מוצרט, מגדולי המלחינים בהיסטוריה, אמר פעם ש"המוסיקה אינה בתווים, אלא בשקט שביניהם." ואכן, מוסיקאים תמיד יספרו לכם עד כמה ההפסקות שבין הצלילים חשובות ומשמעותיות, בין אם הן כתובות ובין אם הן מבוצעות ב"פרייזינג" ובנשימות שבין השירה, או הנגינה.

אבל המלחין ג'ון קייג' הגדיל לעשות בתחום הזה, יש שיאמרו אפילו הגזים... הוא יצר את יצירתו המודרנית 4:33, שבה הנגנים לא עושים דבר, במשך 4 דקות ו-33 שניות. נסביר שוב - הנגנים (או הזמרים, אגב) נדרשים על ידי המלחין שלא לנגן או לשיר דבר, במשך כל זמן היצירה. המוסיקה היא מה ששומעים בינתיים...

אבל תאמרו שאם לא מנגנים או שרים, הרי שאין מוסיקה בעצם. ובכן, קייג' הלחין את היצירה המיוחדת הזו, בניסיון לגרום למאזינים להקשיב לשקט, או בעצם להיעדרו של השקט - לרעשי הרקע והסביבה שאנו שומעים, כשהמוסיקאים לא מנגנים.

בעצם קייג' הצביע ביצירה זו על אי קיומה של הדממה. הטענה שלו היא שגם כשאין מוזיקה ביצירה, המוזיקה בכל זאת קיימת - בקולות הקהל, בגשם שעל גג האולם, בשברירי שיחות ואפילו ברעשים של חוסר הנוחות של המאזינים... כשאנו שומעים את השקט, הוא מכריח אותנו להיות מודעים לזה שאין מוזיקה, אבל יש רעשים שגם הם סוג של מוזיקה. טפשי? גאוני? אולי לא ואולי לא. מעניין? - בטוח שכן!


הנה ביצוע של 4:33 על ידי תזמורת סימפונית באנגליה:

https://youtu.be/-umW268nusc


וביצוע לפסנתר של 4:33 בידי הפסנתרן הישראלי אריה ורדי:

http://youtu.be/dGCZ7iKSZIM

בשנות ה-90 יצאה חברת התעופה הישראלית "אל על" בקמפיין שנקרא "טיסה לשום מקום". הרעיון היה מבריק בפשטותו - מטוס אל על המריא בכל יום לטיסה מעל ים התיכון, שנמשכה כשעתיים ובמהלכה הוגשה ארוחה מושקעת והוקרן סרט. לאחר החוויה שב המטוס ונחת בנתב"ג.

המדהים הוא שעבור רוב הנוסעים הטיסה הייתה רק חלק קטן מהחווייה. הם הרי ביקרו קודם בקודש הקודשים של הנסיעה לחו"ל, שבמקרה הזה כלל לא הייתה.. הם ביקרו לפני הטיסה בדיוטי פרי ורכשו מוצרים כרצונם. כך שלאחר הטיסה ירדו הנוסעים מהטיסה, אספו את הטובין שרכשו קודם לכן ב-Duty Free ונסעו הביתה שבעים ומרוצים...

הטיסות הללו טסו מלאות, הייתה הרשמה לטיסות רבות מראש. ישראלים רבים מצאו שזול יותר לטוס בטיסה כזו בשביל הקניות הזולות בדיוטי פרי. המוצרים, קשה להאמין, זולים יותר עם עלות הטיסה, מאשר רכישה שלהם בחנויות הרגילות בארץ..

אבל אז חוקקה הכנסת חוק שהביא לכך שהמבצע של טיסה לשום מקום בוטל. החוק החדש סגר את הפרצה כיוון שקבע שפטור ממכס יינתן רק למי שהיה מחוץ למדינת ישראל למשך 48 שעות לפחות.


לצערנו אין סרטון של הטיסה לשומקום.

פעם, בשנות ה-90, הוקם בשדרות רוטשילד שבתל אביב בית קפה שנקרא "קפה כאילו". בית הקפה הזה היה מקום מעניין, שכן לא הוגש בו דבר. לא קפה, לא עוגות ולא אוכל. כל הרעיון של המקום היה בכאילו. המדהים הוא שעל הכלום הזה אנשים שילמו בכסף טוב!

