שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך הפכה להקת ג'נסיס לתאגיד פופ ממוסחר?
אין הרבה דוגמאות בהיסטוריה למעבר החד כל כך, של אמן או להקה מהאיזור הרציני והעמוק של האמנות, אל עבר המקום הממוסחר ביותר שלה, כמו זה שעשתה להקת ג'נסיס (Genesis).
ב-1975, כשעזב במפתיע פיטר גבריאל, הסולן הנודע של ג'נסיס, את הלהקה, רבים ביכו את הלהקה וראו את סופה. כולם חשבו שאין סיכוי שיימצא מחליף ראוי לפיטר גבריאל, מישהו שיצליח להחזיק את אחת הלהקות הטובות בתולדות הרוק במקומה הרם בראש הרוק. גבריאל, שזכה מאז לקבל את התואר "Prog God" מאקדמיית הרוק המתקדם, רק שני אנשים כולל אותו זכו בתואר הזה, היה אבידה אמנותית שניבאה את מותה של ג'נסיס.
בכל זאת החליטו שאר החברים ההמומים לחפש לו מחליף. זה נראה חסר סיכוי שמישהו יחליף את הפרפורמר התיאטרלי והמוכשר בעולם הרוק המתקדם ויצליח להיכנס לנעליו.
כנבואה שהגשימה את עצמה ולאחר שבחנו לא פחות מ-400 זמרים שהציעו את עצמם, הסתבר לחברי הלהקה שאיש לא התאים. אחד מהם, אגב, היה סר אלטון ג'ון, ענק מוסיקלי ווקאלי בזכות עצמו.
לפיכך החליטו חברי הלהקה לבחור כסולן את זה שהיה שם כל הזמן, מאחורי התופים. זה היה פיל קולינס. הוא חשש והתנגד, אבל חבריו התעקשו. הוא הסכים לבסוף ולקח ברצינות את המשימה. למעשה, הוא עתיד להפוך את הלהקה המוערכת בעולם הרוק המתקדם לתאגיד פופ מסחרי ומצליח שלא היה כמותו.
תאגיד פופ, כן?
ג'נסיס נולדה באחת השנים המרגשות של שנות ה-60, בשנת 1967 ליתר דיוק. בארצות הברית חגגו ההיפים באותה שנה את "הקיץ של האהבה" וחגגו על ואת הבלוז של הנדריקס, הנשמה של ג'ופלין והרעיונות המדהימים של ג'ים מוריסון.
מרבית חברי ג'נסיס היו אז נערים שלמדו אז בפנימיית צ'רטרהאוס היוקרתית ופעלו בשתי להקות רוק צעירות שונות. בשלב מסוים הם התאחדו ללהקה אחת. בעצת המפיק שאימץ אותה הוציאה הלהקה אלבום פופ שנכשל.
חברי הלהקה החליטו אז ללכת על הרוק המתקדם שאותו ניגנו ואהבו מלכתחילה. הם הוחתמו על ידי חברת התקליטים "כריזמה" ובה הוציאו את Trespass המורכב והאמנותי, שהכיל יצירות ארוכות ומרתקות. הם החלו להופיע והתפרסמו בהופעות התיאטרליות ועתירות הפירוטכניקה שלהם.
באיחור אופנתי זכו חובבי הפרוגרסיב רוק הבריטי בתרנגולת אנגלית ואצילית, שידעה להטיל אלבומים חכמים, מעודנים ואפילו מעט מתנשאים. ג'נסיס הנפיקה שרשרת של יצירות מופת כמו Supper's Ready, Foxtrot, Selling England By The Pound המפעים ואלבום הקונספט המורכב The Lamb Lies Down on Broadway. האלבום הזה עורר הרבה מחלוקות בלהקה, במיוחד בין הסולן הדומיננטי ביצירתו לבין שאר החברים בלהקה. מעט אחריו הודיע הסולן פיטר גבריאל על פרישה מג'נסיס.
כשפיל קולינס הפך לסולן הלהקה ברור היה לו שאין סיכוי שהוא יהיה בולט ונוצץ כמו הסולן המיתולוגי שלה. ג'נסיס בראשותו אמנם הוציאו עוד שני אלבומי רוק מתקדם, שלא נפלו בהרבה מיצירות המופת של ג'נסיס א-לה גבריאל, אבל נראה אז בבירור שלפיל קולינס לא היה שמץ מהפומפוזיות והנרקיסיזם של הסולן הקודם. גם בהופעות הוא היה רחוק מהתיאטרליות המופלאה שלו ומהכריזמה האינסופית שהביא איתו. מפיל קולינס נעדרו גם הפתלתלות והממד הפילוסופי בשיריו של גבריאל.
קולינס עצמו, חשוב להזכיר, אפילו לא היה בלהקה המקורית. הוא נבחר באודישן, כשהלהקה חיפשה מתופף. הוא אכן התגלה כמתופף-על, אחד הטובים ברוק של אותן שנים, אבל זה לא קשור לכישורי הזמרה שלו או יכולת הכתיבה.
והוא עומד להחליף את אחד מכותבי הטקסטים הטובים ברוק המתקדם.
ובכל זאת ואף על פי כן החל קולינס לכתוב. בהדרגה הוא הביא ללהקה שירי פופ ובלדות עדינות, בסגנון הרבה יותר מסחרי. חשוב לומר שכך נהגו באותה תקופה להקות רוק מתקדם רבות. מבחינה כלכלית היו השנים הללו קשות מבעבר עבור להקות רוק ואמנים בריטיים. המיסוי בבריטניה על אמנים שמרוויחים הרבה היה גבוה במיוחד ועל המוסיקה הפופולארית באנגליה הלכה והשתלטה מוסיקת הפאנק. ג'נסיס החלו להביט לעבר אמריקה. שם היה שוק עצום שחיכה למי שיוכל להפליג מערבה...
שינוי הסגנון שפיל קולינס העביר את ג'נסיס הוכיח את עצמו די מהר בחשבונות הבנק שלהם. סטיב האקט, הגיטריסט המופלא של ג'נסיס אמנם עזב את הלהקה אבל השלושה שנשארו זכו להצלחה מסחרית מרשימה ביותר. שרשרת הלהיטים שלהם הייתה אדירה והכניסה סכומי עתק ללהקה. הם מכרו מעל 100 מיליון תקליטים והיו לאחד מהרכבי הרוק המצליחים בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית.
חשבונות הבנק התמלאו, אבל המעריצים הוותיקים לא סלחו להם על כך. בסניף הבנק שלהם, לעומת זאת, תמיד שמחו עכשיו לקראתם. פיל קולינס עצמו סחט את הלימון היטב והוציא גם אלבומי סולו מצליחים משלו. הוא אחד האמנים היחידים בעולם שמכרו מעל 100 מיליון תקליטי סולו, במקביל ל-100 מיליון תקליטים נוספים, שהוציא עם הלהקה שבה היה חבר. או מנהיג.
אז הכסף זרם והצקצוקים רעמו ומאז כועסים המעריצים הוותיקים של ג'נסיס על קולינס ועל טוני בנקס וראתרפורד שהסכימו לשינוי הסגנון הזה. ציטטה מיתולוגית שממחישה את זה היטב באה מהסרט "מועדון שנות השמונים", בה אומר האח של גיבור הסרט על המוסיקה של ג'נסיס החדשה:
"שום אישה לא יכולה להיות מאוהבת באמת בגבר ששומע פיל קולינס".
הנה קיצור סיפורה המדהים של להקת ג'נסיס:
https://youtu.be/z8TzhSHkWe8
השינוי במוסיקה של ג'נסיס לאורך שנותיה:
https://youtu.be/wu7Ef1t3U64
ג'נסיס עם פיטר גבריאל הייתה תיאטרון מטורף, מופלא ומוכשר להפליא:
https://youtu.be/CubzEiY42zk
היא הרבתה לשאוב אלמנטים מוסיקליים מהמוסיקה האנגלית וטקסטים כמו מיתולוגיים:
https://youtu.be/MWxaidVIjXk
פיטר גבריאל בליווי פיל קולינס ב"סורקי השטיחים" (Carpet crawlers):
https://youtu.be/VmEGGIqWbbs
הפופ המתקתק של ג'נסיס בעידן פיל קולינס כסולן:
https://youtu.be/epOBenUjIHw
פיטר גבריאל המשיך לייצר מוסיקה מרתקת וקליפים מרהיבים:
https://youtu.be/N1tTN-b5KHg
אחת מיצירות הלהקה הגדולות, בביצוע להקתו של מי "ששומר על הגחלת" - הגיטריסט הפורש סטיב האקט:
https://youtu.be/mywfIDR8bRg
למזכרת אחת מהיצירות הארוכות והמקסימות שג'נסיס יצרה בעידן המתקדם שלה:
https://youtu.be/QVyfj7-mHqs?long=yes
ושיר פולחן מהתקופה ההיא Firth Of Fifth - בביצוע מ-2007 של ג'נסיס בהנהגת גאון הפופ והמולטי מיליונר פיל קולינס:
https://youtu.be/gsIC3TvzLXE?long=yes
במה התפרסמו קורט קוביין ולהקת נירוונה?
אם אומרים לכם כילדים שאתם גרועים, לא חרוצים, לא מובנים או כל מיני הגדרות כאלה, הישארו רגועים. העולם אוהב אותנו שקטים, נורמטיבים, מכינים שיעורים ולא מזיזים את ה"בסדר" של כולם. לרוב הוא צודק, אבל מדי פעם ולא פעם דווקא אנשים כמוכם מסתבכים, נופלים וסובלים, אבל גם משנים אותו. או לפחות תורמים לו תרומה גאונית כלשהי או איזה סיפור טוב.
להקת הג'ראנג' נירוונה (Nirvana) היא הלהקה שהביאה את הגראנג' ואת הרוק האלטרנטיבי למיינסטרים ולקהלים הגדולים. היא ביטאה זעם, תסכול, מרד ודי כבר, של דור שלם, אך היא הייתה אותנטית לגמרי ובלי העתקים.
נירוונה היא לפני הכל קורט קוביין. הסולן, הגיטריסט והכותב של הלהקה נולד ב-1967, קיץ האהבה. הוא גדל כילד עירוני, יפה להפליא, בבית די קשה בעיר אברדין שבמדינת וושינגטון.
אהבה גדולה בין הוריו לא הייתה. אימו נישאה כי רצתה להסתדר ולא כי כל כך אהבה את אביו. האב מצידו היה אדם ביקורתי, שהרבה להשפיל אותו. גם אימו, שבצעירותו אהבה וטיפלה בו בחום, ילדה את אחותו והעבירה את ההתלהבות אליה...
מגיל צעיר קורט הוא יצירתי, פעלתני יותר מדי, רגיש, מאובחן כהיפראקטיבי, אבל הוא ילד בעל נטייה אמנותית וכישרון מסוים לציור, קומיקס וכמובן למוסיקה.
נפשו, פצועה מהשפלות שגרמו לו סבל בל יתואר, מתגלה במלוא הכאב כשהוא בן 8. הוריו מתגרשים והוא מלא זעם וכעס על העולם. קורט הצעיר הופך בלתי נסבל ומציק. הוא מגיב באלימות ופוגע באחיו ובהוריו החיים בנפרד. מבני גילו הוא חווה עלבונות והטרדות רבות, בין השאר מהומופובים שהבינו שהוא לא נגד הומוסקסואליות ונקמו בו.
הוא מוצא את עצמו נזרק ממקום למקום, נודד בין בתי הוריו ובתים של קרובי משפחה ומאוחר יותר של חברים. בכל מקום הוא שוהה זמן מה עד שהוא מגורש למקום אחר.
כשהוא שומע לראשונה את מוסיקת הפאנק רוק, חווה קורט הצעיר התגלות. הוא מתאהב במוסיקה הזועמת, אנרגטית ורועשת הזו ומתחיל לנגן ברצינות בגיטרה ולכתוב.
אבל במקביל הוא גם פוגש בסמים ומתחיל להשתמש. קוביין הצעיר מפרנס את עצמו בקושי ועובד כשרת באברדין. אחר כך מתחיל מי שעתיד אוטוטו להפוך לזמר המפורסם ביותר בעולם לנקות בתים.
הוא מתחיל לכתוב שירים ומוצא לעצמו חורבה ישנה באברדין לגור בה לבדו. עם הזמן מצטרפת אליו חברתו הראשונה טרייסי. היא מפרנסת אותו, כשהוא נשאר בבית ימים שלמים. במשך שעות כל יום הוא כותב, מלחין, מקליט דמואים ורואה טלוויזיה.
כשהוא מקים להקה עם חבריו, הם מתחילים להופיע במקומות קטנים. הוא זה שכותב את השירים ללהקה.
ב-1985 קוביין עובר לסיאטל עם הלהקה, שאחרי הרבה שמות הוא מחליט לקרוא לה "נירוונה". הם ממשיכים לחרוש בהופעות קטנות. את האלבום הראשון "Bleach" הם מוציאים אבל לא זוכים להצלחה. הם ממשיכים בהדרגה להתגבש, מתחדדים, הופכים טובים יותר ומקליטים אלבום נוסף.
האלבום הזה הוא "Nevermind" וזה הרגע שבו נירוונה מתפוצצת. לצעירים רבים היא תפתח פתח לסצנת הגראנג', מעין תוצר של פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי. נירוונה תהפוך את הגראנג' לפופולרי במדיה ובמיינסטרים.
"מריח כמו רוח נעורים", הסינגל הראשון מהאלבום, יהפוך תוך ימים ספורים לסמל של הגראנג' ולהימנון של הדור שלהם.
נירוונה הופכת לחלוצת להקות הגארנג', תוך התמקמות מדהימה בראש מצעדי המכירות ברחבי העולם. תוך שבועות ספורים קורט קוביין הופך לזמר נערץ בעולם כולו ונירוונה מוכתרת ללהקה הכי פופולרית בתבל.
