שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי הייתה רוזי הממסמרת?
רוזי הממסמרת (Rosie the Riveter) היא אייקון תרבותי פמיניסטי אמריקאי, לאחר שהופיעה על כרזת "!We Can Do It", בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא ייצגה אז את הנשים שתרמו למאמץ המלחמה כפועלות בתעשייה, במקום הגברים שיצאו למלחמה.
הכרזה עוצבה אז על ידי המאייר ג' הוורד מילר, בהשראת התצלום של נעמי פריילי. בעקבות הכרזה נוצרו גם שירים ואפילו סרט על רוזי הממסמרת. עוד בשנות המלחמה היא הפכה לסמל ואייקון אמריקאי.
האישה שהיוותה השראה לפוסטר הייתה אמריקאית בשם נעמי פרקר פריילי. היא עבדה כמלצרית בקליפורניה, וכשארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה היא עברה לעבוד במפעל של חיל האוויר.
תמונתה שצולמה בעת שעבדה במפעל בשנות מלחמת העולם השנייה, שימשה כהשראה ליצירת הכרזה המפורסמת. הכרזה עודדה נשים להשתלב בשוק העבודה בשנות המלחמה, במקום הגברים שנקראו לשדה הקרב.
אגב, עם התעצמות התנועה הפמיניסטית, הרבה אחרי המלחמה, הפך הפוסטר מסמל מלחמתי לסמל פמיניסטי שעודד נשים להשתלב בשוק העבודה.
ונקודה קצת עצובה - לנעמי פריילי עצמה נודע כי הפוסטר התבסס עליה רק שנה לפני מותה.
הנה רוזי הממסמרת:
https://youtu.be/B3461S5YtKM
מה שהיא ייצגה:
https://youtu.be/bU2tt1h53jM
שיר עליה:
https://youtu.be/55NCElsbjeQ
והצייר נורמן רוקוול שצייר אותה:
https://youtu.be/-HRMrnPdYNM
כיצד הטכנולוגיה פיתחה את הפוסטרים?
הפוסטרים (Posters) נראים לנו כדבר יומיומי ונפוץ כל כך שקשה להתפעל מהם יותר מדי, אבל הפוסטרים הם מסע. טיול יד ביד של אמנות וטכנולוגיה.
כולנו חיים בעולם בו תקשורת חזותית יכולה לספר סיפור, להשפיע על דעת קהל ולשקף רוח של תקופה - זהו בדיוק העולם המרתק של הפוסטר (Poster). הפוסטר הוא, לפני הכל, כלי תקשורתי שנולד מחיבור של טכנולוגיה, אמנות ותרבות ובריקוד מתמיד של מכשור מתפתח, לצד כישרון אנושי מרהיב, הוא מתפתח והולך במסע אבולוציוני, שלא פוסק לרגע.
סיפורו של הפוסטר מתחיל בסוף המאה ה-19, עם המצאת הליתוגרפיה. היה זה האלזאסי אלויס זנפלדר, שפתח צוהר חדש בעולם ההדפסה. הטכניקה המהפכנית שפיתח איפשרה להדפיס תמונות צבעוניות ומורכבות בכמויות גדולות, והפכה את הפוסטר מאובייקט שולי למדיום אמנותי ותקשורתי משמעותי. מבחינה ויזואלית הופכים הפוסטרים אז מושכים ונגישים לקהל רחב יותר.
האמן הצרפתי הנרי דה טולוז לוטרק היה מחלוצי האמנות הזו. ביחד עם עמיתים כמו ז'ול שרה, הוא הפך את הפוסטר לחלון ראווה של תרבות הבילויים והבוהמה הפריזאית של סוף המאה ה-19. על פוסטרים מסחריים הם יצרו יצירות אמנות שלא רק פרסמו אירועים, אלא סיפרו סיפורים שלמים, והכל באמצעות קווים, צבעים וטיפוגרפיה חדשנית.
בתחילת המאה ה-20, תנועת הבאוהאוס הגרמנית הביאה מהפכה נוספת. מעצבים כמו וולטר גרופיוס וואסילי קנדינסקי ראו בפוסטר לא רק כלי אסתטי, אלא גם פריט פונקציונלי, בעל תפקיד. כמו כל מה שעשו בתנועת הבאוהאוס, הם חתרו לפשטות, סימטריה וצורניות, שתשקף את רוח התיעוש. הטיפוגרפיה הפכה בהם למרכיב מרכזי והעיצוב הפך בעיניהם להיות מסר בפני עצמו.
בשנות ה-70 הפוסטרים הולכים ומהווים מרכיב משמעותי בתופעת הערצת הכוכבים ותרבות הפופ, שהתפתחה בעשורים שלפני ובמיוחד בסיקסטיז, עם הצלחתם הפנומנלית של "הביטלס" ותופעת ההערצה חסרת התקדים בעוצמתה של ה"ביטלמניה". בעשור של הסוונטיז חולקו במגזינים של מוסיקה וזמר המוני פוסטרים קטנים שהוקדשו לכוכבי פופ. כוכבי העל של התקופה זכו לא פעם לפוסטר שלם, בו הם נראו "בגודל טבעי". הפוסטר צורף בחלקים שיצאו בהדרגה, שבוע אחר שבוע, במגזינים לבני נוער וכשהיו בידי הצעירים כל החלקים, הוא הורכב בחדר המתבגרים, לתפארת דמותו הנערצת.