המקום הוצף באנשים שרצו לחוות את החוויה המשונה של קפה שכולו כאילו. הם ישבו, לא קיבלו דבר בצלחות והכוסות שלהם, דיברו ונהגו כאילו זה בית קפה אמיתי ולבסוף קיבלו חשבון, שילמו ואמרו תודה.

קפה כאילו הוקם במסגרת פרויקט פרסומי לימודי. הוא זכה בציון 10 ואז נסגר.


לא מצאנו סרטונים על קפה כאילו, אז הנה שיר על סתם בתי קפה:

https://youtu.be/TgsT4X7FNJE

קראו לה "I am Rich" והיא הייתה אפליקציה יקרה. אלה הימים הראשונים של האפ-סטור, חנות האפליקציות החדשה של האייפון. משתמשי האייפון הראשונים אימצו בהתלהבות את הקונספט החדש - הטלפון שלהם הפך למחשב והאפליקציות שבאפסטור הן התוכנות שיפעלו בו. ברוך הבא הסמארטפון!

אבל בתוך ימים אחדים העלה בחור בשם ארמין היינריך (Armin Heinrich) את מה שייחשב מיד בתור האפליקציה היקרה ביותר באפסטור. אבל מה שממש הפתיע בה הוא שאם קנית אותה, אז כשפתחת את “I am Rich”, ראית פשוט מסך בודד שבמרכזו תמונת יהלום. היה שם איזה משפט שאמר משהו שמתרכז למסר של "אני עשיר ומגיע לי".

האפליקציה נמכרה בסכום של $1000 לכל קונה. בתוך זמן קצר לא פחות מ-8 אנשים קנו אותה. היא הצליחה להעניק להיינריך הכנסה פשוטה של אלפי דולרים, במה שנחשב ל“כסף קל”.

היו שראו באפליקציה דרך לזהות שני סוגים של אנשים, שאולי חלק מהם הוא גם וגם. ראשית זיהית את העשירים. הם הרי יכולים להרשות לעצמם לרכוש אפליקציה שלא עושה דבר. אבל בעזרת “I am Rich” זיהית גם את האידיוטים, ששילמו רק כדי להיראות ולחשוב על עצמם כעשירים.

כך או כך, כשנחשפה המנטרה שהופיעה בה לרוכשים הגאים, היו רבים שציינו שאפילו הכתיב בה לא נכון, מה שהיווה לדבריהם הוכחה לכך שכל העניין היה עשוי רע ולא מקצועי לחלוטין.

מצד שני - “I am Rich” היוותה את ההוכחה הטובה ביותר לכך שאתה עשיר. כך שלפחות לכמה דקות זכו הקונים הגאים לנחת, עד שהתחילה לחלחל תחושה שמישהו סידר אותם...

אגב, היום משתמשים באפליקציה הזו כפרויקט למתחילים בקורסי תכנות. כל כך קל לכתוב אפליקציה כזו, שבעולם האפליקציות היא הצליחה להחליף בקלות את "Hello World" בתור השיעור הראשון בתכנות.


הנה הבעלים הגאה של אפליקציית "I am Rich" מציג אותה לציבור:

https://youtu.be/V78Q_ChKJDQ


דיווח טלוויזיוני על הסרת האפליקציה:

https://youtu.be/a0uaieYqhsQ


זו המנטרה העילגת שראו הקונים אחרי שהפעילו את האפליקציה שקנו:

https://youtu.be/G60OLcdajXo


סיפור ההצלחה המשונה של היינריך:

https://youtu.be/Os2axzJHbzA


האקרים הפיצו אותה עם הזמן בחינם:

https://youtu.be/g6TIfyn3iPo


אחריה יבואו עוד הרבה אפליקציות, אבל משעשעות הרבה יותר, כמו זו:

https://youtu.be/_IKvlwtybHk


ובלוגרים מתבדחים על התופעה שהיא מייצגת:

https://youtu.be/7ALCsEyn3mg?long=yes

ג'רי סיינפלד היה סטנדאפיסט, בדרן מצליח בניו יורק. יום אחד הוא קיבל הצעה מרשת טלוויזיה, להציג קומדיית מצבים בטלוויזיה. ביחד עם חבר בדרן נוסף, לארי דיוויד, הוא יצר את קומדיית המצבים הפופולרית "סיינפלד", שעסקה כאילו בחייו שלו. הסדרה הזו הצליחה בצורה לא רגילה והיא נחשבת לקומדיית המצבים, הסיטקום, הטובה בכל הזמנים.

