שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי ההחמצה של איימי בל?
מבין אגדות הרוקנרול לדורותיהן, הסיפור על הפספוס של איימי בל (Amy Belle) הוא אולי העצוב ביותר, שלא לומר הבלתי נתפס, על החמצה שלא הייתה אמורה להתרחש בעולם המוסיקה הפופולארית. יש דברים, יהיה מי שיאמר, שפשוט לא צריכים לקרות.
האמנם? - שמעו סיפור.
זה היה ב-2004, כשהזמר הסקוטי האלמותי רוד סטיוארט, נתן הופעה חד-פעמית בבית המקדש של הרוק הבריטי, "הרויאל אלברט הול". במופע הוא ביצע את כל להיטיו הגדולים והקהל נמרח מהאיש הצעיר נצחי הזה, שלא איבד כהוא זה מהקול הצרוד שלו, מאז שנות ה-70.
כאילו שקול צרוד אמור להיעלם, אתם אומרים ודאי. אז כן - הצרידות של סטיוארט היא משהו מיוחד, לא מהעולם הזה, אבל זה כבר סיפור לערך אחר.
כך או כך, כשהגיע ללהיט האלמותי שלו, קאבר שהקליט לשיר הפולק-רוק שפרסמו ה"קרייזי הורס", בשם "I don't wanna talk about it", הוא הזמין אל הבמה זמרת לא מוכרת. הקהל לא ידע מי הבחורה האלמונית, צעירה מאד, תמירה, דקיקה ויפה, שעלתה אל הבמה והוצגה בשם איימי בל.
סטיוארט פתח במילים הסתמיות "אוקיי, הנה זה" והחל לשיר את הבית הראשון. איימי בל עמדה בצד, קצת אבודה על הבמה שבה הופיעו כל גדולי הזמר של המאה האחרונה. היא הייתה יפה להפליא אבל נבוכה, במיוחד שסטיוארט שר לה את השורה "אני יכול לומר לפי עינייך שבכית המון".
ואז הגיע הפזמון. בל פתחה את הפה וכמו בל מ"היפה והחיה" לקחה את ההזדמנות הראשונה שלה בפריים טיים ותקתקה את אחד הפזמונים המרגשים בתולדות המוסיקה הפופולארית. גם בשני היא הדהימה את הקהל בקול הבשל, בגזרה המושלמת ובחיוך היפה והנבוך להפליא שלה ואז הקהל לקח את הפזמון השלישי ושר אותו בעצמו.
ניכר שבל הייתה בעננים וכך גם הקהל, שבסוף השיר הזדקף לסטנדינג אוביישן, עמידת התרועה של קהל, שמאז ימי האימפריה הרומית נוהגים להביע באמצעותה הערכה יוצאת דופן לאמנים, אקט מרגש, במיוחד לאמן חדש, כמו שכולנו כבר יודעים מהריאליטיז של הזמרה.
רוד היה מאושר. איימי הייתה בעננים והקהל התפוצץ מעונג.
ועכשיו, ואנחנו דווקא כן רוצים לדבר על זה, נדבר על היום שאחרי. מה שקרה מאז הוא פשוט לא יאמן.
אבל קודם כל העובדות - רוד סטיוארט לא סתם עשה מעשה יפה ולקח זמרת צעירה לדואט בשיר המרגש הזה. מדובר בחוב מוסרי ישן שהוא חב לאלוהי הרוק ולצדיק בשם לונג ג'ון בולדרי, שמצא אותו בצעירותו כשהוא שר ברחוב והביא אותו לאולפן, כדי להשיק את אחת הקריירות המדהימות של המאה.
את החוב הוא החזיר כשחבר של רוד סיפר לו על איימי בל, לאחר שראה אותה מופיעה ברחוב. סטיוארט הזמין אותה לפגישה, שמע אותה ונדהם מהקול, מהאישיות וכן, גם מהיופי. סטיוארט תמיד אהב נשים יפות...
הוא החליט להכיר את ההומלסית הצעירה לקהל, באמצעות אותו דואט ב"אלברט הול". הקהל אכן התפעל. העתיד נראה של בל ולמחרת הוא אכן החל. היא הקליטה המון וניסתה לפרוץ, מאמינה שהדרכון שקיבלה אל האושר יסייע לה להגיע ולהמשיך לפלס את דרכה למעלה.