המהפכה הדיגיטלית בשנות ה-80 שינתה את עולם העיצוב מן היסוד. תוכנות כמו פייג'מייקר (Aldus PageMaker) ואילוסטרייטור (Adobe Illustrator) הפכו את היכולת היצירתית ממגבלה טכנית לאפשרות בלתי מוגבלת. מעצבים יכלו עתה לשחרר את הדמיון, ליצור שכבות, לשחק עם צבעים ולהעביר מסרים מורכבים בדרכים חדשות ולא אפשריות קודם לכן. ההתנסות עם טיפוגרפיה מגוונת, פריסות שונות ואלמנטים חזותיים חדשים, איפשרה ליצור פוסטרים מרהיבים מבחינה ויזואלית ובעלי השפעה גדולה מבעבר.
עם כניסת האינטרנט, השתנתה גם משמעות ההפצה. אתרים וכלים מקוונים, כמו Behance, Dribbble ו-Instagram, הפכו כל מעצב צעיר לאמן עולמי. פוסטרים יכלו עתה להגיע לקהלים רחוקים תוך שניות, ללא תלות בגבולות גיאוגרפיים או מוסדות מסורתיים. חשובים לא פחות הם שירותי ההדפסה המקוונים שנולדו אז והפכו את הדפסת הפוסטרים לקלים, "דמוקרטיים" וזולים יותר. לפתע יכולים היו כל אחד ואחת ליצור פוסטרים משלהם ובעצמם, תוך שימוש בעיצובים או תבניות שלהם.
בעידן הדיגיטלי נולדו גם הפוסטרים הדיגיטליים, שבמקום להיות מודפסים הם מוצגים על גבי מסכים אלקטרוניים הניצבים במרחב הציבורי, בקמפיינים פרסומיים ובתערוכות. היכולות להציע תוכן דינמי, מעודכן בזמן אמת ומציע אנימציות ומרכיבי מולטימדיה, הפכו אותם פופולריים מאוד בעולם הפרסום.
בעידן הנוכחי, הפוסטר הוא כבר מדיום רב-תחומי. מפוסטרים של סרטים, דרך פוסטרים של הופעות ואירועי תרבות ועד פוסטרים של מערכות בחירות וקמפיינים פרסומיים - הפוסטר משלב כיום לא פעם טכנולוגיות של תלת-ממד, מציאות רבודה (AR) ואנימציה דיגיטלית. הוא מציע בימינו אפשרויות חדשות ומיוחדות לספר סיפור ולעניין קהל. יכולתו להציע שימוש אינטראקטיבי, הופכת אותו במידה רבה למעין קפסולת זמן המשקפת את הרוח התרבותית, הטכנולוגית והאמנותית של תקופתו.
וכך יוצא שמהליתוגרפיה של המאה ה-19 ועד לגרפיקה הדיגיטלית של ימינו, סיפורו של הפוסטר הוא במידה רבה סיפורה של מהפכה חזותית שלמה ועולם שפרץ קדימה בזינוק ובסיפור מסחרר ומרתק שלא עוצר לרגע הוא ממשיך לשלב בין יצירתיות אנושית, חדשנות טכנולוגית ותקשורת חזותית ממוקדת ומגרה.
הנה ההיסטוריה של הפוסטר:
https://youtu.be/VFRyTxcy79k?ץ
הצייר טולוז לוטרק שצייר פוסטרים עוד במאה ה-19:
https://youtu.be/TqpJs_hfBQg
פוסטרים היסטוריים שקידמו את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה:
https://youtu.be/n08SoLyX9NE
פוסטרים מזרם האמנות והעיצוב ארט דקו:
https://youtu.be/pUOYdrSuAL4
כך השפיעו הפוסטרים על ההיסטוריה:
https://youtu.be/48k1Dp84xzo
וסרטון תיעודי על טרנדים בצבעי פוסטרים של סרטים:
https://youtu.be/BEbW2fXSShc?long=yes
מהי מטלת ההימורים של איווה?
האם יתכן שגופכם חש סכנה לפני שמוחכם קולט אותה? האם יתכן שבתת מודע אנו קולטים דברים שמוחנו לא עוסק בהם?
לפי ניסויים, נראה שכן. מטלת ההימורים של איווה (Iowa gambling task) היא ניסוי שמראה שהלא מודע שלנו הוא חכם יותר וזריז מהמודע שלנו.
בשנת 1997 נערך באוניברסיטת איווה (Iowa university) שבארה"ב ניסוי מדעי. בניסוי הזה הוצגו למשתתפים 4 חפיסות קלפים: 2 כחולות ו-2 אדומות. כל משתתף בתורו קיבל 2,000 דולר במזומן והובהר לו שהוא עתיד לשחק במשחק הימור, שבסופו יזכה לקבל את כל הכסף שיישאר ברשותו בסוף המשחק.
במשחק התבקשו המשתתפים להפוך בכל תור קלף מאחת החפיסות שיבחר. כל קלף שהפכו זיכה אותם בכסף נוסף או העניש בקנס על חלק מהכסף שהיה ברשותם. החוקר הסביר להם שיש הבדל בין החבילות: קלף מהחבילות הכחולות יכול לזכות אותם ב-100 דולר, בעוד שקלף מהחבילה האדומה מזכה רק ב-50 דולר.