קןביין מתגלה להמונים כשהוא משלב כמעט כל תכונה בולטת של גיבורי הסיקסטיז. הוא סקסי ויפה כמו ג'ים מוריסון, שר, כמעט צורח כמו ג'ניס ג'ופלין, מקבל מהמדיה את התואר "קולו של הדור" כמו דילן וכמובן שהוא הורס גיטרות ומתמכר לסמים כמו הנדריקס.
עכשיו הוא כבר הסמל של "דור ה-X", לא שהוא מחפש את זה. קורטני לאב, אשתו לעתיד הקרוב, תספר שהחלום שלו היה לעשות 3 מיליון דולר ולהישאר נרקומן...
אבל מכאן הדברים מתחילים להסתבך. אבחנה רפואית מוצאת שקוביין סובל מהפרעה דו-קוטבית. נירוונה מוציאים את האלבום השלישי והאחרון שלהם. קורט קורא לו "לית'יום", על שם התרופה בה הוא מטופל.
ב-1992 התחתן נשא את קורטני לאב, חברה בלהקת רוק אחרת ומי שנגמלה לטענתה מסמים. גם היא סבלה ילדות דומה, עם בית מפורק, עבודה בחשפנות, מעורבות בסצנת הרוק האלטרנטיבי והתמכרות להירואין, המסוכן שבסמים.
קורטני, שחזרה לסמים ביחד איתו, היא עכשיו בהריון. היא ממשיכה לצרוך הירואין ולסכן את התינוקת, אבל יותר מזל משכל - בפחות מחצי שנה נולדת בתם פרנסיס בין קוביין. אחרי עניינים עם החוק בשל צריכת הסמים שלהם החוק מרפה והילדה בסדר.
אך המצב הנפשי של קוביין ממשיך להתדרדר. עם התמכרות קשה לסמים, עבר דכאוני וניסיונות התאבדות, הוא מגלה שלקןרטני יש מחשבות על בגידה בו (לטענתה אלה רק מחשבות). קורט אוהב אותה מאוד והוא מנסה להתאבד בבית מלון. קורטני מצילה אותו ברגע האחרון ובאופן מקרי לחלוטין הכל קורה ביום בו יוצא הסינגל עם השיר "לית'יום", שם התרופה שלו.
ניסיון ההתאבדות הכושל לא הקל את מצבו של הכוכב המעורער וכחודש לאחר מכן הוא נוטל את חייו בביתו. המאבק הטראגי של קורט קוביין בדיכאון, בהתמכרות ובתהילה מסתיים עם מותו ב-1994.
לאחר שגופתו מתגלה על ידי איש תחזוקה, 3 ימים אחר כך, העולם מתבשר על עוד מוסיקאי צעיר ומוכשר, שהצטרף בשיא הקריירה שלו למועדון ה-27 המיתולוגי, המועדון האפלולי יותר משהוא נוצץ, מועדון שבו שוכבים הקדושים של הרוקנ'רול, מפוצצים מסמים קשים ואלכוהול, עמוסי טונות של כישרון שחבל כל כך שהתבזבז בקריירות כה קצרות ורק לחשוב כמה מוסיקה טובה יכולים היו עוד לתרום לעולם אם לא היו עוזבים אותו מהר כל כך.
הנה סיפורה של להקת נירוואנה:
https://youtu.be/psaW2CE44cU
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/lanJrJbLVUo
מהלהיטים הגדולים "מריח כמו רוח נעורים" - "Smells Like Teen Spirit":
https://youtu.be/hTWKbfoikeg
מרוכך כמעט חביב, "האיש שמכר את העולם" מהאלבום המסחרי ביותר:
https://youtu.be/fregObNcHC8
ילדותו והתבגרותו הרעים שהפכו לכור היצירה של קוביין - מהסרט התיעודי "Montage of Heck":
https://youtu.be/EY5zllYH92A
"פולי" של נירוונה:
https://youtu.be/IPSYplu_3fA
"בואי כמו שאת":
https://www.youtube.com/watch?v=vabnZ9-ex7o
הפשטות של הבגדים של קורט קוביין נתנה פוש ליד שנייה ולאופנת הגראנג':
https://youtu.be/tlEPJnh_3Yc
ההיסטוריה של נירוונה:
https://youtu.be/vUKqAGwBxts?long=yes
וסקירה על עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/Aa0ju0rkwPo?long=yes
איך הפכה מטאליקה את המטאל פופולרי ומה הכעיס את מעריציה?
בשנות ה-90 היתה "מטאליקה" (Metallica) לשם דבר ברוק העולמי. זו הייתה הלהקה שמיזגה הכי טוב את הת'ראש עם המטאל המלודי, עם סולואי גיטרה מלודיים ואלמותיים ויצרה סטנדרט סאונד חדש ברוק העולמי.
הלהקה הזו הפכה את המטאל לסגנון מקובל אפילו ב-MTV, שחיפש עד אז רק פופ ופופ. כמו משה שהוציא את עם ישראל ממצרים, מטאליקה הוציאו את המטאל מהגטו של המטאל, ממקום של מעריצים מעטים, גם אם מכורים - לעולמות של הצלחה שממלאת אצטדיונים ומשנה את הסאונד של תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מהקצה אל הקצה.
אבל זה לא פשוט כל כך. הלהקה, שהונהגה על ידי הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד (James Hetfield) והמתופף אולריך (Ulrich), היא להקה עם שני ראשים של אמנים שכל אחד מהם התבצר בדעותיו. הראשון, דומיננטי וחזק במיוחד, האיש המזוהה עם הלהקה בקול המטורף שלו ובהופעה מרשימה ומקועקעת. השני הוא מתופף על, עם יכולת ותדמית של רוקר מקצוען ומדויק.
יש שיאמרו שזרע הטירוף של מה שיקרה עם הלהקה החל בספטמבר 1986, כשנהרג בסיסט הלהקה קליף ברטון (Cliff Burton). ברטון, רק בן 24, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה, כשהאוטובוס של הלהקה החליק והתהפך בשוודיה. הוא עף מהחלון ומת מיד. ביחד אתו, רבים יאמרו, מתה גם הפשרה בלהקה בין שני המנהיגים והדרך הבלתי מתפשרת של המטאל שאליו הוא עצמו משך.
אבל השניים התאוששו מהר והפכו את מטאליקה להצלחה עולמית. מכאן, יאמרו רבים ממעריצי הלהקה המקוריים והטהרניים, זה רק ילך ויתדרדר. מנהיגי הלהקה ימשיכו ויתנו הופעות בלתי נתפסות ויתנו את הנשמה, גם כשיהפכו למיליונרים שבעים, אבל הדרך תלך ותאבד את העניין שבה.
מילה על תת-הסגנון "ת'ראש מטאל" - פירוש המילה Thrash הוא "הצלפה" או "מכה חזקה". השם נולד מהצליל האגרסיבי, אפילו מלוכלך שלו, משהו שקצת מזכיר מהלומת פטיש על ברזל. הסגנון הזה הציע תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד במהירות נגינה גבוהה, קצב לא-מלודי ודגש חזק על טכניקת הנגינה ועל הכלים, לעומת השירה.
הת'ראש מטאל שבו דגלה מטאליקה נבנה במידה רבה עם והפך אותה לאימפריית רוק שהגיעה לכל מקום בעולם. אבל בהדרגה החלה מי שנחשבת היום להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, לשחרר את עצמה מהרוח המקורית שלו, הרפתה את הקצב המהיר בטירוף שלה והתחילה לעשות פופ שנשמע כמו מטאל, אבל הוא בעצם פופ.
את האלבום השחור של מטאליקה רבים רואים כאלבום שהוזיל את המוסיקה של הלהקה והפך אותה ממוסחרת מאד. המעריצים המקוריים, שהעריצו את הלהקה עד אז, טוענים שזה הרגע שבו מטאליקה התנתקה מהשורשים המוסיקליים הכבדים ושהאלבום עצמו הוא מיד-טמפו לאוהבי מוסיקת המטאל. בכלל, בעיני מעריציה האדוקים היו שני האלבומים: 'Load' ו'Reload', סוג של הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה.
אבל האחרים אומרים שזה שהקהל קנה את האלבום הזה ועשה אותו מסחרי, רק עשה ללהקה טוב. כמו פיל קולינס, שפתח את ג'נסיס להמונים שלא האזינו לרוק מתקדם עד אז, או האלבום 'Nevermind' של נירוונה, שפתח להמונים חלון אל סצנת הגראנג', האלבום השחור היה סוג של גשר עבור רבים שהגיעו בזכותו להאזין למטאל. בזכותו האזינו פתאום ההמונים גם ללהקות אחרות ורבות, שבלעדיו סביר שלעולם לא היו מגיעות לחשיפה כזו.
בזכותו עשו חברי מטאליקה, בעיקר שני המנהיגים, הרבה כסף. המון המון כסף - אם לדייק. מכאן הלכה מטאליקה וחתכה את האורך של שיריה הארוכים, הידקה אותם ופישטה את המורכבות שלהם. זה הרחיב את גבולות הקהל שלה והפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בעולם, אבל יהיו מי שיאמרו שהיא מכרה את נפשה לשטן של הפופ ולכסף שהוא יודע לחלק למי שעושים את מה שהוא רוצה.
הנה תולדות להקת מטאליקה:
https://www.youtube.com/watch?v=dygawlkGwIM
ראו כמה הם טובים בלייב - עם Enter Sandman:
https://youtu.be/87by1DjfxLw
בלדת הרוק "שום דבר אחר לא משנה" - Nothing Else Matters:
https://youtu.be/tAGnKpE4NCI
"אחד" One בהופעה חיה ב-2016:
https://youtu.be/W2pa0cYRTkE
"פייד טו בלאק" Fade to Black:
https://youtu.be/A-4K4SX0m70
וכלהקה של אצטדיונים עם "אדון הבובות" Master of Puppets:
https://youtu.be/2f1Ny74_ou0
סקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/YsUWewEeS54?long=yes
מה סיפור האיפור של להקת Kiss?
להקת "KIss" היא אחד הפלאים המשונים של הרוק בשנות ה-70. מדובר בלהקת גלאם רוק והארד רוק אמריקאית ומצליחה, שנודעה באיפור הכבד שכיסה את פני חבריה בהופעות.
במסורת הגלאם רוק של שנות ה-70, קיס לא יצרה רק מוסיקה, אלא סיפרה בהופעתה החיצונית גם סיפור תרבותי. כשלוגו הלהקה מאחריהם, מורכב ממאות נורות על קיר הבמה, הופיעו חברי הלהקה בגלימות ערפדים שחורות וארוכות.
הם צבעו את פניהם בצבעים מפחידים. צבע פנים לבן וסימן שחור מסביב לעין, לכל אחד סימן שונה. לכל חבר בלהקה הייתה דמות קומיקס אחרת: הסולן הוא ילד הכוכבים, הגיטריסט הוא איש החלל והמתופף הוא החתול. הבסיסט הוא "השד", שליטרלי יורק דם ואש. זה היה "טקס" שהפך לגימיק קבוע בהופעות כשסימונס נושך את לשונו, כביכול עד זוב דם, שהותז על כל גופו, לתרועות הקהל.
שנים רבות לא ראו זרים או מעריצים את פניהם האמיתיות. רבים מהמעריצים המושבעים נהגו גם הם וחלקם נוהגים גם היום להגיע להופעות בפנים צבועות כמו פניהם של חברי הלהקה. מיליוני המעריצים של קיס פזורים בכל העולם ומכנים את עצמם "צבא קיס" (Kiss Army). רובם הם מארצות הברית בה הייתה "קיס" אחת הלהקות המצליחות של שנות ה-70.
בתולדות הרוק קיס גם זכורה כלהקת הופעות בעלת שלל בלדות קיטשיות והמנוני רוק שהקהל שר איתה. קיס הייתה גם מהחלוצות בלהקות הרוק הכבד, הארד רוק, סגנון שהחל באותן שנים לצבור תאוצה.
המוסיקה של קיס עצמה הייתה רוק קליל, שמח ופשוט. עם שירים קליטים, טקסטים פשוטים ולא פעם נוגעים ללב, שעסקו באהבה, רוק ומסיבות - הם סחפו אחריהם המוני מעריצים.
את להקת הרוק הוותיקה והתיאטרלית הקימו ב-1972 נגן הבאס הישראלי, יליד טירת הכרמל ג'ין סימונס, ששמו המקורי היה חיים וייץ, הזמר והגיטריסט פול סטנלי. השניים צירפו אליהם את הגיטריסט המוביל אייס פרלי והמתופף פיטר כריס.
סימונס היה גם מי שניהל את העניינים העסקיים של הלהקה. הוא טיפל בשיווק הלהקה, ההכנסות, הופעות, שואו ביזנס והמרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמויות חברי קיס והכניסו לא מעט ממון.
מנהיגי הלהקה היו המייסדים סימונס הבאסיסט והזמר והגיטריסט פול סטנלי, הקול של קיס ומי ששר את הבלדות והמנוני הרוק שלה.
אגב, הניסיון להסיר את המסכות לא צלח במיוחד. הלהקה, שמכרה עם השנים מעל 100 מיליון עותקים מאלבומיה, החליטה ב-1983 להסיר את האיפור. גם סגנונה באייטיז הושפע מהלהקות הצעירות של שנות ה-80 והפך לסגנון "גלאם מטאל". אבל הם לא הצליחו כמו בעבר והפסיקו לפעול ברציפות. ב-1996 התאחדו חברי הלהקה המקורית ושבו להופעות, בסגנון המוסיקה המקורי שלהם ועם האיפור.
איך נולד האיפור של חברי הלהקה:
https://youtu.be/Gqv0JLF5Cd0
סיפורה של להקת קיס:
https://youtu.be/QE2cEvTEs04
"רוקנרול כל הלילה" - להקת Kiss בשנות ה-70:
https://youtu.be/o8mzIyIOdm0
Beth, בלדת הרוק הנצחית של להקת קיס - בליווי תזמורת:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
Hard Luck Woman של קיס בהופעה:
https://youtu.be/sohB922c2uQ
שיר מהאייטיז ללא איפור:
https://youtu.be/EZjevnnkA20
ואוסף של 10 השירים הגדולים של קיס:
https://youtu.be/cgbJo5fuFMo?long=yes
מה הקסם המופלא של הפינק פלויד?