אבל הקסם, אותו קסם שהיה שם על הבמה באלברט הול, לא הצליח לעבוד. איימי בל, מסתבר, זכתה רק באותן 15 דקות של תהילה. עוד ניסיון ועוד אחד והיא נאלצה בהדרגה לשוב אל מופעי הרחוב, בעיקר כדי להתפרנס אבל גם כדי שיקשיבו לה. תעשיית המוסיקה לא פינתה לה מקום.
אותו קליפ עם סטיוארט, אגב, כבר נושק בזמן הכתיבה ל-25 מיליון צפיות, אבל הקריירה של בל זוכה בקושי לכמה עשרות צפיות בכל הופעה ברחוב. אז כן, סוף סוף אפשר לדעת למה נשבר הלב במילים של השיר ההוא. אותו לב נשבר כי בעולם של כל כך הרבה זמרי אינסטנט, בינוניים וחסרי השראה, באה בחורה מהרחוב, לוקחת את האלברט הול ולא מצליחה לעשות את זה שוב, אפילו לא באולמות קטנים. עצוב.
הנה איימי בל מתארחת אצל רוד סטיוארט:
https://youtu.be/w46bWxS9IjY
כנראה איימי בל בימים שלפני - בתחנת המטרו:
https://youtu.be/ueW6gDMv7JE
שרה סולו עם גיטרה:
https://youtu.be/aEG4jO8ZZb8
קליפ סולו שהוציאה ולא התרומם:
https://youtu.be/luzY53Btmc0
גרסת הסולו שהוציאה לשיר ההוא לא עזרה גם היא:
https://youtu.be/owXb8Pqc0tE
הנה הגרסה המקורית לשיר הנפלא הזה:
https://youtu.be/AR3Al4hPKYs
ושלמה ארצי, שעשה מחווה דומה לעטרה:
https://youtu.be/7E2R2YQA_1I
איך נולד הראפ?
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
זמרי רחוב
מבין אגדות הרוקנרול לדורותיהן, הסיפור על הפספוס של איימי בל (Amy Belle) הוא אולי העצוב ביותר, שלא לומר הבלתי נתפס, על החמצה שלא הייתה אמורה להתרחש בעולם המוסיקה הפופולארית. יש דברים, יהיה מי שיאמר, שפשוט לא צריכים לקרות.
האמנם? - שמעו סיפור.
זה היה ב-2004, כשהזמר הסקוטי האלמותי רוד סטיוארט, נתן הופעה חד-פעמית בבית המקדש של הרוק הבריטי, "הרויאל אלברט הול". במופע הוא ביצע את כל להיטיו הגדולים והקהל נמרח מהאיש הצעיר נצחי הזה, שלא איבד כהוא זה מהקול הצרוד שלו, מאז שנות ה-70.
כאילו שקול צרוד אמור להיעלם, אתם אומרים ודאי. אז כן - הצרידות של סטיוארט היא משהו מיוחד, לא מהעולם הזה, אבל זה כבר סיפור לערך אחר.
כך או כך, כשהגיע ללהיט האלמותי שלו, קאבר שהקליט לשיר הפולק-רוק שפרסמו ה"קרייזי הורס", בשם "I don't wanna talk about it", הוא הזמין אל הבמה זמרת לא מוכרת. הקהל לא ידע מי הבחורה האלמונית, צעירה מאד, תמירה, דקיקה ויפה, שעלתה אל הבמה והוצגה בשם איימי בל.
סטיוארט פתח במילים הסתמיות "אוקיי, הנה זה" והחל לשיר את הבית הראשון. איימי בל עמדה בצד, קצת אבודה על הבמה שבה הופיעו כל גדולי הזמר של המאה האחרונה. היא הייתה יפה להפליא אבל נבוכה, במיוחד שסטיוארט שר לה את השורה "אני יכול לומר לפי עינייך שבכית המון".