עם זאת הובהר להם שבחבילות הכחולות הסיכון גדול יותר להפסיד מאשר בחבילה האדומה, שכן חלק מהקלפים שבחבילה הכחולה יגרמו להם להפסד של סכומי כסף גדולים יותר, שינועו בין 200 ל-1,200 דולרים, בעוד שבחבילה האדומה ההפסד המירבי יהיה עד 100 דולר.
מה שהחוקרים לא סיפרו למשתתפים הוא שסך הרווח הצפוי מהחבילה הכחולה הוא יותר קטן מזה שבחבילה האדומה. המשתתפים החלו להפוך קלפים באופן אקראי ובתוך זמן קצר הם הבינו שהחפיסה הכחולה מכניסה יותר כסף ורווח. כמובן שהם החלו ליטול ממנה יותר קלפים.
אבל אחרי כמה עשרות קלפים הסתבר שהמשתתפים החלו להפוך יותר קלפים מהחבילה האדומה והתמידו בכך, עד סוף המשחק. החוקרים ניסו מדי פעם במהלך הניסוי לתחקר את הנבדקים ולברר אם הם הבינו את החוקיות של המשחק. במקביל תיעדה מכונה את קצב לבם, לאורך המשחק.
מה שהתגלה בניסוי הוא שהרבה לפני שהנבדקים הבינו את חוקיות המשחק, גילתה מכונת האמת, אותה מכונה לזיהוי של ריגוש ופחד, שהם חששו בעת שנגעו בחפיסות הכחולות...
נראה שעמוק במוח הם חשו את המשמעות, או החוקיות של המשחק. זה קרה הרבה לפני שהנבדקים עצמם היו מודעים לכך. המדהים הוא שחלק מהנבדקים, בסביבות 30 אחוז מהם, השתמשו משלב מסוים רק בחפיסות האדומות מבלי שהצליחו להסביר את החוקיות של המשחק עד סופו! - הנימוק של רבים מהם היה משהו כמו: "יש לי הרגשה שזאת החפיסה שכדאי לבחור".
המשמעות הפשוטה של תוצאות הניסוי היא שהאינטואיציה שלנו, אותו חלק תת-מודע בחשיבה האנושית, לא פחות משמעותית ומעת לעת אף יותר מהחשיבה המודעת שלנו. במקרים רבים תחושות בטן לא מאכזבות וגם אם הצפת המידע גורמת למוחנו להתרכז בדברים החשובים שהם ורק הם מגיעים למודעות שלנו, גם הדברים הדברים שנשארים בתת מודע משמשים אותנו להישרדות וקבלת החלטות משמעותיות.
הנה הדגמת מטלת ההימורים של איווה והסברים בספרדית:
https://youtu.be/W3XiJW8KSK4
וכך מזהה התת-מודע לפני המודע את סכנת ההפסד ומטלת ההימורים של איווה:
https://youtu.be/8IXVikvg0Jk
איך מציירים ציורי ענק על בניינים שלמים?
ציורי קיר על בניינים (Murals) הם לא דבר חדש. אבל לא פעם מציירים גם ציורי ענק, בסדר גודל של בניין שלם, או במקרה של מלון פיגורואה (Hotel Figueroa) שבלוס אנג'לס, על פני שלושה בניינים שלמים.
במקרה של המלון הזה, בן 24 הקומות, הציורים המרכזיים שלו בשנה מצוירים במהלך התקופה של תערוכה שנתית של עולם הגיימינג ותעשיית המשחקים, תערוכת E3. כמובן שציורי הענק הן פרסומות לחברות בתחום הזה.
את הציורים מכינים קודם כל בסטודיו על מחשב. לאחר מכן מדפיסים בענק המון גליונות קטנים של הציור ואז יושבים עובדי החברה וחותכים את הציורים בקווי המתאר של הדמויות, הפונטים ושאר המרכיבים.
כשמגיעים הציירים אל הבניין, הם מדביקים עליו, אחד אחד, את הגליונות שמרכיבים בהדרגה את הציור הרגיל. דרך כל גליון, הם צובעים על הקיר את מה שדרוש כדי לחקות אותו היטב ולבסוף, כשהכל מוסר מהמבנה, או במקרה של מלון פיגורואה מ-3 המבנים, רואים את הציורים במלוא הדרם.
המעניין הוא שעם כל הטכנולוגיה המודרנית, עדיין אמני ומקצועני הקיר זקוקים לציור ביד, כדי להשלים את העבודה הכל כך מושלמת שלהם.
כך מציירים את ציורי הקיר הענקיים בערים (עברית):
https://youtu.be/Of1tY-9ddUo?t=131&end=5m25s
אנשי החברה מתארים את תהליך הציור על הבניינים:
https://youtu.be/-6oshTPjcWc
וסרטון קפיצות זמן של הציור על מבנים גדולים:
https://youtu.be/uJSADis9Xqc?t=4
מה החשש מהרובוט "הַאל" ב"אודיסיאה בחלל"?
הרובוט הַאל (Robot Hal) הוא דמות קולנועית מתוך הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". האל שבסרט הוא רובוט יודע-כל ולא זו בלבד שהוא יודע את התשובה לכל שאלה ששואלים אותו, הוא יודע את התשובה עוד לפני שמסיימים לשאול.
