סגנון הפּאנק רוק (Punk rock) התפוצץ על הבמות בסוף שנות השבעים ואמרו עליו אז שהוא ממלא את האוויר בזעם, רעש ותחושת אבדון - והכל בשלושה אקורדים...

מוסיקלית זה היה רוק מהיר ורועש, בועט ומתנגד לרוח הרוק הממוסד, המנותק ואפילו המסואב של שנות ה-70.

אבל את הPאנק אי אפשר לבחון רק, או אפילו בדגש על מוסיקה. הוא היה קודם כל תופעה חברתית ותגובה לפער שבין הגלאם והפרוגרסיב רוק, אצלנו הוא נקרא "הרוק המתקדם", שהיו מנותקים מהמציאות הבריטית של אבטלה מטורפת ואי שקט חברתי ותעשייתי.

הפאנק הייתה מוסיקה שיצרה תת-תרבות שהולידה עוד מוסיקה, שאולי לא הייתה משהו אבל בעיני המבקרים הייתה לפחות אותנטית ביחס לרוק שקדם לה.

בעיני רבים מהצעירים הללו, תעשיית הרוק, שלמדה בשנות ה-50 וה-60 לעשות המון כסף, החלה להיות ממוסחרת ויותר מדי שבעה. הרוק בעולם המערבי הפך ברובו לתעשייה שהאמינות והמסר הועלמו בה לטובת להיטים מכניסים, אלבומים מגלומניים, הופעות ענק ולהקות מסוגננות. זו הייתה תעשייה שהמון שיקולים עסקיים תפסו בכל אלבום, שיר וסולו גיטרה, את מקום האמנות.

מספרים שאיגי פופ לקח מרכיבים מהלהקות הגדולות של שנות ה-70, כמו "המי" ו"לד זפלין", והרכיב את הנוסחה הקיצונית שתהפוך לפאנק. וכך, בסוף שנת 1976, הגיע תורם של המורדים במוזיקת רוק להשמיע את קולם. והם השמיעו קול גדול ורעשני.

במגוון שירים מהירים ורועשים, בשפה מלוכלכת ולא נעימה בכוונה, מזלזלת ובועטת, בלי רמזים, דימויים או משהו שירכך את הבוז שלהם, פרצו לעולם להקות הפאנק, כמו הסקס פיסטולס, החונקים, הקלאש, הראמונס, הבאזקוקס ו-The Damned הארורים.

הם החריבו באחת את המוסיקה הממוסדת והמתוחכמת של "הרוק המתקדם", הרוק הפילוסופי, המתוחכם והעשיר באלמנטים קלאסיים ותרבותיים בני מאות שנים, שהתנתקו מהמקום והזמן. אותו זרם של הפרוגרסיב רוק היה הקורבן העיקרי של הPאנק.

כמו "ילדי הפרחים", גם לפאנק היה מה לומר בנושאים פוליטיים, אבל הוא לא התרכז בבקשה לתיקון אלא ברצון להרוס כדי לבנות משהו אחר. להקות פאנק ניגנו רוק פשוט, כמעט פרימיטיבי אבל צועק. הרכבי פאנק עם שמות שלא מנסים אפילו להיות נחמדים, כמו "סקס פיסטולס", "קלאש" או "החונקים", כבשו את הרחובות בבריטניה ובארצות הברית ואת הבמות בבירות אירופה.

הפאנקיסטים של שנות ה-70 איימו לעשות מהפכה חברתית במוסיקת הרוק. הם תיעבו את חברות התקליטים הממוסדות והמסחריות. במקום לחפש כיצד להפיץ את המוסיקה שלהם דרכן ודרך התקשורת הרגילה, הם עשו הכל כדי להפיצה למעריצים, באמצעות שערוריות ומופעים פרובוקטיביים, במועדונים אפלוליים ומלאי עשן.

התוצאה הייתה תת-תרבות אנטי-ממסדית, אנטי-סמכותית ואנטי-התבגרות, שהפכה במשך תקופה מסוימת לתופעה תרבותית סוחפת בבריטניה ובארצות הברית ובמעגלים רחבים יותר בעולם המערבי.

הפאנקיסטים לבשו ברובם בגדי עור צמודים ונעלי אולסטאר, הם כיסו את עורם בפירסינג מרובה סיכות ביטחון. על ראשם התנוסס שיער קוצים, עם תספורות לכיוון המוהיקן והם התפוצצו עם רעיונות ומסרים שהתנגדו לסמכות של הממסד ושל ההורים. הם היו הבעיטה, הצעקה וההקאה על החברה המערבית הממוסדת והמדושנת שמסביב.

אחרי שנים בודדות הם נעלמו, אבל הPאנקיסטים השפיעו בדרכים שונות על המוני יוצרים ולהקות שיבואו אחריהם ויחוללו הרבה רעש בדרך.


הנה סיפורם של הפאנק רוק והפאנקיסטים של שנות ה-70 וה-80:

http://youtu.be/Fr-1YXegcC0


הפאנק בלונדון של שנות ה-80:

https://youtu.be/IuocFVXo0iQ


להקת הראמונס האמריקאית, מראשונות הפאנק, בתחילת שנות ה-80:

https://youtu.be/yCW7Aw8ugOI


הסקס פיסטולס, "אקדחי הסקס", מלהקות הפאנק החשובות:

http://youtu.be/_jN9C2c4wN0


"אין גיבורים יותר" של "החונקים", The Stranglers:

http://youtu.be/2tfy8f9lDD0


אופנת הפאנק הגיעה גם לישראל (עברית):

https://youtu.be/wiSAhfPtAg4


תסרוקות המוהוק של הפאנקיסטים:

https://youtu.be/HOBM3E7bjNg


בירת הפאנק - לונדון של היום:

https://youtu.be/s2ZkOtFgceI


וכתבת טלוויזיה על הפאנק האנגלי של אותה תקופה:

https://youtu.be/huelZNr_4_Y?long=yes