בשנות ה-70 הייתה ללא ספק פינק פלויד (Pink Floyd) להקת הרוק המצליחה בעולם. במיוחד נודעה הלהקה בטקסטים העמוקים והפילוסופיים שלה, בהופעות הענק התיאטרליות שנתנה, באלבומי הקונספט המשובחים ובתמונות האייקוניות שנבחרו להופיע על העטיפות שלהם.
אך את פסגת הצלחתם חייבים חברי הלהקה למוסיקה המרתקת שלהם, ששילבה סגנונות שונים לסגנון שאופייני רק ללהקה, סגנון שהפך לסמלה של הלהקה. המוסיקה של הפינק פלויד שילבה בין הרוק הפסיכדלי, שהלהקה יצרה במיוחד באלבומיה הראשונים, לבין רוק מתקדם, עם השפעות של בלוז וקורטוב של רוק כבד. היה במוסיקה שלהם שילוב מבריק בין מוסיקה איכותית לפופ, מוסיקה שמצד אחד הייתה מורכבת ועמוקה, אך מנגד דיברה אל ההמונים והפכה לפופולארית ביותר.
פינק פלויד, שנבחרה לא אחת ללהקה הטובה בכל הזמנים, היא להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה עצומה בשני העשורים שאחרי כן. ההשפעה של פינק פלויד על עולם הרוק והמוסיקה האלקטרונית היא עצומה ונמשכת עד היום.
רגע הפריצה להצלחה העולמית שלה היה האלבום "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon). הוא בא בסוף התקופה הראשונה של פינק פלויד, לאחר שהלהקה החליפה את סיד בארט, מנהיגה הקודם, שסבל ממחלת נפש והלך והסתגר בעולמו הפסיכדלי, שתודלק בכמויות סמים ענקיות.
האלבום הזה שינה את גורלה של "פינק פלויד". בזכותו היא הפכה מלהקת רוק פסיכדלי, מוערכת אך בעלת הצלחה מסחרית שולית למדי, להרכב-על שיצר רוק מתקדם ומדויק, עם מכירות של אלבומים במיליוני עותקים והצלחה מסחררת בת מאות שבועות במצעדי מכירות התקליטים. בעקבותיו תבוא שרשרת אלבומים משובחים, שהעלו את הלהקה למעמד כמעט מיתי.
מי שהפך אז למנהיג הלהקה והדמות הבולטת ביצירת המוסיקה שלה היה הבאסיסט שלה רוג'ר ווטרס. לצדו הפכה הלהקה למכונה מסונכרנת של נגינה מצוינת ומוסיקת רוק מתקדם פורץ דרך. זה היה רוק של סינתיסייזרים, אותן מקלדות אלקטרוניות שהלכו והשתכללו אז והפכו את הרוק לגדול מהחיים - מוסיקה חזקה, עם סאונד קלאסי, כמעט סימפוני. על כל זה התיישבו הגיטרה של דייב גילמור, שהפיקה סולואים בלתי נשכחים וריפים מדויקים וצובטי-לב, לצד שילובים ווקאליים של קולות אורחים ותפורים להפליא וצלילים מוקלטים, במיטב המסורת שנולדה עשור לפני כן ב-Pet Sounds של הביץ' בויז.
מקומה של פינק פלויד בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם במיוחד, היה מובטח. הסתבר שהמאסטרפיס הראשון, "הצד האפל של הירח", ששהה 741 שבועות בראש מצעדי המכירות, היה רק האות לשרשרת אלבומים מהמשובחים והחשובים בתולדות הרוק. היו בהם אלבום פרידה מסיד בארט בשם "הלוואי שהיית כאן" והאלבום הגדול והכפול, יצירת קונספט מורכבת ועמוקה בשם "החומה" (The Wall), שיא יצירתי שיסמן את פסגת היצירה של ווטרס אך יפרק את הלהקה ממנו ויסמן את תחילת דעיכתה, שתימשך עוד עשור נוסף.
שם הלהקה, שככל הנראה נהגה על ידי המנהיג המקורי שלה סיד בארט, הוא חיבור בין שמותיהם של אמני הבלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.
הנה סיפורה של פינק פלויד:
https://youtu.be/awbJ2suLneQ
בהופעה:
https://youtu.be/73UMWoXRbjg
דייב גילמור בביצוע עכשווי:
https://youtu.be/_1jL8A20H_k
הנה עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/lSJ5KGyocOE
קטע מהסרט "החומה" שמבוסס על אלבומם המוצלח The Wall:
https://youtu.be/YR5ApYxkU-U
ואחרי שרוג'ר ווטרס עזב, דייב גילמור מנהיג את הלהקה:
https://youtu.be/Fk0V_GGa2XM
סרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/W6TLg6bkKvo?long=yes
וההופעה האחרונה - איחוד ב-2005 להופעה אחת:
https://youtu.be/2K7TU1Hh_3U?long=yes
מהי להקת מחתרת הקטיפה?
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
מה כה מופלא בסטילי דן?
בעולם הרוק, סטילי דן (Steely Dan) היא משהו מיוחד במינו, פלא מלא בהשפעות, רב סגנוני, עוף מוזר בהחלט. ג'אז-רוק שבא מעולם הג'אז, אבל לא היו בו אילתורים והוא הביא ניחוח של פולק-רוק ביטניקי אך מעודן, מושקע ומתוחכם עד לגבהים שאין כמותם.
האלבומים המסוגננים, המהוקצעים מאד ובלתי מתפשרים שלהם, שימשו במשך שנים רבות כאלבומי הדגמה למוכרי מערכות קול, כדי להפגין את איכות הציוד שהם מוכרים. לא היה נקי, מדויק ומהוקצע משיר של סטילי דן, כדי להדגים איך יכול אולפן ההקלטות לבקר בביתך...
הכל מתחיל בוולטר בקר ודונלד פייגן, הצמד המרכזי של סטילי דן, שעשו רוק שונה כל כך מרוק הגיטרות המחוספס של תחילת הסוונטיז ומהפופ הצבעוני שהציף את כל השאר. במקומם הציעו סטילי דן פופ-רוק-ג'אזי נקי, מלוטש ומסוגנן, שירים מהודקים ומדויקים שהם יצירות קטנות. בלי הנפיחות שאפיינה את להקות הרוק המתקדם והיומרנות שלהם להפוך את הרוק למיתולוגי כבר מחר, הגישה סטילי דן רוק חכם, מספיק קליל כדי להתחבר ומספיק אירוני וציני כדי לדבר ולקלוע גם למי שלא הספיקו למרד של הביטניקים וילדי הפרחים מהסיקסטיז ובאו מאוחר מדי. ואכן, כמעריצי הספרות הביטניקית, בנוסח ג’ק קרואק וויליאם בורוז, שגם השפיעו על הטקסטים שלהם, אפילו את שם הלהקה הם לקחו מ"ארוחה עירומה", ספרו המפורסם של בורוז.
כך הציעה סטילי דן טקסטים חכמים לאנשים שלא פעם העריצו דווקא את המוסיקה ואז הבינו שיש שם גם המון תוכן חכם ושורט והכי חשוב - הפקות ועיבודים שמצד אחד הכילו מגוון סגנוני מרהיב, של רוק, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז, פופ, פולק ואפילו קאנטרי, ומצד שני השתמשו בהמון כלי נשיפה וזמרות ליווי מעולם מוסיקת הנשמה, שבו דווקא לא נגעו.
עם הקול השבור של דונלד פייגן, הלא מדויק, שעמד בניגוד מבריק לדיוק המהודק של המוסיקה שבה הוא הוגש ולזמרות הליווי המהוקצעות ואם יותר לנו, גם היפות כל כך. עם הגיטרות הצנועות והעדינות של סטילי דן, שמעולם לא ניסו להפוך את שירי המופת שלהם רקע לסולואים טרחניים וארוכים, שלא לומר נרקיסיסטיים, שכל כך אפיינו אז כל להקת רוק עם גיטריסט - הלהקה הזו התמקדה בביצועים מדויקים ואלבומי מופת מורכבים ומושקעים, שבאופן מפתיע הצליחו גם במכירות. מאד הצליחו.
בשיא הפעילות שלה, בשנים 1972-80, החלה סטילי דן כלהקה של ממש, אבל בשלב מסוים, אחרי שלושת האלבומים הראשונים, לא רצו השניים להופיע יותר והסתגרו באולפן עם יותר ויותר נגני אולפן מעולים. כך הפכו ללהקה של שניים, שהשאר בה הם נגנים מעולים אבל מתחלפים משיר לשיר. זו הייתה להקה שלא הרבתה להופיע, ששיריה היו קשים לביצוע על הבמה, שהסולן שלה נקלע לשירה לאחר ניסיונות להציב זמרים אחרים בפרונט. זו היה הרכב שהזיקנה עושה לו רק טוב, לעתים נדמה שאפילו יותר מצעירותה המופלאה באמת, כי בשנות האלפיים הם חזרו בגדול ואפילו להופיע ולא מעט. אז שמו לב אפילו המעריצים שסוף סוף הפרפקציוניזם ה"סטילי דני" קצת נרגע. הם הרשו לעצמם ליהנות עד השמיים. טוב, זה לא פלא - הם היו השמיים...
ההתחלה הרוקית - "Reelin in the Years" ב-1973:
https://youtu.be/2WTh_IEyU1w
כך יוצרים שיר של סטילי דן:
https://youtu.be/vSDD8rgUiNc
"אחיות בבל" - דונלד פייגן שר עם קיטרה ביד:
https://youtu.be/JMVKAOyTUe4
ראו כמה שגם במילים הם טובים - "דיקון בלוז":
https://youtu.be/2A0wGO3c2T8
"ג'וזי" בהופעה - מאופקים בגיטרה אבל יודעים את העבודה:
https://youtu.be/VaKhk5RFKRg
כך נעשה Aja, האלבום המפורסם של סטילי דן, עם סולו בלתי נשכח של ענק הסקסופון וויין שורטר:
https://youtu.be/u9MusH-QijY
וסרט תיעודי על האסתטיקה המופלאה של הלהקה הלא רגילה הזו:
https://youtu.be/SjXB894CZnM?long=yes
איך הייתה "רולינג סטונז" ללהקה הוותיקה בעולם?
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
מי הלהקה שמיישנת שירים?
בדרך כלל אמנים אוהבים לחדש שירים ישנים. אבל ה"בייסבולס" היא להקה שעושה ההיפך - היא לוקחת להיטים מהשנים האחרונות ו"מיישנת" אותם, כלומר הופכת אותם לבעלי צליל של פעם.. ביצוע השירים של ימינו בסגנון הרוק של שנות ה-50-60 מצליחה להם מאד ובצדק - אירופה כולה אוהבת את מה שהם עושים לשירים שכולם מכירים מהרדיו והיוטיוב, את העיבודים המצויינים והביצועים הגבריים.
הם יודעים את כל הטריקים של פעם, ממקצבי הרוקאבילי, דרך נענועי אגן הירכיים, בגדי תסרוקות והמבטים של הרוקרים הקשוחים, שירת דוו-אפ, קונטרבאס אקוסטי וזמרה בסגנון אלביס פרסלי. ואגב, הם קוראים לסגנון שלהם “voc ‘n’ roll”, שזה משהו כמו "שירה ונענוע" אבל בטון מגניב..
בכל מקרה, אי אפשר לקחת מהם את ההצלחה האדירה שלהם באירופה ובמיוחד במדינות סקנדינביה וקצת במולדת שלהם גרמניה.
הנה הבייסבולס עם הסטייל המדהים של פעם לשירים מודרניים יותר:
https://youtu.be/CwPJtYIzzKA
בקליפ שנראה כמו קליפ מהסיקסטיז לשיר "מטריה" של ריהאנה:
https://youtu.be/DM2177pHMT0
היא עצמה באותו השיר:
https://youtu.be/462PvcFUHR8?t=1m16s
ועוד שיר שיפתיע אתכם:
https://youtu.be/_CnJpaOSbZI
אין הרבה דוגמאות בהיסטוריה למעבר החד כל כך, של אמן או להקה מהאיזור הרציני והעמוק של האמנות, אל עבר המקום הממוסחר ביותר שלה, כמו זה שעשתה להקת ג'נסיס (Genesis).
ב-1975, כשעזב במפתיע פיטר גבריאל, הסולן הנודע של ג'נסיס, את הלהקה, רבים ביכו את הלהקה וראו את סופה. כולם חשבו שאין סיכוי שיימצא מחליף ראוי לפיטר גבריאל, מישהו שיצליח להחזיק את אחת הלהקות הטובות בתולדות הרוק במקומה הרם בראש הרוק. גבריאל, שזכה מאז לקבל את התואר "Prog God" מאקדמיית הרוק המתקדם, רק שני אנשים כולל אותו זכו בתואר הזה, היה אבידה אמנותית שניבאה את מותה של ג'נסיס.
בכל זאת החליטו שאר החברים ההמומים לחפש לו מחליף. זה נראה חסר סיכוי שמישהו יחליף את הפרפורמר התיאטרלי והמוכשר בעולם הרוק המתקדם ויצליח להיכנס לנעליו.
כנבואה שהגשימה את עצמה ולאחר שבחנו לא פחות מ-400 זמרים שהציעו את עצמם, הסתבר לחברי הלהקה שאיש לא התאים. אחד מהם, אגב, היה סר אלטון ג'ון, ענק מוסיקלי ווקאלי בזכות עצמו.
לפיכך החליטו חברי הלהקה לבחור כסולן את זה שהיה שם כל הזמן, מאחורי התופים. זה היה פיל קולינס. הוא חשש והתנגד, אבל חבריו התעקשו. הוא הסכים לבסוף ולקח ברצינות את המשימה. למעשה, הוא עתיד להפוך את הלהקה המוערכת בעולם הרוק המתקדם לתאגיד פופ מסחרי ומצליח שלא היה כמותו.