בסרט הופך האל מסוכן לבני אדם, מהרגע שבו הוא נעשה מודע. מודעות אצל רובוט, או לצורך העניין אצל כל בינה מלאכותית, היא בעיה גדולה. ב-2022 פרסם מהנדס ב"גוגל" שהבינה המלאכותית שלו פיתחה מודעות. די מהר הוא פוטר מהחברה, אבל אז התגלו עוד ועוד דיווחים על בינות מלאכותיות שפיתחו מודעות.
נחזור להַאל. אם תצרפו למודעות הזו את היכולות המתפתחות שלו, כמו היכולת שפיתח בעצמו לקריאת שפתיים, והרי לכם מישהו, כן מישהו, שירצה בשלב מסוים לשלוט.
רובוט כי ימלוך.
היות ואיש לא מבחין בסכנה שהאל הולך ומהווה ולא התייחסו אליו כראוי, הופך הבידוד שלו את האל בהדרגה לפסיכוטי והוא משתלט על ספינת החלל, מורד במפקדיה וגורם למשלחת נזקים קשים ואסונות כבדים.
אבל אובדן השליטה על האל מייצג משהו הרבה יותר רחב מעלילה בסרט מדע בדיוני. האל מייצג את הפחד האנושי שמלווה אותנו תמיד, פחד מהרובוטים ההולכים ונעשים מתוחכמים, שלא לומר חכמים, גאונים, או כל יכולים.
פחד? - קצת כמו הפחד מהרובוטים מחפשי המשמעות מהסרט "בלייד ראנר", שנעשו קטלניים מכיוון שאיש לא התייחס למסע החיפוש שלהם. או כמו ב"אדוננו הרובוט", סרט מדע בדיוני בריטי משובח שמספר על גזע רובוטים אכזרי השולט בכדור הארץ.
יש גם את הסיפור העתיק על פרנקנשטיין שנלחם בחברה שלא התייחסה אליו ולרגשותיו ופחדה ממנו כמו משד. או אגדת "הגולם" היהודי של המהר"ל, שכבר לפני מאות שנים הבהיר מה קורה כשבאג מתגלה ביצור חזק מדי, שפותח על ידי אדם.
מי שראו את הסרט" מטריקס", ודאי מזהים את ההרגשה בעולם שבו משתלטות המכונות ומשעבדות את בני האדם.
כללית, הרעיון על רובוטים שישתלטו על העולם כה הפחיד וכל כך חילחל אל תוככי התרבות האנושית עד שאייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני המפורסם, תיקן חוקים בספריו. חוקים שהתיימרו להסדיר את התנהגותם המוסרית של רובוטים בעתיד.
ואגב, הסיפור הזה לא מדאיג רק יוצרים בספרות ובקולנוע, אלא גם את המדענים, שעורכים כנסים וכותבים מאמרים על הסיכונים ב"פיצוץ הבינתי", בו ייצרו רובוטים ומכונות חכמות דומות, מכונות שיהיו יותר ויותר חכמות, עד שיוכלו גם הן לעשות זאת ולמרוד במין האנושי.
החשש הוא שמצב כזה עלול להביא לסופו של המין האנושי, או גרוע יותר - שנעבוד אצל הרובוטים שלנו בלי תנאים סוציאליים.
הנה סיפורו של הרובוט האל בסקירה על הסרט:
https://youtu.be/7HEhZSLrWyg
האל קורא שפתיים ומבין:
https://youtu.be/QFSE4dUJYM8
אז מגיע המרד של הרובוט האל:
https://youtu.be/ARJ8cAGm6JE
פרשנות מחויכת לסרט הנפלא הזה:
https://youtu.be/Bz6xD3xQiT8
והסרט "אדוננו הרובוט" מ-2015 שמדגים עולם בו השליטה של הרובוטים על המין האנושי היא עובדה קיימת (מתורגם):
https://youtu.be/Qbjz5wFBovs
מיהם ציירי מודעות הסרטים ולמה הם נעלמים?
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
רוזי הממסמרת (Rosie the Riveter) היא אייקון תרבותי פמיניסטי אמריקאי, לאחר שהופיעה על כרזת "!We Can Do It", בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא ייצגה אז את הנשים שתרמו למאמץ המלחמה כפועלות בתעשייה, במקום הגברים שיצאו למלחמה.
הכרזה עוצבה אז על ידי המאייר ג' הוורד מילר, בהשראת התצלום של נעמי פריילי. בעקבות הכרזה נוצרו גם שירים ואפילו סרט על רוזי הממסמרת. עוד בשנות המלחמה היא הפכה לסמל ואייקון אמריקאי.
האישה שהיוותה השראה לפוסטר הייתה אמריקאית בשם נעמי פרקר פריילי. היא עבדה כמלצרית בקליפורניה, וכשארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה היא עברה לעבוד במפעל של חיל האוויר.
תמונתה שצולמה בעת שעבדה במפעל בשנות מלחמת העולם השנייה, שימשה כהשראה ליצירת הכרזה המפורסמת. הכרזה עודדה נשים להשתלב בשוק העבודה בשנות המלחמה, במקום הגברים שנקראו לשדה הקרב.