ואז הגיע הפזמון. בל פתחה את הפה וכמו בל מ"היפה והחיה" לקחה את ההזדמנות הראשונה שלה בפריים טיים ותקתקה את אחד הפזמונים המרגשים בתולדות המוסיקה הפופולארית. גם בשני היא הדהימה את הקהל בקול הבשל, בגזרה המושלמת ובחיוך היפה והנבוך להפליא שלה ואז הקהל לקח את הפזמון השלישי ושר אותו בעצמו.
ניכר שבל הייתה בעננים וכך גם הקהל, שבסוף השיר הזדקף לסטנדינג אוביישן, עמידת התרועה של קהל, שמאז ימי האימפריה הרומית נוהגים להביע באמצעותה הערכה יוצאת דופן לאמנים, אקט מרגש, במיוחד לאמן חדש, כמו שכולנו כבר יודעים מהריאליטיז של הזמרה.
רוד היה מאושר. איימי הייתה בעננים והקהל התפוצץ מעונג.
ועכשיו, ואנחנו דווקא כן רוצים לדבר על זה, נדבר על היום שאחרי. מה שקרה מאז הוא פשוט לא יאמן.
אבל קודם כל העובדות - רוד סטיוארט לא סתם עשה מעשה יפה ולקח זמרת צעירה לדואט בשיר המרגש הזה. מדובר בחוב מוסרי ישן שהוא חב לאלוהי הרוק ולצדיק בשם לונג ג'ון בולדרי, שמצא אותו בצעירותו כשהוא שר ברחוב והביא אותו לאולפן, כדי להשיק את אחת הקריירות המדהימות של המאה.
את החוב הוא החזיר כשחבר של רוד סיפר לו על איימי בל, לאחר שראה אותה מופיעה ברחוב. סטיוארט הזמין אותה לפגישה, שמע אותה ונדהם מהקול, מהאישיות וכן, גם מהיופי. סטיוארט תמיד אהב נשים יפות...
הוא החליט להכיר את ההומלסית הצעירה לקהל, באמצעות אותו דואט ב"אלברט הול". הקהל אכן התפעל. העתיד נראה של בל ולמחרת הוא אכן החל. היא הקליטה המון וניסתה לפרוץ, מאמינה שהדרכון שקיבלה אל האושר יסייע לה להגיע ולהמשיך לפלס את דרכה למעלה.
אבל הקסם, אותו קסם שהיה שם על הבמה באלברט הול, לא הצליח לעבוד. איימי בל, מסתבר, זכתה רק באותן 15 דקות של תהילה. עוד ניסיון ועוד אחד והיא נאלצה בהדרגה לשוב אל מופעי הרחוב, בעיקר כדי להתפרנס אבל גם כדי שיקשיבו לה. תעשיית המוסיקה לא פינתה לה מקום.
אותו קליפ עם סטיוארט, אגב, כבר נושק בזמן הכתיבה ל-25 מיליון צפיות, אבל הקריירה של בל זוכה בקושי לכמה עשרות צפיות בכל הופעה ברחוב. אז כן, סוף סוף אפשר לדעת למה נשבר הלב במילים של השיר ההוא. אותו לב נשבר כי בעולם של כל כך הרבה זמרי אינסטנט, בינוניים וחסרי השראה, באה בחורה מהרחוב, לוקחת את האלברט הול ולא מצליחה לעשות את זה שוב, אפילו לא באולמות קטנים. עצוב.
הנה איימי בל מתארחת אצל רוד סטיוארט:
https://youtu.be/w46bWxS9IjY
כנראה איימי בל בימים שלפני - בתחנת המטרו:
https://youtu.be/ueW6gDMv7JE
שרה סולו עם גיטרה:
https://youtu.be/aEG4jO8ZZb8
קליפ סולו שהוציאה ולא התרומם:
https://youtu.be/luzY53Btmc0
גרסת הסולו שהוציאה לשיר ההוא לא עזרה גם היא:
https://youtu.be/owXb8Pqc0tE
הנה הגרסה המקורית לשיר הנפלא הזה:
https://youtu.be/AR3Al4hPKYs
ושלמה ארצי, שעשה מחווה דומה לעטרה:
https://youtu.be/7E2R2YQA_1I
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