תאגיד פופ, כן?
ג'נסיס נולדה באחת השנים המרגשות של שנות ה-60, בשנת 1967 ליתר דיוק. בארצות הברית חגגו ההיפים באותה שנה את "הקיץ של האהבה" וחגגו על ואת הבלוז של הנדריקס, הנשמה של ג'ופלין והרעיונות המדהימים של ג'ים מוריסון.
מרבית חברי ג'נסיס היו אז נערים שלמדו אז בפנימיית צ'רטרהאוס היוקרתית ופעלו בשתי להקות רוק צעירות שונות. בשלב מסוים הם התאחדו ללהקה אחת. בעצת המפיק שאימץ אותה הוציאה הלהקה אלבום פופ שנכשל.
חברי הלהקה החליטו אז ללכת על הרוק המתקדם שאותו ניגנו ואהבו מלכתחילה. הם הוחתמו על ידי חברת התקליטים "כריזמה" ובה הוציאו את Trespass המורכב והאמנותי, שהכיל יצירות ארוכות ומרתקות. הם החלו להופיע והתפרסמו בהופעות התיאטרליות ועתירות הפירוטכניקה שלהם.
באיחור אופנתי זכו חובבי הפרוגרסיב רוק הבריטי בתרנגולת אנגלית ואצילית, שידעה להטיל אלבומים חכמים, מעודנים ואפילו מעט מתנשאים. ג'נסיס הנפיקה שרשרת של יצירות מופת כמו Supper's Ready, Foxtrot, Selling England By The Pound המפעים ואלבום הקונספט המורכב The Lamb Lies Down on Broadway. האלבום הזה עורר הרבה מחלוקות בלהקה, במיוחד בין הסולן הדומיננטי ביצירתו לבין שאר החברים בלהקה. מעט אחריו הודיע הסולן פיטר גבריאל על פרישה מג'נסיס.
כשפיל קולינס הפך לסולן הלהקה ברור היה לו שאין סיכוי שהוא יהיה בולט ונוצץ כמו הסולן המיתולוגי שלה. ג'נסיס בראשותו אמנם הוציאו עוד שני אלבומי רוק מתקדם, שלא נפלו בהרבה מיצירות המופת של ג'נסיס א-לה גבריאל, אבל נראה אז בבירור שלפיל קולינס לא היה שמץ מהפומפוזיות והנרקיסיזם של הסולן הקודם. גם בהופעות הוא היה רחוק מהתיאטרליות המופלאה שלו ומהכריזמה האינסופית שהביא איתו. מפיל קולינס נעדרו גם הפתלתלות והממד הפילוסופי בשיריו של גבריאל.
קולינס עצמו, חשוב להזכיר, אפילו לא היה בלהקה המקורית. הוא נבחר באודישן, כשהלהקה חיפשה מתופף. הוא אכן התגלה כמתופף-על, אחד הטובים ברוק של אותן שנים, אבל זה לא קשור לכישורי הזמרה שלו או יכולת הכתיבה.
והוא עומד להחליף את אחד מכותבי הטקסטים הטובים ברוק המתקדם.
ובכל זאת ואף על פי כן החל קולינס לכתוב. בהדרגה הוא הביא ללהקה שירי פופ ובלדות עדינות, בסגנון הרבה יותר מסחרי. חשוב לומר שכך נהגו באותה תקופה להקות רוק מתקדם רבות. מבחינה כלכלית היו השנים הללו קשות מבעבר עבור להקות רוק ואמנים בריטיים. המיסוי בבריטניה על אמנים שמרוויחים הרבה היה גבוה במיוחד ועל המוסיקה הפופולארית באנגליה הלכה והשתלטה מוסיקת הפאנק. ג'נסיס החלו להביט לעבר אמריקה. שם היה שוק עצום שחיכה למי שיוכל להפליג מערבה...
שינוי הסגנון שפיל קולינס העביר את ג'נסיס הוכיח את עצמו די מהר בחשבונות הבנק שלהם. סטיב האקט, הגיטריסט המופלא של ג'נסיס אמנם עזב את הלהקה אבל השלושה שנשארו זכו להצלחה מסחרית מרשימה ביותר. שרשרת הלהיטים שלהם הייתה אדירה והכניסה סכומי עתק ללהקה. הם מכרו מעל 100 מיליון תקליטים והיו לאחד מהרכבי הרוק המצליחים בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית.
חשבונות הבנק התמלאו, אבל המעריצים הוותיקים לא סלחו להם על כך. בסניף הבנק שלהם, לעומת זאת, תמיד שמחו עכשיו לקראתם. פיל קולינס עצמו סחט את הלימון היטב והוציא גם אלבומי סולו מצליחים משלו. הוא אחד האמנים היחידים בעולם שמכרו מעל 100 מיליון תקליטי סולו, במקביל ל-100 מיליון תקליטים נוספים, שהוציא עם הלהקה שבה היה חבר. או מנהיג.
אז הכסף זרם והצקצוקים רעמו ומאז כועסים המעריצים הוותיקים של ג'נסיס על קולינס ועל טוני בנקס וראתרפורד שהסכימו לשינוי הסגנון הזה. ציטטה מיתולוגית שממחישה את זה היטב באה מהסרט "מועדון שנות השמונים", בה אומר האח של גיבור הסרט על המוסיקה של ג'נסיס החדשה:
"שום אישה לא יכולה להיות מאוהבת באמת בגבר ששומע פיל קולינס".
הנה קיצור סיפורה המדהים של להקת ג'נסיס:
https://youtu.be/z8TzhSHkWe8
השינוי במוסיקה של ג'נסיס לאורך שנותיה:
https://youtu.be/wu7Ef1t3U64
ג'נסיס עם פיטר גבריאל הייתה תיאטרון מטורף, מופלא ומוכשר להפליא:
https://youtu.be/CubzEiY42zk
היא הרבתה לשאוב אלמנטים מוסיקליים מהמוסיקה האנגלית וטקסטים כמו מיתולוגיים:
https://youtu.be/MWxaidVIjXk
פיטר גבריאל בליווי פיל קולינס ב"סורקי השטיחים" (Carpet crawlers):
https://youtu.be/VmEGGIqWbbs
הפופ המתקתק של ג'נסיס בעידן פיל קולינס כסולן:
https://youtu.be/epOBenUjIHw
פיטר גבריאל המשיך לייצר מוסיקה מרתקת וקליפים מרהיבים:
https://youtu.be/N1tTN-b5KHg
אחת מיצירות הלהקה הגדולות, בביצוע להקתו של מי "ששומר על הגחלת" - הגיטריסט הפורש סטיב האקט:
https://youtu.be/mywfIDR8bRg
למזכרת אחת מהיצירות הארוכות והמקסימות שג'נסיס יצרה בעידן המתקדם שלה:
https://youtu.be/QVyfj7-mHqs?long=yes
ושיר פולחן מהתקופה ההיא Firth Of Fifth - בביצוע מ-2007 של ג'נסיס בהנהגת גאון הפופ והמולטי מיליונר פיל קולינס:
https://youtu.be/gsIC3TvzLXE?long=yes
אם אומרים לכם כילדים שאתם גרועים, לא חרוצים, לא מובנים או כל מיני הגדרות כאלה, הישארו רגועים. העולם אוהב אותנו שקטים, נורמטיבים, מכינים שיעורים ולא מזיזים את ה"בסדר" של כולם. לרוב הוא צודק, אבל מדי פעם ולא פעם דווקא אנשים כמוכם מסתבכים, נופלים וסובלים, אבל גם משנים אותו. או לפחות תורמים לו תרומה גאונית כלשהי או איזה סיפור טוב.
להקת הג'ראנג' נירוונה (Nirvana) היא הלהקה שהביאה את הגראנג' ואת הרוק האלטרנטיבי למיינסטרים ולקהלים הגדולים. היא ביטאה זעם, תסכול, מרד ודי כבר, של דור שלם, אך היא הייתה אותנטית לגמרי ובלי העתקים.
נירוונה היא לפני הכל קורט קוביין. הסולן, הגיטריסט והכותב של הלהקה נולד ב-1967, קיץ האהבה. הוא גדל כילד עירוני, יפה להפליא, בבית די קשה בעיר אברדין שבמדינת וושינגטון.
אהבה גדולה בין הוריו לא הייתה. אימו נישאה כי רצתה להסתדר ולא כי כל כך אהבה את אביו. האב מצידו היה אדם ביקורתי, שהרבה להשפיל אותו. גם אימו, שבצעירותו אהבה וטיפלה בו בחום, ילדה את אחותו והעבירה את ההתלהבות אליה...
מגיל צעיר קורט הוא יצירתי, פעלתני יותר מדי, רגיש, מאובחן כהיפראקטיבי, אבל הוא ילד בעל נטייה אמנותית וכישרון מסוים לציור, קומיקס וכמובן למוסיקה.
נפשו, פצועה מהשפלות שגרמו לו סבל בל יתואר, מתגלה במלוא הכאב כשהוא בן 8. הוריו מתגרשים והוא מלא זעם וכעס על העולם. קורט הצעיר הופך בלתי נסבל ומציק. הוא מגיב באלימות ופוגע באחיו ובהוריו החיים בנפרד. מבני גילו הוא חווה עלבונות והטרדות רבות, בין השאר מהומופובים שהבינו שהוא לא נגד הומוסקסואליות ונקמו בו.
הוא מוצא את עצמו נזרק ממקום למקום, נודד בין בתי הוריו ובתים של קרובי משפחה ומאוחר יותר של חברים. בכל מקום הוא שוהה זמן מה עד שהוא מגורש למקום אחר.
כשהוא שומע לראשונה את מוסיקת הפאנק רוק, חווה קורט הצעיר התגלות. הוא מתאהב במוסיקה הזועמת, אנרגטית ורועשת הזו ומתחיל לנגן ברצינות בגיטרה ולכתוב.
אבל במקביל הוא גם פוגש בסמים ומתחיל להשתמש. קוביין הצעיר מפרנס את עצמו בקושי ועובד כשרת באברדין. אחר כך מתחיל מי שעתיד אוטוטו להפוך לזמר המפורסם ביותר בעולם לנקות בתים.
הוא מתחיל לכתוב שירים ומוצא לעצמו חורבה ישנה באברדין לגור בה לבדו. עם הזמן מצטרפת אליו חברתו הראשונה טרייסי. היא מפרנסת אותו, כשהוא נשאר בבית ימים שלמים. במשך שעות כל יום הוא כותב, מלחין, מקליט דמואים ורואה טלוויזיה.
כשהוא מקים להקה עם חבריו, הם מתחילים להופיע במקומות קטנים. הוא זה שכותב את השירים ללהקה.
ב-1985 קוביין עובר לסיאטל עם הלהקה, שאחרי הרבה שמות הוא מחליט לקרוא לה "נירוונה". הם ממשיכים לחרוש בהופעות קטנות. את האלבום הראשון "Bleach" הם מוציאים אבל לא זוכים להצלחה. הם ממשיכים בהדרגה להתגבש, מתחדדים, הופכים טובים יותר ומקליטים אלבום נוסף.
האלבום הזה הוא "Nevermind" וזה הרגע שבו נירוונה מתפוצצת. לצעירים רבים היא תפתח פתח לסצנת הגראנג', מעין תוצר של פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי. נירוונה תהפוך את הגראנג' לפופולרי במדיה ובמיינסטרים.
"מריח כמו רוח נעורים", הסינגל הראשון מהאלבום, יהפוך תוך ימים ספורים לסמל של הגראנג' ולהימנון של הדור שלהם.
נירוונה הופכת לחלוצת להקות הגארנג', תוך התמקמות מדהימה בראש מצעדי המכירות ברחבי העולם. תוך שבועות ספורים קורט קוביין הופך לזמר נערץ בעולם כולו ונירוונה מוכתרת ללהקה הכי פופולרית בתבל.
קןביין מתגלה להמונים כשהוא משלב כמעט כל תכונה בולטת של גיבורי הסיקסטיז. הוא סקסי ויפה כמו ג'ים מוריסון, שר, כמעט צורח כמו ג'ניס ג'ופלין, מקבל מהמדיה את התואר "קולו של הדור" כמו דילן וכמובן שהוא הורס גיטרות ומתמכר לסמים כמו הנדריקס.
עכשיו הוא כבר הסמל של "דור ה-X", לא שהוא מחפש את זה. קורטני לאב, אשתו לעתיד הקרוב, תספר שהחלום שלו היה לעשות 3 מיליון דולר ולהישאר נרקומן...
אבל מכאן הדברים מתחילים להסתבך. אבחנה רפואית מוצאת שקוביין סובל מהפרעה דו-קוטבית. נירוונה מוציאים את האלבום השלישי והאחרון שלהם. קורט קורא לו "לית'יום", על שם התרופה בה הוא מטופל.
ב-1992 התחתן נשא את קורטני לאב, חברה בלהקת רוק אחרת ומי שנגמלה לטענתה מסמים. גם היא סבלה ילדות דומה, עם בית מפורק, עבודה בחשפנות, מעורבות בסצנת הרוק האלטרנטיבי והתמכרות להירואין, המסוכן שבסמים.
קורטני, שחזרה לסמים ביחד איתו, היא עכשיו בהריון. היא ממשיכה לצרוך הירואין ולסכן את התינוקת, אבל יותר מזל משכל - בפחות מחצי שנה נולדת בתם פרנסיס בין קוביין. אחרי עניינים עם החוק בשל צריכת הסמים שלהם החוק מרפה והילדה בסדר.
אך המצב הנפשי של קוביין ממשיך להתדרדר. עם התמכרות קשה לסמים, עבר דכאוני וניסיונות התאבדות, הוא מגלה שלקןרטני יש מחשבות על בגידה בו (לטענתה אלה רק מחשבות). קורט אוהב אותה מאוד והוא מנסה להתאבד בבית מלון. קורטני מצילה אותו ברגע האחרון ובאופן מקרי לחלוטין הכל קורה ביום בו יוצא הסינגל עם השיר "לית'יום", שם התרופה שלו.