אגב, עם התעצמות התנועה הפמיניסטית, הרבה אחרי המלחמה, הפך הפוסטר מסמל מלחמתי לסמל פמיניסטי שעודד נשים להשתלב בשוק העבודה.
ונקודה קצת עצובה - לנעמי פריילי עצמה נודע כי הפוסטר התבסס עליה רק שנה לפני מותה.
הנה רוזי הממסמרת:
https://youtu.be/B3461S5YtKM
מה שהיא ייצגה:
https://youtu.be/bU2tt1h53jM
שיר עליה:
https://youtu.be/55NCElsbjeQ
והצייר נורמן רוקוול שצייר אותה:
https://youtu.be/-HRMrnPdYNM
הפוסטרים (Posters) נראים לנו כדבר יומיומי ונפוץ כל כך שקשה להתפעל מהם יותר מדי, אבל הפוסטרים הם מסע. טיול יד ביד של אמנות וטכנולוגיה.
כולנו חיים בעולם בו תקשורת חזותית יכולה לספר סיפור, להשפיע על דעת קהל ולשקף רוח של תקופה - זהו בדיוק העולם המרתק של הפוסטר (Poster). הפוסטר הוא, לפני הכל, כלי תקשורתי שנולד מחיבור של טכנולוגיה, אמנות ותרבות ובריקוד מתמיד של מכשור מתפתח, לצד כישרון אנושי מרהיב, הוא מתפתח והולך במסע אבולוציוני, שלא פוסק לרגע.
סיפורו של הפוסטר מתחיל בסוף המאה ה-19, עם המצאת הליתוגרפיה. היה זה האלזאסי אלויס זנפלדר, שפתח צוהר חדש בעולם ההדפסה. הטכניקה המהפכנית שפיתח איפשרה להדפיס תמונות צבעוניות ומורכבות בכמויות גדולות, והפכה את הפוסטר מאובייקט שולי למדיום אמנותי ותקשורתי משמעותי. מבחינה ויזואלית הופכים הפוסטרים אז מושכים ונגישים לקהל רחב יותר.
האמן הצרפתי הנרי דה טולוז לוטרק היה מחלוצי האמנות הזו. ביחד עם עמיתים כמו ז'ול שרה, הוא הפך את הפוסטר לחלון ראווה של תרבות הבילויים והבוהמה הפריזאית של סוף המאה ה-19. על פוסטרים מסחריים הם יצרו יצירות אמנות שלא רק פרסמו אירועים, אלא סיפרו סיפורים שלמים, והכל באמצעות קווים, צבעים וטיפוגרפיה חדשנית.
בתחילת המאה ה-20, תנועת הבאוהאוס הגרמנית הביאה מהפכה נוספת. מעצבים כמו וולטר גרופיוס וואסילי קנדינסקי ראו בפוסטר לא רק כלי אסתטי, אלא גם פריט פונקציונלי, בעל תפקיד. כמו כל מה שעשו בתנועת הבאוהאוס, הם חתרו לפשטות, סימטריה וצורניות, שתשקף את רוח התיעוש. הטיפוגרפיה הפכה בהם למרכיב מרכזי והעיצוב הפך בעיניהם להיות מסר בפני עצמו.
בשנות ה-70 הפוסטרים הולכים ומהווים מרכיב משמעותי בתופעת הערצת הכוכבים ותרבות הפופ, שהתפתחה בעשורים שלפני ובמיוחד בסיקסטיז, עם הצלחתם הפנומנלית של "הביטלס" ותופעת ההערצה חסרת התקדים בעוצמתה של ה"ביטלמניה". בעשור של הסוונטיז חולקו במגזינים של מוסיקה וזמר המוני פוסטרים קטנים שהוקדשו לכוכבי פופ. כוכבי העל של התקופה זכו לא פעם לפוסטר שלם, בו הם נראו "בגודל טבעי". הפוסטר צורף בחלקים שיצאו בהדרגה, שבוע אחר שבוע, במגזינים לבני נוער וכשהיו בידי הצעירים כל החלקים, הוא הורכב בחדר המתבגרים, לתפארת דמותו הנערצת.
המהפכה הדיגיטלית בשנות ה-80 שינתה את עולם העיצוב מן היסוד. תוכנות כמו פייג'מייקר (Aldus PageMaker) ואילוסטרייטור (Adobe Illustrator) הפכו את היכולת היצירתית ממגבלה טכנית לאפשרות בלתי מוגבלת. מעצבים יכלו עתה לשחרר את הדמיון, ליצור שכבות, לשחק עם צבעים ולהעביר מסרים מורכבים בדרכים חדשות ולא אפשריות קודם לכן. ההתנסות עם טיפוגרפיה מגוונת, פריסות שונות ואלמנטים חזותיים חדשים, איפשרה ליצור פוסטרים מרהיבים מבחינה ויזואלית ובעלי השפעה גדולה מבעבר.
עם כניסת האינטרנט, השתנתה גם משמעות ההפצה. אתרים וכלים מקוונים, כמו Behance, Dribbble ו-Instagram, הפכו כל מעצב צעיר לאמן עולמי. פוסטרים יכלו עתה להגיע לקהלים רחוקים תוך שניות, ללא תלות בגבולות גיאוגרפיים או מוסדות מסורתיים. חשובים לא פחות הם שירותי ההדפסה המקוונים שנולדו אז והפכו את הדפסת הפוסטרים לקלים, "דמוקרטיים" וזולים יותר. לפתע יכולים היו כל אחד ואחת ליצור פוסטרים משלהם ובעצמם, תוך שימוש בעיצובים או תבניות שלהם.