הדבר הבסיסי והמיוחד בסדרה היא קודם כל ההומור המשובח שלה והשחקנים המוכשרים והמצחיקים שבה. אך מעבר לזה היא נחשבת מיוחדת מבחינות נוספות.

קודם כל העובדה שהסדרה עסקה בחבורת צעירים שמתעסקת בדברים טפלים, ממש דברים שקורים לכולנו ועושה מהם עניין רב. מעולם לא נראו בטלוויזיה נושאים שטותיים אך מדויקים כל כך. הם עושים ומתעסקים בשלל מעשים שלא מקובל להראות בטלוויזיה, על אף שהם עצמם אנשים רגילים.

יוצרי סיינפלד הכניסו לשפה ולהווי המון ביטויים ושלל דמויות ציוריות והזויות, החל מה"נאצי של המרק", דרך השכן ניומן ועד ל"תעשיות ונדליי" - חברה שלא הייתה קיימת מעולם.

שקרים, המצאות מוזרות, ריבים ובעיות ביחסים - הכל מוצג שם באופן מצחיק ומעורר מחשבה גם יחד.

ניתן לומר שה"סדרה על כלום" חקרה את אבני הבניין של ההתנהגות החברתית ומה זה להיות בן-אדם בחברה המודרנית. סיינפלד עסקה בשלל נושאים, כולל בנימוס, בתחמנות, במה נכון לומר, איך נכון להתנהג, מה שוויין האמיתי של הנורמות החברתיות ומהי זוגיות ראויה. היא גם ניסתה להתמודד עם סוגיות של תקשורת ההמונים, האם תכנית טלוויזיה מעניינת רק "בגלל שהיא בטלוויזיה" או שצריך להיות בה תוכן.

המראה החברתית ההומוריסטית שסיינפלד העמידה בפני החברה האנושית הייתה קודם כל מצחיקה ורק אחר-כך מעוררת מחשבה. זו הסיבה שלומדים עליה באוניברסיטאות ונכתבו עליה ספרי פילוסופיה ומחקר שונים.

ואלה רק חלק קטן מהסיבות שהסדרה הזו נחשבת גאונית ומשודרת באינספור שידורים חוזרים. כמעט בכל רגע ביממה, מוצג פרק של סיינפלד איפה שהוא בעולם, שלא לדבר על נטפליקס שמאפשרת כיום לצפות בכל פרק של סדרת המאסטרפיס של תולדות הטלוויזיה.


הנה אוסף של ציטוטים מהסדרה "סיינפלד":

http://youtu.be/mKsUlf20DF0


על "סיינפלד" (עברית):

http://youtu.be/XRQP9NbI15Y


רמיקס וקליפ מעולה שעשה גולש לסיינפלד:

https://youtu.be/S1uD1wBiHt8


קטע סטנדאפ של ג'רי סיינפלד (מתורגם):

http://youtu.be/NUWIcx9sylQ


וקטע מ"היהודים באים" שמרפרר ל"שואו אבאוט נאט'ינג", ה"תכנית על כלום" מסיינפלד:

https://youtu.be/TEJQre26i5M

אחת הטרגדיות האמנותיות בתולדות האמנות היא זו של קזימר מלביץ' הרוסי. מלביץ' הוא הממציא את האמנות המופשטת וחשיבותו באמנות המודרנית לא קטנה משל פיקאסו, אך הוא מת בעוני וללא הערכה, לאחר שלא עמד בדרישות המשטר הקומוניסטי ולצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, מגוחכת בעיניו וההיפך מאמנות מופשטת, בה הוא כה האמין.