ניסיון ההתאבדות הכושל לא הקל את מצבו של הכוכב המעורער וכחודש לאחר מכן הוא נוטל את חייו בביתו. המאבק הטראגי של קורט קוביין בדיכאון, בהתמכרות ובתהילה מסתיים עם מותו ב-1994.
לאחר שגופתו מתגלה על ידי איש תחזוקה, 3 ימים אחר כך, העולם מתבשר על עוד מוסיקאי צעיר ומוכשר, שהצטרף בשיא הקריירה שלו למועדון ה-27 המיתולוגי, המועדון האפלולי יותר משהוא נוצץ, מועדון שבו שוכבים הקדושים של הרוקנ'רול, מפוצצים מסמים קשים ואלכוהול, עמוסי טונות של כישרון שחבל כל כך שהתבזבז בקריירות כה קצרות ורק לחשוב כמה מוסיקה טובה יכולים היו עוד לתרום לעולם אם לא היו עוזבים אותו מהר כל כך.
הנה סיפורה של להקת נירוואנה:
https://youtu.be/psaW2CE44cU
קיצור תולדות הלהקה:
https://youtu.be/lanJrJbLVUo
מהלהיטים הגדולים "מריח כמו רוח נעורים" - "Smells Like Teen Spirit":
https://youtu.be/hTWKbfoikeg
מרוכך כמעט חביב, "האיש שמכר את העולם" מהאלבום המסחרי ביותר:
https://youtu.be/fregObNcHC8
ילדותו והתבגרותו הרעים שהפכו לכור היצירה של קוביין - מהסרט התיעודי "Montage of Heck":
https://youtu.be/EY5zllYH92A
"פולי" של נירוונה:
https://youtu.be/IPSYplu_3fA
"בואי כמו שאת":
https://www.youtube.com/watch?v=vabnZ9-ex7o
הפשטות של הבגדים של קורט קוביין נתנה פוש ליד שנייה ולאופנת הגראנג':
https://youtu.be/tlEPJnh_3Yc
ההיסטוריה של נירוונה:
https://youtu.be/vUKqAGwBxts?long=yes
וסקירה על עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/Aa0ju0rkwPo?long=yes
בשנות ה-90 היתה "מטאליקה" (Metallica) לשם דבר ברוק העולמי. זו הייתה הלהקה שמיזגה הכי טוב את הת'ראש עם המטאל המלודי, עם סולואי גיטרה מלודיים ואלמותיים ויצרה סטנדרט סאונד חדש ברוק העולמי.
הלהקה הזו הפכה את המטאל לסגנון מקובל אפילו ב-MTV, שחיפש עד אז רק פופ ופופ. כמו משה שהוציא את עם ישראל ממצרים, מטאליקה הוציאו את המטאל מהגטו של המטאל, ממקום של מעריצים מעטים, גם אם מכורים - לעולמות של הצלחה שממלאת אצטדיונים ומשנה את הסאונד של תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה מהקצה אל הקצה.
אבל זה לא פשוט כל כך. הלהקה, שהונהגה על ידי הזמר והמנהיג ג'יימס הטפילד (James Hetfield) והמתופף אולריך (Ulrich), היא להקה עם שני ראשים של אמנים שכל אחד מהם התבצר בדעותיו. הראשון, דומיננטי וחזק במיוחד, האיש המזוהה עם הלהקה בקול המטורף שלו ובהופעה מרשימה ומקועקעת. השני הוא מתופף על, עם יכולת ותדמית של רוקר מקצוען ומדויק.
יש שיאמרו שזרע הטירוף של מה שיקרה עם הלהקה החל בספטמבר 1986, כשנהרג בסיסט הלהקה קליף ברטון (Cliff Burton). ברטון, רק בן 24, נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה, כשהאוטובוס של הלהקה החליק והתהפך בשוודיה. הוא עף מהחלון ומת מיד. ביחד אתו, רבים יאמרו, מתה גם הפשרה בלהקה בין שני המנהיגים והדרך הבלתי מתפשרת של המטאל שאליו הוא עצמו משך.
אבל השניים התאוששו מהר והפכו את מטאליקה להצלחה עולמית. מכאן, יאמרו רבים ממעריצי הלהקה המקוריים והטהרניים, זה רק ילך ויתדרדר. מנהיגי הלהקה ימשיכו ויתנו הופעות בלתי נתפסות ויתנו את הנשמה, גם כשיהפכו למיליונרים שבעים, אבל הדרך תלך ותאבד את העניין שבה.
מילה על תת-הסגנון "ת'ראש מטאל" - פירוש המילה Thrash הוא "הצלפה" או "מכה חזקה". השם נולד מהצליל האגרסיבי, אפילו מלוכלך שלו, משהו שקצת מזכיר מהלומת פטיש על ברזל. הסגנון הזה הציע תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד במהירות נגינה גבוהה, קצב לא-מלודי ודגש חזק על טכניקת הנגינה ועל הכלים, לעומת השירה.
הת'ראש מטאל שבו דגלה מטאליקה נבנה במידה רבה עם והפך אותה לאימפריית רוק שהגיעה לכל מקום בעולם. אבל בהדרגה החלה מי שנחשבת היום להקת המטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, לשחרר את עצמה מהרוח המקורית שלו, הרפתה את הקצב המהיר בטירוף שלה והתחילה לעשות פופ שנשמע כמו מטאל, אבל הוא בעצם פופ.
את האלבום השחור של מטאליקה רבים רואים כאלבום שהוזיל את המוסיקה של הלהקה והפך אותה ממוסחרת מאד. המעריצים המקוריים, שהעריצו את הלהקה עד אז, טוענים שזה הרגע שבו מטאליקה התנתקה מהשורשים המוסיקליים הכבדים ושהאלבום עצמו הוא מיד-טמפו לאוהבי מוסיקת המטאל. בכלל, בעיני מעריציה האדוקים היו שני האלבומים: 'Load' ו'Reload', סוג של הכרזה על קיצה המוסיקלי של הלהקה.
אבל האחרים אומרים שזה שהקהל קנה את האלבום הזה ועשה אותו מסחרי, רק עשה ללהקה טוב. כמו פיל קולינס, שפתח את ג'נסיס להמונים שלא האזינו לרוק מתקדם עד אז, או האלבום 'Nevermind' של נירוונה, שפתח להמונים חלון אל סצנת הגראנג', האלבום השחור היה סוג של גשר עבור רבים שהגיעו בזכותו להאזין למטאל. בזכותו האזינו פתאום ההמונים גם ללהקות אחרות ורבות, שבלעדיו סביר שלעולם לא היו מגיעות לחשיפה כזו.
בזכותו עשו חברי מטאליקה, בעיקר שני המנהיגים, הרבה כסף. המון המון כסף - אם לדייק. מכאן הלכה מטאליקה וחתכה את האורך של שיריה הארוכים, הידקה אותם ופישטה את המורכבות שלהם. זה הרחיב את גבולות הקהל שלה והפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בעולם, אבל יהיו מי שיאמרו שהיא מכרה את נפשה לשטן של הפופ ולכסף שהוא יודע לחלק למי שעושים את מה שהוא רוצה.
הנה תולדות להקת מטאליקה:
https://www.youtube.com/watch?v=dygawlkGwIM
ראו כמה הם טובים בלייב - עם Enter Sandman:
https://youtu.be/87by1DjfxLw
בלדת הרוק "שום דבר אחר לא משנה" - Nothing Else Matters:
https://youtu.be/tAGnKpE4NCI
"אחד" One בהופעה חיה ב-2016:
https://youtu.be/W2pa0cYRTkE
"פייד טו בלאק" Fade to Black:
https://youtu.be/A-4K4SX0m70
וכלהקה של אצטדיונים עם "אדון הבובות" Master of Puppets:
https://youtu.be/2f1Ny74_ou0
סקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/YsUWewEeS54?long=yes
להקת "KIss" היא אחד הפלאים המשונים של הרוק בשנות ה-70. מדובר בלהקת גלאם רוק והארד רוק אמריקאית ומצליחה, שנודעה באיפור הכבד שכיסה את פני חבריה בהופעות.
במסורת הגלאם רוק של שנות ה-70, קיס לא יצרה רק מוסיקה, אלא סיפרה בהופעתה החיצונית גם סיפור תרבותי. כשלוגו הלהקה מאחריהם, מורכב ממאות נורות על קיר הבמה, הופיעו חברי הלהקה בגלימות ערפדים שחורות וארוכות.
הם צבעו את פניהם בצבעים מפחידים. צבע פנים לבן וסימן שחור מסביב לעין, לכל אחד סימן שונה. לכל חבר בלהקה הייתה דמות קומיקס אחרת: הסולן הוא ילד הכוכבים, הגיטריסט הוא איש החלל והמתופף הוא החתול. הבסיסט הוא "השד", שליטרלי יורק דם ואש. זה היה "טקס" שהפך לגימיק קבוע בהופעות כשסימונס נושך את לשונו, כביכול עד זוב דם, שהותז על כל גופו, לתרועות הקהל.
שנים רבות לא ראו זרים או מעריצים את פניהם האמיתיות. רבים מהמעריצים המושבעים נהגו גם הם וחלקם נוהגים גם היום להגיע להופעות בפנים צבועות כמו פניהם של חברי הלהקה. מיליוני המעריצים של קיס פזורים בכל העולם ומכנים את עצמם "צבא קיס" (Kiss Army). רובם הם מארצות הברית בה הייתה "קיס" אחת הלהקות המצליחות של שנות ה-70.
בתולדות הרוק קיס גם זכורה כלהקת הופעות בעלת שלל בלדות קיטשיות והמנוני רוק שהקהל שר איתה. קיס הייתה גם מהחלוצות בלהקות הרוק הכבד, הארד רוק, סגנון שהחל באותן שנים לצבור תאוצה.
המוסיקה של קיס עצמה הייתה רוק קליל, שמח ופשוט. עם שירים קליטים, טקסטים פשוטים ולא פעם נוגעים ללב, שעסקו באהבה, רוק ומסיבות - הם סחפו אחריהם המוני מעריצים.
את להקת הרוק הוותיקה והתיאטרלית הקימו ב-1972 נגן הבאס הישראלי, יליד טירת הכרמל ג'ין סימונס, ששמו המקורי היה חיים וייץ, הזמר והגיטריסט פול סטנלי. השניים צירפו אליהם את הגיטריסט המוביל אייס פרלי והמתופף פיטר כריס.
סימונס היה גם מי שניהל את העניינים העסקיים של הלהקה. הוא טיפל בשיווק הלהקה, ההכנסות, הופעות, שואו ביזנס והמרצ'נדייז, מוצרים שנשאו את דמויות חברי קיס והכניסו לא מעט ממון.
מנהיגי הלהקה היו המייסדים סימונס הבאסיסט והזמר והגיטריסט פול סטנלי, הקול של קיס ומי ששר את הבלדות והמנוני הרוק שלה.
אגב, הניסיון להסיר את המסכות לא צלח במיוחד. הלהקה, שמכרה עם השנים מעל 100 מיליון עותקים מאלבומיה, החליטה ב-1983 להסיר את האיפור. גם סגנונה באייטיז הושפע מהלהקות הצעירות של שנות ה-80 והפך לסגנון "גלאם מטאל". אבל הם לא הצליחו כמו בעבר והפסיקו לפעול ברציפות. ב-1996 התאחדו חברי הלהקה המקורית ושבו להופעות, בסגנון המוסיקה המקורי שלהם ועם האיפור.
איך נולד האיפור של חברי הלהקה:
https://youtu.be/Gqv0JLF5Cd0
סיפורה של להקת קיס:
https://youtu.be/QE2cEvTEs04
"רוקנרול כל הלילה" - להקת Kiss בשנות ה-70:
https://youtu.be/o8mzIyIOdm0
Beth, בלדת הרוק הנצחית של להקת קיס - בליווי תזמורת:
https://youtu.be/SMokVzZ3xyw
Hard Luck Woman של קיס בהופעה:
https://youtu.be/sohB922c2uQ
שיר מהאייטיז ללא איפור:
https://youtu.be/EZjevnnkA20
ואוסף של 10 השירים הגדולים של קיס:
https://youtu.be/cgbJo5fuFMo?long=yes
להקות רוק
בשנות ה-70 הייתה ללא ספק פינק פלויד (Pink Floyd) להקת הרוק המצליחה בעולם. במיוחד נודעה הלהקה בטקסטים העמוקים והפילוסופיים שלה, בהופעות הענק התיאטרליות שנתנה, באלבומי הקונספט המשובחים ובתמונות האייקוניות שנבחרו להופיע על העטיפות שלהם.
אך את פסגת הצלחתם חייבים חברי הלהקה למוסיקה המרתקת שלהם, ששילבה סגנונות שונים לסגנון שאופייני רק ללהקה, סגנון שהפך לסמלה של הלהקה. המוסיקה של הפינק פלויד שילבה בין הרוק הפסיכדלי, שהלהקה יצרה במיוחד באלבומיה הראשונים, לבין רוק מתקדם, עם השפעות של בלוז וקורטוב של רוק כבד. היה במוסיקה שלהם שילוב מבריק בין מוסיקה איכותית לפופ, מוסיקה שמצד אחד הייתה מורכבת ועמוקה, אך מנגד דיברה אל ההמונים והפכה לפופולארית ביותר.
פינק פלויד, שנבחרה לא אחת ללהקה הטובה בכל הזמנים, היא להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה עצומה בשני העשורים שאחרי כן. ההשפעה של פינק פלויד על עולם הרוק והמוסיקה האלקטרונית היא עצומה ונמשכת עד היום.
רגע הפריצה להצלחה העולמית שלה היה האלבום "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon). הוא בא בסוף התקופה הראשונה של פינק פלויד, לאחר שהלהקה החליפה את סיד בארט, מנהיגה הקודם, שסבל ממחלת נפש והלך והסתגר בעולמו הפסיכדלי, שתודלק בכמויות סמים ענקיות.