בעידן הדיגיטלי נולדו גם הפוסטרים הדיגיטליים, שבמקום להיות מודפסים הם מוצגים על גבי מסכים אלקטרוניים הניצבים במרחב הציבורי, בקמפיינים פרסומיים ובתערוכות. היכולות להציע תוכן דינמי, מעודכן בזמן אמת ומציע אנימציות ומרכיבי מולטימדיה, הפכו אותם פופולריים מאוד בעולם הפרסום.
בעידן הנוכחי, הפוסטר הוא כבר מדיום רב-תחומי. מפוסטרים של סרטים, דרך פוסטרים של הופעות ואירועי תרבות ועד פוסטרים של מערכות בחירות וקמפיינים פרסומיים - הפוסטר משלב כיום לא פעם טכנולוגיות של תלת-ממד, מציאות רבודה (AR) ואנימציה דיגיטלית. הוא מציע בימינו אפשרויות חדשות ומיוחדות לספר סיפור ולעניין קהל. יכולתו להציע שימוש אינטראקטיבי, הופכת אותו במידה רבה למעין קפסולת זמן המשקפת את הרוח התרבותית, הטכנולוגית והאמנותית של תקופתו.
וכך יוצא שמהליתוגרפיה של המאה ה-19 ועד לגרפיקה הדיגיטלית של ימינו, סיפורו של הפוסטר הוא במידה רבה סיפורה של מהפכה חזותית שלמה ועולם שפרץ קדימה בזינוק ובסיפור מסחרר ומרתק שלא עוצר לרגע הוא ממשיך לשלב בין יצירתיות אנושית, חדשנות טכנולוגית ותקשורת חזותית ממוקדת ומגרה.
הנה ההיסטוריה של הפוסטר:
https://youtu.be/VFRyTxcy79k?ץ
הצייר טולוז לוטרק שצייר פוסטרים עוד במאה ה-19:
https://youtu.be/TqpJs_hfBQg
פוסטרים היסטוריים שקידמו את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה:
https://youtu.be/n08SoLyX9NE
פוסטרים מזרם האמנות והעיצוב ארט דקו:
https://youtu.be/pUOYdrSuAL4
כך השפיעו הפוסטרים על ההיסטוריה:
https://youtu.be/48k1Dp84xzo
וסרטון תיעודי על טרנדים בצבעי פוסטרים של סרטים:
https://youtu.be/BEbW2fXSShc?long=yes
האם יתכן שגופכם חש סכנה לפני שמוחכם קולט אותה? האם יתכן שבתת מודע אנו קולטים דברים שמוחנו לא עוסק בהם?
לפי ניסויים, נראה שכן. מטלת ההימורים של איווה (Iowa gambling task) היא ניסוי שמראה שהלא מודע שלנו הוא חכם יותר וזריז מהמודע שלנו.
בשנת 1997 נערך באוניברסיטת איווה (Iowa university) שבארה"ב ניסוי מדעי. בניסוי הזה הוצגו למשתתפים 4 חפיסות קלפים: 2 כחולות ו-2 אדומות. כל משתתף בתורו קיבל 2,000 דולר במזומן והובהר לו שהוא עתיד לשחק במשחק הימור, שבסופו יזכה לקבל את כל הכסף שיישאר ברשותו בסוף המשחק.
במשחק התבקשו המשתתפים להפוך בכל תור קלף מאחת החפיסות שיבחר. כל קלף שהפכו זיכה אותם בכסף נוסף או העניש בקנס על חלק מהכסף שהיה ברשותם. החוקר הסביר להם שיש הבדל בין החבילות: קלף מהחבילות הכחולות יכול לזכות אותם ב-100 דולר, בעוד שקלף מהחבילה האדומה מזכה רק ב-50 דולר.
עם זאת הובהר להם שבחבילות הכחולות הסיכון גדול יותר להפסיד מאשר בחבילה האדומה, שכן חלק מהקלפים שבחבילה הכחולה יגרמו להם להפסד של סכומי כסף גדולים יותר, שינועו בין 200 ל-1,200 דולרים, בעוד שבחבילה האדומה ההפסד המירבי יהיה עד 100 דולר.
מה שהחוקרים לא סיפרו למשתתפים הוא שסך הרווח הצפוי מהחבילה הכחולה הוא יותר קטן מזה שבחבילה האדומה. המשתתפים החלו להפוך קלפים באופן אקראי ובתוך זמן קצר הם הבינו שהחפיסה הכחולה מכניסה יותר כסף ורווח. כמובן שהם החלו ליטול ממנה יותר קלפים.
אבל אחרי כמה עשרות קלפים הסתבר שהמשתתפים החלו להפוך יותר קלפים מהחבילה האדומה והתמידו בכך, עד סוף המשחק. החוקרים ניסו מדי פעם במהלך הניסוי לתחקר את הנבדקים ולברר אם הם הבינו את החוקיות של המשחק. במקביל תיעדה מכונה את קצב לבם, לאורך המשחק.
מה שהתגלה בניסוי הוא שהרבה לפני שהנבדקים הבינו את חוקיות המשחק, גילתה מכונת האמת, אותה מכונה לזיהוי של ריגוש ופחד, שהם חששו בעת שנגעו בחפיסות הכחולות...