למעשה, סיפורו הטרגי של מלביץ' הוא טרגדיה של רדיפה ורמיסה של אמן דגול ופורץ דרך, בידי השלטון הקומוניסטי הרודני של ברית המועצות, עד לחיסולו הפיזי והאמנותי.

מלביץ' היה צייר מודרניסטי "רגיל" שצייר בסגנון קוביסטי ובהמשך "מופשט גאומטרי", סגנון בו הצורות הגאומטריות עומדות במרכז. המהפך בחייו של מי שיהיה גאון ההפשטה התחיל בשנת 1915. בתערוכה בעיר פטרוגרד (סנט פטרסבורג של ימינו) בשם "0.10" הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן".

בציור, שמלביץ' קרא לו "האפס של הצורה", הופיע רק ריבוע שחור על רקע לבן. לאחר שניטרלו את ההערות הציניות, הגיעו המבקרים למסקנה שמלביץ' הצליח להגיע בו להפשטה מוחלטת שמעולם לא נראתה באמנות עד אז.

הציור הזה היה רעידת אדמה. כמו האסלה של מרסל דושאן או המוסיקה הדודקפונית של שנברג, גם הוא שבר מסורות אמנותיות בנות אלפי שנים. מלביץ' הפך לרגע לכוכב עולמי בשמי האמנות ויצא לעבוד בחו"ל. שלוש שנים אחר כך, הוא הרחיק עוד יותר, בסדרת עבודות שנקראה "לבן על לבן", שבה הוא טען שהגיע לקצה יכולת הצבע. הוא ויתר לחלוטין על התיאור של האובייקט המצויר, כדי להשיג את התמצית שלו.

לסגנונו החדש קרא "סופרמטיזם", או "אמנות המבוססת על רגש אמנותי טהור". הוא הבהיר שמטרתו לבחון את החיים על ידי העברת התחושה האמנותית הטהורה. הוא יצר את מה שכינה במילותיו "צורות שנבנות משום דבר"...

העתיד היה שלו. בשלב הזה בקריירה שלו נראה היה שמלביץ' יזכה בחייו לחשיבות עצומה באמנות של המאה ה-20. אך מזלו עתיד היה להתהפך. בשנת 1927, לאחר הישגים ניכרים בעולם, נקרא מלביץ לחזור לברית המועצות. זה היה עידן שבו פוליטיקאים סובייטים התנגדו לאמנות מודרנית. הם קראו לו לסדר ולשוב הביתה. תרתי משמע.

משחזר מלביץ' למולדתו, הוא נדרש לשנות את סגנונו. במקום לפתח את האמנות המופשטת ולהוביל בגאוניותו את הזרם המהפכני שלו, נאלץ מלביץ' לציית לדרישות השלטון ולצייר איכרים ועובדי משק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.

כמה נורא.

כי לטווח ארוך לא הצליח מלביץ' הגאה להתאים את עצמו לרוח הזו. הוא הלך ונדחק לעוני ובדידות קשים. בשנת 1935 הוא מת חסר-כל וללא שמץ מהכבוד המגיע לו כאחד האמנים הדגולים של העידן המודרני.

הריבוע השחור שלו שינה את מהלך האמנות והשפיע על זרמים כמו הדאדא, הסוריאליזם והמינימליזם, אבל הוא, הגאון שהקדים את כולם, לא זכה לראות את שמו מתנוסס בגאון כאחד מגדולי המודרניזם בציור ואמנות המאה ה-20 בכלל.


הנה היצירה המהפכנית של קזימיר מלביץ' - "ריבוע שחור על רקע לבן":

http://youtu.be/cBBJYKhZvw0


סיפורו של הריבוע השחור על רקע לבן:

https://youtu.be/ZY5PtopO-LI


דיון על הציור המפורסם:

http://youtu.be/lYy1z0DFxeU


ממשיכי דרכו באמנות עושים גם היום חיל:

https://youtu.be/9aGRHOpMRUg


ופרויקט של עירית פתח תקווה שמפרגן למורשת מלביץ' ובמיוחד למשולש, הריבוע והעיגול שבהם ראה את המרכיבים החשובים ביצירה:

http://youtu.be/qQEoXMJuBhA