האלבום הזה שינה את גורלה של "פינק פלויד". בזכותו היא הפכה מלהקת רוק פסיכדלי, מוערכת אך בעלת הצלחה מסחרית שולית למדי, להרכב-על שיצר רוק מתקדם ומדויק, עם מכירות של אלבומים במיליוני עותקים והצלחה מסחררת בת מאות שבועות במצעדי מכירות התקליטים. בעקבותיו תבוא שרשרת אלבומים משובחים, שהעלו את הלהקה למעמד כמעט מיתי.
מי שהפך אז למנהיג הלהקה והדמות הבולטת ביצירת המוסיקה שלה היה הבאסיסט שלה רוג'ר ווטרס. לצדו הפכה הלהקה למכונה מסונכרנת של נגינה מצוינת ומוסיקת רוק מתקדם פורץ דרך. זה היה רוק של סינתיסייזרים, אותן מקלדות אלקטרוניות שהלכו והשתכללו אז והפכו את הרוק לגדול מהחיים - מוסיקה חזקה, עם סאונד קלאסי, כמעט סימפוני. על כל זה התיישבו הגיטרה של דייב גילמור, שהפיקה סולואים בלתי נשכחים וריפים מדויקים וצובטי-לב, לצד שילובים ווקאליים של קולות אורחים ותפורים להפליא וצלילים מוקלטים, במיטב המסורת שנולדה עשור לפני כן ב-Pet Sounds של הביץ' בויז.
מקומה של פינק פלויד בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם במיוחד, היה מובטח. הסתבר שהמאסטרפיס הראשון, "הצד האפל של הירח", ששהה 741 שבועות בראש מצעדי המכירות, היה רק האות לשרשרת אלבומים מהמשובחים והחשובים בתולדות הרוק. היו בהם אלבום פרידה מסיד בארט בשם "הלוואי שהיית כאן" והאלבום הגדול והכפול, יצירת קונספט מורכבת ועמוקה בשם "החומה" (The Wall), שיא יצירתי שיסמן את פסגת היצירה של ווטרס אך יפרק את הלהקה ממנו ויסמן את תחילת דעיכתה, שתימשך עוד עשור נוסף.
שם הלהקה, שככל הנראה נהגה על ידי המנהיג המקורי שלה סיד בארט, הוא חיבור בין שמותיהם של אמני הבלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.
הנה סיפורה של פינק פלויד:
https://youtu.be/awbJ2suLneQ
בהופעה:
https://youtu.be/73UMWoXRbjg
דייב גילמור בביצוע עכשווי:
https://youtu.be/_1jL8A20H_k
הנה עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/lSJ5KGyocOE
קטע מהסרט "החומה" שמבוסס על אלבומם המוצלח The Wall:
https://youtu.be/YR5ApYxkU-U
ואחרי שרוג'ר ווטרס עזב, דייב גילמור מנהיג את הלהקה:
https://youtu.be/Fk0V_GGa2XM
סרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/W6TLg6bkKvo?long=yes
וההופעה האחרונה - איחוד ב-2005 להופעה אחת:
https://youtu.be/2K7TU1Hh_3U?long=yes
"מחתרת הקטיפה", הוולווט אנדרגראונד, היה הרכב רוק שפעל בסוף שנות ה-60, אבל הוא השפיע לדורות על מוסיקת הרוק וניבא את זרם הפאנק, שיוולד עשור אחר כך. מההרכב הנסיוני הזה נולדו בהמשך הרבה הרכבי שוליים חשובים, מאד לא מסחריים ומאד חדשניים.
חברי הלהקה הראשונים לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. הלהקה יצרה צליל חדשני ועשתה ניסויים מוסיקליים ואוונגרדיים (שהקדימו את זמנם). הם עשו הרבה שימוש בדיסטורשן, סאונד נועז כמו רעשי גיטרה, דיסוננס ועוד.
הקסם של "מחתרת הקטיפה" לא חמק מעיניו של אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט החשוב בעולם. הוא הזמינם לסטודיו המפורסם שלו וניהל אותם. הוא גם הכיר להם את המוזה שלו, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה ניקו, זמרת מעניינת ששיתפה עם וורהול פעולה בכמה סרטים ניסיוניים שעשה. הלהקה הוקסמה ממנה והם יצרו איתה ובהשראת וורהול את אלבום הבכורה "הוולווט עם ניקו".
זה יהיה האלבום החשוב ביותר שלהם, יצירת מופת מרובת סגנונות ובמובן מסוים רעידת אדמה חרישית. למה חרישית? - כי בזמן אמת לא הייתה לה השפעה משמעותית, אבל גלי ההדף שלה יצרו סגנון חדש. בריאן אינו, מהמוסיקאים החשובים של שנות ה-70, אמר פעם שאת אלבום הבכורה הזה של הוולווט אנדרגראונד "קנו מעט מאד אנשים כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה"... הלהקות האלה היו ברובן להקות פאנק - גולמיות, מחוספסות, בועטות וצועקות, כמעט בלי מילים - גרסאות תמציתיות של הרוח של "מחתרת הקטיפה".
את עטיפת הבננה, ששימשה לאלבום הזה, צייר אנדי וורהול וגם היא הפכה לאגדית. הבננה, מסתבר, היא לא פחות אייקוני מהתפוח של הביטלס ושל חברת Apple.
הנה סיפורה של הלהקה:
http://youtu.be/TEkTlu3-9k4
מחתרת הקטיפה בשיר "יום ראשון בבוקר":
http://youtu.be/0cWzxJvgWc8
והשיר "ונוס בפרווה" שמתבסס על שם ספרו של הברון פון זאכר מאזוך:
http://youtu.be/AwzaifhSw2c
בעולם הרוק, סטילי דן (Steely Dan) היא משהו מיוחד במינו, פלא מלא בהשפעות, רב סגנוני, עוף מוזר בהחלט. ג'אז-רוק שבא מעולם הג'אז, אבל לא היו בו אילתורים והוא הביא ניחוח של פולק-רוק ביטניקי אך מעודן, מושקע ומתוחכם עד לגבהים שאין כמותם.
האלבומים המסוגננים, המהוקצעים מאד ובלתי מתפשרים שלהם, שימשו במשך שנים רבות כאלבומי הדגמה למוכרי מערכות קול, כדי להפגין את איכות הציוד שהם מוכרים. לא היה נקי, מדויק ומהוקצע משיר של סטילי דן, כדי להדגים איך יכול אולפן ההקלטות לבקר בביתך...
הכל מתחיל בוולטר בקר ודונלד פייגן, הצמד המרכזי של סטילי דן, שעשו רוק שונה כל כך מרוק הגיטרות המחוספס של תחילת הסוונטיז ומהפופ הצבעוני שהציף את כל השאר. במקומם הציעו סטילי דן פופ-רוק-ג'אזי נקי, מלוטש ומסוגנן, שירים מהודקים ומדויקים שהם יצירות קטנות. בלי הנפיחות שאפיינה את להקות הרוק המתקדם והיומרנות שלהם להפוך את הרוק למיתולוגי כבר מחר, הגישה סטילי דן רוק חכם, מספיק קליל כדי להתחבר ומספיק אירוני וציני כדי לדבר ולקלוע גם למי שלא הספיקו למרד של הביטניקים וילדי הפרחים מהסיקסטיז ובאו מאוחר מדי. ואכן, כמעריצי הספרות הביטניקית, בנוסח ג’ק קרואק וויליאם בורוז, שגם השפיעו על הטקסטים שלהם, אפילו את שם הלהקה הם לקחו מ"ארוחה עירומה", ספרו המפורסם של בורוז.
כך הציעה סטילי דן טקסטים חכמים לאנשים שלא פעם העריצו דווקא את המוסיקה ואז הבינו שיש שם גם המון תוכן חכם ושורט והכי חשוב - הפקות ועיבודים שמצד אחד הכילו מגוון סגנוני מרהיב, של רוק, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז, פופ, פולק ואפילו קאנטרי, ומצד שני השתמשו בהמון כלי נשיפה וזמרות ליווי מעולם מוסיקת הנשמה, שבו דווקא לא נגעו.
עם הקול השבור של דונלד פייגן, הלא מדויק, שעמד בניגוד מבריק לדיוק המהודק של המוסיקה שבה הוא הוגש ולזמרות הליווי המהוקצעות ואם יותר לנו, גם היפות כל כך. עם הגיטרות הצנועות והעדינות של סטילי דן, שמעולם לא ניסו להפוך את שירי המופת שלהם רקע לסולואים טרחניים וארוכים, שלא לומר נרקיסיסטיים, שכל כך אפיינו אז כל להקת רוק עם גיטריסט - הלהקה הזו התמקדה בביצועים מדויקים ואלבומי מופת מורכבים ומושקעים, שבאופן מפתיע הצליחו גם במכירות. מאד הצליחו.
בשיא הפעילות שלה, בשנים 1972-80, החלה סטילי דן כלהקה של ממש, אבל בשלב מסוים, אחרי שלושת האלבומים הראשונים, לא רצו השניים להופיע יותר והסתגרו באולפן עם יותר ויותר נגני אולפן מעולים. כך הפכו ללהקה של שניים, שהשאר בה הם נגנים מעולים אבל מתחלפים משיר לשיר. זו הייתה להקה שלא הרבתה להופיע, ששיריה היו קשים לביצוע על הבמה, שהסולן שלה נקלע לשירה לאחר ניסיונות להציב זמרים אחרים בפרונט. זו היה הרכב שהזיקנה עושה לו רק טוב, לעתים נדמה שאפילו יותר מצעירותה המופלאה באמת, כי בשנות האלפיים הם חזרו בגדול ואפילו להופיע ולא מעט. אז שמו לב אפילו המעריצים שסוף סוף הפרפקציוניזם ה"סטילי דני" קצת נרגע. הם הרשו לעצמם ליהנות עד השמיים. טוב, זה לא פלא - הם היו השמיים...
ההתחלה הרוקית - "Reelin in the Years" ב-1973:
https://youtu.be/2WTh_IEyU1w
כך יוצרים שיר של סטילי דן:
https://youtu.be/vSDD8rgUiNc
"אחיות בבל" - דונלד פייגן שר עם קיטרה ביד:
https://youtu.be/JMVKAOyTUe4
ראו כמה שגם במילים הם טובים - "דיקון בלוז":
https://youtu.be/2A0wGO3c2T8
"ג'וזי" בהופעה - מאופקים בגיטרה אבל יודעים את העבודה:
https://youtu.be/VaKhk5RFKRg
כך נעשה Aja, האלבום המפורסם של סטילי דן, עם סולו בלתי נשכח של ענק הסקסופון וויין שורטר:
https://youtu.be/u9MusH-QijY
וסרט תיעודי על האסתטיקה המופלאה של הלהקה הלא רגילה הזו:
https://youtu.be/SjXB894CZnM?long=yes
נראה כאילו שהם תמיד היו כאן. תמיד להקת הרוק הכי מפורסמת, שלרגע לא מפסיקה להופיע, תמיד באותו הרכב, תמיד באותן אנרגיות. חייתיות!
להקת הרולינג סטונז (Rolling Stones), בעברית "האבנים המתגלגלות", מופיעה מאז 1962 ברציפות עד היום. הסטונז התפרסמו בשנות ה-60 כלהקת קצב מפוצצת באנרגיה ונערצת, שהרבה משיריה עסקו בתשוקה ובאהבה. היא גם התהדרה באחד הסולנים הכריזמטיים בתולדות הרוק, האיש שלא מזדקן - הסולן מיק ג'אגר.
מבחינת סגנונה, זוהי להקת רוקנ'רול בריטית שהושפעה מאד ממוזיקת הבלוז והריתם אנד בלוז השחורות. היא גם להקת הרוק שהשפיעה הכי הרבה על המוסיקה הזו בחזרה.הלהקה הבריטית הזו יצרה מהרגע הראשון מוסיקה שסימני הבלוז האמריקאי מהדלתה של המיסיסיפי אפיינו אותה כל כך, במיוחד בנגינת הגיטרה של הגיטריסט של הסטונז, קית ריצ'ארדס.
בשנות ה-60 הם היו חלק מרכזי במה שנקרא "הפלישה הבריטית" לארה"ב, זו שבאה בעקבות הצלחת הביטלס באמריקה, שהביאה מבול של להקות בריטיות מעולות אל צפון אמריקה. משעשע לחשוב שמבלי שהיו מודעים לכך, האבנים המתגלגלות למעשה החזירו לצעירים האמריקאים את האהבה למוסיקה השורשית שלהם - המוסיקה השחורה. הם הביאו לאמריקה אהבה גדולה לרית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה שחורה, שנולדה שם אבל איכשהו נחלשה בשנות ה-50, לטובת הרוקנ'רול.
בהמשך שנות ה-60 הפכו הרולינג סטונז יותר ויותר מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture), תופעה שהתפתחה אז בארצות הברית ושבה דחו הצעירים את ערכי דור הוריהם, פעלו למען אהבה חופשית וכנגד איסורים מיניים ומגבלות חברתיות שהיו נהוגות מאות שנים.
מעבר להיות ותיקה ופעילה כבר 60 שנה, הרולינג סטונז היא מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה ומהמצליחות שבהן. היא שינתה את עולם הרוק ובמקום להיטים מתקתקים ומלודיים, היא הביאה עוד ועוד שירים אנרגטיים ומבוססי בלוז ומוסיקה שחורה ופתחה את הרוק לסגנונות ישנים, שלא נחשבו עד אז ושהאמריקאים נטשו מזמן. כיום הם תופסים את המקום הרביעי בין 100 האמנים הגדולים בהיסטוריה, אחרי בוב דילן, אלביס פרסלי וכמובן הביטלס, שבמקום הראשון.