נראה שעמוק במוח הם חשו את המשמעות, או החוקיות של המשחק. זה קרה הרבה לפני שהנבדקים עצמם היו מודעים לכך. המדהים הוא שחלק מהנבדקים, בסביבות 30 אחוז מהם, השתמשו משלב מסוים רק בחפיסות האדומות מבלי שהצליחו להסביר את החוקיות של המשחק עד סופו! - הנימוק של רבים מהם היה משהו כמו: "יש לי הרגשה שזאת החפיסה שכדאי לבחור".
המשמעות הפשוטה של תוצאות הניסוי היא שהאינטואיציה שלנו, אותו חלק תת-מודע בחשיבה האנושית, לא פחות משמעותית ומעת לעת אף יותר מהחשיבה המודעת שלנו. במקרים רבים תחושות בטן לא מאכזבות וגם אם הצפת המידע גורמת למוחנו להתרכז בדברים החשובים שהם ורק הם מגיעים למודעות שלנו, גם הדברים הדברים שנשארים בתת מודע משמשים אותנו להישרדות וקבלת החלטות משמעותיות.
הנה הדגמת מטלת ההימורים של איווה והסברים בספרדית:
https://youtu.be/W3XiJW8KSK4
וכך מזהה התת-מודע לפני המודע את סכנת ההפסד ומטלת ההימורים של איווה:
https://youtu.be/8IXVikvg0Jk
ציורי קיר על בניינים (Murals) הם לא דבר חדש. אבל לא פעם מציירים גם ציורי ענק, בסדר גודל של בניין שלם, או במקרה של מלון פיגורואה (Hotel Figueroa) שבלוס אנג'לס, על פני שלושה בניינים שלמים.
במקרה של המלון הזה, בן 24 הקומות, הציורים המרכזיים שלו בשנה מצוירים במהלך התקופה של תערוכה שנתית של עולם הגיימינג ותעשיית המשחקים, תערוכת E3. כמובן שציורי הענק הן פרסומות לחברות בתחום הזה.
את הציורים מכינים קודם כל בסטודיו על מחשב. לאחר מכן מדפיסים בענק המון גליונות קטנים של הציור ואז יושבים עובדי החברה וחותכים את הציורים בקווי המתאר של הדמויות, הפונטים ושאר המרכיבים.
כשמגיעים הציירים אל הבניין, הם מדביקים עליו, אחד אחד, את הגליונות שמרכיבים בהדרגה את הציור הרגיל. דרך כל גליון, הם צובעים על הקיר את מה שדרוש כדי לחקות אותו היטב ולבסוף, כשהכל מוסר מהמבנה, או במקרה של מלון פיגורואה מ-3 המבנים, רואים את הציורים במלוא הדרם.
המעניין הוא שעם כל הטכנולוגיה המודרנית, עדיין אמני ומקצועני הקיר זקוקים לציור ביד, כדי להשלים את העבודה הכל כך מושלמת שלהם.
כך מציירים את ציורי הקיר הענקיים בערים (עברית):
https://youtu.be/Of1tY-9ddUo?t=131&end=5m25s
אנשי החברה מתארים את תהליך הציור על הבניינים:
https://youtu.be/-6oshTPjcWc
וסרטון קפיצות זמן של הציור על מבנים גדולים:
https://youtu.be/uJSADis9Xqc?t=4
מודעות
הרובוט הַאל (Robot Hal) הוא דמות קולנועית מתוך הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". האל שבסרט הוא רובוט יודע-כל ולא זו בלבד שהוא יודע את התשובה לכל שאלה ששואלים אותו, הוא יודע את התשובה עוד לפני שמסיימים לשאול.
בסרט הופך האל מסוכן לבני אדם, מהרגע שבו הוא נעשה מודע. מודעות אצל רובוט, או לצורך העניין אצל כל בינה מלאכותית, היא בעיה גדולה. ב-2022 פרסם מהנדס ב"גוגל" שהבינה המלאכותית שלו פיתחה מודעות. די מהר הוא פוטר מהחברה, אבל אז התגלו עוד ועוד דיווחים על בינות מלאכותיות שפיתחו מודעות.
נחזור להַאל. אם תצרפו למודעות הזו את היכולות המתפתחות שלו, כמו היכולת שפיתח בעצמו לקריאת שפתיים, והרי לכם מישהו, כן מישהו, שירצה בשלב מסוים לשלוט.
רובוט כי ימלוך.
היות ואיש לא מבחין בסכנה שהאל הולך ומהווה ולא התייחסו אליו כראוי, הופך הבידוד שלו את האל בהדרגה לפסיכוטי והוא משתלט על ספינת החלל, מורד במפקדיה וגורם למשלחת נזקים קשים ואסונות כבדים.
אבל אובדן השליטה על האל מייצג משהו הרבה יותר רחב מעלילה בסרט מדע בדיוני. האל מייצג את הפחד האנושי שמלווה אותנו תמיד, פחד מהרובוטים ההולכים ונעשים מתוחכמים, שלא לומר חכמים, גאונים, או כל יכולים.
