכית לילדים על מרסל דושאן (עברית):

https://youtu.be/dPtLneASUwk?long=yes

אד רושה (Ed Ruscha) היה אמן פופ משפיע ביותר, שרבים מגדירים כאמן הפופ ארט השני בחשיבותו אחרי אנדי וורהול. הוא זוכה להערכה עצומה בקרב אמנים ועל אף שהוא תופס את מקומו לאט בתודעת ההמונים, הוא נחשב לאחד החשובים ביוצרי האמנות המודרנית.

כנראה שחלק מה"בעיה" איתו היא שקשה היה לתייג אותו בסגנון מסוים. היו שהתייחסו אליו בתור אמן פופ ארט, אחרים ראו בו אמן קונספטואלי ויש שרואים בו סוריאליסט דווקא. הקושי להגדיר מהו סגנונו נובע בשל המורכבות הרעיונית של יצירתו, כמו גם בגלל הטכניקות הציוריות המגוונות שבהן השתמש ושכללו בין השאר ציור, רישום, צילום, עיצוב גרפי, ספרי אמן, קולנוע ועוד.

כך או כך, רושה הוא זה שיצר את סגנון "אמנות החוף המערבי", שבו נכללו סדרות של שלטי ענק הוליוודיים וציורי תוכניות העיר. הוא הירבה גם לצייר לוגואים של חברות מסחריות, תחנות דלק, נופים מסקרנים ועוד.

רושה גם נהג לצייר מילים וביטויים בהומור, בצבעים שונים ומשונים ששאב מההקשר התכני של נושא המילה או הביטוי, או על רקע שקשור בהם. תמיד היה שם איזה רעיון יצירתי, או קריצה משעשעת. כמו הציור "דאנס?" מ-1973, שבו צייר את המילה Dance ובמקום צבעים הוא השתמש לציור בחומרים כמו חרדל, חלבון של ביצה, קפה, רוטב חריף, גבינה וקטשופ.


משימה יצירתית
==========
בחרו במטבח כמה חומרים ונסו לצייר איתם ציור מופשט בעל נושא מעניין, אם אפשר כזה שקשור בחומרים הללו. בהצלחה!


הנה האמנות של אד רושה:

http://youtu.be/AE9QaXyy3Bk


מומחים מדברים על יצירות שלו, כולל הציור "דאנס":

http://youtu.be/lv0K4uuBWi8


והאמן עצמו - אד רושה:

http://youtu.be/HoNePbo9DD0

אם היא הייתה ממתינה 30 שנה, להולדת האינטרנט, דִיאן אַרְבּוּס (Diane Arbus) הייתה יכולה להפוך להצלחה מסחררת גם בציבור הרחב. הצלמת של המצוקה, הסבל, המוזרות והעיוות הייתה מתאימה היטב לתרבות הפוסט-מודרנית שמחפשת את אותם הדברים בדיוק. לא מסיבות אמנותיות, אבל עדיין...

כי בתרבות של היום, ארבוס הייתה אולי הצלמת הכי לא "פוליטיקלי קורקט" שניתן להיות. ארבוס זכתה לפרסום בזכות דימויי הכיעור והעיוות האנושיים שהנציחה. היא תיעדה בעיקר אנשים חריגים, מעוותים, פגועי נפש, חולי רוח, בעלי מום או מוזרות חיצונית ודמויות משולי החברה האמריקאית. כך הפכה לאחת הצלמות המפורסמות במאה ה-20.

כבר מגיל צעיר הייתה מורדת. היא הפנתה את הגב למשפחתה היהודית האמידה שבה גדלה ובחרה דרך משלה. הדרך הזו כללה נישואין בגיל 18 ובחירה בקריירה של צלמת, במקומות הכי דחויים וברבעים הכי נוקשים של העיר. כילדה טובה מבית טוב, אסרו עליה להביט בדברים ובאנשים ש"אינם נורמליים" וכשגדלה, היא נדחפה דווקא אליהם. לאחר שהתגרשה היא עמדה ברשות עצמה והחלה עוד יותר לחפש דמויות תלושות, גרוטסקיות, שוליות ומעוותות. היא הרבתה לצלם גמדים, ענקים, שיכורים, פריקים בכוונה ונשות מקצוע מהרחוב. הם היו דמויות שכמו לקוחות מהסיוטים של האמריקאים המהוגנים. ארבוס שכנעה אותם להצטלם והפכה אותם לקו אמנותי מרשים וחזק, הפוך מה"חלום האמריקאי" המהוגן. זה היה לכאורה הכי נמוך, אבל נעשה באופן מכבד ואוהד.