הנה סיפורם של "האבנים המתגלגלות":
https://youtu.be/F5I9Z6iPTLo
קטע של הסטונז משנת 1969:
https://youtu.be/gqtJELaLG5k
כך הם נראו בשנות ה-80 של המאה הקודמת:
http://youtu.be/SGyOaCXr8Lw?t=5s
בהופעות האצטדיונים הגדולות שלהם:
https://youtu.be/03TYbImaY7M
עם ה"סוסים הפראיים" שלהם:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
ב-2019, כשקשה להאמין שהם כמעט בני 80:
https://youtu.be/MitZUCOXcJY
בזום בעידן הקורונה:
https://youtu.be/N7pZgQepXfA
הנה סרט תיעודי על הלהקה הוותיקה והגדולה בעולם:
https://youtu.be/OjLFkrqd4lA?long=yes
וסרט תיעודי ולא ממש רשמי על חבריה וחייהם בצד הלהקה הגדולה שבה הם פועלים:
https://youtu.be/joejWu6bi1o?long=yes
בדרך כלל אמנים אוהבים לחדש שירים ישנים. אבל ה"בייסבולס" היא להקה שעושה ההיפך - היא לוקחת להיטים מהשנים האחרונות ו"מיישנת" אותם, כלומר הופכת אותם לבעלי צליל של פעם.. ביצוע השירים של ימינו בסגנון הרוק של שנות ה-50-60 מצליחה להם מאד ובצדק - אירופה כולה אוהבת את מה שהם עושים לשירים שכולם מכירים מהרדיו והיוטיוב, את העיבודים המצויינים והביצועים הגבריים.
הם יודעים את כל הטריקים של פעם, ממקצבי הרוקאבילי, דרך נענועי אגן הירכיים, בגדי תסרוקות והמבטים של הרוקרים הקשוחים, שירת דוו-אפ, קונטרבאס אקוסטי וזמרה בסגנון אלביס פרסלי. ואגב, הם קוראים לסגנון שלהם “voc ‘n’ roll”, שזה משהו כמו "שירה ונענוע" אבל בטון מגניב..
בכל מקרה, אי אפשר לקחת מהם את ההצלחה האדירה שלהם באירופה ובמיוחד במדינות סקנדינביה וקצת במולדת שלהם גרמניה.
הנה הבייסבולס עם הסטייל המדהים של פעם לשירים מודרניים יותר:
https://youtu.be/CwPJtYIzzKA
בקליפ שנראה כמו קליפ מהסיקסטיז לשיר "מטריה" של ריהאנה:
https://youtu.be/DM2177pHMT0
היא עצמה באותו השיר:
https://youtu.be/462PvcFUHR8?t=1m16s
ועוד שיר שיפתיע אתכם:
https://youtu.be/_CnJpaOSbZI
מי הייתה להקת המי?
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
ההופעה של "המי" (The Who) בוודסטוק התחילה עמוק בחשיכה. כמו תמיד נתנה להקת הרוק, שרבים רואים בה את הלהקה הגדולה בכל הזמנים, הופעה חזקה ומרטיטה, עם שירים שכל אחד מהם לבדו יכול להיחשב משאת נפש כ"הלהיט הגדול", אפילו ללהקות ענק.
ואז, ממש כשההופעה הגיעה לשיאה, החלה השמש להפציע והאירה את הכל... באסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הרגע ההוא של הזריחה על המופע שלהם, ש"בוודסטוק אלוהים היה התאורן שלנו!"
מורדת, רועשת, בועטת, שובבה, חצופה, שוברת מוסכמות ולא רואה ממטר, אבל בעיקר נותנת בראש - להקת "המי" זכתה אמנם למוניטין בשל הוונדליזם וההרס שגרמה לחדרי המלון שבהם התארחה, אבל היא הייתה קודם כל להקת רוק מצוינת ומבריקה.
כל אחד מחבריה היה פצצה של כישרון ענקי. מהגיטריסט, המלחין, התמלילן והאדריכל של הלהקה, פיט טאונסנד, שסגנון הפריטה היחודי שלו השפיע על גיטריסטים רבים ברוק החדש והוא עצמו עומד בשורה אחת עם גדולי הרוק, דרך הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שניגן כמו גיטריסט מוביל, עם ליינים של באס שמעולם לא הסתפקו בליווי או בקצב, עם המורשת של מתופף הרוק ההיפראקטיבי ושובר המוסכמות קית מון, שהגדיל את מערכת התופים שלו והפך אותה לסוללת תופים ענקית, מפעל הקָשַה תעשייתי שלעולם לא ישוב לסט התופים הקטן והצנוע שמלך שם קודם ובראש כולם - הסולן האגדי שלהם, רוג'ר דלטרי, שהיה זמר נשמה לבן עם איכויות שחורות, ברנש אנגלי יפה להפליא, בעל כושר ביטוי וקול מהטובים בתולדות הרוק, שגם כתב פה ושם שירים מצוינים.
לפסגת ההישגים של "המי" הם הגיעו כשטאונסנד כתב ביחד עם דאלטרי את "טומי", אופרת הרוק הראשונה אי-פעם. היא הייתה הרגע שבו הרוק עף על עצמו והגיע היישר לשמיים של ואגנר, ורדי ורוסיני ובעט בהם במגפיים של רוקרים, חמוש במשקפיים הענקיים של אלטון ג'ון.
עיקר מעריציה של "Who" היו גברים צעירים. היה בלהקה הזו משהו שהתאים לגבריות הצעירה של הדור ההוא, הדור שמשני צידי האוקינוס האטלנטי. המוסיקה וההתנהגות שלהם התאימו לחספוס, האגרסיות, הבוז לממסד והבעיטה של גיל ההתבגרות למבוגרים שלא הפסיקו להמציא מלחמות וקשיים, במקום להעניק אושר פשוט ומנוחה למערב. באופן מסוים הם היו קצת כמו ג'יימס דין בקולנוע של העשור הקודם - סוג של שיקוף שהעניק הרוקנרול לפצצת ההורמונים של מתבגרי הסיקסטיז והסוונטיז ותמונת ראי לשומן המיותר של ההורים שלהם.
הנה סיפורה של להקת "המי":
https://youtu.be/s0iQRqS1nNE
השיר שהגדיר תקופה "My Generation" (הדור שלי):
https://youtu.be/qN5zw04WxCc
"ראי אותי, הרגישי אותי" והשיר "מקשיב לך", כמו בהופעה בוודסטוק מ-1969:
https://youtu.be/h6qb_voOxHw
"באבא אוריילי" - שיר של "המי" משנת 1975:
https://youtu.be/6ZBhgZBjiLE
בלדת הרוק האולטימטיבית שלהם - "מאחרי עיניים כחולות":
https://youtu.be/MomyaekDrdA
"המי" עם אלטון ג'ון באופרת הרוק "טומי":
https://youtu.be/H_r_dWenKhk
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/XDfAbR_PgIY?long=yes
מה זיכה את לד זפלין בתואר "הלהקה הגדולה בעולם"?
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
בעשור הראשון של המילניום החדש ביקשה רשת הרדיו של ה-BBC ממאזיניה לבחור את הנגנים הטובים ביותר בכל כלי ולהרכיב הרכב-על, סופרגרופ, שיכיל את הנגנים הטובים ביותר מכל כלי. לאחר שקלול התוצאות של המשאל הזה הסתבר שהתוצאה דומה להפליא ללהקה שכבר פעלה בעולם - קוראים לה לד זפלין.
ואכן, להקת לד זפלין (Led Zeppelin) נחשבת על ידי רבים ללהקת הרוק הכבד הגדולה ביותר בכל הזמנים. הלהקה הזו הגיעה לשיאים של הצלחה. היא נחשבת, ביחד עם "פינק פלויד", ללהקת הרוק המצליחה ביותר של שנות ה-70. לא היו להם הטקסטים המבריקים של בוב דילן ולא השירים הגאוניים של הביטלס, לא המורכבות של ג'נסיס ופינק פלויד בסיפורים מוסיקליים חצי-היסטוריים, פילוסופיים ועמוסי הברקות. אבל בהופעות הם היו מפעל מצטיין של בלוז, רוק כבד ופיתוח שירים ארוכים ומשוחררים שהמעריצים סגדו לה. היו שם כל החומרים הנדרשים לסופרגרופ מטורף - שירת הצרחות והיללות של רוברט פלאנט, הבלוזיסט הבריטי המופלא ביותר, היו הסולואים הארוכים והמבריקים של ג'ימי פייג', מנגני הגיטרה הטובים בכל הזמנים. אלו קיבלו גיבוי של הבאס והתופים של הנגנים הוירטואוזים - ג'ון פול ג'ונס, שניגן על כל כלי שנפל לו לידיים וג'ון בונהם, גאון התופים העל-זמני. מחסן הכישרון האלוהי הזה הפך את הלהקה לתאגיד עצום של הופעות מפוצצות קהל ואוזניים, אבל מקום שהמוסיקה שבו הייתה נשגבת.
אבל הדרך לא תמיד הייתה כה קלה. אמנם מסחרית הלהקה הצליחה כבר מאלבומה הראשון, המכירות היו בשמיים והופעותיה היו תמיד באיצטדיונים מלאים עד אפס מקום, אבל חלק מהעיתונות לא אהבה אותה בשנים הראשונות והמבקרים הרבו לתקוף את אלבומיה וסגנונה של הלהקה. זפלין הייתה אחד הצמתים החשובים שבהם ההמונים התפצלו סופית ממבקרי המוסיקה. האחרונים הסתייגו כמעט מכל דבר שזפלין עשו, בעוד שהקופות הראו בדיוק ההיפך. רק מאוחר יותר נעשה הצדק בהדרגה והם החלו לקבל ביקורות הוגנות ואף מעריכות, שלא לומר מעריצות, ממבקרים חמורי סבר. זה במיוחד בלט במקרה של העיתון "רולינג סטון" שבביקורת על 5 האלבומים הראשונים שלהם מעך אותם והם בתגובה החרימו אותו וסרבו להתראיין אליו כדי שלא לסייע למכירותיו...
שנים רבות ראו השמרנים בארצות הברית בלד זפלין את השטן בכבודו ובעצמו. הם טענו שהרוק הכבד ומחריש האוזניים שלהם מעודד צעירים למעשי אלימות איומים. הוא מעודד, כך הם גרסו, את פולחן השטן ומעביר במילות השירים "מסרים חבויים". ב-1982 זה הגיע לשיא של טמטום כשמטיף אמריקאי השמיע בשידור רדיו את אחד השירים כשהוא מנוגן לאחור, וזיהה "משפטים שמעודדים את פולחן השטן". לא עזרה העובדה שכמה מהמעריצים שלהם השמיעו בתגובה "מסרים שטניים" בהיפוך של שירי ילדים ומזמורי דת נוצריים...
מכיוון שלא רצו לוותר על שום דבר, ההופעות של לד זפלין היו ארוכות מאד. כל אלבום חדש הוסיף להן עוד ועוד שירים חדשים. הם שנאו סינגלים והעדיפו ליצור אלבומים מנצחים, עם סדר שירים שתוכנן כך שכל שיר יגלוש לשיר הבא, או במילותיו של ג'ימי פייג' הגיטריסט ומייסד הלהקה "שיהיו הרים וגאיות של מוסיקה".
הרים? - צוקים!
בשנות ה-2000 כבר היה ברור שלהקת הרוק המצוינת הפכה לאגדה. היא דורגה במקום הראשון בסקר "100 להקות הרוק הכבד הגדולות" בערוץ Vh1. בשער של המגזין "Guitar World" כבר כונתה לד זפלין רשמית "הלהקה הגדולה ביותר בעולם" וברור היה שאין כמעט רוקר עם גיטרה שלא הושפע מג'ימי פייג', הגיטריסט הוירטואוז ומנהיג לד זפלין. סולו הגיטרה של להיטה הגדול ביותר "Stairway to Heaven" נבחר על ידי קוראי עיתון הגיטרה לסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים.
כך שניתן ודאי לסכם במילים של ג'ון פול ג'ונס, בסיסט הלהקה, "גם כשהיינו גרועים, היינו טובים יותר מרוב הלהקות".
הנה הלהקה הגדולה של שנות ה-70:
http://youtu.be/W92apQbud8s
להיטם הגדול ביותר "מדרגות לרקיע":
https://youtu.be/dYpgg__qc-c
בהופעה חיה:
https://youtu.be/mtskOtJUWXQ
הגיטריסט המופלא שלהם ג'ימי פייג':
https://youtu.be/8ZMOsDT6mfk?t=5m50s&end=6m25s
ניתוח מוסיקלי על התפקיד של המתופף הגאוני של הלהקה המדהימה הזו:
https://youtu.be/UvOm2oZRQIk?long=yes
וסקירה על 10 מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/1bZJuKnuSsk?long=yes
למה רובים ושושנים עשו כל כך הרבה רעש?
אין כמו להקת "רובים ושושנים" (Guns n' Roses) בכדי להדגים את ההתפוצצות של הרוק בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. הם היו האז הדבר הכי חם בעולם הרוק .
להקת הרוק האגדית גאנז אנד רוזס (Guns And Roses) החלה את דרכה, בשנת 1985, בעיר לוס אנג'לס. חברי הלהקה שילבו בהצטיינות יתרה רוק, בלוז, גלאם רוק ופאנק רוק, כדי ליצור מוסיקה משובחת, שהפכה אותם למכונות רוקנרול עתירות ממון, אלכוהול וסמים.
לא היו להם מתחרים של ממש אז. עם 28 מיליון עותקים, אלבום הבכורה שלהם היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. לאחר 28 חודשים בדרכים, הוכתר
מסע ההופעות שלהם לארוך ביותר בתולדות הרוק, ואפילו כשהוציאו אלבום כפול, הוא היה לאלבום הכפול היחיד שתפס בטבלת המכירות האמריקאיות, את שני המקומות - הראשון והשני.
בתחילת הדרך הופיעה הלהקה ברחבי ארצות הברית בהתמדה ויצרה לעצמה שם בחוף המערבי של ארצות הברית. צייד כשרונות שזיהה את יכולותיה, אחרי שראה הופעה שלהם במועדון בהוליווד, הצליח לבלבל את מתחריו, בכך ש"לכלך" על הלהקה. כך הצליח להחתים אותם ואף לגלות שהוא הצליח, על אף שהחוזה כמעט ונחתם בין הלהקה ובין חברה אחרת שעימה כמעט וחתמו.