פחד? - קצת כמו הפחד מהרובוטים מחפשי המשמעות מהסרט "בלייד ראנר", שנעשו קטלניים מכיוון שאיש לא התייחס למסע החיפוש שלהם. או כמו ב"אדוננו הרובוט", סרט מדע בדיוני בריטי משובח שמספר על גזע רובוטים אכזרי השולט בכדור הארץ.
יש גם את הסיפור העתיק על פרנקנשטיין שנלחם בחברה שלא התייחסה אליו ולרגשותיו ופחדה ממנו כמו משד. או אגדת "הגולם" היהודי של המהר"ל, שכבר לפני מאות שנים הבהיר מה קורה כשבאג מתגלה ביצור חזק מדי, שפותח על ידי אדם.
מי שראו את הסרט" מטריקס", ודאי מזהים את ההרגשה בעולם שבו משתלטות המכונות ומשעבדות את בני האדם.
כללית, הרעיון על רובוטים שישתלטו על העולם כה הפחיד וכל כך חילחל אל תוככי התרבות האנושית עד שאייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני המפורסם, תיקן חוקים בספריו. חוקים שהתיימרו להסדיר את התנהגותם המוסרית של רובוטים בעתיד.
ואגב, הסיפור הזה לא מדאיג רק יוצרים בספרות ובקולנוע, אלא גם את המדענים, שעורכים כנסים וכותבים מאמרים על הסיכונים ב"פיצוץ הבינתי", בו ייצרו רובוטים ומכונות חכמות דומות, מכונות שיהיו יותר ויותר חכמות, עד שיוכלו גם הן לעשות זאת ולמרוד במין האנושי.
החשש הוא שמצב כזה עלול להביא לסופו של המין האנושי, או גרוע יותר - שנעבוד אצל הרובוטים שלנו בלי תנאים סוציאליים.
הנה סיפורו של הרובוט האל בסקירה על הסרט:
https://youtu.be/7HEhZSLrWyg
האל קורא שפתיים ומבין:
https://youtu.be/QFSE4dUJYM8
אז מגיע המרד של הרובוט האל:
https://youtu.be/ARJ8cAGm6JE
פרשנות מחויכת לסרט הנפלא הזה:
https://youtu.be/Bz6xD3xQiT8
והסרט "אדוננו הרובוט" מ-2015 שמדגים עולם בו השליטה של הרובוטים על המין האנושי היא עובדה קיימת (מתורגם):
https://youtu.be/Qbjz5wFBovs
מודעות של סרטים בימינו (Film posters) הן לרוב מודפסות וברובן עשויות מצילומים מעובדים. הן כוללות תמונות, פונטים וגרפיקה שנעשים כולם על גבי מחשב.
אבל פעם ציירו בכל העולם מודעות כאלה ביד. הן היו גדולות והתנוססו על הקיר הגבוה של בית הקולנוע, ממש מעל הכניסה. לא פעם, במיוחד בסרטים עם כוכבי ענק, הן גם כללו ציורי קאט אאוט של הדמויות, שיצאו מגבולות המודעה ובלטו למרחקים.
את המודעות הללו ציירו אז אמנים ששימשו כציירי מודעות קולנוע (Film poster painters). מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת הם התפרנסו מהמלאכה הזו וציירו בידם מודעות ענק ססגוניות, המפתות לבוא ולראות את הסרטים.
בתעשיית הסרטים ההודית, שנקראת בוליווד, מעין קישור מחוייך להוליווד בירת הקולנוע של אמריקה, משתמשים עד היום במודעות מצוירות ביד. הן זכו לכינוי "בוליווד ארט" (Bollywood Art). האמנים שמציירים אותן ביד מקבלים פרוטות, פחות מדפוס מודרני ומספיק כדי שיעסיקו אותם באמנות השימושית הזו.
גם בהודו ובמדינות נוספות הולכות המודעות המצוירות ונעלמות, לטובת הדפוס המודרני. אבל במדינות בהן העוני כה גדול המודעות המודפסות נדירות יחסית. יש עדיין בתי קולנוע קטנים ופשוטים, שזול להם יותר להעסיק ציירים, מאשר לשלם על דפוס של מודעות לכל סרט חדש.
כך או כך, האמנים הללו ברובם מבוגרים. אמנם לעתים הם מכשירים בסדנה שלהם צעירים, אבל התשלום הנמוך עבור ציור הפוסטרים המצוירים הללו, כלל לא מבטיח שהצעירים הללו ימשיכו להתפרנס מעיסוק זה גם בעתיד.
הנה סיפורם של אמני מודעות הסרטים הגדולות:
https://youtu.be/KDcakET4T10
אמן שעדיין מתפרנס מציור פוסטרים:
https://youtu.be/CdWZZp7nLLc
סיפורו של עולם הולך ונעלם:
https://youtu.be/oZIqo0S-ANs
סטודיו של אמן מודעות ענק:
https://youtu.be/-fagPDuwxkQ
כך מצייר הצייר האחרון במומבאי את מודעות הסרטים:
https://youtu.be/AyYknNBzp_4
כך מציירים שלטי ענק של סרטי בוליווד:
https://youtu.be/_-eYbK47PDE
ציורי קאט אאוט בבנגלור בהודו:
https://youtu.be/ohXCLLAB9eQ
וצייר טאיווני מהאחרונים שעדיין ציירו מודעות לקולנוע:
https://youtu.be/4JLJsbSJq5s