בשנת 1971 הלכה דיאן ארבוס לעולמה. צעירה ורק בת 48, תלושה ממשפחה וממקורבים, היא איבדה את עצמה לדעת. ללא ספק דיכאון שלא טופל בזמן היה הגורם למעשה. פספוס גדול, הן שלה בעצמה והן של עולם הצילום. היא שברה כמעט את כל המוסכמות והגבולות של הנכון והראוי בחברה שבה היא חיה ובדיעבד הסתבר שבעצמה לא עמדה בשבר הפנימי, שמשך אותה לשם. בהיפוך מטריד מה"פריקים" שצילמה, הנכים ברובם בגופם אך בריאים בנפשם, הסתובבה היא עם נפש שבורה ומצולקת קשות. כך הלך השבר שבה והתרחב, הלך ונפער.


הנה מצילומיה של דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/qoKAhER5K6Y


מצגת וידאו של צילומיה:

https://youtu.be/_d08Lr16AUY


וסרט תיעודי על חייה ופועלה של הצלמת דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/Q_0sQI90kYI?long=yes

הורסט פ' הורסט (Horst P. Horst) היה צלם אופנה מפורסם שהחל לפעול במיוחד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. הוא נחשב לצלם האופנה הנודע ביותר במאה ה-20. הורסט היה אמן יליד גרמניה שהתעניין בצעירותו באוונגארד. אחר כך עבר לפאריס, כדי לעבוד אצל האדריכל הנודע לה קורבוזיה. הוא התפרסם בפאריס שבין שתי מלחמות העולם.

בעשורים שלאחר מכן הוא יצר את השפה הצילומית שלו ועשה ניסויים מרתקים וחדשניים בצילום בחשיפה כפולה, בעירום, בקומפוזיציה רדיקלית ועוד. בטכניקות הללו הוא יצר כמה מהצילומים האייקוניים של צילום האופנה. בעבודתו הבוגרת בשביל המגזין "ווג", הוא זכה לכינוי "האלכימאי של הצילום".


הנה שלושה צילומים יפים של הורסט ועליו:

https://youtu.be/f2TLiV9_B4s


מצילומיו היפים של הורסט:

https://youtu.be/u5TP86gQBS4


וראיון ארוך באנגלית עם הורסט פ' הורסט האגדי:

http://youtu.be/Xfz5m6Oj2z8

כיסא הברבור (Swan chair) עוצב על ידי המעצב והאדריכל הדני ארנה יאקובסן, או כמו שהאמריקאים קוראים לו ארנה ג'ייקובסן (Arne Jacobsen).

את כיסא ה-Swan עיצב ארן ג'ייקובסן בשנת 1958 בשביל עבור הלובי והטרקלין של מלון SAS Royal שתכנן אז בקופנהגן.

העשור של שנות ה-50 היה עשור פורה מאוד בקריירת עיצוב הרהיטים של יאקובסן. ממש באותה שנה שבה הוא הוציא את "כיסא הברבור" הוא גם יצר עבור מלון SAS ומלון נוסף את "כיסא הביצה" (Egg chair), המפורסם לא פחות שלו.

מה שבולט בכיסא הברבור מהרגע הראשון הוא הפשטות שלו, ההרמוניה והחשיבה האדריכלית של המעצב שלו. עיצוב הכיסא לא מכיל כלל קווים ישרים, מה שמקנה לו מראה אורגני ורך מאוד.

גם ארגונומית כיסא ה"ברבור" מתוכנן נפלא. הוא נוח מאוד, ניתן להסתובב בו לכל זווית ב-360 המעלות, הוא נותן תמיכה מצוינת ומלאה לגב והיציבות שלו רבה, בזכות רגל ה"איקס" המוכרת מעיצובים נוספים של ארן ג'ייקובסן.


הנה כיסא הברבור:

https://youtu.be/vpo0lz06IgM


כיסאות הברבור והביצה עוצבו שניהם לפרויקט המלון המעוצב הראשון בעולם שיאקובסן עשה:

https://youtu.be/oHQGjS7Behk


וכך מייצרים את כיסא הברבור:

https://youtu.be/ZCbIZLqtvQM