כך הפכה Guns N' Roses, לאחת מלהקות הרוק החשובות והמצליחות בעולם, בשנות ה-90 ולמכונת מזומנים מטורפת. הלהקה התפרקה וסולן הלהקה המשיך עם השם שלה ונגנים חדשים, אבל חברי הלהקה המקוריים הצליחו בהמשך להתגבר על המחלוקות ושבו להופיע ביחד.
הנה הסיפור של Guns N' Roses:
https://youtu.be/jb3YmL_Z4Gw
Sweet Child O' Mine:
https://youtu.be/1w7OgIMMRc4
גשם נובמבר:
https://youtu.be/8SbUC-UaAxE
וסקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/r0vTWTuW8Ns?long=yes
אין כמו להקת "רובים ושושנים" (Guns n' Roses) בכדי להדגים את ההתפוצצות של הרוק בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. הם היו האז הדבר הכי חם בעולם הרוק .
להקת הרוק האגדית גאנז אנד רוזס (Guns And Roses) החלה את דרכה, בשנת 1985, בעיר לוס אנג'לס. חברי הלהקה שילבו בהצטיינות יתרה רוק, בלוז, גלאם רוק ופאנק רוק, כדי ליצור מוסיקה משובחת, שהפכה אותם למכונות רוקנרול עתירות ממון, אלכוהול וסמים.
לא היו להם מתחרים של ממש אז. עם 28 מיליון עותקים, אלבום הבכורה שלהם היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בארה"ב בכל הזמנים. לאחר 28 חודשים בדרכים, הוכתר
מסע ההופעות שלהם לארוך ביותר בתולדות הרוק, ואפילו כשהוציאו אלבום כפול, הוא היה לאלבום הכפול היחיד שתפס בטבלת המכירות האמריקאיות, את שני המקומות - הראשון והשני.
בתחילת הדרך הופיעה הלהקה ברחבי ארצות הברית בהתמדה ויצרה לעצמה שם בחוף המערבי של ארצות הברית. צייד כשרונות שזיהה את יכולותיה, אחרי שראה הופעה שלהם במועדון בהוליווד, הצליח לבלבל את מתחריו, בכך ש"לכלך" על הלהקה. כך הצליח להחתים אותם ואף לגלות שהוא הצליח, על אף שהחוזה כמעט ונחתם בין הלהקה ובין חברה אחרת שעימה כמעט וחתמו.
כך הפכה Guns N' Roses, לאחת מלהקות הרוק החשובות והמצליחות בעולם, בשנות ה-90 ולמכונת מזומנים מטורפת. הלהקה התפרקה וסולן הלהקה המשיך עם השם שלה ונגנים חדשים, אבל חברי הלהקה המקוריים הצליחו בהמשך להתגבר על המחלוקות ושבו להופיע ביחד.
הנה הסיפור של Guns N' Roses:
https://youtu.be/jb3YmL_Z4Gw
Sweet Child O' Mine:
https://youtu.be/1w7OgIMMRc4
גשם נובמבר:
https://youtu.be/8SbUC-UaAxE
וסקירת עשרת השירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/r0vTWTuW8Ns?long=yes
במה הקדימו הגרייטפול דד את האינטרנט?
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
כיצד שינו הביטלס את העולם?
הלהקה החשובה ביותר והידועה ביותר במוסיקה העולמית היא ללא ספק להקת "החיפושיות" (The Beatles). הלהקה הבריטית "הביטלס", 4 צעירים פשוטים מהעיר ליברפול, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, הם הלהקה הראשונה שכל העולם הכיר ושהמעריצים שלה צרחו בהופעות שלה לאורך כל המופע. ההערצה אליהם הגיעה לרמה שקיבלה שם - "ביטלמניה" ("מחלת הביטלס")..
גם איכותה המוסיקלית של המוסיקה שיצרו "הביטלס" נחשבת לאחת הפסגות של המוסיקה הפופולארית בעולם - רבים רואים בה ממש מוסיקה קלאסית, המשתווה לאיכות המוסיקלית של מלחינים כמו בטהובן, באך ומוצרט.
בלהקה היו חברים 4 מוסיקאים מצוינים ובמיוחד הובילו אותה בכישרון רב ג'ון לנון ופול מקרטני. הם התפרסמו בשירי רוק, משולבים במקצבי ריתם אנד בלוז והרמוניות קוליות מצוינות, כותבים את שיריהם בעצמם (חדשני באותם ימים) ואלופים במשחקי מילים חביבים, חוש הומור מעולה ומראה מצודד. אחרי שכבשו את לונדון ואת אנגליה כולה, הם כבשו את ארה"ב ואת שאר העולם ולאחר שהתבגרו מוסיקלית והמוסיקה שלהם הלכה והתפתחה ונעשתה חכמה ויצירתית, הם הפכו ללהקת הרוק החשובה בהיסטוריה.
הנה סיפורם של הביטלס:
https://youtu.be/FZSHsJjsh-Y
תקציר תולדות החיפושיות:
https://youtu.be/7ItiFZBAMlI
הופעה של הביטלס מהימים הגדולים של הביטלמניה:
https://youtu.be/jenWdylTtzs
מיק ג'אגר מנהיג ה"רולינג סטונז" מכניס אותם להיכל התהילה של הרוק:
https://youtu.be/0rolz1VasS4
כדי שגם הילדים של היום יאהבו אותם, גם בערוץ הילדים בישראל עושים חגיגה לביטלס (עברית):
http://youtu.be/uxotFidI9os
אולי כך יתארו בשנת 3000 את הביטלס (:
http://youtu.be/3Z2vU8M6CYI
סרט תיעודי על הלהקה הגדולה בהיסטוריה של הפופ:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?long=yes
וסיפורם המלא של הביטלס (עברית):
http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?long=yes
הלהקה החשובה ביותר והידועה ביותר במוסיקה העולמית היא ללא ספק להקת "החיפושיות" (The Beatles). הלהקה הבריטית "הביטלס", 4 צעירים פשוטים מהעיר ליברפול, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, הם הלהקה הראשונה שכל העולם הכיר ושהמעריצים שלה צרחו בהופעות שלה לאורך כל המופע. ההערצה אליהם הגיעה לרמה שקיבלה שם - "ביטלמניה" ("מחלת הביטלס")..
גם איכותה המוסיקלית של המוסיקה שיצרו "הביטלס" נחשבת לאחת הפסגות של המוסיקה הפופולארית בעולם - רבים רואים בה ממש מוסיקה קלאסית, המשתווה לאיכות המוסיקלית של מלחינים כמו בטהובן, באך ומוצרט.
בלהקה היו חברים 4 מוסיקאים מצוינים ובמיוחד הובילו אותה בכישרון רב ג'ון לנון ופול מקרטני. הם התפרסמו בשירי רוק, משולבים במקצבי ריתם אנד בלוז והרמוניות קוליות מצוינות, כותבים את שיריהם בעצמם (חדשני באותם ימים) ואלופים במשחקי מילים חביבים, חוש הומור מעולה ומראה מצודד. אחרי שכבשו את לונדון ואת אנגליה כולה, הם כבשו את ארה"ב ואת שאר העולם ולאחר שהתבגרו מוסיקלית והמוסיקה שלהם הלכה והתפתחה ונעשתה חכמה ויצירתית, הם הפכו ללהקת הרוק החשובה בהיסטוריה.
הנה סיפורם של הביטלס:
https://youtu.be/FZSHsJjsh-Y
תקציר תולדות החיפושיות:
https://youtu.be/7ItiFZBAMlI
הופעה של הביטלס מהימים הגדולים של הביטלמניה:
https://youtu.be/jenWdylTtzs
מיק ג'אגר מנהיג ה"רולינג סטונז" מכניס אותם להיכל התהילה של הרוק:
https://youtu.be/0rolz1VasS4
כדי שגם הילדים של היום יאהבו אותם, גם בערוץ הילדים בישראל עושים חגיגה לביטלס (עברית):
http://youtu.be/uxotFidI9os
אולי כך יתארו בשנת 3000 את הביטלס (:
http://youtu.be/3Z2vU8M6CYI
סרט תיעודי על הלהקה הגדולה בהיסטוריה של הפופ:
https://youtu.be/t1BEIbtoqK0?long=yes
וסיפורם המלא של הביטלס (עברית):
http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?long=yes
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?
מה אנו חייבים לג'ים מוריסון והדלתות?
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
ו"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון (Jim Morrison), מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, גבר יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
ו"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
מקלדת ה"פנדר רודס באס" בה ניגן הקלידן ריי את תפקידי באס:
https://youtu.be/toRILzPufa0
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
מי הייתה להקת הקוורימן?
הקוורימן (Quarrymen) הייתה להקה צעירה בעיר ליברפול של שנות ה-50, שניגנה מוסיקה בסגנון הסקיפל. באותה תקופה בליברפול היו לא מעט מלהקות הקצב להקות סקיפל.
סקיפל היה סגנון מוסיקלי עממי בו כיכבו כלי נגינה משונים, כמו לוח כביסת יד שהפיק קצב וכלי מיתר שניגן באס והיה עשוי מקל של מטאטא ומיתר אחד...
זה היה סגנון נהדר למתבגרים חסרי השכלה מוסיקלית. החבורה המוסיקלית עשתה מוסיקה כיפית ואפילו טובה, עם כלום ציוד וכמעט אפס כלי נגינה אמיתיים.
כשהופיעו במועדון ה"קסבה" החליטו לשנות את שמם ולעבור מהשם של להקת הסקיפל שהם היו, "הקוורימן", לשם החדש - "הביטלס" (The Beatles), שאולי שמעתם עליהם.
כן, הביטלס החלו כלהקה של תיכון בליברפול, להקה שהקים והנהיג ג'ון לנון. השם "קוורימן" נולד משמו של בית הספר של חברי הלהקה.
אחרי זמן מה שניגנו יחד, אספו חברי הקוורימן כסף במטרה להקליט את האלבום הראשון שלהם. ביולי 1958 הם הגיעו לאולפן הביתי הקטן של פרסי פיליפס בעיר, אולפן עם מיקרופון בודד.
הם הקליטו שני שירים ובמטרה לחסוך כסף הם הוקלטו ישירות לתקליט, בלי סרט הקלטה מקדים.
השיר הראשון היה "That’ll Be The Day" של באדי הולי כשאחריו הוקלט "In Spite of All The Danger" שכתב פול מקרטני.
הנה סיפורה של להקת "הקוורימן":
https://youtu.be/rOILsef88OU
השיר הראשון שהקליטה להקת קוורימן, לימים הביטלס - קאבר של באדי הולי:
https://youtu.be/R4_LMMKq8Hw
"הקוורימן" מתוך סרט בשם "Nowhere Boy" בסצנת הפגישה בין ג'ון לנון לפול מקרטני:
https://youtu.be/dNBRFnEpCOw
כאן, במועדון "הקסבה", השתנה שם הלהקה והתחילה ההיסטריה וההיסטוריה:
https://youtu.be/gAEuOAwEoNI?t=38s
וסרטון תיעודי על "הצליל של מרסי" או ה"מרסי סאונד", כמו שהוא כונה בליברפול:
https://youtu.be/W8VvoVsk9ko?t=8s?long=yes
הקוורימן (Quarrymen) הייתה להקה צעירה בעיר ליברפול של שנות ה-50, שניגנה מוסיקה בסגנון הסקיפל. באותה תקופה בליברפול היו לא מעט מלהקות הקצב להקות סקיפל.
סקיפל היה סגנון מוסיקלי עממי בו כיכבו כלי נגינה משונים, כמו לוח כביסת יד שהפיק קצב וכלי מיתר שניגן באס והיה עשוי מקל של מטאטא ומיתר אחד...
זה היה סגנון נהדר למתבגרים חסרי השכלה מוסיקלית. החבורה המוסיקלית עשתה מוסיקה כיפית ואפילו טובה, עם כלום ציוד וכמעט אפס כלי נגינה אמיתיים.
כשהופיעו במועדון ה"קסבה" החליטו לשנות את שמם ולעבור מהשם של להקת הסקיפל שהם היו, "הקוורימן", לשם החדש - "הביטלס" (The Beatles), שאולי שמעתם עליהם.
כן, הביטלס החלו כלהקה של תיכון בליברפול, להקה שהקים והנהיג ג'ון לנון. השם "קוורימן" נולד משמו של בית הספר של חברי הלהקה.
אחרי זמן מה שניגנו יחד, אספו חברי הקוורימן כסף במטרה להקליט את האלבום הראשון שלהם. ביולי 1958 הם הגיעו לאולפן הביתי הקטן של פרסי פיליפס בעיר, אולפן עם מיקרופון בודד.
הם הקליטו שני שירים ובמטרה לחסוך כסף הם הוקלטו ישירות לתקליט, בלי סרט הקלטה מקדים.
השיר הראשון היה "That’ll Be The Day" של באדי הולי כשאחריו הוקלט "In Spite of All The Danger" שכתב פול מקרטני.
הנה סיפורה של להקת "הקוורימן":
https://youtu.be/rOILsef88OU
השיר הראשון שהקליטה להקת קוורימן, לימים הביטלס - קאבר של באדי הולי:
https://youtu.be/R4_LMMKq8Hw
"הקוורימן" מתוך סרט בשם "Nowhere Boy" בסצנת הפגישה בין ג'ון לנון לפול מקרטני:
https://youtu.be/dNBRFnEpCOw
כאן, במועדון "הקסבה", השתנה שם הלהקה והתחילה ההיסטריה וההיסטוריה:
https://youtu.be/gAEuOAwEoNI?t=38s
וסרטון תיעודי על "הצליל של מרסי" או ה"מרסי סאונד", כמו שהוא כונה בליברפול:
https://youtu.be/W8VvoVsk9ko?t=8s?long=yes
